תיזהרי מהמקום שכבר מוכר לך.

לפעמים התקיעות אינה נובעת מכך שאיננו רוצות שינוי, אלא מכך שהלופ כבר מוכר.

אנו כבר מכירות את כל שלבי הסיבוב:

"ממחר אני אתחיל", "מיום ראשון אני נכנסת לזה", "אחרי החג אני חוזרת לעצמי", "אחרי האירוע אני אתאפס", "אחרי החופשה אני אעשה את זה כמו שצריך", "כשיהיה לי שבוע רגוע אני מתחילה באמת".

ההבטחות הללו מרגיעות אותנו לרגע. הרי יש התחלה חדשה באופק, ויש תחושה ש"עוד מעט אני חוזרת לעצמי". אז עכשיו אפשר קצת לשחרר, כי ממילא עוד רגע מתחילים.

אבל אז מגיע המחר.

או יום ראשון, או אחרי החג, או אחרי החופשה. בהתחלה יש התלהבות. אנו מנסות, מחזיקות מעמד זמן מה. ואז מגיעים העומס, העייפות, הילדים, החשק, האוכל שלא תכננו, היום שלא התנהל כמו שרצינו.

ושוב עולה הקול המוכר: "ידעתי שזה לא יחזיק", "אין לי כוח לזה", "טוב, ממחר", "ביום ראשון הבא אני אתחיל כמו שצריך".

וככה אנו חיות – מסיבוב לסיבוב. לא טוב לנו שם, אך המקום הזה מוכר לנו. והמוכר לפעמים מרגיע, גם כשאינו מקדם.

אבל אם בכל פעם אנו נרגעות מעצם המחשבה שמצפה לנו התחלה חדשה בקרוב, איננו מצליחות לצאת מהלופ. אנו רק דוחות את השינוי שוב ושוב.

מתי מתחיל השינוי?

השינוי מתחיל כשאנו מפסיקות לחכות להתחלה חדשה, ובוחרות עוגן קטן עכשיו.

גם אם היום לא מושלם, גם אם כבר אכלנו משהו שלא תכננו, גם אם אין לנו כוח להתחיל "כמו שצריך" – לא נוותר על פעולה אחת קטנה, שתוציא אותנו מהסיבוב המוכר.

העוגן של היום:

אל תתני ל"ממחר" להרגיע אותך.

בחרי עוגן קטן עכשיו.

יש משהו נוח מאוד בחופש.

הוא נותן לך תירוץ שנשמע הגיוני למדי: "אחרי החופש אני אתחיל". וקל להשתכנע – כי הילדים בבית, אין סדר, יש יציאות, המטבח פתוח, את עייפה, היום נמרח.

אבל בואי נגיד את האמת: "אחרי החופש" – לא ממש תכנון. פעמים רבות מדובר בוויתור בתחפושת.

כי ברגע שאמרת את זה, נתת לעצמך אישור לא לעשות מאומה בנוגע לתזונה במשך חודש שלם. עוד נשנוש, עוד ערב משובש, עוד "כבר הלך", עוד יציאה בלי מחשבה. עוד יום בלי שום נקודת אחיזה.

ואז החופש נגמר.

ואת אינך מתחילה מאותו מקום. את מתחילה כבדה יותר, נפוחה יותר, מתוסכלת יותר ובעיקר מאמינה פחות לעצמך. וזה החלק הכואב ביותר.

לא רק הקילוגרמים החדשים דווקא. לא הגלידה. לא היציאה.

אלא הרגע שאת אומרת לעצמך: "שוב ידעתי מה יקרה, ושוב נתתי לזה לקרות".

משנות גישה

אז לא, לא צריך עכשיו דיאטה קשוחה, ולא צריך להיות מושלמת. אבל גם לא צריך לשים את עצמך בהמתנה.

ארוחה אחת מסודרת ביום.

פתרון ברור לשעה הקשה.

לא להגיע ליציאה מורעבת.

לא להפוך חריגה ליום שלם.

לא להגיד "אבוד".

זה לא דרמטי, זה לא נוצץ. אבל זה בדיוק ההבדל בין אישה שחוזרת מהחופש עם עוד התחלה חדשה, לבין אישה שלא עזבה את עצמה באמצע הדרך.

כי החופש אינו הבעיה. הבעיה היא הרגע שבו נתת לו רשות להיות התירוץ.

ציפי שנברגר – עוגנים: 054-6867156

באדיבות מגזין עטרת חיה