"להיות!" הילדים צועקים בהתרגשות ועיניהם נשואות לשלוקים הקפואים, הדביקים, אולי לחמצוצים.
"לו יתברך!"
"דירה זו!"
"בתחתונים!"
מי מאיתנו אינה יודעת שזו תכלית בריאתנו ובריאת כל העולמות? רובנו עוד צעקנו בעצמנו כשהיינו קטנטנות… הרבי מגלה לנו שהעובדה הפשוטה שהאישה אחראית לעשיית הדירה בגשמיות מגלה לנו שהיא גם בונה את הבית ברוחניות. כמו שהדירה הגשמית שלנו בשום פנים ואופן לא תהיה רק ארבעה קירות ומיטות כמספר המתגוררים, אלא יהיה בה כל מה שצריך כדי להפוך אותה לדירה נאה ומעוצבת, עם כל האלמנטים העיצוביים והאקססוריז, ככה גם ברוחניות.
אימא יהודייה אינה מסתפקת ב"חיה", קיום מצוות בפועל. היא תדאג גם ל"מושקא" – לניחוח הערב, למתיקות, לשלווה ולרוגע שנלווים לזיכרונות מתוקים.
אז הנה כמה טיפים מנצחים מ'מעצבות פנים רוחניות' שלמדו במכללה של החיים. איך לדאוג לדירה נאה, ולהחדיר יופי בכל ענייני היהדות גם ברגעים מאתגרים…
רגעים של בוקר
שבע וארבעים. אני רואה את המחוגים בשעון הגדול של הכניסה לועגים לי. אני עומדת ליד דלת הבית הפתוחה, התיק של העבודה על הכתף, המפתחות של הרכב ביד, ושואגת: "נו, מה קורה? למה אף אחד עוד לא מוכן?" שנייה אחר כך אני נזכרת שיש לנו שכנים, מסמיקה. סוגרת אותה.
"מושקי? את עדיין מחפשת נעל? מענדי, הסנדוויץ'! ותיקח מעיל, כפור!"
הילדים אינם מתרגשים. רגילים כל כך לפלייליסט של הבוקר, זה כבר לא נכנס לאוזניים. חני מסתובבת יחפה עם שיער פזור, דובי מארגן משהו בתיק הקטן שכבר תקתקתי, שופך את החבילה של הקורנפלקס. פרצופיהן של המורות המצקצקות על האיחורים פלוס הפגישה שיש לי היום בתשע אפס–אפס גורמים לי להתחיל לצעוק מחדש.
כ"ב שבט כבר מגיע. יום של חיות ונעימות ושיחה מיוחדת כל כך של הרבי על "דירה נאה" – על הכוח המיוחד שיש לכל אֵם בישראל להשרות בביתה רוגע, נעימות ושלווה.
ואני, אנה אני באה?
פעמים רבות כל כך למדתי את השיחה הנפלאה הזאת וגם לימדתי. התוועדנו והתרגשנו ושרנו שירים מתוקים מעוררי געגועים ותעצומות נפש, אבל הרגעים האלו, בבוקר, שבהם צריך לארגן משפחה שלמה של ילדים מתמרחים ולצאת בזמן, הם, איך לומר? לא בדיוק התגלמות השלווה אצלנו.
אז מה עושים?
שולמית: הרגעים של הבוקר הם ללא ספק קשים… גם לנו קשה להיפרד מהשמיכה ומהכרית, וכשאנחנו סוף–סוף מצליחות לקום, הרבה אחרי השעה שבה תכננו, אנחנו מתחילות את התהליך עם הילדים. להם הוא קשה פי כמה, כי להם, בשונה מאיתנו, אין מחויבות שלוחצת. הם באמת אינם מבינים למה אי אפשר לישון עוד קצת. אימא, הרי בלילה התחננת שנישן כבר!
אחת הדרכים ליצור אווירה רגועה יותר בבוקר היא כמובן דרך השירה. הרבי בעצמו מדבר בשיחה על אימא ששרה לילדיה, נכון?
