• מה שעשתה לי הפנימייה

    הגדלה

    שלוש נשים שלמדו בפנימייה מספרות על המרחק מהבית, על הבחירה, על האתגרים והאם כיום הן ממליצות לשלוח בת לפנימייה? מאת: חני דישראלי • לקריאה

    את יוצאת מביתך. קצת חוששת, הרבה מקווה. בידייך את אוחזת מזוודה גדולה, כהה. את בולעת בכוח את הבכי בשפתייך, ובמקומו נותנת מקום לחיוך קטן, מתוח. למרות הקושי, ישנו הביטחון בליבך שבחרת בצעד הנכון.

     

    מה הייתה הדרך אותה עברת כדי להגיע לפנימיה?

    פאני סמדג'ה, קריית מלאכי: "הייתה לי שכנה שהחליטה להחזיר אותי בתשובה. מאוד היה חשוב לה שאני אלמד בבית ספר דתי, על אף שלא זכיתי להיוולד כזו. בפעם הראשונה היא הכניסה אותי לאחד מבתי הספר החרדיים באזור. 'את תצמחי שם, פאני!' היא אמרה לי בחיוך מבטיח. אבל למזלי, הקדוש ברוך הוא רצה אותי במקום אחר, ישירות למוסד של הרבי שליט"א מלך המשיח. לא רק לצעוד באחת מדרכי התורה השונות והרבות, אלא לפסוע בדרך הישרה והקלה, להיות שליחה שלו.

    "מהתיכון ההוא ברחתי אחרי שבוע. לא התאים לי, לאופיי. לא חשתי חיבור. למזלי השכנה התעקשה והכניסה אותי ל'בית רבקה' בכפר חב"ד. היא עבדה היטב על מנת לשכנע את הוריי ואותי ללכת לפנימייה לא מוכרת… ובאמת נסעתי, ושם החזקתי מעמד עד ליום בו הקמתי משפחה. זכיתי 'להיבחר בפינצטה', להיות בגלוי בת של הרבי שליט"א מלך המשיח, עד עצם היום הזה".

    שושי לדרמן, לוד: "יש לי אחות גדולה שהמשיכה בזמנו מבית הספר היסודי בלוד ל'בית חנה' צפת, שהיה רק בשלבי הקמתו דאז. היה ברור לי שאלך בעקבותיה. יחד איתי ובשנים שלאחרי זה הצטרפו עוד חברות ובנות משפחה לשמע שמו הטוב של 'בית חנה'".

    שרה דואק, מגדל העמק: "לאחר שסיימתי את לימודיי בבית ספר חב"ד בנוף הגליל, מורותינו התוו לנו דרך וכיוונו אותנו להמשיך בתיכון ובפנימיה בצפת. היה זה התיכון היחיד שהיה אז באזורינו. אני ועוד כמה מחברותיי נסענו לשבת להתרשמות, להכיר את המקום, למצוא את הדרך שבה נתקשר יותר לרבי שליט"א מלך המשיח.

    אך להוריי היתה זו גלולה קשה לבליעה. הדרך שאותה הם סללו לי לא הלכה בנתיב אחד וחלק עם הליכה לפנימייה בצפת. הם חשבו שהפנימייה לא תתאים לי, חפצו שאשאר בבית, שאלמד בתיכון כלשהו באזורי. ואכן, בימים הראשונים שהתחילה שנת הלימודים, כל חברותי הטובות צעדו לפנימייה יחד, בלעדיי. אני נותרתי בבית, כואבת. רוצה בכל מאודי ללכת גם, להיות חלק מהחוויה האחת של תיכון חב"די חסידי יחד עם כל חברותיי, אבל ההחלטה שאשאר הייתה נראית חד משמעית.

    על אף זאת ולמרות הכל, לא התייאשתי. התחננתי להוריי, בכיתי. בעקשנות של יהודים, של נערה שחפצה במשהו, הלכתי עם רצוני זה עד הסוף… רציתי כל כך שהם יבינו, יאשרו לי ללכת לשם. ו…אחרי שלושה ימים, עם תרמיל על הגב ומזוודה ביד, הוריי אישרו את תחינותיי עם חשש עמוק בלב. אני יצאתי לשם".

     

    מה הייתה התמודדותך בפנימייה, כיצד גילית שם את פנימיותך?

