כדי להשתתף בהגרלה יש לשלוח את התמונה עד –
*יום רביעי ה' תשרי בשעה 17:00.*

0585500770

🌿 אחת היתה הרבנית – הרב שלמה בר נתן שיחי׳

🌿 הכנה ליום הכיפורים – הרבנית מלכה וילישאנסקי תחי׳

🌿 בזאת יבוא אהרן אל הקודש – הרבנית שרה קפלן תחי׳

🌿 מתחברים לתנ״ך – עם הגב' לאה ועג תחי׳

🌿 ליווי מוזיקלי – הגב' חוי ברנשטוק

📅 יום רביעי, אור ל־ו׳ תשרי

🕗 בשעה 20:00

📍 במתנ״ס סנטר

💰 דמי כניסה: 20 ש״ח

הכניסה חינם לבעלות כרטיס מלכתא💳

מחכות לכן לערב של חיזוק, הכנה והשראה 💕

״אחת שאלתי מאת ה׳ – אותה אבקש״ ✨

נשי חב"ד צפת

יחי אדוננו מורנו ורבינו מלך המשיח לעולם ועד

0556884501

ביום רביעי כ' אלול תשפ"ו, התקשרה  אלי אשה שפגשתי בבית הכנסת, וביקשה  את עזרתי לרשום שבעה יהודים לאות ב "ספר התורה  הכללי לאחדות ישראל", ועוד תינוק ב"ספר התורה של ילדי ישראל".

ב"ה הסכמתי אבל ביקשתי שתשלח לי רשימה מדוייקת עם כל השמות ושם האם, וגם שם מישפחתם.

הרשימה הגיעה אלי בחצות הלילה.! האמת שהייתי כבר עייפה מאד. התלבטתי מאד האם להתאמץ ולרשום עכשיו או אולי לדחות עד למחרת בבוקר..

ניזכרתי שהרבי  מליובאוויטש ביקש מהמזכירים בשנת תשמ"ב לפני תפילת קול נידרי של יום הכיפור,   לשמוע כמה נירשמו לאות ב"ספר התורה הכללי לאחדות ישראל"?

כשענו לו 6,000 הוא עשה תנועה של תמיהה עם היד…

זיכרון הסיפור הזה "הכניע" אותי באופן סופי להחליט,  שאני אתאמץ וארשום את כולם עוד באותו הלילה.

גם הידיעה שנתנה לי פרטי כ. א. וחששתי שהפתק יעלם לי, הוסיף  לי בהחלטה לבצע עכשיו ולא לאחר הלילה.

למחרת בבוקר שלחתי  לכתובת המייל  שלה את את התעודות  שהנפקתי בלילה הקודם. והנה האשה מעדכנת אותי  בהודעה מיוחדת:  . "היולדת  התעוררה וברוך השם אפילו אכלה ארוחת בוקר"! אחד משבעת השמות שרשמתי בלילה היה של אשה יולדת והיתה הערה ליד שמה – לרפואה שלמה. לא ידעתי פרטים עליה אך למחרת עידכנו אותי,  שהיולדת היתה ל"ע בתרדמת ארבעה ימים מאז הלידה.

ומאז הרישום בלילה ועד הבוקר – קרה הנס  המרטיט והיא התעוררה!

הסיפור הזה הוא סיפור טרי, אמיתי,

ניסי, ומרגש!

והיות והעיקר הוא המעשה. והמטרה היא לקיים את השליחות שלמענה ירדה נישמתנו בתוך הגוף בעולם הזה, להתאמץ ולרשום כמה שיותר יהודים ויהודיות למבצע שעליו התבטא הרבי : " בקשה נפשית", המבצע "אות בספר התורה הכללי לאחדות ישראל".

וכמו כן, לרשום ילדים וילדות מרגע הולדתם ועד גיל מצוות, למבצע החשוב "אות בספר התורה של ילדי ישראל".

והקדוש ברוך לא נישאר בעל חוב, ובודאי יתן לנו שנה טובה ומתוקה, בתוך כלל ישראל.

קישור לאות בספר התורה הכללי: https://sefertora.org.il

קישור של אות בספר התורה של ילדי ישראל: www.kidstorah.org

בדידי הווה  עובדא

טמה חורושוכין

בזכות המחנכת 

הורינו היקרים, ר' מאיר ולאה מן ז"ל, הקימו את ביתם בנצרת עילית, בית שומר מצוות אך לא חב"די. ואולם במשך השנים זכינו והתקרבנו, ונעשינו חסידי חב"ד מקושרים לרבי. בזכותם של השלוחים המסורים הרב דוד נחשון והרב שמעון רוזנברג, שכיתתו רגליהם מבית לבית כדי לרשום תלמידים לבית ספר חב"ד (הרב רוזנברג היה מנהל בית הספר), נרשמנו גם אנו, וכך זכתה כל משפחתנו ליהנות מאורה של תורת החסידות ולהתקשר בעבותות של אהבה לרבי נשיא דורנו.

