סופרת קלוריות

שוב היא עולה על המשקל, נאנחת למראה התוצאה. 'מה? עליתי בעוד חצי קילו? מה יהיה הסוף? דווקא הייתי בטוחה שירדתי… כל כך השתדלתי בשבוע האחרון להתנזר משוקולד ומעוגות. אוף!'

חני: "הייתה תקופה שגם אני הייתי שם. מנסה את כל סוגי הספירות האפשריות כדי לספור כמה שפחות קלוריות. מה לא עשיתי? ספירת קלוריות, ספירת פחמימות, ספירת צעדים, וספירת כל הנשים הרזות יותר ממני בסביבה… לא משנה מה ניסיתי, המאזן תמיד לא היה לטובתי. וספירת מצב הרוח? שאפה לאפס.

"בשלב כלשהו הבנתי שהספירה הזו לא עושה לי טוב. כל ההשוואות הללו, והעיסוק המוגזם בנושא, כאילו זה חזות הכל, הוא עוד דרך של היצר הרע להסיט אותי מהשליחות שלי בעולם. ואם אני רזה פחות מאחרות, אני אמא טובה פחות לילדיי? מורה טובה פחות לתלמידותיי? מסוגלת פחות לעשות 'מבצעים' ולהאיר פנים לשכנות?' אולי כן כי שקעתי בהרגשה שזה מה שעושה אותי שווה, 'נספרת'.

נפרדתי מהתחושה הזו, שלחתי אותה לדרכה, והחלטתי כי מעתה ואילך אפסיק לספור. אז כן, אני משתדלת לאכול בריא כדי להיות חזקה מספיק ולקיים את שליחותי בעולם. אבל בלי האובססיה של הספירות".

סופרת מתנות

צלילי האירוע מאמש עוד מתנגנים באוזניה, חתן הבר מצווה הנרגש שלה יצא זה מכבר לתפילה, וכעת היא מתיישבת עם ערימת מעטפות, דף ועט ושוקעת בספירה.

'לוי הביאו מאתיים, יפה מאוד, הם מחתנים בת בעוד חודש, צריך להחזיר להם בהתאם. בעדני הביאו מאתיים חמישים; טוב, גם אני נתתי להם סכום כזה בבר מצווה של הבן לפני חצי שנה. ו… מה? זה מה שכהן טרחו להביא? מאה שקלים בלבד? וזה אחרי הסכום המכובד שהם קיבלו מאיתנו לפני שנה וחצי בחתונה של הבכור שלהם? שיתביישו… צריך לרשום את זה בגדול, שלא נשכח, באירוע הבא שלהם ניתן בהתאם, אם בכלל נבוא'…

גילה: "מוכר לכן? אני מקווה שלא. כי אני עד לא מזמן הייתי כזו. ובעצם, לא רק בספירת הכספים באירועים, אלא עסקתי בניהול חשבונות מתמיד עם כל השכנות, החברות וקרובי המשפחה. מי הגיעה לאירוע שלי ומתי, כמה פעמים אני הייתי זו שהקדמתי שלום לשכנה, בעוד היא בקושי התייחסה, כמה פעמים הרמתי טלפון לחברה להתעניין בשלומה, מול מספר הפעמים שהיא עשתה זאת בעבורי… נו, בוודאי הבנתן כבר את הכיוון.

לא הסתובבתי אמנם עם דף ועט, אבל בראשי היה פנקס שלם מלא בהשוואות ובספירות אין קץ. במבט לאחור אני תוהה על עצמי איך הצלחתי לזכור כל כך הרבה מידע ולא להתבלבל בין שרה לרבקה, בין דודה חנה לגיסה יהודית…

מי שבלא מודע הציבה לי מראה, הייתה דווקא חברה לעבודה ממגזר אחר. היא שיתפה אותי בכך שהיא לא מגיעה לאירועים אם אין בידה סכום מספק כמתנה כפי שמקובל אצלם. בנימה שנעה בין תסכול לשעשוע, היא תארה לי את הרשימות שאנשים שהיא מכירה ממלאים; את הספירה המדוקדקת של מי הביא כמה ומתי. 'אני לא מסוגלת לעמוד בזה', פסקה. 'אז אני מעדיפה שלא להגיע אם אין לי מאיפה לשלם'.

