תעודות – מבט של מורה:

אני מתמתחת, משפשפת את העיניים, שכבר כואבות מההסתכלות בצג המחשב, הולכת למטבח, מכינה לעצמי כוס קפה שלישית ללילה זה. אחר כך אני מעיפה מבט מהיר על המדפים, אולי נשאר משהו טעים לנשנש ליד הקפה? אחר כך מחליטה שלא. אין שום סיבה שאשמין רק בגלל התעודות. מה, עונש כפול? במיוחד כשאני חוזרת לפינת המחשב, מזהה לידו שקית ריקה של במבה ופירורי עוגת בראוניז משבת. כבר שכחתי שאכלתי אותן…

אני מתיישבת חזרה, מתלבטת לרגע אם לברך על הקפה או לא. אחר כך לוגמת לגימה חמה ומנחמת, נכנסת שוב לקובץ. סביבי על השולחן ערמות–ערמות של מבחנים ומבדקים ועבודות שדחיתי עד הלילה. כבר בדקתי אותם, עדכנתי את הציונים, נשאר רק לכתוב הערכות.

החלק הקשה ביותר בתעודה, במחשבה שנייה.

התעודה של אפרת היא מן המשימות הקלות. תעודה משעממת של 'טוב מאוד' ו'מצוין'. גם ב'הליכות' הכול א', מתוקה שכמוה, מושלמת. אילו רק אפשר היה לשכפל אותה. מתחשק לי לכתוב לה את זה בהערכה, אבל זה לא מתאים, אז אני ממלאת כמה שורות על נחת ומידות טובות, כותבת שהיא נעימה לחברות ומצטיינת ותורמת הרבה לשיעור. לא קשה לכתוב לה.

אחריה מגיעה התעודה של ליבי. חיוך סלחני עולה על פניי כשאני חושבת על הפרצוף המנומש, השובב שלה. תמיד היא מצליחה להתחמק, גם מעונש וגם ממטלות משעממות. הציונים שלה אינם מפתיעים אותי, וגם אותה ואת הוריה מן הסתם לא יפתיעו. אני ממלאת לה בחיוך כמה שורות נחמדות על חיוך מאיר ואהבת ישראל, תורמת לכיתה בשמחה ובזריזות… אחר כך מוסיפה במילים עדינות, לא מבהילות: יש לך כוח רצון ופוטנציאל, למידה בשיעור והכנת העבודות יעזרו לך לקבל ציונים טובים יותר.

יעלי.

אני מביטה בתעודה של יעלי ונאנחת.

'מספיק' בחשבון, 'מספיק' בתורה, 'מספיק' בנביא. 'טוב' בהנדסה ועוד 'טוב' אחד בהבנת הנקרא. רק בספורט יש לה 'טוב מאוד' וגם בציור. שני מקצועות שבהם המורות נותנות אותו ציון בדיוק לכל תלמידה, בלי לבדוק אפילו. סוג של העתק הדבק. יש לה אפילו תיאוריה, למורה לספורט. לא כל אחד גמיש מספיק, זה לא תלוי בו. אז למה להרוס לו את התעודה?

אני לא מסכימה איתה. מה זאת אומרת? יש גם ילדים שלא טובים בחשבון. אולי ניתן לכולם טוב מאוד כי מה הם אשמים? כמו שבחשבון אני דורשת מילדות להתאמץ, ואם לא הצליחו אני מורידה ציון, ככה גם בספורט, לא?

אבל אני לא הסגנית, ואיש לא שאל אותי מה דעתי, אז אני לא אומרת אותה, רק שותקת. ואולי זה באמת מקנאה. כמה כיף לכתוב לכולן 'טוב מאוד' ו'עובדת יפה בשיעור חשבון'…

מה אני עושה עם יעלי?

התלמידה הזאת נוגעת לי בלב.

היא השתדלה כל כך השנה, רצתה כל כך. לא הצליחה כלל…

אילו היו שוקלים את המאמצים של כל כיתה ד' שלי, וכנגדם את המאמצים של יעלי, הייתה מכריעה את כולן. ועוד בלי לדבר על אלו שהאימהות מתאמצות בשבילן. מפונקות קטנות.