אני ניגשת להעיר את הילדים בשיר של "מודה אני". כשהם היו קטנים יותר, הוספתי גם את: "בוקר טוב, התעוררתי, מודה אני מייד אמרתי…" כשהם כבר מתחילים להתארגן, אני מפעילה ניגונים ברקע, שרה איתם יחד. זה מעיר ומרגיע ומכניס את כולם לקצב של עשייה. על השולחן אני מכינה משהו חם ומנחם, ומי שכבר מוכן, יכול לבחור איזה ניגון נשים עכשיו…
הכנת שתייה חמה והפעלת מוזיקה אינן גוזלות יותר משלוש–ארבע דקות, וחוסכות בסופו של דבר הרבה עצבים, מריבות ומריחות זמן.
הדסה: בוקר במשפחה ברוכת ילדים הוא באמת משימה מאתגרת, במיוחד בגלל העובדה שכולם צריכים לקום, לשפוך את מי נטילת הידיים, להשתמש במקלחת ולהסתרק באותו זמן. זה יוצר פקקים מיותרים סביב השירותים ותאונות של שלוליות בפרוזדור…
המעלה בבוקר כזה הוא שאנחנו יודעות עליו מראש. הוא מעולם לא הפתיע אותנו. כבר מאתמול בערב ידענו שעוד כמה שעות הוא יגיע, וזה נותן לנו את האפשרות להתארגן אליו בהתאם.
כדאי לבחון את ההתנהלות שלנו בבוקר, ולהכין מהערב כל מה שרק אפשר. בזמן ארוחת הערב, כשאנחנו ממילא מתעסקות באוכל, נברר אצל הילדים מה הם רוצים למחר ונכין כבר מהלילה. גם המפונקים האיסטניסטים, שאינם מוכנים לאכול אוכל מאתמול, בטוח יכולים להכין לעצמם מראש את הבגדים. אין שום סיבה להתחיל לחפש ברגעים העמוסים של הבוקר גרביים…
מה עוד? חתימות על מבחנים, פתקים שידענו כבר מאתמול שנצטרך לחתום עליהם, כסף…
בבוקר יישאר לנו רק להעיר את הילדים, ולדאוג שיתלבשו וישתו משהו. למאורגנות מאוד – אפשר להכין מראש את הכוסות על השיש, כף שוקו בכל אחת… בבוקר נשאר רק לשפוך מים וחלב ולערבב. עכשיו תיהני מבוקר רגוע ותשלחי ילדים רגועים ומחייכים לבית הספר!
בלה: בוקר רגוע הוא עניין של סדרי עדיפויות. אני יודעת שלא כל אחת תאהב את מה שאני אכתוב, אבל הכול עניין של החלטה, מה חשוב לי יותר. האם חשוב לי שהצבע של הגומייה יתאים לגרב ויתאים לסוודר, ובשביל זה שווה לשגע את כל המשפחה בחיפושים ולעצב תסרוקת במשך עשר דקות? או שאני מעדיפה ילדה רגועה עם סוודר שאינו תואם לגרביים, קוקו שאספתי מהר באצבעות ונשיקה חמה על הלחי מאימא רגועה?
אותו הדין בכל הנוגע לקופסאות האוכל. אני יכולה להשקיע בחיתוכי פירות ובטיגונים, ואני יכולה לפרוס לחם טרי ולמרוח עליו רק גבינה או שוקולד, משהו שהילד שלי ישמח למצוא שם. פעמים רבות, אם נביט אל עצמנו פנימה, נגלה שהקופסאות מלאות האוכל והתסרוקת הנאה לא נועדו רק בשביל להיטיב עם הילד שלנו, אלא גם כדי לאשר את כרטיס הכניסה המוזהב לחיים שלנו.
