שבי ליפש, רמת אביב, עטרת חיה
השעה ארבע וחצי אחר הצוהריים. או גרוע יותר – שבע בערב. בבית חגיגה. הילקוטים זרוקים בכניסה, הקטנה בוכה כי הקוקו לא יצא "כמו של מושקא", והגדול החליט שדווקא עכשיו זה רצון עליון לפתוח נגרייה במטבח.
אנחנו, האימהות, עומדות בתווך. מצד אחד, כל אחת מאיתנו שואפת להיות אימא חסידית מושלמת, רגועה, מחייכת, "עקרת הבית" שמשרה שכינה. מצד אחר – ה"נפש הבהמית" שלנו צועקת "הצילו" ורוצה רק שקט. האינסטינקט הראשוני הוא "להשליט סדר", להרים קול, לנהל את העניינים ביד רמה.
אבל בינינו, יש כלי שעובד טוב פי כמה מצעקות, והוא הכלי החסידי ביותר שיש. שמו שמחה. לא סתם חיוך, אלא הומור אמיתי שמשנה אווירה.
אנחנו תמיד מדקלמות ש"שמחה פורצת גדר". אבל תכל'ס? כשאנחנו בלחץ – אנחנו בתוך "גדר", בתוך המצר של הגלות הפרטית שלנו. הרבי מלך המשיח מלמד אותנו שהדרך לפרוץ את הגדר האחרונה של הגלות היא דווקא על ידי שמחה בטהרתה. הומור הוא הסולם שבאמצעותו נדלג מעל החומה הזו. בואו נלמד להוריד את הכלים הגדולים של החסידות לתוך הפרקטיקה של הבית, ולהפוך את הבית לבמה של הומור שמח.
למה דווקא צחוק?
בואו נדבר על זה רגע. בעת התקף זעם המוח של הילד נעול. הוא נמצא במצב של "מוחין דקטנות". אינו מסוגל לשמוע היגיון, וודאי שלא מוסר. שום הסבר רציונלי על חשיבות המקלחת לא יועיל עכשיו, כי ה"קליפה" אוטמת.
החסידות מלמדת אותנו שכדי להוציא מישהו מהבוץ, צריך להושיט לו יד, לא לתת לו הרצאה. הצחוק הוא היד הזו. כשאת מצחיקה את הילד, את מחוללת "אתהפכא" ברגע אחד. את ממיסה את ההתנגדות. ילד צוחק הוא ילד שנפתח, שהלב שלו מתרכך. הקליפה נשברת, ופתאום הנשמה האלוקית מאירה והוא גם מקשיב.
"מוח שליט על הלב" – גרסת המציאות המורחבת
אז איך הופכים את התיאוריה למעשה בפועל? הנה כמה טריקים שעובדים, בלי צורך בהכנה מוקדמת:
1. להחליף את "המחנכת" ב"שחקנית" – הילד אינו רוצה להיכנס למקלחת? האינסטינקט הוא להיכנס ראש בראש. אבל כאן נדרש "ביטול". שימי את האגו של "אני אימא שלך ואתה תקשיב לי" בצד, והיכנסי לדמות:
השדרנית הנלהבת: קחי את המברשת והתחילי לשדר כאילו את בכינוס השלוחים: "והנה מענדי הצדיק מתקרב למקלחת! הקהל במתח! האם הוא יצליח לשבור את השיא העולמי בלבישת פיג'מה?"
התיירת המבולבלת: דברי במבטא מצחיק (אמריקאי, צרפתי או יידישאי): "סליחה, אני מחפשת ילד מתוק שצריך לצחצח שיניים, מישהו ראה אותו? אולי הוא מתחבא מאחורי האוזן?"
הילד ציפה לכעס ולגבולות, ופתאום הוא מקבל הפתעה וצחוק. הבלבול הזה פורק את הנשק של היצר הרע.
2. להאניש את הבלגן (בירור ניצוצות) – הילדים חיים בעולם של דמיון. תזרמי איתם. במקום לראות "בלגן", תראי "ניצוצות" שצריכים עזרה.