חבל שאני לא יכולה לתת לה ציון לפי מאמץ. אפילו עשר היה נמוך מדי.

אני עוברת שוב על הציונים, מנסה לחשוב איך אפשר להעלות לה קצת. אי אפשר. גם ככה הייתי אמורה לכתוב 'בלתי מספיק', אבל לא הייתי מסוגלת. ה'מספיק' עוד מפרגן לה.

בתחילת השנה היא ניגשה אליי, מספרת לי בעיניים נוצצות שהחליטה השנה להיות תלמידה טובה. "אבא אמר שאם תהיה לי תעודה טובה, אני אוכל ללכת לבית הספר לרופאים. אני כל כך רוצה להיות רופאה!"

אני מחייכת, מופתעת. עוד לא מכירה. בוחנת את חולצת התלבושת הישנה, המשופשפת, המקומטת. את השיער שאסוף בקוקו מקורזל, מסתיר הרבה קשרים.

"התכוננת לשנת הלימודים?" אני מבררת בחיוך.

היא מהנהנת ברצינות גמורה. "בטח, המורה. תלשתי מכל המחברות את מה שהיה מקושקש. עכשיו יש לי פה," היא מצביעה על תיק בד ישן, "מלא מחברות ריקות. ואח שלי גם נתן לי קלסר ועט!"

יש לה עט, ועליו כיתוב, פרסומת של באזר כלשהו, וגם קלסר קרטון של ארכיונים, משומש במצב לא רע. אני מתפעלת בחיוך זהיר, מנסה להבין את הסיטואציה. סביבי הרבה ילקוטים חדשים, מנצנצים, עם סט של קלמר תואם ועוד תיק קטן שומר חום לאוכל. "ספרי לימוד יש לך?" אני מבררת.

היא מספרת לי על השכנה שלה. היא ביקשה ממנה את הספרים שלה, כי היא כבר עולה לכיתה ה'. הם יפים, והיא כבר כמעט גמרה למחוק את כל מה שכתוב. היא רוצה ללמוד בעצמה.

בחדר מורות אני מנסה בזהירות לגשש על יעלי, מתיישבת ליד המורה של שנה שעברה.

"סיפור קשה ומייאש," היא נאנחת. נשמע יותר כמו אנחת רווחה על כך שהיא כבר לא מורה שלה. "אבא מובטל, לא ממש מתפקד. אימא חולה, אין לי מושג במה. כל האחים הגדולים שלה כבר נשרו מזמן מבית הספר. חלק עדיין על הברזלים, חלק כבר פושעים. הבכור בכלא."

"וואו," אני מצטמררת. "היא הגיעה מלאת רצון טוב!"

"היא נשמה טובה…" עמיתתי לעבודה מחייכת בסלחנות, "אבל אין לה הרבה סיכוי. זה רק עניין של זמן עד שגם היא תישבר. יש לה כנראה קושי כלשהו, אולי אפילו יותר מאחד. היא עדיין לא ממש קלטה את הקריאה, וגם עולם המספרים הוא חידה בשבילה. אני אומרת לך, גם אם היא הייתה באה מבית מתפקד, שבו אבא ואימא יושבים איתה על שיעורי בית ולוקחים לה מורה פרטית, היה לה קשה. וכמו שהחיים שלה נראים, פלא שהיא לא פנויה ללמידה?"

אני נאנחת. עוד לא ממש הכרתי אותה, וכבר אני מרחמת.

"לא עשו לה אבחון?" אני נזכרת לשאול אחרי יומיים, שבהם הספקתי לנסות לבדוק את הקריאה שלה וגיליתי איך העיניים שלה ממצמצות ואיך היא לא מבדילה בין חולם לשורוק.

"עשו לה אבחון?" היא מגחכת, "תשאלי אם הכינו לה סנדוויץ'…"

אני לא שואלת, יודעת. יעלי אהובה על רוב בנות הכיתה, והן מכבדות אותה באוכל שלהן. במיוחד המפונקות שאינן מצליחות לסיים את כל הסנדוויץ' העבה שאימא הכינה. היא לא בררנית. אוכלת כל לחם עם כל ממרח. ממש אחראית "בל תשחית" בכיתה שלנו. כמה עצוב.

