• אין תחליף לבִּתּי

    הגדלה

    אסתר ושרי, אֵם ובתה הבכורה בשיחה כנה, מהולה בסרקזם בריא, פותחות את ספרי החשבונות שלהן על יחסיהן שידעו עליות ומורדות לצד פיתולים חדים ותהפוכות. הן משתפות איך בכל זאת בחרו לעצור לרגע ולהפנות את תשומת ליבן לדבר האמיתי – אמא ובת – תוך יצירת שפה אחידה וקשר עמוק. מאת: אלומה שמלי • לקריאה

    איקס אדום במבחן האימהות
    שרי המומה: "את רוצה שנדבר, מעל גבי העיתון? על… על כל ה… כל מה שעבר בינינו? פשוט להגיד לאמא שלי כל מה שאני חושבת, ככה בגלוי? ומה מכעיס אותי, ומה נראה לי לא בסדר? לא יודעת מה להגיד לך"…
    אסתר, קצת פחות מבוהלת: "דווקא נראה לי רעיון לא רע בכלל. זה יעזור לנו לעשות סדר בראש, זה יעזור לכל מי שתקרא את זה. אני חושבת שהגענו לשלב מאוד טוב ביחסים בינינו, לא? אנחנו מסוגלות לדבר על הכל".
    שרי עדיין מהססת: "זה נכון".
    בכי מתוק נשמע ברקע. היא מתכופפת אל העגלה, מתירה את החגורה ושולפת נסיכה וורדרדה, מושקי הפרטית שלה.
    אסתר, מתמוגגת: "היא מושלמת, שרי. איך הלבשת אותה יפה!"
    שרי: "איזו סבתא את, אמא… היא תמיד תהיה מושלמת בעינייך"…
    אסתר: "כמו שאת היית, שרי".
    שרי: "אני? אולי עד גיל מסוים, אמא. אבל אחר כך הרגשתי הפוך; כל מה שעשיתי לא היה מספיק טוב".
    אסתר, מתנשמת: "אני מבינה שהחלטת להסכים לשיחה הזו"…
    שרי, נסערת: "לא, באמת, אמא! כשאת ילדה ושומעת: 'תעמדי יפה', 'לא אוכלים ככה!', 'איך את מדברת? ששש'… 'לא צריך לצעוק כל הזמן'. איך בדיוק את רוצה שאני ארגיש מושלמת? אולי כשהייתי קטנטונת כזו הייתי מושלמת בעינייך. אחר כך נהייתי רק בדרך להיות מושלמת, מקבלת הדרכה. לא מצליחה לעמוד בכללים. כל כך לא הצלחתי, עד שפשוט התייאשתי".
    אסתר, נושמת עמוק: "אני מקשיבה, שרי".
    שרי: "מביך אותי להגיד את זה, אבל קיבלתי כל כך הרבה הוראות, עד שלפעמים הרגשתי שאת מתביישת בי. הטון הזה, לוחש, מובך, 'תוציאי את האצבע מהפה', 'תעמדי ישר', 'שרי, נו!', 'ששש'"…
    אסתר: "יש בזה משהו, הייתי צעירה ומלאת דמיונות ברורים על איך הבית שלי צריך להיראות ואיך הילדים. הייתי בטוחה שאתם מייצגים אותי, חלון הראווה שלי. כל גמגום שלכם, או כתם על הבגד, היה איקס אדום במבחן האמהות שלי. היית מושלמת, ואני חשבתי שאני עוזרת לך להיראות טוב, לייצג אותנו בכבוד. הרי את כל כך מיוחדת, לא חבל שהתנהגות נודניקית או צעקות יסתירו את זה? אצל הקטנים זה כבר ממש לא ככה. (אנחה) אני ממש משחררת, נותנת להם להיות הכי טבעיים שיש".
    שרי: "לפעמים יותר מידי… את יודעת מה נראה לי אמא? שזה הולך להיות הפזמון של השיחה שלנו – 'אצל הקטנים זה אחרת'"…