משחר ילדותנו בבית ספר חב"ד בנצרת עילית גדלנו על התקשרות לרבי, מספרת בלה בריכטא. זכיתי במחנכת כיתה נפלאה, הרבנית בלומה נחשון תחי'. היא נהגה לנסוע לרבי ל"תשרי" בכל שנה. כאשר חזרה לארץ ישראל, שיתפה את תלמידות הכיתה בתיאורים חיים מבית חיינו. היא סיפרה בעיניים נוצצות חוויות מ"תשרי" אצל הרבי. הדברים חלחלו והשפיעו וזרעו בתוכנו את הכמיהה לראות את הרבי. מדי פעם צפינו בסרטיו של הצלם החסידי ר' לוי יצחק פריידין ז"ל וראינו את הרבי ואת 770. היינו תלמידות צעירות, בלענו בשקיקה את החום החסידי שנשב בדבריה של המורה בלומה. היא עוררה בנו תשוקה לנסוע אל הרבי.

הרביתי לכתוב לרבי מכתבים ולשלוח אותם אליו בכל עת מצוא. הכתיבה לרבי הייתה תמיד ברצינות ומתוך ריכוז, ונבעה מתחושה של קשר חם וחסידי לרבי שלנו שמקום מושבו בארצות הברית הרחוקה. נהגתי לכתוב תחילה טיוטה, ואחר כך להוסיף תיקונים והגהות. הייתי מעתיקה את המכתב השלם לדף נקי ושולחת בדואר. את הטיוטות שמרתי מקופלות ומסודרות בארון, עם תאריכים. כך בעת שתגיע תשובה מהרבי, אדע על איזה מכתב היא עונה. כך נהגתי בתמימותי הילדותית החסידית.

עידוד למאמצי הנסיעה

בשנת תשד"מ, כשהייתי כמעט בת שש־עשרה, בער בנו, באחותי מלכה (ניסלביץ') ובי, רצון עז לנסוע אל הרבי. הניצוץ שהיה בנו לאורך השנים הפך לאש להבה. רציתי לנסוע לרבי לקראת יום הולדתי השישה־עשר, שחל בא' בניסן.

לאחר כל ההכנות הראויות התיישבתי וכתבתי לרבי מכתב. ביקשתי ברכה ליום הולדתי הקרב ובא, והוספתי שבוער בי הרצון להגיע אליו ליום ההולדת. שמתי את המכתב בתוך מעטפה, הדבקתי בול ושלחתי בדואר. לא חיכינו לתשובה. ידענו שהרבי כבר קיבל את המכתב ובטחנו בברכתו.

מאותו רגע ששלחתי את המכתב לרבי התחלנו אחותי ואני להתכונן לנסיעה. אספנו שקל לשקל בתוך קופה סגורה, עשינו בייביסיטר, לימדתי שיעורים פרטיים, ובעוד אנחנו עמלות להשיג את הכסף לטיסה, הגיע בדואר מכתב מהרבי. פתחתי בהתרגשות וביראת כבוד את המכתב, ולא הצלחתי להבין לאיזה מכתב ממכתביי הרבי עונה. בסיום המכתב הרבי הוסיף:

"נ.ב. לתוכן מכתבה – הובטחה אין לך דבר העומד בפני הרצון והקב"ה עוזר".

הבנתי מתוכן המכתב שהרבי מעודד את המאמץ שבוער בנו להגיע אליו, ומוסיף את ברכתו של הקדוש ברוך הוא. המכתב הזה הוסיף לנו עוד הרבה כוח ורצון ומאמץ ושמחה בהכנות שלנו לנסיעה. גם אימנו נתנה לנו סכום כלשהו, ובחסד ה', הזמנו כרטיסי טיסה מסוכן נסיעות ידוע, טיסת אל־על ישירה. היציאה הייתה בכ"ח באדר. רצינו לחזור לארץ ישראל ללימודים מייד אחרי חג הפסח, אבל לא היו מקומות בטיסה בתאריכים אלו, אז הסוכן סגר לנו כרטיס חזור לד' באייר.

מגיעות למלך

בהתרגשות רבה עלינו למטוס בפעם הראשונה בחיינו. אנחנו עומדות לראות את הרבי! למחרת הגענו לניו יורק. והנה אנחנו דורכות על אדמת ארצות הברית, מתקרבות אל "בית חיינו" 770! בנמל התעופה אסף אותנו ידיד של משפחתנו, איש חסד זכור לטוב, הרב אברהם לידר ז"ל. הוא דאג לנו לדירת אירוח של הכנסת אורחים.

ראשית כול נכנסנו למזכירות, כמו שלימדו אותנו, להודיע לרבי על בואנו. קיבל אותנו שם המזכיר הרב בנימין קליין ז"ל. הוא שמע את שמותינו, הסתכל בנו ושאל: "למה באתן?" לא הכרנו אותו, וענינו בפשטות שהגענו כי השתוקקנו לראות את הרבי, ורציתי להיות כאן ביום ההולדת שלי ואחרי כן לחגוג כאן את חג הפסח. הרב קליין השיב לנו שיכניס את שמותנו לרבי. עמדנו ב־770 משתאות מול מה שרואות עינינו, ממתינות בציפייה. כאשר זכינו לראות את הרבי בפעם הראשונה, בדרכו לתפילת מנחה בזאל הקטן, אפפה אותנו התרגשות עצומה.