אחרי השבועיים הראשונים, שבהם השתדלה להעתיק בכתב חרטומים שחורט חזק על המחברת, לפתוח ספרים ואפילו לפתור תרגילים, אני רואה אותה מתחילה להישבר. אין לה מושג איזה דף שייך לאיזו מחברת. העט הולך לאיבוד, והעמוד בספר שממנו היו צריכים לגזור את המשפטים להתאמה, חסר. כנראה השכנה מכיתה ד' של שנה שעברה כבר השתמשה בו.

היא מיואשת, דוחפת את השולחן קדימה, נותנת לכל הבלגן להתפזר סביב. "נמאס לי!"

אני אפילו לא כועסת, רק מנסה לעצור את הדמעות שעולות לעיניי. ילדה קטנה כל כך שמתמודדת עם חיים שגם מבוגר לא היה מצליח להתמודד איתם.

אני מניחה יד על הכתף שלה, מתכופפת. "זוכרת שרצית להיות רופאה?"

היא מביטה בי, מהנהנת בעצב.

"אני אעזור לך," אני מבטיחה. בזמן שהבנות גוזרות את המשפטים מהספר במספריים חדשים וורודים, אני יורדת למזכירות, מצלמת לה את העמוד המתאים. היא מקבלת את הדף במבט נחוש, לוחשת תודה. אין לה מספריים, וזה בכלל לא מלחיץ אותה. במיומנות של שורדת היא מקפלת את הדף, מחזקת את הקיפול בציפורניים ארוכות, מלקקת. הדף נחתך מדויק וישר, יחסית. ההתאמה של כל משפט למקום המתאים בספר מלחיצה אותה הרבה יותר. אחרי כמה ניסיונות תוהו להבין מה כתוב היא פשוט מטיילת בכיתה, בודקת בספרי החברות שלה. עד סוף השיעור גם לה יש עבודה מושלמת.

היו עוד כמה רגעי ייאוש. היו רגעים שבהם גם אני כמעט נשברתי. אבל החלום להיות רופאה העמיד אותה על הרגליים בכל פעם מחדש. לה לא היה קל וגם לי לא. בין כל הדברים שלא אבחנו אצלה, יש כנראה גם קושי כלשהו של קשב, כי היא לא מצליחה לשבת בשקט אפילו עשר דקות, תמיד משהו נופל או מתנדנד או נשפך לידה.

אבל היא ממשיכה להחזיק בשיניים, ממש.

אני מביטה במבחן בחשבון, בציון שמתנוסס עליו. 43.

היא למדה בכל רגע פנוי, ממש. ביום שלישי אחד, אחרי אספת צוות מייאשת, מצאתי אותה בכיתה מסתובבת הלוך ושוב ומשננת תרגילים בעל פה. "אני כבר הולכת, מבטיחה, המורה! פשוט בבית האחים שלי עושים רעש, ואני לא מצליחה ללמוד…"

אילו רק יכולתי, הייתי משנה לה את הציון. נותנת לה מאה עגול על השתדלות והתמדה והמון כוח רצון. אבל קולה של הסגנית שלנו לוחש לי בראש: "תעודה היא מסמך מחייב. מוכר. היא חייבת להיות מדויקת. אנחנו לא יכולים לעבוד לא על ההורים ולא על בית ספר אחר, שאולי יסתמך על התעודה הזאת כדי לקבל את הילדה אליו! תפרגנו לה בהערכה…"

בהחלט פרגנתי בהערכה. כתבתי לה מה אני באמת חושבת עליה. "יעלי, את לוחמת אמיתית. אינך מוותרת לעולם, גם אם קשה. יודעת מה את רוצה ומוכנה לעשות הכול כדי שזה יקרה!"

