פיאות
  • נתינת אמון בין בני הזוג • זוגיות

    הגדלה

    "אמון בהגדרתו מתייחס דווקא למצב שבו קיים איזה סיכוי לאכזבה. אמון אינו אותו אמון בכל התחומים, אלא שיכול שיש לי יותר אמון בבעלי לגבי זה שיפרנס את משפחתנו, אולם יש לי פחות אמון בו לגבי הבאת הילדה מהמעון בזמן..." • טור מאת זאב קרומבי לטור המלא

    זאב קרומבי, מוסף ״עטרת חיה״ של שבועון ״בית משיח״

    "לסמוך עליו… בשעת הדחק" – על חשיבות נתינת אמון בין בני הזוג, איך עושים את זה?

    ״אמון״ הוא מרכיב חשוב במערכות יחסים. אפשר אפילו לומר שאמון הוא המרכיב החשוב ביותר בכל מערכת יחסים, כי הוא הבסיס שעליו בנויות כל מערכות יחסים, כולל מערכות יחסי נישואין. כדאי להבין מה הוא אמון, ולמה הוא כל כך חשוב, ו(הכי חשוב) איך בונים אמון. ראשית יש להבין מה הוא ״אמון״. ״אמון״ הוא מונח מורכב שמופיע בהרבה תחומי חיים. אם נסתכל סביבנו נגלה, שאמון קיים כמעט בכל תחום חיים. לדוגמא: אני נותנת אמון בבעלי שיפרנס אותנו בצורה ראויה, אני נותנת אמון במכונאי במוסך שיתקן את הרכב שלנו באופן בטיחותי, אני נותנת אמון במלמד של הבן שלי שייחנך אותו כראוי, ועוד ועוד.

    אם כך, מה הוא אמון? אמון הוא תחושה פנימית לפיה אדם מסוים יפעל, לא רק עבור האינטרסים האנוכיים שלו, אלא באופן שיהיה לטובתי. אמון באדם אחר מבוסס על הערכה שלנו לגבי האלטרואיסטיות (Altruism) של אותו אדם ביחס אלינו, דהיינו עד כמה אותו אדם יהיה מוכן לעשות דברים לטובתי, גם בלי שתהיה לו איזו תועלת מכך. ״אמון״ אינו דיכוטומי (דהיינו, שהוא קיים או שאינו קיים), אלא הוא מונח רציף, מ־״נותנת מעט אמון״, ועד ״נותנת אמון רב״. יחד עם זאת (ולמרות שכולנו משתמשים בביטוי הזה) אין ״אמון מוחלט״, כי אמון בהגדרתו מתייחס דווקא למצב שבו קיים איזה סיכוי לאכזבה. אמון אינו אותו אמון בכל התחומים, אלא שיכול שיש לי יותר אמון בבעלי לגבי זה שיפרנס את משפחתנו, אולם יש לי פחות אמון בו לגבי הבאת הילדה מהמעון בזמן.

    לאמון חייב להיות מרכיב שכלי וגם מרכיב רגשי. אמון בלי מרכיב שכלי אינו באמת ״אמון״ אלא הוא ״אמון עיוור״, ואילו אמון בלי מרכיב רגשי אינו באמת ״אמון״ אלא הוא ״הערכה סטטיסטית״. המרכיב השיכלי אומר שאני נותנת אמון במישהו מכיוון שנוכחתי בעבר שאותו אדם (ברוב הפעמים) התנהג לטובתי ולא רק לטובתו. לאור זאת, סביר לי להניח (אולם, אין לי ביטחון מוחלט) שגם בעתיד הוא יתנהג לטובתי. יחד עם זאת, המרכיב השכלי אינו מספיק כדי לתת אמון. כדי לתת אמון במישהו יש צורך גם במרכיב רגשי. המרכיב הרגשי אומר ש־״יש לי הרגשה שאני יכולה לתת אמון במורה של הבן שלי״.

    בספרות המקצועית בנושא האמון מדובר על ״קפיצת מדרגה״ (Leap of trust). ״קפיצת המדרגה״ מתייחסת לכך שבשלב מסוים אני מתחילה להרגיש שאני יכולה לתת אמון, אף שקשה להסביר באופן רציונלי מדוע התחלתי להרגיש שאני יכולה לתת אמון באותו מישהו. באותה מידה, לפעמים אני לא אתן אמון במישהו, למרות שעל פניו אין לכך סיבה רציונלית, ״אני לא יודעת למה, אבל אני מרגישה שאני לא יכולה לתת בה אמון״, או שאפסיק לתת אמון ״אני לא מרגישה שאני יכולה להמשיך לתת בה אמון״.

    ״לתת אמון״ כרוך בהכרח בלקיחת סיכון, שהרי אם הייתי ״יודעת בוודאות״ שהחברה הזו לא תאכזב אותי, לא הייתי צריכה לתת בה אמון. כמובן, שאין שום דרך ״לדעת בוודאות״ שהחברה לא תאכזב אותי, כי תמיד תהיה לה בחירה חופשית, ולכן יהיה עלי להסתכן ולתת בה אמון. לדוגמא: כאשר אני מספרת משהו אישי לחברה קרובה, אני לוקחת סיכון שהיא תגלה את הסוד שלי. למרות זאת אני מוכנה לקחת סיכון ולתת בה אמון. למה שאקח סיכון ואתן בה אמון? לכאורה, באופן רציונלי הכי טוב יהיה לדאוג רק לאינטרס העצמי שלי ולא לקחת שום סיכון. באופן רציונלי עדיף תמיד ״ללכת על בטוח״. למרות זאת החיים שלנו מלאים במערכות יחסים בהם אנו לוקחים סיכון. למעשה, אנו לוקחים סיכון בכל מערכות היחסים שלנו! אין שום מערכות יחסים שבהם אנו לא לוקחים איזה סיכון.

