• פסיכותרפיה בראי החסידות • פרשת יתרו

    הגדלה

    "הרגע בו גיליתי שיש בורא לעולם"  - סיפורו של הארכיבישוף הראשון בעולם! מאמר מרתק לפרשת השבוע - פרשת יתרו • לקריאה

    שלום לכולם
    השבוע נקרא בפרשת יתרו
    בתחילת הפרשה אנו מתוודעים למהפך ולשינוי העצום שחל אצל יתרו חותן משה כאשר הוא מכריז: "עַתָּה יָדַעְתִּי כִּי גָדוֹל יְהוָה מִכָּל הָאֱלֹהִים כִּי בַדָּבָר אֲשֶׁר זָדוּ עֲלֵיהֶם."
    משמעות הדברים היא כי רק עתה הכתה בי ההכרה כי ה' גדול מכל האלוקים. מה בדיוק התרחש כעת שיתרו יוצא בהצהרה חגיגית זו?
    אז פסוק לפני כן כתוב: "וַיִּשְׁמַע יִתְרוֹ כֹהֵן מִדְיָן חֹתֵן מֹשֶׁה אֵת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה אֱלֹהִים לְמֹשֶׁה וּלְיִשְׂרָאֵל עַמּוֹ כִּי הוֹצִיא יְהוָה אֶת יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרָיִם (שמות י"ח א').
    על כך כותב רש"י על הפסוק: "וישמע יתרו. מה שמועה שמע ובא קריעת ים סוף ומלחמת עמלק (זבחים קט"ז).
    אמנם כאשר נחזור קצת אחורה בזמן נגלה שההיכרות של יתרו עם בורא עולם הייתה כבר מהיכרותו עם חתנו משה רבינו ועוד לפני כן כאשר הוא עצמו היה מיועצי פרעה ובחר להתנגד לרעיון השעבוד כפי שמתואר בתלמוד הבבלי.
    כאשר פרעה אומר לעמו (שמות א',י') "הבה נתחכמה לו", מספרת הגמרא (סנהדרין ק"ו): "שלשה היו באותה עצה, ואלו הן: בלעם, איוב ויתרו. בלעם שיעץ – נהרג. איוב ששתק – נידון בייסורין. ויתרו שברח – זכו בני בניו לישב בלשכת הגזית".
    כשפרעה שקל לשעבד את ישראל בפרך ולהטיל עליהם את גזרת "כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו", הוא כינס את שלושת יועציו, בלעם בן בעור, איוב ויתרו, וביקש לשמוע את חוות דעתם.
    בלעם, ייעץ לפרעה שאכן עליו לממש את תכניותיו. איוב, שתק ולא הביע כל דעה, לא נגד ולא בעד. ואילו יתרו, ברח ממצרים. הוא ברח כיון שהוא דיבר בעד עם ישראל וכנגד ביצוע הגזרות, וכיון שהוא הביע את דעתו כנגד דעתו של פרעה, נחרץ דינו למוות, ומשום כך הוא ברח למדין.
    ואומרת הגמרא, שבלעם, בגלל שהוא דיבר רע כנגד עם ישראל – אזי הוא נענש, ובסופו של דבר הוא נהרג בידי עם ישראל, כמסופר בפרשת פנחס. איוב ששתק ולא דיבר טוב על ישראל – נענש בייסורי איוב, ויתרו שהמליץ טוב על עם ישראל כנגד דעתו של פרעה, ובשל כך הוא העמיד את עצמו בסכנה ונאלץ לברוח למדין – זכה וצאצאיו ישבו בלשכת הגזית, הם היו בין חברי הסנהדרין בבית המקדש.
    כלומר: בלעם כבר לפני תחילת השעבוד הכיר בעם ישראל וב-ה' והבין את משמעות הגזירה של פרעה ולכן בחר להביע את דעתו כנגד הגזירה.
    אז מה התחדש ליתרו כעת שהכתה בו ההכרה והוא יוצא בקול תרועה בהכרזה: "עַתָּה יָדַעְתִּי כִּי גָדוֹל יְהוָה מִכָּל הָאֱלֹהִים"?