אבל יעלי מתקשה בקריאה, איני יודעת מתי ואם בכלל היא תקרא את ההערכה שלה. את ה"מספיק" היא תראה מייד. ואני הבטחתי שאעזור לה להגשים את החלום שלה להיות רופאה.

שבועיים עוברים.

התלמידות מנסות ממש להצליח בלימודים ולהתנהג יפה, אינן יודעות שהתעודות כבר כתובות מזמן, מחכות במשרד של המנהלת על השולחן… בכל בוקר אני רואה את יעלי מתאמצת, נושכת שפה. חורטת בדבקות במחברת ומתיישבת על הגדר בדרך הביתה להכין שיעורי בית. ליבי יוצא אליה. הידיעה שבתעודה שלה רשמתי לה "מספיק" נותנת לי תחושה של בוגדת.

יום קבלת התעודות מגיע סוף–סוף. מתח בכיתה. אני מחזיקה את הגיליונות המרגשים בידיי, עדיין לא מחלקת. מנסה להסביר לכיתה ולי שהעיקר הוא ההשתדלות והמאמץ, לא משנה כל כך מה הציון בתעודה. "טוב" שהתאמצו עליו שווה יותר מ"מצוין" שהגיע בקלות, אני מנסחת סיסמה. הן לא ממש מקשיבות, רוצות כבר להציץ בתעודה. רק אפרת הטובה שואלת: "אבל אם התאמצו אז בטח יקבלו מצוין. 'יגעתי ומצאתי תאמין', לא?"

מה שנכון – נכון.

הבנות נכנסות אחת–אחת לפי התור, מקשיבות לי מעט, בעיקר עסוקות בתעודה. אף אחת מהן אינה מופתעת מהציונים שלה. מי שטובה, טובה. מי שלא התאמצה, יודעת את זה.

יעלי נכנסת בין האחרונות. היא מביטה בי בשקיקה, מושיטה יד. אלף מילים שהכנתי לרגע הזה מתנדפות באוויר. אני פשוט מושיטה לה את התעודה, שותקת.

היא פותחת אותה בלהיטות, מקמטת מצח כשהיא מתאמצת לקרוא מה קיבלה באיזה מקצוע. אחר כך היא מרימה את עיניה, מחייכת. "אולי בסוף אני באמת אהיה רופאה!"

אני שמחה שהיא לא מתייאשת למרות התעודה העצובה, תוהה איך. "אהבת את התעודה?" אני מבררת בזהירות.

היא מהנהנת, מגרדת בראש רגע. "היא תעודה טובה."

"אני שמחה שאת חושבת ככה." אין לי מושג איך המילים יצאו מפי בכלל. "מה את חושבת על הציון בחשבון?"

היא מעיפה מבט חוזר בתעודה, מתחייכת. "המורה כתבה לי מספיק, וזה נכון. אני באמת חושבת שלמדתי מספיק. המורה יודעת, למדתי המון! תודה שהמורה שמה לב!"

תעודות – מבט של אימא:

חיים שלי הוא ילד של נחת, ברוך ה'. מהילדים שכיף ללכת לאספת הורים שלהם. יושבים שעה בחוץ כדי להיכנס ולראות את המורה מחייך, מספר לנו עד כמה הבן שלנו לומד טוב, מתפלל טוב, נהדר עם החברים ומכבד את המורים. הוא משתדל להגיע למקומות הראשונים בכל מבחן, חידון או מבצע, ובלב הטהור שלו תמיד שם לב למי חסר משהו, איזה חבר בודד.

ילד של נחת, בלי סוגריים.

המנהל, באחת השנים, התבטא: רק תשכפלו לי אותו…

התעודה שלו, כמו שכבר הבנתם לבד, היא תעודה משעממת, כולה מצוינים וטוב מאודים, אל"ף–אל"ף בהליכות וכו'. אני לא מתלוננת על התעודה, אם למישהי, חס ושלום, נשמע ככה. פעמיים בשנה, כשהוא נותן לנו לחתום עליה, אנחנו אומרים "מזמור לתודה" ותורמים כסף לצדקה.

