מה יהיה, איך יהיה וכמה זמן יימשך המצב הלא שגרתי הזה??

תחושה של חוסר וודאות שוודאי חוויתם עם בואה של הקורונה אל חיינו..

גם אנחנו פה בבית חב"ד דלהי לא ידענו לאן זה יקח אותנו, לאן הסרט הזה יוביל..

סייענו למאות מטיילים לחזור לארץ בטיסות חילוץ… עשרות משפחות מהקהילה, גם הן עזבו.

בתי החולים הפרטיים נסגרים.. סגר קשוח מתחיל..מספרי החולים והמתים מטפסים ועולים..

איזה לחץ!! היסטריה באוויר!!.

קורונה בהודו, אפשר בכלל לבנות על הרפואה המקומית?!

ואנחנו כאן, צריכים לקבל את ההחלטה: עוזבים או נשארים??

"אני רוצה שתהיי שלימה עם זה, ההחלטה לגמרי שלך" אומר לי עקיבא.

בכל אופן, אני באמצע הריון, להחליט להישאר בדלהי זה אומר ללדת במצב לא ברור שכזה… נשמע לי קצת מפחיד ואפילו מאיים.

וכנראה גם שלא יהיה סידור לילדים, כי "שמים סגורים" ואיך נביא מתנדבות להפעיל את הגן לילדים המתוקים?… החברים, ההורים כולם כל כך דואגים: "תחזרו כבר"…

דילמה בהחלט לא קלה..

לא נשאר לי הרבה זמן להרהר.. "שלום קוראים לי מיכל, אתם פתוחים? איפה יהיה ניתן לחגוג את ליל הסדר?"… ואת הפניה ההיסטרית של עדין לא אשכח: "יצאתי עכשיו ממתקן כליאה לחולי קורונה. החזיקו אותי שבועיים ימים בתנאים מחפירים, אני בדרך לדלהי, בית חב"ד פעיל?".. ורועי ששואל "אפשר לבוא לאכול?" בזמן הסגר, מסעדות, חנויות, שווקים הכל סגור. בית חב"ד גם הופך לצורך הכי בסיסי- מקור למזון.

והפאלפון מוצף בעוד פניות שכאלה, מטיילים מכל רחבי הודו  שלא הספיקו לעזוב בזמן או כאלה שבחרו להישאר לפני שידעו שאלה יהיו התנאים.

כולם יודעים שבית חב"ד זה כתובת, בית חב"ד דלהי זה בית לכל יהודי, בכל זמן ובכל מצב.

ואני צריכה לקבל את החלטה…

'הרי לא הגעתי לכאן להנאתי, אני בשליחות פה' חשבתי לעצמי, 'הרבי מלובביץ הוא זה ששם אותי פה, הוא זה שדואג לבית עבור כל יהודי' פתחתי ספר של הרבי "אגרות קודש" לקבל ממנו הדרכה ועצה.

הספר נפתח והמכתב לפנכם:

"במענה על מכתבם, בו מתארים מצב אשר מציעים להם להעתיק את מושבם למקום חדש במרחק איזה קילומטר ממקומם עתה…כי לדעתי זהו עיקר חשוב מאוד, שיתקיים במקום שהוא עתה..לעשות את כל האפשרי בכדי שישארו כולם בקבוצה אחת ובמקומם עתה.. וכולם כאחד יצליחו בגשמיות וברוחניות גם יחד..לבשורות טובות בכל הנ"ל".

זהו!! יותר ברור מזה לא יכול להיות. יש חששות ואולי לא יהיה קל, אבל אני פה בשליחות קורונה לא קורונה..

אני פה, אנחנו פה- "לעשות את כל האפשרי"

נעשה כל מה שתלוי בנו בכדי שיהיה בית פתוח עבור כל יהודי!

יום ראשון, שעת לילה מאוחרת או בוקר מוקדמת.. 3:24.

בכי טהור מפלח את האוויר, הטוהר הזה ממלא את כל החדר. הבכי הכי מתוק, הרגע הכי מרגש שיכול להיות!

מזל טוב, נולדה לנו בת, מתנה מושלמת מאלוקים, בת בריאה ושלימה.

ואני בהלם, לא מאמינה, הכל עבר כל כך מהר שקשה לי לעכל… 30 דקות בחדר לידה, לידה כל כך מהירה, טבעית וקלה (הכל יחסית כן?:)

הרגע הזה שאתה מרגיש איך הקב"ה "לא נשאר חייב", הקב"ה מחזיר מיד ומה שנקרא "במזומן".

דמעות של התרגשות, הרגשתי איך שהקב"ה מחזיר לי באופן אישי בהריון בריא ולידה ניסית, כי מי שנותן מעצמו בשביל האחר, מקבל הרבה יותר!

זאת לא לידה ראשונה שלי בהודו, בכל אופן אנחנו פעילים כאן כבר עשר שנים, אבל כזאת חווית לידה עוד לא היתה, אפילו ההודים תקתקו במהירות את הבירוקרטיה בכניסה לבית רפואה שזה נס כשלעצמו..:)

שישי בערב, חמישה ימים אחרי.

השולחן ערוך, מפה לבנה, שורה של סלטים עסיסיים וצבעוניים. כבר כמה עשרות יהודים יושבים סביב. נכון, לא מאות אורחים להם אנחנו רגילים בימים שגרתיים, אבל עשרים ושתיים נשמות יהודיות שזוכות לשבת בשולחן שבת ולחוות אווירה יהודית חמה, לחוות חוויה של בית מחבק ומלא אהבה. דווקא עכשיו בחור של העולם, כשהאיכות מנצחת את הכמות יותר קל להתרגש ולהתחבר.

קידוש. כולם נעמדים והנה מתחילים. לפתע יחיאל ורותם נכנסים בקולות רמים:

"אמרתי לך שיהיה קידוש כרגיל, למרות שהיא ילדה רק לפני כמה ימים?

כי זה בית חב"ד, בית שפתוח תמיד".