מי שמספיקה הכול, אשריה! מי שזה בא לה על חשבון הרוגע בבית, שתעשה חושבים…
רגעים של ערב
לילה. שוב שבע ארבעים. מה השעון הזה רוצה ממני? למה הוא תמיד לועג לי? ומחר הם יהיו שוב עייפים. היום החלטתי להשכיב אותם ברוגע, אבל נראה שזה לא עושה להם טוב. הם רק רבים ומורחים את הזמן. אני מנסה לאסוף אותם בחיוך, בקול עליז, ממוטטת. "בואו, נכנסים למיטות! בואו נראה מי ראשון מתחת לשמיכה, מוכן להגיד 'שמע'?"
על מה אני מדברת בכלל? מענדי קורא, נמצא בעיצומה של הרפתקה כלשהי במדבריות, חני מפוררת את הסנדוויץ' של ארוחת הערב על פני כל המטבח. מושקי נהנית מהמים במקלחת, אינה מתכוונת לצאת.
"למיטה, עכשיו!" כל הנעימות פרחה–ברחה לה. "הרגע! מי שלא ייכנס למיטה בתוך עשר דקות לא יקבל את הממתק של בית הכנסת!" איפה ההחלטה? איפה הנעימות? הם במיטה בסוף, אחרי עשרים ומשהו דקות. בוכים. מענדי ודובי מתכתשים בלחש, מושקי מכווצת. חלי לא ברכה ברכת המזון… אף אחד מהם לא איבד את הממתק של בית הכנסת רק כי אני אכולה ייסורי מצפון.
שולמית: שעות הערב קשות במיוחד, כי אימא כבר עייפה וגם הילדים עייפים. מתכון בטוח לצרות. כשהערב מגיע, אני צריכה לקחת נשימה עמוקה וממש להסביר לעצמי שמדובר במשימה קשה, אבל קצרת טווח. שעה מקסימום ואני אחרי הכול. אפשר להבטיח לעצמי משהו נחמד כשאצליח לצלוח את הרגעים המאתגרים. אולי קפה ועוגה משבת? אולי פרק בספר שאני קוראת עכשיו?
בזמן ההשכבה, ממש כמו בשיחה של הרבי, כדאי לשיר לילדים שיר לפני השינה. אני יודעת שהיום לא הרבה אימהות עושות את זה, אבל זה חשוב מאוד ונישאר איתם לכל החיים, גם כשהם גדלים. כדאי לכן לנסות, גם ילדים גדולים, בני עשר ואחת–עשרה, נהנים משיר לפני השינה… עוד כמה דקות עם אימא רגועה לידם ואהבה אמיתית שזורמת ביניהם בלי שיחה.
גם לאימא העייפה, שעד עכשיו תקתקה ערב, ומרחה וקילחה והרימה ואספה וכיסתה וסירקה, כמה דקות של ישיבה רגועה בחדר חשוך ושירה שקטה יעשו רק טוב להמשך הערב.
הדסה: הסוד לערב רגוע הוא להתחיל אותו שעה קודם, ואם צריך, אפילו שעה וחצי. אם את רוצה לראות את הילדים במיטה בשעה שבע וחצי, אי אפשר לקרוא להם מהחצר או מהפליימוביל בשעה שבע. תתחילי כבר בשעה חמש וחצי מקלחות. זה לא מוזר, זה כיף. כך נכנסים להשכבה מתוך רוגע ונחת. פתאום מגלים שאפשר ליהנות במקלחת ולשחק קצת בסבון וקצף, כי אין עוד ארבעה ילדים בתור ובקושי עשרים דקות. אוכלים בנחת, תוך כדי פטפוט, צוחקים וקצת מתווכחים.
ומכינים את האוכל למחר, כמובן…
ומה יקרה אם נהיה מוכנים מוקדם מדי? כלום. נוכל להרשות לילדים לקרוא במיטה או על הספה. איזו השכבה רגועה!
בלה: הסוד להשכבה רגועה הוא אימא רגועה. אין פתרון אחר. אי אפשר לקחת אימא שכמעט לא ישנה בלילה ועבדה כל היום, שלא אכלה ארוחה נורמלית מאז ליל הסדר, ולבקש ממנה להיות רגועה. זה בערך כמו לדרוש ממכונית בלי דלק להמשיך לנסוע. מה נגיד לה? עוד קילומטר אחד, את תשרדי?