התקשרנו הביתה בשיחת גוביינא מטלפון ציבורי, אלו היו דרכי התקשורת של פעם… רצינו לעדכן את אימא שהגענו בשלום והכול בסדר. והנה הפתעה. אחותי רבקה הרימה את השפופרת, קיבלה את השיחה והודיעה שהגיע בדואר מכתב מהרבי שממוען אליי. נרעדתי כולי. ביקשתי מאחותי שתפתח את המעטפה ותקריא לי מה כתוב במכתב.

אחותי קראה באוזניי את תוכן המכתב – הייתה שם ברכה ליום ההולדת וגם מילים שהרבי הוסיף בכתב ידו הקדושה:

"ואין צורך כלל וכלל ולא נכון שתצא מארץ הקודש, ותמשיך בלימודי' שם. וה' יצליחה".

נדהמתי לשמוע את המילים המפורשות שכתב הרבי, והרי אנחנו כבר יצאנו מהארץ ובאנו לכאן! עמדנו אחותי ואני נבוכות ומבולבלות, לא ידענו את נפשנו. תוך כדי הבהלה שאחזה בנו ראינו בהשגחה פרטית את הרב דוד נחשון יחי', מיודענו מנצרת עילית, עובר מול עינינו. פנינו אליו, שיתפנו אותו במצוקתנו וביקשנו את עצתו.

הרב נחשון הציע לנו כך: תכתבו לרבי את האפשרויות שיש לכן עכשיו, תשאלו את הרבי מה לעשות, ונראה מה הרבי יענה לכן.

התיישבנו אחותי מלכה ואני וכתבנו מכתב לרבי. שטחנו את השתלשלות האירועים, וכתבנו שאם איננו אמורות להיות פה, אולי עלינו לסדר כרטיס ולנסוע מייד בחזרה, או אולי להישאר עד י"א בניסן או עד אחרי פסח וכו', או שנוכל להישאר עד ד' באייר, התאריך שבכרטיס, כמו שתכננו מלכתחילה. באנו למזכירות, הגשנו לרב קליין את המכתב, וסיפרנו לו על האי־הבנה שקרתה כאן.

עכשיו הבין הרב קליין שבאנו אל הרבי בתמימות, מפני שהמכתב של הרבי ובו ההוראה אלינו לא לצאת מהארץ לא הגיע לידינו לפני שיצאנו. הוא הסביר לנו מדוע שאל לפשר בואנו. במסגרת תפקידו במזכירות הוא ראה את ההוראה המפורשת של הרבי במכתב – לא לצאת מהארץ.

בסופו של דבר, המזכיר הרב קליין הכניס את המכתב שלנו לרבי. זה היה לפני הצוהריים. בשעה שלוש ורבע, העת שבה הרבי יוצא לתפילת מנחה, עמדנו עם קהל הממתינים לראות את הרבי ב"גן עדן התחתון". המזכיר ראה אותנו וסימן לנו לבוא למזכירות אחרי התפילה. חיכינו מתוחות ומרוגשות לסיום התפילה, ואז בחדר המזכירות הראה לנו הרב קליין שהרבי הקיף בעיגול את האפשרות להישאר עד התאריך שכתוב בכרטיס.

נשמנו לרווחה. שהינו בבית חיינו מעל חודש. בחג הפסח התארחנו אצל משפחה מכניסת אורחים, משפחתו של המשפיע הנודע הרב פינחס קארף ז"ל.

זכינו לקרובים נפלאים מהרבי. כל עניין הנסיעה הזאת היה שמימי ולא להבנתנו. גם בחלוף השנים העניין הזה נשגב מבינתנו, מתנה נפלאה שקיבלנו מה'. שבנו לביתנו אחרי חג הפסח כמו מרחפות בתוך חלום, חלום שהתגשם. מוארות, חסידיות ושמחות בזכות שלנו להתקשר אל הרבי.

לא יכולנו לחכות עד תשרי

את הזווית שלה מוסיפה האחות מלכה ניסלביץ':

היינו נערות, תלמידות תיכון נלהבות, אחותי בלה ואני. גדלנו וצמחנו במוסדות חב"ד, והשתוקקנו לנסוע לרבי, אבל לא היו לנו אמצעים. בכל שנה כשהגיע לעירנו נצרת עילית סרט "תשרי" של הצלם החסידי לוי יצחק פריידין, צפיתי בו בערגה, ודמעות זולגות מעיניי. האפשרות לנסוע לרבי נראתה הזויה, אבל היא קמה והייתה!

ישבנו אחותי ואני, וכל אחת כתבה לרבי מכתב. נהגתי לכתוב לרבי בכל עת מצוא. כתבתי לרבי שבוער בי רצון עז לבוא ל"בית חיינו", אבל אין לי אפשרות כלכלית. המשכנו בשגרת חיינו החב"דית, והנה חלף זמן מה והגיע לתיבת הדואר בביתנו מכתב תשובה מהרבי, ממוען לאחותי בלה. התרגשנו מאוד, קראנו יחד את המכתב. בליבי הרגשתי שהמכתב שנכתב בעבור אחותי מיועד גם בעבורי.