הגרב הבודד: הרימי אותו ודברי בשמו בקול דקיק: "אוי! הצילו! קר לי פה לבד על השטיח! אני מתגעגע לחברים שלי בסל הכביסה! מי הצדיק שיעשה איתי חסד ויחזיר אותי הביתה?" במקום פקודה ("תרים את הגרב!"), יש לנו משימה של הצלה וחסד.
3. לנגן ניגון ניצחון – הוראות יבשות משעממות וגם מקוממות. כשהופכים את "מי יסדר את הילקוט" לשיר במנגינה של "הושיעה את עמך", "מארש נפוליאון" או כל ניגון שמח אחר – זה כבר סיפור אחר. הניגון עוקף את השכל, ונכנס ישר ללב. הבית מתמלא באנרגיה של עשייה דקדושה, והילדים זורמים עם הקצב.
לתעד את הרגעים המצחיקים של החיים
רעיון שלקחתי משני קצבי, קבוצת וואטסאפ של אבא ואימא – פתחו קבוצה ייעודית רק לשניכם. בקבוצה הזו אין "תקנה חלב" ואין "למה הבית הפוך". זוהי קבוצה סטרילית ל"בדיחות" בלבד.
הנצחת רגעים: תפסתם את הקטן מדדה בבית עם הנעליים הענקיות של אבא? הקטנה הפכה את הסיר של המרק לכובע? ציור ענק מככב על קיר הסלון? תצלמו ותשלחו מייד.
איסוף זיכרונות: קלטתם משפטים שנונים, פנינים, שיבושי לשון מתוקים ובדיחות פנימיות? תרשמו ותשלחו מייד.
להפוך "יציאות" ליצירות – לוקחים את ה"חוכמות" ואת המשפטים השנונים של הילדים, ונותנים לטכנולוגיה (כמו כלי ה"ננו בננה" וכדומה) להמחיש אותם. יש לכם ילד גדול עם גישה למחשב? תנו לו את תפקיד "המוציא לאור".
למשל, הילד אמר: "אני לא ישן, אני עושה התבוננות בעיניים עצומות". נבקש מהבינה המלאכותית לייצר תמונה או קומיקס מצחיק שיתאימו למשפט.
לקראת אירוע מיוחד אפשר להדפיס ספר בדיחות שבו ישתלבו איורי הקומיקס והתמונות האותנטיות ויהפכו לנכס.
גבולות הגזרה – צחוק טהור
אנחנו, החב"דניקיות, יודעות שיש הבדל בין שמחה להוללות. ההומור שלנו בבית צריך להיות בריא ועם מטרות חיוביות בלבד:
בלי ציניות: ציניות היא קליפה קרה של עמלק. אנחנו רוצות חום והתלהבות.
בלי לפגוע: לא צוחקים על הילד, צוחקים עם הילד.
כן להומור עצמי: מותר לאימא לצחוק על עצמה ("אוי, שמתי מלח במקום סוכר, איזו מבולבלת אני!"). זה מלמד את הילדים שגם אימא אינה מושלמת.
לחיות גאולה – עכשיו!
הרבי מלמד אותנו שהשמחה היא הכלי שפורץ את הגדרים האחרונים של הגלות. כשאנחנו בוחרות להכניס הומור הביתה, אנחנו לא רק "שורדות" את אחר הצוהריים, אנחנו מכריזות: הבית הזה מואר וגאולתי, מקום שבו מרגישים כבר עכשיו את "אָז יִמָּלֵא שְׂחוֹק פִּינוּ".
אז היום בערב, כשהעניינים מתחילים להתחמם… נשמי נשימה עמוקה. זכרי שאת המנהלת של ה"בית חב"ד" הפרטי שלך. חייכי חיוך רחב (גם אם בהתחלה הוא מאולץ), וזרקי בדיחה, ותראי איך האור נדלק ופורץ את כל הגדרות.
באדיבות מגזין עטרת חיה