    הסיבה היא שכאשר אנו נותנים אמון, אנו אמנם מסתכנים שיגרם לנו נזק, אבל זו הדרך היחידה לפתח מערכות יחסים. בדוגמא לעיל, נכון, שאם אתן אמון בחברה יש סיכוי שהיא תספר לאחרים את הסוד שלי, אולם אם אני לא אסתכן ולא אתן אמון בחברה, לא אוכל לפתח איתה מערכת יחסים. כמובן שצריך תמיד להיזהר מפני נתינת אמון מופרזת, אבל אין דרך לפתח יחסים עם אחרים בלי לתת בהם אמון ולהסתכן בכך שאחרים עלולים לאכזב אותנו. יש רק דרך בטוחה אחת לא להתאכזב ולא להיפגע, והיא לא להסתכן ולא לתת אמון באף אחד… אין ברירה, אלא להיות מוכנים לקחת סיכון ולתת אמון, ויחד עם זאת, לא לתת יותר מידי אמון ולא לקחת סיכון גדול מידי.

    למה אמון כל כך חשוב? כדי לענות על השאלה הזו החוקרים פיתחו את ״דילמת האסיר״ (Prisoner's Dilemma) שהוא ניסוי מאד מפורסם שמדגים למה כדאי לתת אמון, אף שזה לכאורה לא רציונלי. דילמת האסיר היא דילמה תאורטית של שני אסירים שביצעו פשע משותף ונתפסו על ידי המשטרה. לשוטרים אין מספיק הוכחות, ולכן בהתאם להוכחות אלו הפושעים יקבלו שנת מאסר אחת בלבד. כדי שיהיו להם מספיק הוכחות, השוטרים  מושיבים כל אחד מהפושעים בחדר נפרד, ואומרים לכל אחד: אם תבגוד באמון של חברך ותלשין עליו נשחרר אותך, והוא יקבל חמש עשרה שנות מאסר, ואם שניכם תלשינו האחד על השני אז כל אחד מכם יקבל חמש שנות מאסר. החישוב הרציונלי של כל משתתף הוא, שבכל מקרה שווה לו להלשין. אם הוא יבגוד באמון וילשין, ואילו חברו לא ילשין, הוא יצא לחופשי. אפילו אם הוא ילשין וגם חברו ילשין שניהם יקבלו חמש שנות מאסר בלבד. אבל אם הוא לא ילשין ואילו חברו ילשין הוא יקבל 15 שנות מאסר. הבעיה היא, שחברו עושה בדיוק את אותו החשבון, וגם הוא מגיע למסקנה הרציונאלית ששווה לו להלשין. וכך יוצא, שאם שניהם יתנהגו באופן רציונלי, שניהם יבגדו וילשינו, ואז שניהם יפסידו. במקום ששניהם ישתקו ויקבלו שנת מאסר אחת בלבד, אם שניהם ידאגו רק לעצמם ויבגדו, שניהם יקבלו חמש שנות מאסר. באופן לא רציונלי, דווקא אם הם לא ידאגו רק לעצמם, המצב של שניהם יהיה יותר טוב. זו מהות רבות מהדילמות שעולות יום יום בכל מערכת נישואין, ובכל מערכת יחסים אחרת: אם כל אחד ידאג רק לאינטרס העצמי שלו, שנינו נפסיד, ודווקא אם שנינו לא נדאג רק לאינטרסים האנוכיים שלנו, המצב של שנינו יהיה יותר טוב.

    בהחלט קשה לבנות אמון, כי אמון כרוך בסיכון שאנו עלולות להיפגע. אולם, כפי שראינו לעיל, בכל אופן חשוב לבנות אמון כי הוא יתרום לשנינו. אמון נבנה באופן הדדי ואיטי בעקבות הרבה מאד אירועים בהם נוכיח לבני הזוג שלנו שהם יכולים לתת בנו אמון, וגם הם יראו לנו שאנו יכולים לתת בהם אמון. אמון נבנה מסיכונים קטנים שנהיה מוכנים לקחת ולקוות ש(ברוב הפעמים) לא נתאכזב. אמון (כמו כל נושא אחר שאנו רוצות לשפר ביחסי הנישואין) צריך להתחיל בי. אני אתן (מעט) אמון בבעלי, ואני מקווה שהוא לא יאכזב אותי. במקביל, אני גם אנסה לא לאכזב אותו. אם לא נאכזב האחד את השני, הרי שבמשך הזמן שנינו נרגיש שאנו יכולים לתת קצת יותר אמון האחד בשני. כך, לאט לאט נבנה את האמון בינינו בצעדים קטנים, האחד אחר השני. בסופו של דבר, אמון יבנה כאשר בעלי ירגיש וייווכח שאני לא דואגת רק לעצמי, אלא שגם הצרכים שלו חשובים לי (וכמובן, שזה נכון גם להיפך).

    בניית אמון היא המשימה המרכזית של חיי הנישואין. בניית אמון קריטית כדי לפתח את הקירבה המיוחדת והייחודית שמאפיינת חיי נישואין. זה אמנם לא קל, אבל כפי שלמדנו מ־״דילמת האסיר״, בסופו של דבר שנינו רק נרוויח.

    _

    זאב קרומבי הוא עובד סוציאלי ומטפל זוגי (MSW), מומחה להתמכרויות התנהגותיות (MA), ודוקטורנט בטיפול זוגי באוניברסיטת חיפה. להערות ושאלות 0547-822686 או [email protected]

    138

    תגיות: ,

    כתבות נוספות שיעניינו אותך:

    לכתוב תגובה

    עלייך להיות רשומה למערכת כדי לכתוב תגובה.

גללי למעלה