    פאני: "הקושי ללכת לפנימייה היה רב. הניתוק כביכול מביתי שאליו הייתי קשורה מאוד, היה ממש בבחינת 'לך לך' בשבילי. אני השלישית בבית, בת מפונקת של אמא, שלא יכולה לראות יותר ממטר אחר סינרה. היציאה מהבית היתה בשבילי כקריעת ים סוף. הייתי בוכה המון. השתדלתי להפנים ולעבוד על עצמי שאם אני פה, וה' שם אותי כאן, כנראה זה מה שטוב לי. עדיין לא הבנתי עד כמה…

    התמיכה במקום של הצוות מחד ומאידך הרצון לחזרה בתשובה שמשך אותי כבמטה קסם, נתנו לי כח וחשק להמשיך עוד, לנסות עוד קצת. להתאפק מלהתקשר להוריי ורק לומר להם שאני רוצה לחזור הביתה. השוני שלי בתור מישהי שאינה חב"דניקית לעת עתה לא בלט לאור כך ש'בית חנה' המה והיה מורכב מסוגים שונים של בנות המחפשות את דרכן. החברה סביבי משכה אותי. התחברתי אליה בקשר של אחיות לגדילה, למציאת דרך האמת של מלכינו".

    שושי: "הקושי שבמרחק מהבית הוא טבעי, אך מטבעי אני מסתגלת לכל מקום ולכל חברה, ב"ה. האתגר הגדול הוא להיות 'את' באמת. גם כשאת רחוקה מהבית ומוקפת חברות מכל מיני רמות רוחניות, בלי קליפות למיניהן וכל מיני כיסויי חברה. כי כשרחוקים מהבית, לא ליד הסביבה המוכרת והרגילה, לא תמיד קל להישאר מי שאת באמת, להיות חזקה בדעותייך. פתאום הים של הגוונים, הסוגים והדעות, מבלבל. מציב בסימן שאלה עניינים שהיית בטוחה בהם עד היום. אבל הרבי שליט"א מלך המשיח מביא כח לא להיות זיקית, לא להשתנות לפי הסביבה שלי, אלא להיות מושפעת רק מעניינים טובים, עניינים שאני פותחת להם דלת בתוכי, ולהשפיע. להיות 'אני' האמיתית עד הסוף, חלק אלוקה ממעל ממש, ניצוץ של 'יחידה כללית', ניצוץ משיח.

    ואכן, בזכות ההכלה של הצוות שהיה חסידי ומסור, מכיל ומלא דבקות במטרה, הצלחתי להיבנות ולגלות מי אני באמת, מהי הדמות החזקה והיציבה שלי גם כשאני לא בסביבתי המוכרת, בבית עם המשפחה. הפעילויות העשירות והלהט החסידי גרמו לי להיות פנימית יותר, ולא ממש להתחשב במה שיגידו, מה שהיה נכון לפעם…

    כמו שאומר הרבי שליט"א מלך המשיח שה"לך לך" האמיתי הוא לצאת מעצמך וכך לגלות את הכוחות הנעלמים שבך. במקום בו כל אחת שונה, האישיות מתחדדת, ומשתבחת עם התוספת מהפנימייה, יחד עם כל שאר גווני הסביבה שמלווים את אישיותך המיוחדת".

    שרה: "היה לי קשה. מאוד. בכל כוחי חשקתי שיניים מול הוריי הדואגים, כי הייתי חייבת להיראות גיבורה. לא יכולתי להתחרט על הצעד שכבר עשיתי לאחר ששכנעתי את הוריי בכל התוקף.

    השינוי מילדה של בית שמקבלת הכל כמעט שבר אותי. המרחק הרב מביתי לצפון עם מספרן הרב של הנסיעות שהיו נצרכות פעם, האוכל שלא התאים למה שהייתי רגילה אליו בלשון המעטה, הכללים והמנטליות השונה, חברו יחדיו ונהיו לגל עצום של קשיים שאיימו להפיל אותי. קשיים שצריך לחפור בהם חזק ולגלות בהם את האמת שלהם. להבין שהם חלק מהעלייה שלא בערך המגיעה לאחר מכן, רק אחרי העבודה הנדרשת. אך אז לא ידעתי את כל זה וההתמודדות הייתה סוחטת, מתישה.

    "נקודות האור שהקב"ה נתן לי בתוך הבלבול הזה, האירו לי את הדרך והפכו הכל לזרקור אדיר של צמיחה והתקדמות בפנימייה. הצוות היה קשוב מאוד, מסייע. החברה שלי תמכה בי מאוד ונתנה גב יציב לי ולבנות שהתקשו ורצו לעזוב – אם מרצונן האישי ואם בהוראת ההנהלה.