כשחיים הגיע לכיתה ה', נכנס לתלמוד תורה מורה חדש, מהניילונים. ילדון ממש שהתחתן אתמול. הוא קיבל חינוך של כיתה ה', לא פחות. היו הורים שהתנגדו מאוד, לא הבינו למה הכיתה של הילדים שלנו צריכה להיות שפן ניסיון של המערכת. קודם שיתנו לו מילויי מקום או שעות של מורה מקצועי. אחרי שיוכיח את עצמו, אפשר יהיה לשלב אותו בחינוך! הם אפילו בחרו נציגים ושלחו משלחת למנהל. לא התערבתי. חשבתי לעצמי, כדאי לתת למורה הזדמנות להוכיח את עצמו. אולי הוא בסדר? יש כאלו שנולדו להיות מורים, אינם צריכים הכשרה בכלל. אם יהיו בעיות, אז נעשה בלגן.

לא החליפו אותו. הנציגים אמרו שהמנהל הסביר למה הוא אולץ לשבץ אותו דווקא ובכיתתנו דווקא. הבטיח שהוא יהיה עם יד על הדופק בכל הנוגע לכיתה הזאת.

לא היה בשביל מה. המורה הצעיר הצליח מעל ומעבר למשוער. הילדים היו מרותקים בשיעורים, משולהבים במבצעים שהוא ארגן, ומעולם לא היה להם טוב כל כך מבחינה חברתית. חיים היה חוזר מהלימודים בכל יום עם עיניים נוצצות, ופותח ספרים ועושה כל מיני משימות אתגר שהרב דאג לסדר לתלמידים החזקים, שגמרו תמיד את שיעורי הבית עוד בכיתה.

ואז הגיעה התעודה. לא היו לי ציפיות לתעודה אחרת, כי התעודה של חיים הייתה גם ככה תמיד מעולה, אבל המורה הזה הצליח להפתיע גם אותי. הציונים היו כרגיל עשר ותשע, וההנהגה הייתה מעולה. בהערכה המילולית למטה, המקום הזה שבו המורה כותב מדי שנה: "חיים, אתה תלמיד טוב מאוד ומשתתף יפה בשיעור, נעים לחברים וכו'…" – שם היה כתוב ככה:

"חיים המתוק, נהניתי לראות אותך עומד על שלך בוויכוח שהיה לנו בכיתה על 'ארבעת השומרים', והתפעלתי מהידע הרב שצברת בכל הנושא של דגי נוי! חוש ההומור שלך מצוין, ואתה יודע להשתמש בו בדיוק במינון הנכון כדי לגרום לנו לחייך בלי לפגוע באף אחד חס ושלום. תמשיך להיות חסיד, ירא שמיים ולמדן, אתה אחד מעמודי התווך של הכיתה שלנו, חיל!"

התרגשתי ממש. אני מקווה שאתם מבינים למה. בכל מקרה אשמח להסביר: המורה הזה באמת ניסה להכיר את הבן שלי. הוא לא סימן לעצמו "וי" על השם של חיים, ילד מושלם שאינו עושה בעיות ותמיד יציל אותו אם הכיתה לא תדע כלום. באמת היה חשוב לו לדעת מה הבן שלי אוהב, במה הוא מתעניין, איזו תכונה ייחודית יש לו מלבד ה"ילד טוב" שבו.

התרגשתי ממש ונתתי צדקה, כתבתי לרב עד כמה התעודה ריגשה אותי. עכשיו נשאר לי רק להתפלל שהוא יעלה איתם לכיתה ו'. מגיע לנו, לא? אחרי הכול אנחנו היינו שפני הניסיון…

תעודות – מבט של תלמידה:

תעודות הן דבר מלחיץ. כל תלמידה די חוששת מהתעודה, אלא אם כן היא מושלמת כזאת, שרק צריכה לראות את השורות הישרות של התשע והעשר שלה. מאלו שבוכות למורה בגלל תשעים ושמונה במבחן…

אז אנחנו משתדלות ומתפללות, וניגשות בלב הולם לראות מה כתבו לנו שמה. אפילו אלו שמעמידות פנים שלא אכפת להן, אכפת להן מאוד. לפעמים הן אפילו מפחדות מהתעודה יותר מאלו שנושכות את השפתיים וכוססות את הציפורניים. זו רק הדרך שלהן להרגיע את עצמן.