    ימי נעורים
    אסתר: "אם כבר העלית את הנושא, של התחושה כאילו מתביישים בך, אז אני קופצת כמה שנים קדימה, לתקופה שלמדת בבית הספר העל־יסודי, בסדר?"
    שרי, בחשש: "אני שומעת"…
    אסתר: "איך לדעתך הרגשתי כל פעם ששיקמת את הבית לקראת בואן של חברות? מיהרת לשטוף, לארגן את הספריה, להחליף מצעים בכל החדר, להלביש את הקטנים מחדש. אף פעם לא היית מרוצה מהמראה של הבית, מהעיצוב שלו, מהטבעיות של הילדים המשחקים בו. תמיד נתת לי הרגשה כאילו הבית שלנו הוא מקום שמביך להביא אליו חברות. בטח לא הייתה לך בעיה לספר לי בעיניים נוצצות עד כמה הבתים של החברות שלך יפים גדולים ונוצצים"…
    שרי: "זה נכון, אפילו לא זכרתי את זה. אני כל כך מצטערת, אמא. היום אני כל כך גאה בבית שלנו ומקנאה בו. מתי הבית הפרטי שלי יהיה כל כך חמים ומתוק כמו הבית שלנו? איזו חסרת רגישות הייתי"…
    אסתר: "הכל בסדר, מתוקה. הבנתי. הייתי אמא ואת רק ילדונת… לא גרמת לי לאהוב פחות את הבית שלי, ובסך הכל הרווחתי בת בכורה שעובדת במרץ להבריק את הבית לפני כל ביקור של חברה. רק מה? שהפעם אי אפשר להגיד אצל הקטנים זה שונה, כי כל אחת מכן עוברת את השלב הזה. עכשיו מי שמתביישת ומנקה ומעצבת זו נחמי"…
    שרי: "מה תעשי כשכולנו נגדל? תתחילי לנקות ולעצב בעצמך?"…
    אסתר: "פשוט אהנה מהבית שלי, לא חשבת על זה, הא?"
    שרי: "לא נורא, אמא. העיקר ניקינו"…
    אסתר: "בואי נדבר על זה!"
    שרי: "אוי ואבוי, לפי הטון את מעלה נושא טעון"…
    אסתר: "מאוד. כל הנושא של העזרה בבית… יופי שידעת לסדר ולנקות את הבית לקראת בואה של חברה, אבל מה היה קורה כשאף אחת לא התעתדה להגיע? לפעמים הרגשתי שגם אם אני אקרוס והבית יתהפך או יעלה באש, את תישארי במיטה עם הספר או הטלפון ואפילו לא תשימי לב… ימי שישי… אני חוזרת מהעבודה עם חבורת ילדים עייפים, ושקיות של השלמות אחרונות של קניות. ערמות כביסה לא מקופלת, רצפה מלוכלכת, רשימת בישולים וכיורים מלאים. איפה שרי? במיטה, עם ספר טוב. אני לא כועסת, לפחות בהתחלה, מעירה בעדינות. איזו אנחה, איזה פרצוף! כאילו אני האם המתעללת, לפחות… גם כשקמת סוף סוף, הכל נעשה כל כך לאט, כל כך בעצלתיים. וראש קטן–קטן. פתאום את לא יודעת איפה לשים פריט מסוים, או איך לקפל בגד של אחד הקטנים. הדבר היחיד שגרמת לי להגיד זה 'עזבי, אני אעשה את זה לבד'…"
    שרי: "יו, זה כל כך נכון, ואני באמת מבקשת סליחה, אבל…"
    אסתר: "אבל?"
    שרי: "במידה מסוימת את הבאת את זה על עצמך אם מותר לומר את זה, אמא. לא היה סוף לעזרה ולא היה תפקיד מוגדר. פשוט הפכתי להיות עוד יד. אם עזרתי בשיא המרץ והאכלתי את הקטנים, מיד אחר כך היו הכביסות. סיימתי במרץ? קיבלתי פרס: כלים… זה היה כל כך מייאש. העדפתי לעבור למצב הימנעות. כל דקה שהרווחתי לנוח בה, הייתה רווח נקי. התחלתי בלנוח… הקמת אותי? השתדלתי לעבוד מאוד בנחת. מי שעובד מהר – עובד יותר… אם באמת הבאתי אותך למצב שאמרת: 'עזבי, אני אסתדר לבד', זה היה לא נעים אבל הדרך היחידה לגמור לעזור".
    אסתר: "אני באמת המומה. זו היתה התחושה שלך? האמת, שמדובר כנראה במבט של ילדה, אבל לא באמת עזרת כל כך הרבה… אנשים היו מעירים לי. 'למה היא לא עוזרת יותר? את עושה הכול בבית לבד.'"
    שרי: "יכול להיות. זו לא הכמות של העזרה, זו התחושה שמדובר במשהו שאין לו סוף, אז הוא קשה ומעייף מהרגע הראשון. כשאני מגיעה להתארח בשבתות, אני רואה פתאום שלכל ילד בבית יש תפקיד, מוגדר. נחמי אחראית על קיפול כביסה, דובי על הזבל, רחלי מכינה עוגה. זה כל כך יפה! כשיש לי תפקיד מוגדר עם התחלה וסוף, אז אני מרגישה בשליטה. יכולה להחליט להזדרז ויהיה לי יותר זמן, או להיפך, לקחת את הזמן בנחת ולהשקיע. אין לי את הפחד שיצוץ דבר חדש".
    אסתר: "כבר אמרנו שזה יהיה הפזמון שלנו בשיחה הזו, אצל הקטנים זה אחרת… אבל יש משהו שאת שוכחת. הבית הרבה יותר רגוע עכשיו. אין כבר קטנטנים, ויש הרבה גדולים שייקחו תפקידים. כשאת היית בכורה בת עשר או אחת–עשרה, כולם היו תחתייך קטנטנים. את היית כל העזרה שלי".
    שרי: "סליחה שוב, אמא. אבל עם כל הכבוד לזה שהייתי העוזרת היחידה, הייתי רק ילדה. כמו הדסה. היית נותנת היום להדסה כל כך הרבה תפקידים?"
    אסתר: "הדסה? הלוואי ותדאג לעצמה… מי בונה עליה לעזרה בכלל?… אולי כשיהיו לך כמה קטנטנים אשלח אותה לעזור לך, שתלמד לעשות משהו".
    שרי: "על זה באמת אני צריכה להגיד הרבה תודה, אולי היית מורה לא קלה והטירונות בבית שלנו הייתה קשוחה מאוד, אבל מה שבטוח, הגעתי מוכנה ממש לניהול הבית הפרטי שלי. להעמיד שבת לזוג, להשתלט על הכביסה, לשטוף בית של 39 מ"ר? הכל קטן עליי… יש לי חברות שנפלו חזק כשהגיעו לשלב הזה אחרי ה'שבע ברכות'"…
    אסתר: "כאלה שעזרו כמו הדסה, כנראה. תודה שהערת את תשומת ליבי".

