• וזכני לגדל

    הגדלה

    שיחה התוועדותית עם המחנכת דבורה לאה רוזנבלט על חינוך פנימי ואמיתי מתוך אהבה אינסופית - לאמא ולמחנכת. מאת שרהלה הרצל באדיבות מגזין עטרת חיה • לקריאה  

    לחנך בגאווה

    כשמתעסקים בחינוך, צריך לחשוב טוב למה אני עושה את זה. מה מניע אותי. חינוך זה בחירה. הילדים לא אשמים שאני צריכה פרנסה – יש עבודות אחרות… פעם, היו מקומות שבהם כשאמרתי שאני לומדת הוראה, הסתכלו עליי ברחמים. "לא היה לך כסף ללמוד רפואה או אחיות?" יש אנשים שרואים בזה פחיתות כבוד, ברירת מחדל של אין ברירה, הם היו מעדיפים להיות ר"מים בישיבה, זה יותר נחשב. אבל הרבי מה"מ כותב, 'תזכרו שמרדכי היהודי היה מחנך ילדים! חבל על מי שהולכת בכיוון הזה רק כי ככה כולן עושות וזה מה שלומדים בסמינר. אותי באופן אישי מניעה העובדה שזו הוראה של הרבי מה"מ, ואני מקבלת מהעבודה הזו, שמפגישה אותי עם סוגים רבים ושונים של ילדים, כלים גם עבור גידול ילדיי הפרטיים. בנוסף לבונוס של החופשות איתם.

    כל אחד הוא מיוחד

    בבית וגם בכיתה, כל ילד הוא אחר וצריך לתת את המקום למיוחדות שלו. אם ילד טוב בדרמה, למשל – תדאגי שיהיה לו את מרחב הביטוי הזה. חשוב לזכור שהיכולות של כל ילד הן שונות ואי אפשר לצפות ולדרוש מכולם את אותו הדבר. בבית זה יותר קל, מבחינה מסוימת, כי יש פחות הישגים או סטנדרטים שכל ילד נדרש לעמוד בהם והם מעבר ליכולותיו. אבל גם בכיתה, ההבנה שיש ילד שקשה לו יותר והוא השקיע והזיע ועבורו 60 זה 100, ויש אחר שגם ה–100 הוא לא ביטוי מקסימלי של יכולותיו – היא קריטית. פעם הייתה גישה שכולם צריכים להגיע לאותו הציון באותה הדרך, היום חל שינוי איטי ויש יותר מקום לשונות וליצירתיות.

    ילד, מה אתה צריך?

    לילד צריך לומר מפורשות וכמה שיותר: "אנחנו אוהבים אותך, גאים בך ושמחים שאתה הילד שלנו". ילד בן שלוש, שאל את אביו באחד הימים: "אבא, למה אתה לא אוהב אותנו?" האב לא הבין. "בטח שאני אוהב אתכם! למה אתה חושב שלא?" והילד ענה: "כשאמא קוראת איתנו 'קריאת שמע' בלילה, היא אומרת שאבא ואמא אוהבים אותנו. אתה לא אומר, אז אתה לא אוהב!" מבחינתו המשוואה היא מאוד פשוטה…

    צריך להעצים ולהגדיל כל מעשה טוב שהילד עשה. פעם, כשבני קפץ בטרמפולינה, אמרתי לבעלי בקול: "טאטי, תראה! הילד הזה קופץ עם היד על הראש, כי גם בטרמפולינה הוא לא מוכן שהכיפה תיפול. איזה כיף לנו שיש לנו כזה ילד!" הוא קרן.

    גם בכיתה, ילד צריך להרגיש מוערך ומשמעותי. תגידי לתלמידה שלך שאת מעריכה אותה. היא שאלה שאלה יפה? – תדגישי שהיא תורמת ומוסיפה לכיתה ואיזה כיף לנו. אם ילד או תלמיד שלי מאתגר את הסבלנות שלי פעם אחר פעם, דבר ראשון, אנשום עמוק ואשנן לעצמי שהילד לא נגדי. ילד שהתנהגותו אינה נאותה, מביע דרכה צורך כלשהו. אז ננסה להבין מהו הצורך הזה ואיך ניתן לתת לו מענה. בדרך כלל, כשילד לא מתנהג כמו שצריך בבית, במיוחד בתקופה הזו של החופש, זה נובע משעמום או מקנאה.

    כשמדובר בתלמיד – עצם זה שהוא יודע שמה שקורה בכיתה לא עובר ליד המורה, היא לא באה רק להחתים כרטיס, היא עובדת בשיתוף פעולה מלא עם הוריו ואם צריך אז גם המנהל מעורב – בדרך־כלל ההתנהגויות השליליות תפחתנה. חשוב במיוחד להעניק תשומת לב אישית של דקה–שתיים ביום למאתגרים שבחבורה.

     

    אכפתיות מהי?

    התורה מצפה מאיתנו להתייחס אל התלמידים כבנים ולאהוב אותם. האהבה הזו אינה טבעית עבורנו, בשונה מהאהבה לילדינו הפרטיים. אבל לפתח אותה בתוכנו זה בהחלט עניין של עבודה ובחירה וגם לזמן יש חלק בזה. מה שמאוד עוזר לי אישית זו המחשבה איך הייתי רוצה שיתייחסו לילדים שלי. היות שהייתי רוצה שיאהבו אותם גם ובעיקר אם קשה להם, אני מנסה לדרוש מעצמי את אותו הדבר. ילד צריך להרגיש שלמורה אכפת ממנו.