    כשההכרה פורצת מן התודעה ומכה בנו כגלי הים:
    לשם כך ננסה להבין את משמעות המשך דבריו של יתרו: "כִּי בַדָּבָר אֲשֶׁר זָדוּ עֲלֵיהֶם." רש"י מבאר זאת כך: "כי בדבר": כתרגומו – במים דמו לאבדם והם נאבדו במים. "אשר זדו": אשר הרשיעו, ורבותינו דרשוהו (סוטה י"א) לשון (בראשית כה) ויזד יעקב נזיד בקדרה אשר בשלו בה נתבשלו.
    העולה מדברי רש"י: אותה מחשבת זדון של מצרים ופרעה בגזירת "כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו", שמשמעותה השמדת אומה שלימה התממשה אבל בדיוק בצד השני, בצד שהגה את אותה מחשבה.
    כלומר: טביעת המצרים במי ים סוף אינה מקרית, היא מדויקת ומכוונת להפליא, היא באה כתיקון לאותה מחשבת זדון שהייתה פרי הגותו של פרעה ומצרים כאמור.
    לאירוע מכונן זה ישנה משמעות עמוקה לא רק עבור עם ישראל אלא גם ובעיקר ליתרו שהיה מיועצי פרעה ובחר להתנגד למחשבת זדון זו.
    יתרו חווה ורואה במו עיניו את התממשות ההשגחה העליונה המדויקת והמכוונת להפליא של אותה מחשבת זדון שהוא עצמו היה אמור להביע דעתו עליה כשנשאל על ידי פרעה, אך בחר להתנגד אליה. וכעת היא פשוט מכה את חושיו ובשנייה אחת הוא נזרק לאותו רגע מכונן וקשה בו היה נוכח כשאולץ להביע דעתו אך בחר להתנגד לרעיון, מה שגבהה ממנו מחיר כבד גזר דין מוות ואילץ אותו לברוח למדין כאמור. והנה כעת הוא עד לתיקונו של עולם כאשר פרעה וכל עמו טובעים במים הזדונים בהם דימו להשמיד עם שלם!
    חוויה עצמתית זו מוציאה ממנו באופן ספונטני קריאה וזעקה העולה מעומק לבבו תוך תודעה והכרה עמוקה למשמעותה: "עַתָּה יָדַעְתִּי כִּי גָדוֹל יְהוָה מִכָּל הָאֱלֹהִים כִּי בַדָּבָר אֲשֶׁר זָדוּ עֲלֵיהֶם."
    יתרו יודע (עתה ידעתי) וחש כעת, ההכרה מכה בו ומאירה לו את מה שאף אחד אחר לא יודע וחש כלפי הגזירה שהתרגשה לבא חלילה על עם ישראל. יתרו ראה וחווה את משמעות הגזירה על בני ישראל באופן שאף אחד אחר לא חווה כפי שהוא חווה, הוא היה שם באותו פרלמנט שהתכנס וביקש את עצתו כיצד להשמיד היה לא תהיה את עם ישראל. מצפונו לא אפשר לו להיענות לגזירת השמדת עם שלם ולכן הוא התנגד אליה, מה שהוביל לפסק דין מוות על יתרו, ואילץ אותו לברוח ממצרים למדין.
    את יתרו לא צריך לשכנע השגחה פרטית מהי? הוא יודע, הוא מרגיש, הוא חש, הוא חווה יותר מכל אחד אחר את משמעותה ונוכחותה של ההשגחה הכללית המופלאה על כלל הנבראים ואת ההשגחה הפרטית הייחודית על כל אחד ואחת מהם כפרט.
    זוהי משמעותה של תודעה (עתה ידעתי), כשההכרה פורצת וזועקת מן התודעה היא מספרת את הסיפור שלך, את משמעותה של החוויה בחייך, עד כמה היא חלק ממך, עד כמה היא נוכחת בחייך. יתרו זעק את מה שכל ישותו חשה באותו רגע בו שמע על טביעת המצריים בים סוף, כעת התחוור לו בדיוק איזו השגחה פרטית מופלאה מנהיגה את העולם. איך כל פרט ואירוע בחיינו הוא מדויק להפליא אך בעיקר נשגב מבינתנו!
    הרבי מליובאוויטש מוסיף אספקט נפלא ומבאר את משמעות התזמון בו יצא יתרו בהכרזה: "עַתָּה יָדַעְתִּי כִּי גָדוֹל יְהוָה מִכָּל הָאֱלֹהִים". מה התחדש ליתרו כעת שהכתה בו ההכרה והוא יוצא בקול תרועה בהכרזה זו?
    מסביר הרבי: הדבר יובן מסופו של הפסוק: "עַתָּה יָדַעְתִּי כִּי גָדוֹל יְהוָה מִכָּל הָאֱלֹהִים כִּי בַדָּבָר אֲשֶׁר זָדוּ עֲלֵיהֶם", ואמרו על כך רז"ל 'בקדירה שבשלו בה נתבשלו'. כאשר ראה יתרו שני הפכים מנוגדים החוברים יחד באופן על טבעי השפיע עליו הדבר עמוקות והביא אותו להכרה מוחלטת בבורא עולם והזעקה: "עַתָּה יָדַעְתִּי כִּי גָדוֹל יְהוָה מִכָּל הָאֱלֹהִים" בקעה מתוכו ומגרונו. .
    משמעות הדברים היא כך: 'בקדירה שבה בישלו'. כלומר: אותה מחשבת זדון בה זממו מצריים לאבד את בני ישראל במי היאור לא רק שלא התבטלה ונשארה במציאותה, יתרה מזו 'בקדירה זו עצמה התבשלו'. מצרים ופרעה עצמם אבדו וטבעו במי ים סוף.