    אל תחנכי לי אותה
    שרי: "יש לי הרבה מה להעיר, על כל אחד מהילדים. את מכירה אותי"…
    אסתר: "הנה הנושא החדש שלנו – חינוך האחים הקטנים. נראה לי שזה היה אחד הדברים שהתווכחנו עליו הכי הרבה, לא?"
    שרי ממורמרת: "ממש. כי אני הייתי מעולה בשביל לקלח אותם, לקחת לגינה, לספר סיפור ולהעסיק שעות ביום שישי, אבל כשניסיתי לחנך, מיד קפצת… מה קרה אם כעסתי? אם הענשתי קצת? איך אפשר בכלל לטפל בילדים כל כך הרבה זמן בלי שום אפשרות לשלוט בהם?"
    אסתר: "נשמע כאילו את עדיין לא מבינה… חינוך הוא תפקיד הורי. אין מה לעשות. כשאת אמא, את מרגישה את הילד ואוהבת אותו אהבה ברמה אחרת לגמרי. בטח היה לך קשה לראות אותי כל כך כועסת כשאת מחנכת, אבל דקה אחר כך יכולתי לכעוס בעצמי על אחד הילדים ואפילו להעניש".
    שרי: "אהה".
    אסתר: "את יודעת כמה אמא מתלבטת לפני כל פעם שהיא מענישה? כמה ייסורי מצפון מלווים אותה אחר כך בלילה? כמה היא מתחרטת לפעמים? כמה הרבה אהבה והענקה מלווים את אותו ילד נענש במשך שאר כל היום? איזה קשר בלתי תלוי בכלום יש ביניהם…"
    שרי: "גם אני אהבתי אותם מאוד, ולא הענשתי כל כך הרבה".
    אסתר: "בואי ניכנס למסע של דמיון. השארת אצלי את מושקי ליום אחד, אולי הלכת להשתלמות. כשחזרת, התברר לך שהשארתי את הדסה עם הקטנה לשעתיים. הדסה השכיבה אותה לישון בעריסה והלכה, נתנה לה לבכות עד שתירדם. ככה מלמדים תינוקות לישון – אמא של רוזנשטיין הסבירה לה פעם. מה דעתך?"
    שרי: "רק לא זה. מה שהייתי עושה לה… סליחה, שכחתי. אני לא מחנכת אחיות קטנות!"

