• טעימה לנשמה מתאילנד

    הגדלה

    הנה אני מסבירה לך, ילדה אהובה שלי. על אבא ואמא מוטל לחנך את הילדים שלהם, נכון? לפעמים הילדים משתפים פעולה, ואז מרוויחים 'סוכריות'- פרסים, הפתעות, חיזוקים וחיבוקים.. ולפעמים... • לקריאה

    אבא, נחם אותנו!

    "אמא, מה זה אומר שאת לא רוצה 'סטירות עם הסברים'?" שואלת אותי הקטנה שלי, כשסיימתי את השיעור בשבת אחר הצהרים. "וכשאת אומרת 'סוכריות' את מתכוונת לסוכריות שאני אוהבת?"
    הנה אני מסבירה לך, ילדה אהובה שלי. על אבא ואמא מוטל לחנך את הילדים שלהם, נכון? לפעמים הילדים משתפים פעולה, ואז מרוויחים 'סוכריות'- פרסים, הפתעות, חיזוקים וחיבוקים.. ולפעמים, כשהם לא מקשיבים, ההורה צריך להשתמש בשיטות אחרות- לא 'סטירות' ממש, אלא, עונש או הפסד של משהו שרצה.. ברור שההורה שמעניש את ילדו כדי לחנכו עושה זאת מאהבה. ילד חכם יבין את ההסבר שמאחורי ה'סטירה', ירגיש את האהבה הפנימית וישפר את התנהגותו.
    בימים אלה של חודש מנחם אב, אחרי החורבן והצרות שסבלנו במשך הגלות, אנחנו מבקשים מהקב"ה שלא ייתן לנו עוד 'סטירות' עם הסברים. לא מרגיע אותנו שאנו מבינים בשכל שהכל ממנו הוא טוב והכל בא מאהבה, אלא אנחנו רוצים טוב גלוי, סוכריות מתוקות. כשילד מרגיש את הטעם המתוק בפה, הוא לא צריך שיסבירו לו שאבא שלו אוהב אותו.
    רק אתמול שוחחתי עם תלמידות מתוקות מבית ספר בארץ, "איך יכול להיות שאחרי כל התקופה האחרונה, משיח עדיין לא בא?" הן שאלו אותי "היינו בטוחות שזה יקרה מזמן!!" מסכימה איתכן לגמרי, רק הקב"ה יכול לענות על התהיה הזאת.

    השבת אנו קוראים את ההפטרה השלישית בסדרת 'שבע דנחמתא', (שבע נבואות נחמה) והיא נפתחת בדברי הנביאים לה': "ענייה סוערה לא נוחמה" -העם לא רוצה להתנחם.
    המפרשים מסבירים שהפטרות הנחמה ערוכות כעין דו-שיח בין ישראל לקב"ה:
    בהפטרה הראשונה מצווה הקב"ה את הנביאים לנחם את עמו על החורבן: "נחמו נחמו (את) עמי".
    בהפטרה השנייה עם ישראל מגיבים: "ותאמר ציון עזבני ה'" – איננו מסתפקים בנחמת הנביאים, אנו רוצים שהנחמה תבוא מהקב"ה עצמו.
    ואז, בהפטרה השלישית, מוסרים הנביאים לקב"ה את תגובת ישראל: "ענייה סוערה לא נוחמה"  העם אינו מסתפק בנחמה שלנו.
    בהפטרה הרביעית מקבל הקב"ה את הטענה ואומר: "אנוכי אנוכי הוא מנחמכם" – קיבלתי את תביעתכם ואני מנחמכם בעצמי.
    ואכן, בהפטרה החמישית והשישית מנחם הקב"ה עצמו את העם: "רני עקרה, "קומי אורי כי בא אורך".
    ולבסוף, בהפטרה השביעית, שמחים ישראל בנחמת הקב"ה: "שוש אשיש בה'" – בקב"ה עצמו.

    אז מהי המשמעות של הדו שיח המוזר הזה? הלא הקב"ה יודע תעלומות, לפניו גלוי העתיד, וודאי ידע מלכתחילה שבני-ישראל לא יסתפקו בנחמת הנביאים. אם כן, למה לא ניחמם בעצמו אלא המתין עד שהעם יטען: "עזבני ה'"?

    יתכן שהבן שנענש על ידי אביו, ירוץ לאמא שלו בבכי כדי להירגע לבקש נחמה, אך אם יודע ומרגיש שאבא באמת אוהב אותו בכל ליבו ורק רוצה לחנך אותו וללמד אותו איך להתנהג נכון, יבקש את הנחמה מאבא בעצמו.
    הקב"ה רוצה שהעם ידרוש את הנחמה ממנו, כי הדרישה הזאת המבטאת את ההכרה, שהחורבן והגלות לא היו עונש, אלא צופנים בחובם אהבה עליונה וחסדים נסתרים.
    כדי שהברכות הנעלות שבייסורים יתגלו, צריך להכיר שמדובר בברכות ולא בקללות. כל עוד רואה האדם בייסורים עונש וצרה, הדבר מפריע לו לראות את הטוב שבהם. ואז זוכים ל "אנוכי אנוכי הוא מנחמכם" -נחמה מושלמת שתתקיים במלואה בגאולה.
    אז אם לא אמרנו את זה מספיק עד עכשיו, אז נאמר כעת: אנחנו לא רוצים 'מתנות קטנות', פרסי ניחומים, לא רוצים הפתעות והבטחות מאף אחד אחר חוץ ממך! רוצים את הדבר האמיתי, חסד גלוי וגאולה אמיתית ושלימה עכשיו!!
    וכפי שנוהגים לאחל מט"ו באב- כתיבה וחתימה טובה!
    שבת שלום חברות שלי
    נחמי⚘בית חב"ד בנגקוק

    92

    תגיות:

    כתבות נוספות שיעניינו אותך:

    לכתוב תגובה

    עלייך להיות רשומה למערכת כדי לכתוב תגובה.

גללי למעלה