".. מסופר במדרש אשר אברהם בהיותו מלך באותו זמן, נכחו בחגיגת הבר מצוה המלכים של אותו דור וביניהם גם עוג מלך הבשן. זה האחרון לעג לכל המאורע באמרו, איזה ערך יש לבן יחיד לאב ואם זקנים, שהוא יכול למעוך אותו באצבעו, חס ושלום. הסוף היה כפי שכולנו יודעים שמיצחק יצא עם ישראל, ובידי הנכדים שלו – של יצחק – נפל אותו עוג מלך הבשן ומהם היתה מפלתו.
… סיפור זה מלמד אותנו, שאפילו כאשר הוא אך ורק כבן יחיד יהודי והסביבה היא סביבת מלכים, מכל מקום ישנו הבטחון המלא שכאשר בן זה יתחנך בדרך התורה והמצוה, שזהו כח היציבות של כל בני ישראל – ללא יוצא מן הכלל – אזי אין אף אחד שיוכל להפריע לו בדרך זו של בריאות ואושר…" (אגרות קודש ו' עמ' קי"ג, אגרת החינוך עמ' 227)
אברהם אבינו, היהודי הראשון, לא התרשם מכך שכל העולם עומד מעבר אחד, ובחר לעמוד מהעבר האחר. הוא חינך גם את בנו יצחק ללכת בדרכו, ואנו כולנו ממשיכים את הדרך הזו – דרך שאינה מתפעלת מהעולם, דרך שמרימה ראש בגאווה יהודית, שיודעת שאנו שונים מכולם, אבל מבחירה, בשמחה.
איננו מתרשמים מכך שכל הסביבה, אפילו 'נחשבת', נוהגת אחרת; אנו יודעים מהי האמת, וגאים בכך שבחרנו בה, גם אם היא לא תמיד פופולרית, גם אם היא לא תמיד קלה או זורמת. מכוחו של אברהם אבינו, היהודי הראשון שקיים את ציווי ה' "לך לך", התנתקות מכל הסביבה וחיבור לה' לבדו, אנו ממשיכים עד היום לצעוד בדרך הזו.
איך ניצבים איתן?
איך עושים זאת בין כל הבלבולים וההשפעות החיצוניות? איך עומדים איתן מול כל הסחף שבחוץ?
מספרים שאחד מחסידי אדמו"ר הזקן היה עשיר מאוד, והיו לו קשרים עם אנשים בעלי השפעה, גם עם אינם יהודים. הוא היה אומר שהגאווה מצילה אותו. בכל פעם שהרגיש משיכה לעשות משהו שאינו ראוי לחסיד, היה אומר לעצמו: 'מה?! שאני, חסיד של אדמו"ר הזקן, אתנהג בצורה כזו? זה לא נאה לי, זה לא לכבודי.' וכך ניצל מעצות היצר.
כאז כן עתה, ההתמודדות עם פגעי העולם הזה ועם תאוותיו הקורצות רק הולכת וגדלה. היצר הרע אינו מתעייף לעולם, וגם ברגעיה האחרונים של הגלות הוא מנסה את כוחו עלינו. היום נדרש להפעיל את הגאווה החסידית לא רק בצאתנו אל העולם. העולם חודר אל ביתנו פנימה, ואנחנו נדרשות להפעיל את המצפן החסידי, לברור בין הטוב האמיתי ובין מה שרק מתחזה לטוב, ולהכריע מה מתאים לחסיד ומה אינו מתאים לו.
ההבחנה הנדרשת מאיתנו היא דקה מאוד. אנו, חסידות חב"ד, אמונות על 'כל מה שברא הקב"ה בעולמו לא בראו אלא לכבודו' ומורגלות לנצל את ענייני העולם הזה לקדושה. לכן אנחנו נדרשות לעשות את ההפרדה בין שימוש בטכנולוגיה לקדושה, להפצת המעיינות, ולהוספה בבניית הדירה בתחתונים לו יתברך, ובין שימוש בה לצרכים שאינם משרתים אלא את הנפש הבהמית והיצר הרע.
כאן יכולה הגאווה החסידית שלנו להתגייס לעזרתנו, בדיוק כמו שהיה אצל אותו חסיד: מול המסך, מול סרטון שנשלח, מול משיכה לבדוק באתר כזה או אחר, להצטרף לקבוצה כזו או אחרת, מול בגד קורץ בחלון ראווה או פיתוי לחופשה קסומה, נשאל את עצמנו: האם לחסיד של הרבי יאה ונאה לעשות זאת? האם אכן זהו המקום המתאים לי?