    הברוגז הגדול
    שרי: "ואז הגיע הברוגז הגדול".
    אסתר: "יש לך אומץ לדבר על זה?"
    שרי: "אני חושבת שזה חשוב לנו יותר מאשר לקוראות".
    אסתר: "זה היה בסוף התיכון, נכון? פתאום נכנסנו למלחמת התשה, ממש. ככה הרגשתי. דבר רדף דבר. לא נתת לי להתאושש מאירוע אחד, וכבר הגיע האירוע הבא. ויכוח על החצאית הקצרה מדי, תלונה על זה שאנחנו לא נותנים לך מספיק כסף, אי ההסכמה שלך לנסוע איתנו לשבת–חתן של בן אחי. הזימון מבית הספר שהיה מבייש. הטלפון החדש. אני זוכרת את עצמי כותבת לרבי על דבר אחד, עוד לא מספיקה לתפוס את המשפיעה כדי להבין מה התשובה, וכבר צריכה לכתוב מחדש".
    שרי: "הייתי מבולבלת, כל כך אבודה. חיפשתי את עצמי, חיפשתי את הקשר איתכם, והוא נעלם לי. כל התקשורת ביננו היתה מבוססת על צעקות ושתיקות. רציתי רק שתראי אותי, כמו שאני, בלי למדוד את האורך של הבגדים. שתקשיבי לי בלי להעיר על מילים לא מתאימות, שתחבקי אותי. שתספרי לי איזו מושלמת אני. שתתגאי בי. אבל את התביישת בי, לא רצית להסתובב לידי ברחוב, לא הזמנת אורחים".
    אסתר: "כל כך חבל שלא דיברנו אז, כי מבפנים נקרעתי ממש. כל מה שרציתי היה לחבק אותך, לאהוב כמו פעם, להריח את הריח המתוק שלך קרוב אליי. אבל קולות בתוכי, ומחוצה לי, אמרו לי שאסור לי לוותר על גבולות. שאת חייבת לדעת מה המקום שלך בבית, ושלא מרוויחים מהתנהגות כזו".
    שרי: "ואז קמתי ועזבתי. חיה וחני הציעו לי לעבור לגור איתן בדירת שותפות, ופשוט עזבתי את הבית".
    אסתר: "קמת והלכת, השארת אותי המומה וכואבת. לא האמנתי שהבת שלי מעדיפה לשטוף כלים במסעדה כדי לשלם את דמי השכירות לחורבה שהיא גרה בה, העיקר לא להישאר בבית בו נתנו לה הכל על מגש של כסף. נפגעתי מאוד, וגם כעסתי. בעיקר נשארתי פצועה מאחור ואף אחד לא בא לפנות אותי משדה הקרב ולהעניק לי טיפול רפואי. כל מי ששמע על כך, רק תקע בי מבט מאשים או מרחם וצקצק בלשונו".
    שרי: "היה לי כל כך רע לפעמים. בכיתי בלילות ומתתי מפחד מהימים שבהם לא יהיה לי איך לשלם, שאחלה ולא אוכל לעבוד, שיפרצו לדירה שלנו… כל מה שרציתי היה רק לחזור הביתה. שתבואי ותאספי אותי על הידיים כמו פעם, כשהייתי חוזרת מהגינה עייפה ומלוכלכת. תנקי אותי, תכיני לי משהו חם, תכניסי אותי למיטה ותכסי אותי טוב טוב. ואני אוכל לשכב בשקט חסר דאגות, להקשיב לקולות הלילה של הבית, שטיפת כלים, צליל כפית מערבבת כוס תה, רמב"ם חרישי של אבא, עד שארדם".
    אסתר: "מתוקה, אם רק הייתי יודעת שזה מה שאת רוצה הייתי עושה את זה מזמן!"
    שרי: "לא יודעת אם זה היה עוזר; לא הייתי משתפת פעולה. הייתי חייבת לשמור על הכבוד שלי, מפחדת פחד אימים מדחייה נוספת".