בכיתה ו' קיבלנו את המורה רוחמה, שם בדוי כמובן. היא כבר ממש מורה של הכיתות הגבוהות, עם קול בס ומינימום של חוש הומור. אחרי השבוע הראשון, שבו היו הרבה שיעורי פתיחה של כל מיני מקצועות וגם ח"י אלול ועוד, היא אמרה לנו פתאום: "אני רוצה לדבר אתכן על התעודות." כמעט התעלפנו. ראש השנה עוד לא היה, מה תעודות?

אז היא הסבירה לנו שאנחנו אלו שכותבות את התעודות שלנו. כל אחת כותבת את שלה. היא רק מקלידה בסוף את הנתונים. היא הראתה לנו טבלאות בקלסר מיוחד, טבלה לכל נושא. היו כתובים שם מראש כל המבחנים. נגיד בתורה: מבחן בראשית, עבודת סיכום בריאת העולם, בוחן תאריכים במבול…

למטה הייתה עוד טבלה קטנה של שיעורי בית והשתתפות או הפרעה בשיעור.

בטבלה לא היו שמות, רק מספרי תעודת זהות. היא ביקשה ממנו ללמוד את מספר הזהות שלנו בעל פה, הזכירה לנו בקצרה איך עושים ממוצע, והשאירה את הקלסר על מדף בארון הכיתה. יכולנו פשוט לגשת אליו מתי שנרצה.

עמדנו סביבו המומות, יכולות פשוט לראות מה הולך להיות כל השנה. הציון הצפוי לא היה סוד, כי אנחנו רשמנו אותו. כשהמורה החזירה מבחנים, היא הכניסה את הציונים לקלסר. גם כשבדקה שיעורי בית ומישהי לא הכינה, היא נאנחה, לקחה את הקלסר, סימנה במקצוע המסוים ואמרה לה, "זה את רשמת, כן?"

הזיכרון שלנו קצר, ככה מתברר. לפעמים הייתי מגיעה בלי שיעורי בית, בטוחה שזו פעם ראשונה, ממש לא נראה לי שאי פעם שכחתי ש"ב בהבנת הנקרא, למשל. ואז אני ניגשת לקלסר ומגלה שדווקא שכחתי, כבר פעמיים, ממהרת להכין לפני שהמורה תבוא.

כל המורות אומרות תמיד שאנחנו אלו שכותבות את התעודה, אבל אצלה זה פתאום היה מוחשי כל כך! ההתנהלות הזו גם נתנה לנו תחושה של אמון ושל בגרות. המורה אינה צריכה להסתיר את פנקס הציונים שלה מאיתנו, הכול כתוב, הכול שקוף. לשום בת לא הייתה הפתעה כשקיבלה את התעודה, ואם כבר, היו בנות שהופתעו לטובה, כי המורה באמת השתדלה לעגל את הממוצע כלפי מעלה, בחסד וברחמים.

ככה שיכול להיות שציון שמונה, שאצל מורה אחרת היה מעצבן (למה היא לא יכלה לפרגן תשע?), אצל המורה הזאת, כשידענו שבאמת מגיע לנו שבע, הוא שימח אותנו, מאוד.

בכיתה ז' כבר הייתה לנו מורה אחרת, שנהגה כמו כל המורות שבעולם, והרגשתי שזה מפריע לי, שאני לא באמת יודעת מה קורה איתי, אז התחלתי לסמן לי ביומן. היה לי עמוד לכל מקצוע, וכתבתי בו ציונים ופעמים שלא הכנתי שיעורי בית, לדוגמה, וזה נתן לי המון ביטחון, כי ידעתי בערך איפה אני עומדת.

נראה לי שהשיעור שלמדנו אצל המורה רוחמה היה חשוב לנו לכל החיים, ונתן לנו המון ביטחון בעצמנו ובלמידה שלנו.

באדיבות מגזין עטרת חיה