    מורה אכפתית היא קודם כל זמינה. יצא לי לפגוש מורה מיוחדת ששיתפה אותי בכך שלימדה פעם בכיתה ב', ובתחילת שנה אמרה לבנות: "אנחנו רוצים שיהיה לכל אחת כאן טוב בכיתה וכל אחת צריכה לעשות משהו בשביל זה. אם אתן רוצות לומר לי משהו או צריכות עזרה, אפשר לגשת אליי בהפסקה, להתקשר אליי או לכתוב לי מכתב בדואר". לאחר שלושה שבועות, חיכה לה מכתב בתיבת הדואר, בכתב קלאסי של תחילת ב': "המורה, תודה רבה שאת מסכימה לכתוב לך בדואר. הושבת אותי ליד ילדה שלא טוב לי איתה. לא רציתי לומר לך את זה בכיתה כי אמרת שצריך שלכולם יהיה טוב בכיתה ולא רציתי לפגוע בילדה הזו"…

    עד שהמכתב הגיע, אותה מורה כבר הבחינה שהזוג הזה לא מוצלח והחליפה מקומות, אבל המכתב הזה הוכיח לה שהיא פעלה נכון ושהמסר הופנם. כשפגשה את אותה בת בכיתה, היא חיבקה ושיבחה אותה על כך שפנתה אליה.

    מורה אכפתית היא גם כזו שלא נבהלת משאלות ונותנת להן מקום ומענה. שאלות שתלמידים שואלים הן הזדמנות עבורם ועבורנו להרחיב ולהעמיק את הידע שלנו. מורה צריכה לדעת שכשילד מספר סיפור או מעיר הערה חכמה, עליה לעודד אותו ולא לחשוב שזה מוריד מכבודה. פעם שאל אותי תלמיד, כמה עצמות יש בגוף האדם. עניתי לו שזו שאלה יפה ושאבדוק בשבילו את הנושא. ואכן, לא השארתי אותו באוויר. קיימתי את דבריי ושכחתי מכל הסיפור. במהלך אותה שנה ילד אחר שאל את אותה שאלה ואותו תלמיד ענה לו: "אני לא זוכר מה התשובה, אבל המורה בדקה לי את זה. אני יכול רק לומר לך שמספר העצמות משתנה במהלך החיים ויש עצמות שמתחברות זו לזו".

    רוב הילדים לא יזכרו מה לימדת, הם יזכרו איך לימדת ומי היית בשבילם. כל אחת יכולה להעיד על עצמה כתלמידה כמה זה נכון. אנחנו לא באים להעביר חומר. הילדים של היום לא צריכים ידע, יש להם אותו בשפע. יש דברים שהם יודעים טוב יותר מאיתנו. אנחנו באים כדי להיות דמות משמעותית! כדי לשנות. כדי לאהוב. בתקופת הקורונה, לימדתי דרך הטלפון וילד אחד אמר לי בפה מלא: "המורה, היום נכנסתי לשיעור רק כי ידעתי שתשאלי מה שלומי ומאוד רציתי את זה. אבא ואמא הלכו לעבודה, אנחנו לבד בבית ורציתי שמישהו יתעניין בי". זה כל מה שילד צריך!

    הגבלה? באהבה גדולה!

    גם כשיש צורך להציב גבולות, נעשה זאת מתוך אהבה. אני זוכרת שכילדה בסביבות גיל חמש, עשיתי משהו לא ראוי ואבי שיחי' סטר לי. התגובה שלי הייתה: "אבא, אם הרבצת לי, סימן שאתה לא אוהב אותי" ואבי ענה: "הסטירה שנתתי לך היא ההוכחה הכי טובה שאני אוהב אותך, שאכפת לי ממך ושחשוב לי שתדעי איך מתנהגים". והוא נתן לי דוגמא ושאל: "מה תעשי אם תראי ילד שרץ לכביש?"

    "אתן לו סטירה!"

    "אבל למה? את אוהבת אותו!"

    "בגלל שאני אוהבת אותו, אני לא רוצה שיקרה לו משהו מסוכן"

    ואבא הסכים איתי והוסיף: "את לא רוצה רק להציל אותו, את רוצה גם לכוון אותו לדרך טובה יותר!" וזה נחרט בי.

    גם כשעליי להציב גבולות לילדיי, אני אומרת להם: "מאמי מאוד אוהבת אתכם, אבל בבית שלנו מתנהגים באהבת ישראל", לדוגמה. אני משתדלת להשתמש כמה שיותר בדיבור חיובי וכמה שפחות לומר את המילה 'לא'. במקום לומר: "אני לא מרשה לך את הבמבה עכשיו", אגיד: "אני מרשה לך את הבמבה הזו בשבת". כמו שגבולות מדיניים הם ברורים ונמצאים בקצה המדינה ולא במרכזה, כך הגבולות בחינוך צריכים להיות ברורים ובלתי ניתנים לוויכוח, אבל לא להפוך להיות מרכז החיים והתקשורת עם הילדים. ילד צריך בעיקר חיבוקים ונשיקות, הוא לא מסוגל לשמוע 'לא' כל הזמן.

    ואחרי הכל אנחנו בני אדם שטועים לפעמים, אבל יש לנו את הכוח לתקן. חינוך זה עבודה קשה, דורשת, ומלאת אחריות. לא לחינם נאמר שהנגר דורך על שבבי עץ והמחנך דורך על נשמות, אבל אנחנו מסוגלים להעמיד וגם להאיר אותן. יש לנו את הזכות לחנך את דור העתיד, דור הגאולה! שנזכה בקרוב ממש לעמוד מול הרבי שליט"א מלך המשיח ולומר: "ראה גידולים שגידלנו!"

     

    69

    תגיות:

    כתבות נוספות שיעניינו אותך:

    לכתוב תגובה

    עלייך להיות רשומה למערכת כדי לכתוב תגובה.

גללי למעלה