קראתי שוב ושוב את שורת הסיום של המכתב: "אין לך דבר העומד בפני הרצון והקב"ה עוזר".

החלטנו אחותי ואני שאם כך כתב אלינו הרבי, אז הרצון יגבר על כל המניעות. התשוקה שלנו לראות את הרבי התעצמה. כך אספנו שקל לשקל, ובניסים ונפלאות שלא בדרך הטבע הצלחנו, בחסד ה', להגיע לכרטיס. 

הגענו. נכנסנו לחדר המזכירות. שם קיבל את פנינו המזכיר הרב קליין ז"ל. הוא פנה אלינו בשאלה: "למה באתן? לפני פסח בנות צריכות להיות בבית כדי לעזור". נדהמתי מקבלת הפנים הזאת. ציפיתי שיעריך את המאמץ שלנו להגיע. הרגשתי מאוכזבת ומדוכדכת.

לאחר מכן נודע לנו שבהתוועדות בשבת שלפני כן הורה הרבי בשיחה שלא יבואו אליו חסידים לחג הפסח, ואת הכסף שתכננו לשלם על כרטיס טיסה – יוציאו על הידורי מצווה לחג. בדירת הכנסת האורחים שבה התגוררנו פגשנו את החסיד הנודע הפרטיזן ר' זושא וילימובסקי. הוא הגיע זמן מה לפני כן לשמחת חתונת בנו, ותכנן להישאר על יד הרבי לחג הפסח. כאשר שמע את דבריו של הרבי בהתוועדות, הוא קם בקבלת עול, ארז את חפציו וחזר לארץ.

נוסף לדבריו של הרבי בהתוועדות, הרי אחותי קיבלה מכתב מפורש בכתב ידו של הרבי "לא נכון לצאת מהארץ"! ובכל זאת אנחנו, שתי בנות צעירות, יצאנו מהארץ והגענו.

במבט לאחור, אני חושבת שאומנם כל העניין הזה – המכתב ובו ההוראה של הרבי שלא לצאת מהארץ, שהגיע לביתנו לאחר שכבר יצאנו – הוא מעבר להשגתנו. הכול ממסובב כל הסיבות.

 אבל באופן פשוט התקיים כאן הפתגם שכתב לנו הרבי במכתב הראשון: "אין דבר העומד בפני הרצון".

אנחנו לא יכולנו לחכות עד "תשרי", בער בנו הרצון החזק להגיע לרבי, והנה הגענו! יהי רצון שנשתוקק לקבל פני משיח בעוצמה כזאת, ונזכה לראות את הרצון שלנו מתגשם!

לאחר שנודע לנו על המכתב שהתקבל בביתנו, שיתפנו מייד את המזכיר, הרב קליין. כתבנו מכתב לרבי, וקיבלנו את אישורו של הרבי להישאר עד לתאריך שהיה רשום בכרטיס הטיסה שלנו.     

אז התחילו ימי האור והשמחה שלנו בבית חיינו. זכינו לקבל קרובים נפלאים מהרבי. לא ידענו שובע. כשנוסעים פעם אחת, רוצים לחזור שוב.

לפני צאתנו חזרה הביתה במוצאי שבת פרשת אמור חיכינו לראות את הרבי בצאתו מ־770. זכינו והרבי הניף את ידו אלינו מתוך המכונית לברכת הדרך. שבנו לביתנו ולשליחותנו עם אור שלא נגמר.

אשרינו שחסידים אנחנו.

סיפור זה וסיפורים נוספים על רגעים אהובים עם הרבי תוכלו לקרוא בספר "אור מושך אליו". אפשר להזמין את הספר בהוצאת חיש – הפצת המעיינות.

באדיבות מגזין עטרת חיה

כוחו של הדבש 

הדבש אינו מסמל מתיקות בלבד. יש בו כוח מיוחד, כוח להמתיק את המרירות עצמה. יסודו של הדבש מתוק, בבחינת מידת החסד. אולם לצד מתיקותו מתגלה בו גם כוח של גבורה: הוא כובש, מחטא ומשמר. כאשר הדבש גובר על המזון הנתון בו, הוא מונע את קלקולו. הוא כובש את מרכיביו ושומר עליו מפני תהליכי ריקבון.

זהו אפוא כוח מיוחד: לא רק להוסיף מתיקות לדבר, אלא לגבור על תהליכי הקלקול ולהפוך אותם עצמם.

וכך גם בעולם הרוח.

יש דברים שטעמם או ריחם המקורי מר, אך דווקא לאחר עיבודם הם הופכים למקור של עונג. מרירותו של הקקאו הופכת לשוקולד ערב. חומר כלשהו שריחו חריף עשוי, לאחר עיבודו, להפוך לבושם משיב נפש.

גם החסידות מלמדת כי העוצמה והבערה של הנפש הבהמית, כאשר הן מתבררות ומתהפכות לקדושה, אינן רק מתבטלות – הן עשויות להוסיף כוח ועומק לעבודת ה'.

המרירות עצמה הופכת למקור של מתיקות.