מי שרוצה להשכיב ילדים ברוגע, הולכת לישון לפחות חצי שעה אחרי הצוהריים. אפשר להזמין בייביסיטר או לשלוח לשכנה טובה. לבקש מהבעל להשגיח עליהם או להרשות להם לצבוע בשקט בצבעי מים ולא לקחת ללב אם כל הבית מלוכלך. העיקר שתנוחי. אם נצא מנקודת הנחה שזה מחויב המציאות, נמצא את הפתרון המתאים לנו.
אחרי המנוחה לא שותים קפה על רגל אחת ומתחילים לרוץ, אלא אוכלים בנחת ארוחה טובה. אומנם אנחנו מעדיפות לאכול רק כשכולם ישנים, שלא נצטרך לקום כל רגע וגם כדי שלא יושיטו ידיים קטנות ויגמרו לנו הכול, אבל כשאנחנו רעבות, אנחנו לא נחמדות.
ובלי ייסורי מצפון על הילדים שאינם רואים את אימא שעה בצוהריים! עדיף להם מעט שעות עם אימא רגועה מהרבה שעות עם אימא מפחידה ועצבנית.
רגעים של ערב שבת
עוד עשר דקות שבת, אאאההה! רק לחשוב כמה דברים עוד נשארו לי לעשות… יידרשו לי יותר מעשר דקות! הנרות, לסדר אותם, עכשיו, דחוף! והפלטה, אוי, והמקלחת. "מענדי, תעזוב אותה! מושקי, קחי את זה, זוז כבר. מה אתה חושב שאתה עושה?"
"אימא! המחם רותח!" נשמעת קריאה מהמטבח. אני בדיוק במרפסת שרות, מחפשת חולצה לבנה למוישי וסוגרת את הברז של המים החמים, מרגישה שאני רותחת כמעט כמוהו.
בסוף הנרות דולקים, ואני מתפללת ולוחשת, קצרת נשימה. מסתובבת אל הילדים שלי, המלאכים שלי. הם קצת מתחמקים, עדיין מפוחדים. מקווה שאינם אומרים "יהי רצון שגם בשבת הבאה יהיה כן…" איפה הנשים האלה שמצולמות על הפרוספקטים של נש"ק, יפות ורגועות בשלוות–עד, מחובקות עם הילדה המחייכת שלהן? מי הן בכלל? אצל מי נכנסת ככה השבת?
שולמית: הדקות האחרונות לפני שבת באמת מאתגרות מאוד. אנחנו חייבות להספיק דברים רבים כל כך ואין לנו כאן אפשרות לאחר ולקבל גערה מהבוס. לשבת לא מאחרים.
ביום שישי אני מקפידה לשים שירי שבת וניגונים מיוחדים לערב שבת. יש לנו ממש פלייליסט קבוע. זה מכניס אותנו לאווירה של שבת ולקצב, מעורר געגוע לשבת שעוד רגע נכנסת וגם מעמעם קצת את הצעקות.
גם עוזר מאוד להזכיר לעצמנו כמה טוב לנו שאנחנו בלחץ נורמלי של שבת. ממש לראות את הרצפה הדביקה ולהריח את הסיר שכמעט נשרף ולהגיד לעצמנו: 'יש נשים שיושבות עכשיו ליד מיטת ילד חולה במחלקה, יש בחורות מבוגרות שעדיין לא מצאו את זיווגן, נשים רבות מקנאות בך והיו רוצות כמוך בית דביק ומלוכלך ולחוץ וצרות בריאות כל כך'. זה ממש גורם התרוממות, וכל ילד שרב או שופך גורם לך לתת לו נשיקה של אושר.