מודל אישי גאה
כשנשתמש נכון באותה גאוות יחידה חסידית, נוכל להקנות אותה גם לילדינו.
כולנו יודעות שהרבה יותר ממה שהילד קולט מהדיבורים של הוריו, הוא קולט מהנימה, מהאופן שבו הם מתנהגים, ממה שמעסיק ומשמח אותם. הוא רואה על מה הם עומדים נחרצות, וממה הם מתעלמים ועל מה מוותרים… אם ילד רואה שאימא שמחה ושלמה עם זה שעושים קידוש לבד בבוקר כי אבא בהתוועדות, ואינה נאנחת בחשאי על שעות השהייה הארוכות של אבא בבית הכנסת; אם הוא רואה שאימא מאושרת עם ההידורים בפסח, ואינה מתמרמרת על החומרות; אם הוא קולט שגאווה נמסכת בקולה כשהיא אומרת: "אנחנו את הכשרות הזו לא אוכלים" – כל הדברים הללו נקלטים עמוק בנפשו, מתווים לו את הדרך, בונים נדבכים של גאווה חסידית בליבו פנימה – מלמדים אותו להעריך את היותו חסיד, לשמוח שזכה להיות ייחודי ומיוחד.
יש לנו יכולת וזכות להדגיש לילדים את היוקר ואת היופי של החסידות, שאנחנו זכינו בה – 'אשרינו שחסידים אנחנו'. אשרינו שזכינו ויש לנו רבי ואגרות קודש וחסידות. כמה טוב לנו שיש לנו התוועדויות וטיסות לרבי ותהלים בשבת מברכים ותניא שלומדים גם בעל פה. אנחנו שונים, אנחנו אחרים, גם כשאנחנו גרים בסביבה חרדית – אבל למעליותא. אנחנו חסידים של הרבי.
עם זאת, גאווה זו אינה יכולה לבוא בשום אופן על חשבון יהודים יראי שמים אחרים השייכים לחסידות אחרת או לבית מדרש שונה משלנו! הרבי מה"מ מדגיש "צריך וחייב אדם להביט בעין יפה על כל שומר תורה ומצוה ולנהוג בו כבוד גדול, אם אפילו דרכו היא לא דרכו הוא כיון שעובד השם הוא וההפרש הוא רק שזה עובד מצד אהבת השם וזה מצד יראת השם וכו'" (ליקוטי שיחות חלק ז', עמ' 341). זו, אולי, אבן הבוחן בין גאווה חסידית, המייקרת את המנהגים שלנו ללא זלזול באחרים, ובין גאווה ריקנית, המתגאה על אחרים וממעיטה בערכם.
למה אנחנו שונים?
כשהילדים בוגרים הכול נעשה לעיתים מאתגר יותר. הם נדרשים להתגייס גם הם למשימות החסידיות, ולא תמיד זה קל בעבורם. בגיל הזה הרבה פעמים עולות השאלות, "למה אנחנו שונים? למה כולם נוהגים לקשט את הסוכה, ורק אנחנו לא? למה רק אצלנו אומרים את כל ספר התהילים בשבת מברכים, ויש חת"ת ורמב"ם יומי ו'מבצעים'?"
חשוב לא להיבהל מהשאלות שלהם. בגיל הזה אפשר להיכנס לעומק רב יותר, ולהסביר למה אנחנו נוהגים כך ולא אחרת. זה הזמן לשלב את ההסברה ההגיונית, את הידע ואת הטעם לדברים, עם התחושה שהמקום שלנו והתפקיד שלנו, החסידים, הוא מיוחד, גם אם לא תמיד הוא קל.
נצעד בגאווה חסידית בדרך שמתווה לנו הרבי מה"מ שליט"א, ונתווה גם לילדינו את הדרך הזו.
באדיבות מגזין עטרת חיה


























































ללגלריה המלאה 

















בארגון צבאות ה' משדרגים כל הזמן, ומשקיעים רבות כדי שצוות המפקדות וקצינות הנבחרת תוכלנה להעביר תוכן רציני ומהותי בסניפים שמונגש בצורה חוויתית וקלה. ועל כן השנה ערכות הפעילות עברו שידרוג מיוחד בהשקעה עצומה. לפרסום המלא