השושנה והחוחים

עבודת התשובה של היהודי נמשלת לשושנה: "כְּשׁוֹשַׁנָּה בֵּין הַחוֹחִים כֵּן רַעְיָתִי בֵּין הַבָּנוֹת".

החוחים הדוקרים את השושנה מביאים לכך שנודף ממנה ריח ערב ומשיב נפש.

גם הניצוץ האלוקי שבאדם שרוי בתוך הנפש הבהמית, על מאווייה החומריים. דווקא המאבק, הקושי והדקירה, ה"חוחים", יכולים לעורר את האדם.

כאשר הוא מתבונן במצבו, מתעוררים רחמיו העצמיים על הניצוץ האלוקי שבו, השרוי בשפל המדרגה. הוא כמה להשתחרר מן הכבלים החומריים, להתרומם, להתעלות ולשוב אל מקורו. ודווקא אז מתגלה ה"ריח" – אותה נקודה פנימית ועמוקה של הנשמה.

הדקירה אינה התכלית. היא המעוררת את גילוי הפנימיות. כך גם בעבודת התשובה: המרירות על המצב אינה התכלית, אלא היא המביאה להתעוררות, להיטהרות ולהתקרבות.

כתפוח בין עצי היער

ועל הדימוי שלנו לשושנה משיבה כנסת ישראל: "כְּתַפּוּחַ בַּעֲצֵי הַיַּעַר כֵּן דּוֹדִי בֵּין הַבָּנִים".

המונח "דודי" מסמל את אהבתו של הקדוש ברוך הוא לישראל. בעקבות עבודת התשובה, הנמשלת לשושנה הנדקרת בחוחים ומפיצה את ריחה, מתגלה אהבת ה' לעמו, אהבה הנמשלת לתפוח.

מדוע דווקא לתפוח?

עצי היער מסמלים את מלאכי הגבורה, הממשיכים את האור האלוקי לעולם באופן של צמצום והסתר, כצל המאפשר לעין לקבל אור שבלעדיו היה מסנוור אותה. אך עם הצמצום עלולים להתעורר גם דינים וקטרוגים.

עץ התפוח, לעומתם, מתייחד בכך שצילו מועט, אך הוא מבורך בפרי. הוא מסמל את האור האלוקי הנמשך ממקור נעלה יותר, בטרם התלבש בצמצומים ובהסתרות.

גם העובדה שפריו של התפוח מקדים את עליו מבטאת את מעלתו של האדם. ה"פרי" – התורה, המצוות ועבודת התשובה של היהודי – קודם ל"עלים" ול"צל", המסמלים את ההמשכות המצומצמות.

המלאכים ממשיכים את האור ומעבירים אותו, אך בעבודתו בעולם מסוגל היהודי להגיע אל מקור נעלה יותר.

צבעי התפוח – חסד, גבורה ורחמים

גם גווניו של התפוח מבטאים את המהלך הזה: הגוון הלבן מסמל את מידת החסד והאהבה האלוקית; הגוון האדום מסמל את מידת הגבורה – את הכוח להילחם ברע, לבער את הסיגים ולכלות את השלילי. כאשר החסד והגבורה מתכללים, מתגלה מידת הרחמים.

רחמים אינם רק הזדהות עם כאבו של הזולת. הרחמים כוללים גם את הכוח לפעול, להיאבק ברע ולחלץ את הנתון במצוקה.

כך הופכים החסד והגבורה לרחמים – והדין עצמו נמתק.

הדבש – מרירות ההופכת למתיקות

מידת הגבורה שבדבש מסמלת גם את המרירות שבעבודת התשובה. האדם מכיר בפגמיו, חש כאב על הריחוק, ושואף להיטהר.

אך כמו הדבש המחטא ושומר, כך גם המרירות של התשובה אינה עומדת בפני עצמה. היא מנקה ומרפאת את הנפש, ומאפשרת לה לשוב ולחוש את מתיקותה של הקרבה לאלוקים.

דווקא לאחר ההיטהרות וההחלמה יכולה הנשמה לטעום את המתיקות האדירה ביותר – את אהבת ה' הנמשלת לתפוח.

וכך משתלבים שני הסמלים:

השושנה והחוחים – התעוררות התשובה מתוך הקושי והמאבק.

הדבש – המתקת הגבורה והפיכת המרירות עצמה למקור של מתיקות.

התפוח – אהבתו העמוקה של הקדוש ברוך הוא לישראל והמשכת רחמיו.

מאלול ועד שמיני עצרת

בימי אלול מתגלות י"ג מידות הרחמים. זוהי אהבה אלוקית הנמשכת מלמעלה, בבחינת המלך בשדה. כאשר האדם מתעורר לעבודת התשובה, נמשכת הארה זו באופן פנימי יותר, ומתגלה כוח הכפרה והטהרה.

בראש השנה מתחדשת ההמשכה, והתפוח בדבש מסמל את המהלך כולו: עבודת התשובה של האדם ממשיכה אור אלוקי חדש; המרירות מתהפכת למתיקות, והדינים נמתקים ברחמים.

בסוכות מתגלה אור זה בבחינת מקיף. האדם יושב בצל הסוכה ואומר: "בְּצִלּוֹ חִמַּדְתִּי וְיָשַׁבְתִּי".

