• טור מצמרר מאת מורן קורס

    הגדלה

    לאט לאט הילד גדל, וככל שהוא גדל הוא התרחק מיהדותו, אכל מה שאכל, עשה מה שעשה, ורק בנס התחתן עם יהודיה, שבהשגחה פרטית היא דודה שלי... • לקריאה

    לפני גיל 13, אביו חלה ונפטר. השאיר אמא, ארבע בנות ובן. המשפחה התפרקה. כאב גדול וחלל אדיר נוצר במשפחה, ללא מענה והכוונה.

    הבן, יהודה, היה ילד שובב, אמו לא הצליחה להשתלט עליו. הוא אתגר אותה במידה כזאת שיום אחד היא החליטה שהיא שולחת אותו לחו"ל- לאחותו הבכורה שבדיוק התחתנה ועברה להתגורר בלוס אנג'לס.
    לאט לאט הילד גדל, וככל שהוא גדל הוא התרחק מיהדותו, אכל מה שאכל, עשה מה שעשה, ורק בנס התחתן עם יהודיה, שבהשגחה פרטית היא דודה שלי…
    כמה חודשים לפני שהבן שלנו חגג בר מצווה, (חגגנו בשיא תקופת הקורונה) הוא התחיל להניח תפילין לאנשים במרכז המסחרי לידינו.
    כרגיל, מידי חופש גדול, בחופשת הסמסטרים של דודתי (בתור פרופ' שמרצה באוניברסיטה) הם מגיעים לביקור בארץ הקודש, לבקר את המשפחה.
    באחד הביקורים של דוד יהודה, מענדי הבן שלי שבדיוק חזר מ"מבצעים", ניגש אליו ואמר לו "דוד יהודה,מה שלומך? חזרתי בדיוק מהנחת תפילין, אני איתם ביד. אתה רוצה להניח?" בשיא הפשטות מענדי שאל, ויהודה במבוכה קטנה אמר: "לא". מענדי המשיך לחקור ושאל: "הנחת בעבר?" ויהודה דבק במילה- "לא". "אז קדימה בשביל זה אני כאן! בוא נניח!" הציע מענדי ללא שהות. אך יהודה סרב ואמר: "לא, אני לא יכול" מענדי שאל בתמימות: "למה?" יהודה ענה בכנות: "אני.. לא יודע".  "בוא אני אלמד אותך. זה ממש פשוט", מענדי התעקש.
    "אבל אני לא יודע איך עושים את זה", יהודה התעקש, "שתי דקות ואתה אחרי, זה באמת לא סיפור מורכב" מענדי הרגיע. בלי יותר מידי הסברים ודיבורים מענדי הניח את הרצועה על ידו של יהודה, גלגל אותה עליו, והורה לו לומר אחריו "שמע" "שמע" "ישראל" "ישראל". כך מילה במילה יהודה חזר אחרי מענדי (לאור העובדה שיהודה כבר שנים לא קרא בעברית, היה לו מאד קשה בקריאה).
    לאחר הנחת התפילין, הראשונה!! בחייו של יהודה בן ה78, דמעות הופיעו בעיניו, הוא נזכר בבקשתו של אביו שיניח תפילין. ואז פתח את סגור ליבו ושיתף את מענדי בעוד דמעותיו זולגות- אף אחד לא לימד אותי איך מניחים תפילין, אבי היה איש עסקים בנסיעות תמידיות, היו לו תפילין בחיקו תמיד ודיברנו איך נחגוג את הבר מצווה המתקרבת ואיזה תפילין והיכן הוא יקנה לי. אך כל התוכניות השתנו, הוא נפטר מהתקף לב פתאומי, המשפחה התפרקה ומשם הכל היסטוריה. לפני שעזבתי לחו"ל אימי העבירה לי את התפילין של אבי וביקשה ממני להניח אותן שם בארה"ב. "תשמור על הקשר שלך ליהדות" הסתכלה בעיני ואמרה לי בפאתוס.
    עזבתי לחו"ל, למדתי ב'פבליק סקול', וכשהתקרבתי לגיל מצוות, מכיוון שלא הכרנו שום רב ולא ידענו למי לפנות בקשר לחגיגת הבר מצווה, העברתי את גיל 13 כיומולדת רגיל. כך עם הזמן ועם השנים- שכחתי הכל. אבל התפילין חיכו לי. שמרתי עליהם. הרי זה מה שנשאר מאבי ז"ל. מידי פעם הסתכלתי עליהם בחטף, הרגשתי שהן מתחננות אלי- "תניח אותנו". אך מעולם לא העזתי לפנות למישהו יהודי ולבקש את עזרתו. לכן לא הנחתי תפילין, למרות שכמה פעמים חב"דניקים הציעו לי להניח תפילין, מאד התביישתי לומר להם שאני לא יודע איך עושים את זה. אז וויתרתי מראש. יותר קל לומר לא ולסרב.
    הדמעות המשיכו לזלוג, ואנחנו בהתרגשות הסתכלנו על דוד יהודה מהצד, מרוגשים ומתפעלים מהאומץ לספר את סיפורו אחרי ששנים לא דיבר על כך עם אף אחד.
    דודה שלי בהתרגשות יתרה מלווה בדמעות אמרה לבני- "מענדי המתוק! רק אתה שכנעת את בעלי להניח תפילין! בן 78 הניח לראשונה בחייו תפילין. ורק בזכות הקלילות שלך, בתור ילד הוא הרגיש בנוח איתך לומר לך שהוא לא יודע איך.. בזכות הפשטות שלך הוא גילה את סגור ליבו, וכך הוסר המחסום."
    לאחר כמה ימים הם חזרו ללוס אנג'לס ודוד יהודה המשיך לשתף את מענדי "במסעו בעקבות התפילין": "אתה לא תאמין מענדי חמוד, חזרתי לביתי, ונחש מי הסתכל עלי במבט מתחנן? והפעם, בשונה משאר הפעמים הקודמות, לא התחמקתי ממבטם. הפוך, חייכתי אל זוג התפילין, והנחתי אותם בשמחה רבה!
    בזכותך התפילין של אבי חזרו לשימוש! אני לא רק מסתכל עליהם, וממשיך הלאה בחיים, אלא תוך כדי שאני מניח אותם- אני מרגיש את אבי מחבק אותי ומחייך אלי וכאילו אומר לי- "בני יקירי, המשך להניח. זכור את היותך יהודי."
    לא משנה באיזה גיל. יהודי במהותו תמיד מחפש את שורשיו. כשנוגעים בעצם הנשמה היא מתעוררת ושבה לה' בגלוי.
    שנזכה לחוש אותה תמיד בגילוי ולגלות אותה לאחרים ואז בוודאי נזכה לראות מיד את הרבי מתגלה- ו"הנה זה משיח בא".

    426

    תגיות:

    כתבות נוספות שיעניינו אותך:

    לכתוב תגובה

    עלייך להיות רשומה למערכת כדי לכתוב תגובה.

גללי למעלה