    בער בי רצון וצמא עז ללמוד ולשמוע. בזכות הפנימייה נחשפתי לשיעורי החסידות של הרב צייטלין ז"ל. יצאנו ל'מבצעים' בקביעות, התפילה הפכה להיות מלאת חיות והתחברתי באמת לענייניו של הרבי שליט"א מלך המשיח. התלהבות שכנראה לא היתה מנת חלקי אם הייתי נותרת בבית.

    כל אלו ועוד סייעו למאמציי הכמעט הישרדותיים לצלוח ברוך השם. בסוף העבודה המייגעת למצוא את האור בקצה המנהרה, חשתי את המתיקות והקדושה של כל רגע בו זכיתי להיות במקום. קיבלתי העצמה אישית, וכוח לתת ולפרסם לעולם את האור שיש לנו. אינני מתחרטת על הרגע בו נבחרתי לשהות שם, להתקשר עוד למלך, ולבסוף גם לשכנע את הוריי לטוס ל'בית משיח', 'בית המקדש גופי' דלעתיד'.

    משפחות גאולתיות שלמות הוקמו בזכות הפנימיה הזו!".

     

    האם את ממליצה לבנות בגיל הנעורים ללכת ללמוד במסגרת עם פנימייה?

    פאני: "כשלושים ושתיים שנים חלפו עברו מאז סיימתי את הפנימייה עם מבט קדימה, ואני חושבת שהחוויה הזאת של נערה מתבגרת בפנימייה, אכן שינתה אותי למשהו חדש, בנוי ויציב יותר. לדעתי החיים בפנימייה הם מומלצים וחיוביים בהחלט, אם מצד ההתמודדויות שהם מקנים, העצמאות הבריאה שהיא מנת חלקן של הנערות, וכן השהייה יחד עם בנות בעלות אופי שונה משלך במשך ימים רצופים, נותנת הסתכלות רחבה והבנה מעמיקה יותר בחיים שלאחר מכן. אך כל מקרה הוא לגופו, ולא לכולן מתאימים חיים מחוץ לבית, חיים של לימוד לחיים".

    שושי: "האמת שהיה ברור לי עוד כשהבנות שלי נולדו שהן תלמדנה ב'בית חנה' צפת. אך ככל שהגיע וקרב הגיל, היה קשה לי לוותר על נוכחותן בבית. מה שהיה פעם אינו דומה לימינו. אז בזמנו היה קשה עד בלתי אפשרי למצוא תיכון חסידי כל כך בסביבה הקרובה, מקום שיעניק את האמת המוחלטת בלי פשרות. אך היום, הכל בהישג יד.

    לעומת זאת בזמן הסמינר, אני כן ממליצה לצאת לפנימייה. אז האישיות היא בנויה וברורה יותר, וישנם כוחות רבים יותר להתמודד עם אתגרים למיניהם. מרגישים מספיק חוזק פנימי להישאר מי שאת באמת בלי פחד מ'מה יגידו', כיצד יגיבו ומה עושים כולן.

    אני מודה להורים שלי על האומץ וההקרבה לשלוח אותי ואת אחיותיי לצפת. בזכות 'בית חנה' אני מי שאני היום, עם שאיפה להתקדם עד להתגלות נאו!"

    שרה: "בדור שלנו אני לא ממליצה לצאת לפנימייה בגיל העל־יסודי, כי הרי הכל נגיש כל כך. יש הרבה תיכונים ליד הבית, ישנן תוכניות אחר־הצהריים. העולם מוכן לגאולה ובכל מקום בימינו ישנם שיעורי חסידות, התוועדויות, פעילויות ועוד.

    שלחתי בת לפנימייה והתחרטתי כי האופי שלה לא היה בנוי לזה, לחופשיות הזאת. אמנם ההחלטה וודאי משתנית מילד לילד, אך לפי דעתי אין צורך ללכת רחוק כשהאוצר נמצא מתחת לתנור ולא אי־שם מתחת לגשר… הכל נגיש. הבנות שלי לא הולכות לפנימייה אלא רק בהיותן בסמינר. היום הכל מתחת לאף שלנו, רק צריך לפקוח את העיניים ולראות את זה!"

    551

    תגיות:

    כתבות נוספות שיעניינו אותך:

    לכתוב תגובה

    עלייך להיות רשומה למערכת כדי לכתוב תגובה.

גללי למעלה