בכל יום נמשך אור מקיף חדש, ומכאן השמחה הגדולה של חג הסוכות. ובשמיני עצרת נעצרים ונקלטים האורות פנימה, והמקיף הופך לשמחה פנימית ועצומה.

התפוח בדבש

עתה אפשר להבין את המנהג הפשוט והעמוק של טבילת התפוח בדבש.

השושנה היא הניצוץ האלוקי, החוחים הם הקושי והמאבק המעוררים את הנשמה, מן הדקירה עולה הריח, ומן המרירות מתעוררת התשובה. התשובה מעוררת את אהבת ה' – "כתפוח בין עצי היער".

והדבש מגלה את הכוח להפוך את המרירות עצמה למתיקות.

טבילת התפוח בדבש מבטאת אפוא את כל המהלך: דווקא מתוך החוחים והמרירות מתעוררת השושנה; מן התשובה מתגלה אהבת ה'; והדין והגבורה עצמם נמתקים והופכים לרחמים.

יהי רצון שנזכה כולנו לשנה שבה כל המרירות תתהפך למתיקות, כל דין יתהפך לרחמים, וכל קושי יהפוך למקור של התעוררות, התעלות וקִרבה אל ה'.

שנה טובה ומתוקה!

(על פי "אור התורה" לצמח צדק, מאמר תפוח בדבש)

באדיבות מגזין עטרת חיה

טיפ(ת) לחיים

מאת: מנוחה רחל זקס

ראש השנה חסידי: להכתיר את המלך באמת

ראש השנה בפתח, וחשבון הנפש שעשינו באלול עולה כעת שלב. בחסידות מוסבר שחשבון הנפש האמיתי נחלק לשניים: האם הנפש הבהמית שלנו נרתמה לאלוקות והצלחנו לגרום לה לרצות לצאת מהבהמיות: כי הרי לא מספיק שהיא רק אכלה שתתה ולא חטאה. וכמובן האם הצלחנו עם נפשינו האלוקית – הצלחנו לחשוף בחיינו את המציאות האמיתית של הקב"ה?

הדבר ניכר בצורה מובהקת בתפילות ראש השנה. אם נשים לב, הבקשות על החיים הגשמיים כמעט ואינן מופיעות! הרוב המוחלט של התפילה עוסק במלכותו של הקב"ה בעולם – בפסוקי מלכויות, זכרונות ושופרות.

התפיסה הזו מומחשת היטב בסיפור על יהודי שביקר בשני בתי כנסת בראש השנה. בבית הכנסת הראשון, שאינו חסידי, הרעש והבכיות קורעות השמיים נשמעו כשהגיעו למילים "מי יחיה ומי ימות". לאחר מכן נכנס אותו יהודי לבית כנסת חסידי, ושם ההתרגשות העצומה והבכיות היו דווקא במילים "מלוך על כל העולם כולו בכבודך!". אלו חיים ואלו חיים. האחד בוכה על חיי הנפש הבהמית שלו, והשני בוכה על חיי הנפש האלוקית.

על גישה זו סיפר הרבי הריי"צ: פעם אחת, החסיד ר' שמואל מונקס הזדמן לאכסניה שבה שהו יהודים זקנים. באישון לילה קמו הזקנים והעירו אותו לאמירת סליחות. ר' שמואל עשה עצמו כלא מבין ושאל למעשיהם. ענו לו הזקנים: "אנו קמים כעת לבקש מהקב"ה שגם בשנה הבאה הפרות תמשכנה לתת חלב והתרנגולות ביצים, כדי שתהיה לנו פרנסה". הגיב להם ר' שמואל: "לא יפה… אנשים זקנים קמים באמצע הלילה רק כדי לבקש אוכל? הרי זה כמו תינוק רעב שקם בלילה ודורש בקבוק…".

תורת החסידות מלמדת אותנו שהמלכת ה' היא עיקרו של ראש השנה. מלכות ה' צריכה להקיף כל רגע, כל מעשה, כל פינה, כי ה' הוא המלך ואין בלתו! ללמוד תורה לא משום שאנו מתענגות מהשכל העמוק, לקיים  מצוות לא בשל סגולותיהן. כיום מצאו סימוכין לתועלת הרבה לבריאות הגוף הנובעת משמירה על כשרות, להשבחת האדמה והיבול כתוצאה משמירת השמיטה. כשמקיימים מצוות כך, אנו ממליכות את ההגיון שלנו, ומחפשות את התועלת האישית. לכן, לקראת ראש השנה, עלינו לבדוק בפנימיות לבבנו מי הוא המלך האמיתי המנהל את מעשינו – רצון ה' או מחקרים וסגולות… כי ביום זה הקב"ה יושב, מחכה ומצפה שנקבל את מלכותו בשלמות, על ידי "ביטול לבעל הרצון".