הדסה: טוב, בשלב הזה נראה לי שאתן כבר יכולות לכתוב את התשובה שלי בעצמכן… בדיוק כמו הבוקר, ידענו מתי תגיע שבת מאז בריאת העולם. אין שום סיבה להיכנס לשבת בלחץ, אפילו בשבתות הקצרות של החורף. הכול כמעט אפשר להכין מראש.
רק לפני שנה היה לנו ערב פסח שחל בשבת. והנה, למרות האי–אמון של כולנו, הגענו אליו מוכנות יום קודם. בי"ד בניסן עצמו, אחרי שביערנו את החמץ, ישבנו לנו בניחותא, הכנו את ההגדה, אכלנו מלפפונים ונחנו…
נעשה לנו כלל שמתאים לבית שלנו ולמציאות שלנו: אולי עוגות וסלטים מכינים יום קודם? אולי מסיימים עם כל הכביסות בחמישי? אולי לא מגיעים ליום שישי בלי שכל הקניות בבית? כל דבר שנכין מראש יחסוך לנו עוגמת נפש רבה ביום שישי עצמו.
תבנו לכן חלום. לנוח ביום שישי כדי לא להירדם בסעודת שבת? להתפלל מנחה של ערב שבת עם "הודו" ו"ידיד נפש"? להכניס שבת עשרים דקות קודם?
אחרי שאתן יודעות מה החלום שלכן, תתחילו לאט לאט להתקדם לעברו. תשטפו בחמישי בלילה, תוותרו על יציאה מהבית בשישי, מה שתחליטו. העיקר שהבית יהיה רגוע ושמח ומואר כמו שמגיע לכן.
בלה: הכנסת שבת ברוגע, כמו כל דבר בחיים, היא עניין של סדרי עדיפויות. בהלכה כתוב שיש לכבד את הבית לפני שבת, לרחוץ את גופו וללבוש בגדים נקיים. וכמובן, מכבדים אותה במאכל ובמשתה. מה זה מאכל ומשתה? אנחנו מחליטות.
אין שום בעיה להגיע לשבת עם צנצנת גפילטע פיש וסלטים קנויים ועוף מחולק בתנור. רק מה? יצרנו לעצמנו דוגמה של שבת מושלמת הכוללת השקעות בעוגות שכבות וסלטים מרובי שלבים וחומרים.
אישה צריכה לשאול את עצמה למה למען תבשילי השבת, שהיא טורחת כל כך להכין, היא מוכנה לוותר לפעמים על מקלחת נורמלית ומדליקה נרות ברגע האחרון ובבגדי חול, ולמה הילדים אינם מבינים את משמעות המילים "וקראת לשבת עונג".
אם רק נחליט שהאווירה הרגועה והמוארת בבית חשובה לנו יותר מכול, נמצא את דרך האמצע בין השקעה בהכנות לשבת ובין שלווה.
כ"ב שבט עוד רגע מגיע, ואני בלחץ. עליי להכין את הסלט של העלים והמנגו שהתחייבתי להביא להתוועדות וגם לדאוג לחולצות לבנות למושקי ולחני למחר. אה, חטיף לכל אחד מהילדים להתוועדויות הכיתתיות, שכחתי! ומושקי, נראה לי שהתחייבתי על ירקות חתוכים?
רגע, עצור. נשימה עמוקה.
כ"ב שבט הוא יום של נעימות, חמימות ואווירה טובה ומוארת.
אני נושמת נשימה עמוקה, חושבת על הרבנית. אחר כך אני שולחת את הבנות בחיוך לבדוק שיש להן חולצה לבנה, מזמזמת לעצמי את "נעלמת מסתתרת מכולם," בזמן שאני בוחרת ירקות מהמקרר, גם לסלט של הנשים וגם למגש של מושקי. בלילה, כשאחזור, אעבור על הכתבה. אבחר לי החלטה טובה לבית רגוע ומואר.
"אוי בטל נא כבר את הגולה, והבא משיח גאולה!…"
באדיבות מגזין עטרת חיה
. שירה הצטרפה לארגון צבאות השם לפני כחמש שנים והפכה לדמות משמעותית ומעוררת השראה בסניף.