    'אפקט הפרפר'-לכל פעולה שלנו יש השפעה בעולם:
    המושג והביטוי "אפקט הפרפר" מייצג תיאור ולפיו משק כנפיו של פרפר בצד אחד של העולם יכול לגרום לסופת טורנדו בצדו השני של העולם. "אפקט הפרפר" הוא מושג הלקוח מתורת הכאוס, תיאוריה מתמטית העוסקת במערכות מורכבות, בעלות משתנים רבים המשפיעים אחד על השני בצורה הדדית, ואינם ניתנות לחיזוי או לשליטה, מערכות כאלו נקראות מערכות כאוטיות .(אנציקלופדית אאוריקה).
    סיפר רבי יוסף יצחק שניאורסון (המכונה האדמו"ר הריי"צ) האדמו"ר השישי לאדמו"רי חב"ד לדורותיהם. בבית הכנסת במז'יבוז', עיר מגוריו של רבי ישראל הבעל שם טוב, פרצה מריבה בין שני מתפללים. בעיצומה של המריבה זעק אחד מהם על השני "הייתי קורע אותך כדג!" הבעל שם טוב נכח במקום ושמע את חילופי הדברים. הוא ביקש מתלמידיו להושיט ידיים זה לזה ולעמוד לידו בעיניים עצומות, כשהוא עצמו מניח את שתי ידיו הקדושות על כתפי שני התלמידים שעמדו לידו. לפתע החלו התלמידים לזעוק בחרדה: הם ראו למול עיניהם כיצד הצועק אכן קורע כדג את בר פלוגתו!
    סיפור זה מלמדנו עד כמה יש להיזהר בכל מחשבה, דיבור או מעשה שאנו חושבים, מדברים או עושים, לכל דבר בחיינו יש תוצאה. לעתים התוצאה נראית לעיין, ולעתים היא מתקיימת במישור רוחני ונעלה יותר שאיננו נראה וגלוי לעיין.
    גם בסיפור טביעתם של מצרים בים סוף אין כאן נקמה משמים חלילה כלפי מצרים, או גזירה מנותקת מהיגיון להטביע אומה שלימה בימי ים סוף. יש כאן התנהלות מחושבת ומדויקת להפליא המבטאת פעולה ותוצאה של האדם מלמטה, או מידה כנגד מידה מלמעלה, איך כל מחשבה דיבור, או מעשה שהאדם מעלה במחשבתו, על פיו, או נוקט במעשה בפועל כלפי אדם כל שהוא בעולם, בטח אל מול אומה שלימה משפיעים עליו ועל כלל הבריאה כולה!
    הדרך בה ה' יתברך נוקט כלפי ברואיו משקפת לעולם כולו את הסדר וההיגיון המדויק בו הוא בוחר להנהיג את עולמו. איך על כל צעד ושעל מלווה אותנו ההשגחה העליונה. וכפי שאמרו חז"ל (מסכת חולין דף ז' עמוד ב') "אמר רבי חנינא, אין אדם נוקף אצבעו מלמטה אלא אם כן מכריזין עליו מלמעלה". משמעות הפתגם הנו שאדם לא יכול לקבל מכה באצבעו ויצא ממנה דם אלא אם כן גזרו עליו בשמים שכך יקרה לו. וכפי ששמיך התלמוד להסביר: "דם ניקוף מרצה כדם עולה", כלומר: שהדם שיוצא מנקיפת האצבע הזאת מכפר על האדם כמו דם של קרבן עולה. (פירוש רש"י ורשב"ם על אתר).
    המחשבה והדיבור והמעשים של מצריים פעלו את הדברים בעולם באופן כזה שכל מה שנחשב דובר ונעשה כלפי בני ישראל במחשבת זדון, 'זדו עליהם', כלומר המזימה הופנתה לאותו מקום (היאור ומימי הים) ולאותה אומה (מצרים ולהבדיל עם ישראל) שהעלתה במחשבתה להעביר מן העולם היה לא תהיה עם שלם, שילמה על מחיר מחשבתם הזדונית ועברו הם מן העולם!