ההבנה הזו מקבלת משמעות עמוקה גם באמצעות הסיפור הבא: שליח ברוסיה הזמין את ציבור המקורבים להתפלל בבית הכנסת בראש השנה. הוא התארגן במאמץ ובהתרגשות, ואף הזמין שליח נוסף לעזרה. אך ביום הראשון של החג חווה מפח נפש גדול: המתפללים המבוגרים, "בוגרי" מלחמת העולם והשלטון הקומוניסטי, שלא הבינו מה משמעות היום – ישבו, צחקו ועסקו בענייניהם. לא הייתה שום רצינות של תפילה, עד כדי ספק אם הם בכלל מצטרפים למניין. השליח אובד העצות לא ידע מה יעשה לקראת היום השני. השליח הנוסף, שהכיר את המנטליות המקומית, אמר לו: "תן לי רגע, אסביר להם בשפה שלהם". הוא נעמד מול הציבור והכריז: "מחר אנחנו מקבלים את פני המלך שלנו! כל אחד יגיע מחר עם בגדי הצבא שלו, עם כל הדרגות מצוחצחות, מוכן ומזומן לקבלת המלך!". ואכן, למחרת כולם הגיעו לבושים במדיהם הצבאיים, עטורי מדליות ודרגות, ומלאי תחושת חשיבות. התפילה נראתה והרגישה אחרת לגמרי. השליח הסביר להם שהדרגות הללו מוכיחות שמסרו ללשליט את הכל – אפילו סכנו עבורו את חייהם. התמסרות והרצינות שלהם בתפילת ראש השנה – הם המדליות המוכיחות שהם בוחרים עכשיו במלך מלכי המלכים. כך הצליח לחבר אותם באמת.

הסיפור הזה מעורר אותנו, הנשים, למחשבה: אילו מדליות ודרגות אנו עונדות על עצמנו לקראת הכתרתו כמלך? הדרגות שלנו הן ההקשבה וההכלה בבית, תשומת הלב והמסירות לצרכי הבעל; אלו שעות השינה בלילה שוויתרנו עליהן כדי לגדל תינוק בריא ושמח; זוהי ההשקעה הבלתי פוסקת של אמא בבניית בית חסידי, מואר ושמח. אלו המדליות המצוחצחות שלנו המוכיחות שה' הוא מלכנו!

שנזכה לכתיבה וחתימה טובה, שנה טובה ומתוקה – כזו שמרגישים במתיקותה!

באדיבות מגזין עטרת חיה

ימי ראש השנה מעמידים במרכזם את המושג הרוחני המובא רבות במאמרי החסידות – "בניין המלכות", שעניינו המשכת וגילוי מלכותו של הקב"ה מחדש מדי ראש השנה. תורת החסידות אינה מותירה מושג זה כרעיון מופשט בלבד, אלא מתרגמת אותו אל תוך המציאות היומיומית של האדם – אל הבית שלו. העבודה הפנימית של היום הקדוש אינה נמדדת רק בהתעלות הרוחנית האישית, אלא ביכולת לבנות את הארמון הפרטי של האדם: בשלום בית עם רעייתו ובני ביתו, מתוך אהבה וחיבור אמיתי.

מנהג המיוחד של רבותינו נשיאנו בערב ראש השנה

הרבי עורר מספר פעמים על מנהג מופלא שהיה נהוג אצל רבותינו נשיאנו, ובפעם האחרונה עורר על כך בסמיכות לראש השנה ה'תשנ"ב. מנהגם היה שבכל ערב ראש השנה, סמוך ממש לכניסת החג, היו רבותינו נשיאנו מפסיקים את כל עיסוקיהם הנעלים, מתייחדים עם נשותיהם ומנהלים עמן שיחה פרטית.

כדי להבין את המשמעות העמוקה של הנהגה זו, יש להתבונן בגודל עבודתם הרוחנית של רבותינו נשיאנו בימים אלו, כפי שראינו אותה אצל הרבי עצמו: במהלך חודש אלול הרבי כמעט שלא התעסק עם הציבור ולא קיבל יחידויות, אלא היה שקוע כולו בהכנה ליום הדין. בערב ראש השנה עצמו, לאחר קבלת הפ"נים מאלפי אנשים, שהה הרבי שעות ארוכות באוהל הקדוש להעתיר ולהתפלל על הכלל והפרט.

עם כל זאת, בדקות הספורות שלפני החג – ברגעים הנעלים ביותר של ההכנה לקבלת חג ראש השנה על כל ענייניו הנעלים, שלרבותינו נשיאנו יש הכרה אמיתית במשמעותם – "עזבו" רבותינו נשיאנו את העיסוקים הללו כדי לשוחח ביחידות עם נשותיהם.

משמעות ההנהגה, בניין המלכות הפרטי

מסתבר שהנהגה זו אינה "עזיבה" של העבודה הרוחנית לטובת עניין צדדי, אלא להיפך: הנהגתם משקפת שההכנה הרוחנית לעבודת ראש השנה, שתוכנה הוא "בניין המלכות", אכן חדרה את חומות העולם שלהם והשתקפה בהנהגה זו של בניין המלכות הפרטי שלהם.

לאחר שהרבי עורר על הנהגה זו מספר פעמים, הביע הרבי את תמיהתו על כך שהנהגה זו שנחשפה בפנינו אינה מיושמת מספיק הלכה למעשה. מכך מובן שעניין שלום הבית, ובפרט בראש השנה, אינו פרט צדדי אלא יסוד מרכזי ובלתי נפרד מעבודת היום.