    סוף טוב
    אסתר: "אבל זה מה שקרה בסוף, אני כולי צמרמורת כשאני נזכרת ברגע ההוא".
    שרי: "אלו היו שבועיים מזעזעים. פיטרו אותי מהעבודה. חיה עזבה כדי לגור עם חברה אחרת שלה, וחני הייתה עצבנית עליי. גם ככה נאלצנו להתחלק בשכר הדירה של חיה, ולי לא היו הכנסות נוספות. לא יצאתי מהמיטה. שכבתי בה, לא מתקלחת ימים שלמים. מגיחה פעם בכמה שעות לנשנש מה שאני מוצאת, וחוזרת עם הסמארטפון מתחת לשמיכה. חני כמעט לא הייתה בדירה. כשהיא הגיעה, היא הייתה משפילה אותי, בצדק. הלכתי ונרקבתי.
    באותו לילה לא יכולתי לסבול את עצמי יותר. לקחתי איתי למיטה בקבוק של שתיה חריפה שהיה מתחת לכיור עוד מהדיירים הקודמים. שתיתי אותו לאט אבל בטוח. מקווה להירדם שנת שיכורים כמו שהיה מצויר תמיד בספרונים של 'מחניים'. כנראה אפילו לזה לא הייתי ראויה. הקאתי על הריצפה, ואפילו לא מסוגלת לקום כדי לשטוף את הפה. הראש דפק כמו פטישים, הוושט נשרפה לי. עד ששמעתי את הדפיקות על הדלת. חזקות, לא מוותרות. מלאה אדים ולא צלולה – ואז ראיתי אותך פתאום… לא יודעת מאיפה הגעת. הרמת אותי וניקית לי את הפנים. מחבקת אותי ויורדת איתי לאוטו של אבא, מטושטשת מצאתי את עצמי במיטה הישנה והטובה שלי. אפילו על השלב של לכסות טוב־טוב לא ויתרת. אמא!"
    אסתר: "איזה לילה זה היה! באותו שלב דווקא היה נראה לי שהתאוששתי מהעזיבה שלך. החלטתי לשים את הסיפור שלך מאחורי. אמרתי לעצמי שאת ילדה גדולה, וזכותך להחליט מה שאת רוצה, ולאכול את הדייסה שבישלת. הבית פתוח אם תרצי לחזור, אבל אני לא אתחנן אלייך. יש לך עוד אחים ואחיות שזקוקים לאמא שלהם.
    אותו לילה הלכתי לישון מוקדם, משאירה בית מצוחצח ומאורגן למחר. בחצות התעוררתי עם הרגשה רעה ממש. נטלתי ידיים והסתובבתי נסערת. אחרי כמה דקות התחילו הדאגות שלי ללבוש צורה. שרי. משהו רע קורה לשרי. התקשרתי לאבא, הוא היה בדרך חזור מהתוועדות, לא מבין מה אני רוצה. ירדתי לפגוש אותו למטה ופשוט הגענו.
    הדלת הייתה נעולה אבל חני אמרה שאת בטוח בבית, לא יוצאת ממנו כבר שבועיים. אבא פרץ אותה בבעיטה אחת, שעלתה לנו אחר כך כמעט אלף שקל. אבל העיקר שהגענו בזמן. היית נראית מזעזע, אבל את הילדה שלי.
    לראשונה מאז שהתחילה הירידה שלך הייתי בטוחה במאה אחוז מה עליי לעשות. כמו כשהיית בת שנה, מתפלשת בחול רטוב בגינה, הרמתי, שטפתי, ניחמתי והשכבתי לישון במיטה חמה".
    שרי: "עברנו עוד הרבה ביחד, לא כל כך מהר הגעתי לאן שאני היום, נשואה לאברך חסידי ברוך ה', אימא של מושקי המתוקה".
    אסתר: "המון! עם נפילות ועליות. אפילו איימת כמה פעמים שתעזבי שוב. אבל אני ידעתי דבר אחד; זו הילדה שלי, בת עשרים כבת שנה. לא משנה כמה התלכלכת ואיך התנהגת, תמיד בסוף אנקה ואנחם, אאכיל במשהו מפנק ואכין מיטה חמה. ואכסה כמובן".
    שרי: "תודה, אמא. אני כל כך גאה להיות הבת שלך".
    אסתר: "שרי, אני גאה להיות אמא שלך, מושלמת שלי. כבר לא מתקנת ומשפצת אותך"…
    שרי: "בואי נגמור גם את הבית הזה בפזמון שלנו – 'אצל הקטנים זה כבר יהיה אחרת'…"
    אסתר: "אמן!"

     

    באדיבות: מגזין עטרת חיה

    147

    כתבות נוספות שיעניינו אותך:

    לכתוב תגובה

    עלייך להיות רשומה למערכת כדי לכתוב תגובה.

גללי למעלה