    הוראה לחיים של משמעות:
    כתב הרמב"ם: "צריך כל אדם שיראה עצמו כל השנה כולה כאילו חציו זכאי וחציו חייב. וכן כל העולם – חציו זכאי וחציו חייב. חטא חטא אחד הרי הכריע את עצמו ואת כל העולם כולו לכף חובה, וגרם לו השחתה. עשה מצוה אחת הרי הכריע עצמו ואת כל העולם כולו לכף זכות, וגרם לו ולהם תשועה והצלה". (רמב"ם הלכות תשובה פרק ג, הלכה ד').
    וזו ההוראה הנלמדת מפרשתנו: מאותו מאורע בודד בו הכל התחיל, כשפרעה מכנס שלשה יועצים למקום אחד כדי להילחם בהתרבות הטבעית של בני ישראל במטרה לעצור אותה. הוא הוגה מזימה חולנית להשמיד עם שלם דרך גזירה שמטרתה למנוע התרבות טבעית של בני ישראל בהשלכת תינוקות בני יומם ליאור של מצאים. נוכחו שם שלה יועצים שאחד מהם בלעם משתף פעולה עם המזימה החולנית, השני איוב נמנע מלהביע דעה והשלישי יתרו הנו היחידי שמביע התנגדות ונאלץ לברוח בשל גזר דין מוות שהושת עליו בשל התנגדותו.
    סגירת המעגל השמימית לאותו אירוע הייתה שהוגה וזומם המזימה פרעה וכל עמו מוצאים את מותם במי ים סוף "כִּי בַדָּבָר אֲשֶׁר זָדוּ עֲלֵיהֶם", ומה שנולד לו בעקבות אירוע זה הנו הכרה מוחלטת של יתרו שהיה כומר לעבודה זרה בבורא עולם ובאופן ההנהגה המדויקת והמופלאה שלו בעולם.
    אף אנו ננסה להבין ולייחס לכל פעולה שאנו עושים חשיבות ורצינות רבה להשפעתו עלינו ועל הסובבים אותנו ובעצם על כל העולם כולו. כל פעולה שלנו יש בה את העצמה הנדרשת בכדי להשפיע על הסובבים אותנו. מה שדורש מאתנו זהירות משנה לכל פעולה שלנו, לדיבור או מעשה אף פעם לא נדע באמת את האופן בו הוא פעל על הזולת ואיך הוא השפיע עליו.
    דבר נוסף אותו נוכל ללמוד מיתרו הנו על מרחב החיים בו נולדנו ואליו הושלכנו, כאשר ההכרה וההבנה לנוכחות ההשגחה הכללית והפרטית על כל צעד ושעל עלינו תהיה חלק בלתי נפרד מחיינו. ההכרה והתודעה (עתה ידעתי) תכה בנו כברק ותפרוץ מתוכנו הזעקה והקריאה המספרת את סיפור חיינו ומתארת כיצד כל צעד ושעל בדרכנו מעידים ומנכיחים את מציאותו של ה' יתברך בכל ישותנו.
    ובמילים אחרות: נוכחות האל בעולם הזה ובהשגחה כללית ופרטית על כל נברא ונברא הנה עדות הבריאה כולה המספרת ומעידה על בעל הבית ועל המנהיג של בירה זו. כפי שכתב דוד המלך נעים זמירות ישראל בתהילים: "הַשָּׁמַיִם מְסַפְּרִים כְּבוֹד אֵל וּמַעֲשֵׂה יָדָיו מַגִּיד הָרָקִיעַ" .
    זהו תפקידנו בעולם ובשליחותנו עלי אדמות, לספר ולהעיד בפני באי כל על נוכחותו של ה' יתברך בכל מקום (עולם), בכל זמן (שנה) ובכל סיטואציה (נפש).
    אנו השגרירים למציאותו ונוכחותו של ה' יתברך בכל פרט ופרט מהבריאה ובבריאה, בכל מחשבה אותה אנו חושבים, בכל דיבור שאנו מדברים, ובכל מעשה שאנו עושים.
    כאשר נוכחותו של ה' יתברך תהיה טבועה בנו עמוק נזכה לראות ולחוש את מציאותו והווייתו בתוכנו ובכל ההוויה הקיומית שלנו בכל יום יום ובכל רגע ורגע.
    או אז תצא ותעלה מאתנו הזעקה הפנימית והספונטנית: "עַתָּה יָדַעְתִּי כִּי גָדוֹל יְהוָה מִכָּל הָאֱלֹהִים".
    ההכרה הפנימית בנוכחותו של ה' יתברך בכל פרט ובכל צעד ושעל בחיינו.
    יהי רצון שנזכה תיכף ומיד ממש לקיום היעוד: "יַכִּירוּ וְיֵדְעוּ כָּל יוֹשְׁבֵי תֵבֵל, כִּי לְךָ תִּכְרַע כָּל בֶּרֶךְ תִּשָּׁבַע כָּל לָשׁוֹן" בגאולה האמתית והשלימה.

    נכתב על ידי מישאל אלמלם לעילוי נשמת אימו מורתו רחל בת זהבה ע"ה.

    תגיות:

    כתבות נוספות שיעניינו אותך:

    לכתוב תגובה

    עלייך להיות רשומה למערכת כדי לכתוב תגובה.