האישה והקשר המהותי לראש השנה

בתורת החסידות מבואר כי כל עניינו של ראש השנה הוא "בניין המלכות", וכנגדו בעולם הזה עניין האישה מייצג את בחינת המלכות. משום כך, שלום הבית והקשר בין איש לאשתו שזורים בעצם המהות הרוחנית של החג. אף על פי שאדם שקוע בלימוד דרושים עמוקים על מעלת ראש השנה, הדרכת החסידות היא לעצור את הכל ולעסוק בשלום הבית – לדבר עם האישה, לברך אותה או להעניק לה מתנה.

המבחן האמיתי הוא הנכונות לתרגם את המושגים הרוחניים לבניין המלכות הפרטי בביתנו. על אף שכל זוג מגיע מרקע שונה וכל בית מתנהל במנטליות ייחודית, מהות החיבור והאהבה האמיתית בין איש לאשתו היא מהות אחת פנימית.

כוח הדיבור, פיוס והתמודדות מול ה"סטרא אחרא"

בדורות עברו גברים נטו לדבר פחות, אך בדורנו כוח הדיבור מצוי בשפע, והאתגר הוא לנצל דיבור זה לשיח מקרב, מאחד ובונה. במהלך מרוץ החיים, אדם עלול להוציא מפיו משפטים קשים בלא כוונה או בלא שליטה, משום שישנם אנשים שאינם יודעים להביע את רגשותיהם או את היחס שלהם נכון. ראש השנה מהווה תחנה מרכזית בחיים לעצור, ליישר הדורים, להתפשר ולהתפייס. דווקא אנשים העוסקים בעניינים רוחניים עלולים לפעמים להתנתק מהמציאות היומיומית ולומר דברים לא פשוטים; לכן, בזמן נעלה כזה עושים "אתנחתא", משוחחים ויוצאים לדרך חדשה בשנה החדשה.

החיבור של נושא זה לראש השנה מקביל למבואר באיגרות רבות של הרבי בעניין שלום הבית בדורנו. הרבי כותב כי דווקא בדורנו, ערב ביאת משיח צדקנו, גוברים הקשיים והניסיונות בענייני שלום בית מצדו של ה"סטרא אחרא". הצד המנגד מבין כי שלום הבית למטה משפיע ישירות על שלמות החיבור העליון בין הקדוש ברוך הוא לכנסת ישראל, ולכן הוא מנסה ליצור פירוד בגשמיות למטה. משכך, בזמן שבו אנו באים לבנות את הבניין הרוחני העליון, עלינו לעסוק בחיזוק הבניין המשפחתי כאן אצלנו, בשלום בית במובנו הפשוט והאנושי ביותר.

חשוב לשים לב: גם אם אדם עוסק בפעילות כללית ענפה – שליחות קודש וזיכוי מאות ואלפי יהודים – הכל חייב לנבוע מתוך אותה נקודה בסיסית של שלום בית. הנכונות להתפייס, לבקש סליחה ולצעוד בדרך חדשה אינה חולשה, אלא גבורה ותפיסה שבכל דרך יש רגעים של חישוב מסלול והבנה שיש צורך להשתדרג, לעדכן תוכנה ולצעוד בבטחה בדרך החיים באופן מחודש. בעיקר יש לזכור: כשיש שלום ופיוס בינינו למטה, נפעל אותו עניין גם למעלה – בניין המלכות בעולמות הרוחניים העליונים.

הזהירות מכעס וסגולת ההבלגה

רעיון זה משתקף גם בהוראה המובאת בספרי הפוסקים, המזהירים מאוד שלא להגיע לידי כעס בערב ראש השנה ובסעודות החג. בסעודת ליל ראש השנה מנסה הצד שכנגד לעורר כעס ומתחים סביב פרטים קטנים ושוליים בשולחן החג וכדומה כדי לגרום פירוד; הוא יודע את האמת שכאשר יש שלום למטה יש שלום למעלה, ולכן הוא נלחם בזה כדי ליצור משוואה הפוכה.

מעשה שהיה עם הצדיק רבי יהודה פתיה: בליל ראש השנה נכנס לביתו, הרוח כיבתה את כל הנרות והבית נותר בחשיכה. כשניגש לעשות קידוש, נפל בקבוק היין ונשבר, וכך אירעו עוד כמה וכמה תקלות מכעיסות מאוד באותו שולחן חג. למרות המצב המורכב, החליט רבי יהודה פתיה להתאפק לחלוטין ולא לכעוס. בהמשך העיד כי בזכות התגברותו ושתיקתו באותו ליל חג, זכה באותה שנה לברכה ולעשירות מופלגת.

*

עבודת ראש השנה קוראת לנו לעצור את המרוץ, להיכנס לבית פנימה, להרבות בסבלנות ולפתוח בשיח מקרב ומפויס. כאשר אנו מציבים את שלום הבית במרכז ומאמצים את הנהגת רבותינו נשיאינו, אנו זוכים לבנות את המלכות הפרטית שלנו ולהמשיך שנה טובה, מבורכת ומתוקה.

לקריאת מאמרים נוספים:  : https://taharaonline.com/blog/%D7%A9