פתאום, כששמעתי את הדברים מהזווית האחרת, זה היה נשמע לי כל כך מוגזם, מגוחך ואפילו קטנוני. ברגע הבא, הסתכלתי על עצמי, ואמרתי בליבי: ׳רגע, גם אני בדיוק אותו הדבר. מי יודע כמה אנשים בסביבה שלי חושבים פעמיים לפני שהם מגיעים לאירוע שלי; מתנהלים איתי באופן לא טבעי, כי יודעים שאני ״מחשבנת״ כל שיחת טלפון וכל ביקור? אולי באמת הגיע הזמן להפסיק לספור?׳

בהמשך חשבתי לעצמי – הרי רוב ככל האנשים הם בעלי כוונות טובות, רוצים להיות בקשר, רוצים להשתתף בשמחה, כל אחד לפי היכולות שלו, בין אם הן כלכליות, רגשיות, או טכניות. אז למה לי לספור אנשים לפי אמות מידה מצומצמות כל כך? מי מרוויח מזה?"

האמת? לא היה לי קל להיגמל מההרגל הזה. עד היום אני משתיקה הרהורים כאלו שעולים בי מדי פעם. אני פחות יודעת מה בקשר לסביבה שלי, אבל אני מרגישה שרק הרווחתי מזה. אני הרבה יותר נינוחה וזורמת בקשרים שלי עם הסביבה בלי כל הספירות וההתחשבנויות".

סופרת בקשות

הדי המריבות הגיעו לאוזניה עד למרפסת הכביסה. 'מה יהיה'? היא נשאה מבט לשמיים המעוננים שמעליה. 'השעות הרבות שהילדים מבלים בבית בעקבות המלחמה רק החמירו את מצב המריבות'.

עד מהרה הגיעו הניצים אליה. 'אמא הוא לקח לי…' יילל בן החמש. הכעס גאה בתוכה. בן השבע שלה מרשה לעצמו יותר מדי. 'מנדי!' הרימה את קולה. 'כמה פעמים אמרתי לך לא לגעת בדברים של שמוליק!'

שני: "דברים שקורים בכל בית יהודי, ותקנו אותי אם אני טועה. המשפט הזה של 'כמה פעמים אמרתי לך לא להציק או להרביץ / ללכת לישון / שהשמלה הזו לא מתאימה / המוזיקה הזו לא מקובלת עליי'. ההמשך משתנה לפי גיל הילד והמצב, אבל הפתיחה הזו כל כך מוכרת…

אבל מה יוצא לנו ממנה? מלבד זאת, למה אף פעם לא ספרנו כמה פעמים אמרנו לילדים משהו והם כן שמעו בקולנו?

סיפור עממי מספר על רב שבביתו הייתה משרתת גויה. פעם התאונן באזניו בנו שהמשרתת תמיד שמה את הספרים בארון כשהם הפוכים. ענה לו אביו: 'כשהיא שמה אותם ישר אתה לא שם לב לזה'…

אז בוודאי שאנחנו עם הילדים הטהורים שלנו צריכים להפסיק לספור את הפעמים הבעייתיות, ואולי להיפך, לספור את הפעמים בהן הם עשו טוב, ולציין זאת באזניהם.

בתקופה האחרונה, החלטתי לעשות שינוי קטן. בכל פעם שהייתה מריבה בין הילדים, הסתכלתי בשעון וציינתי: 'אני רואה שכבר עבר כך וכך זמן מאז הפעם האחרונה שבה רבתם. שעה שלימה הצלחתם לא לריב!' אני לא בטוחה (לא ספרתי…) אם באמת היו פחות מריבות ביום, אבל ההרגשה שלי – וגם שלהם – השתנתה…"

סופרת שקלים

גן השעשועים הומה בילדים משחקים ובאמהות היושבות על הספסלים. בין האכלה של הקטנים, לשיגור הוראות ואזהרות כלפי המשתובבים, הן מנצלות את הזמן לשיחות ולדיונים בנושאים ברומו של עולם.

הנושא הפעם הוא השוואת מחירים בין חנויות ואתרי קניות שונים של בגדי ילדים. מה עולה כמה ומה, איפה כדאי לקנות, ואיך אפשר לנצל מקסימום הנחות.

איכשהו היא מוצאת את עצמה מתכווצת בקצה הספסל, מנסה להיעלם. את המשכורת האחרונה שלה בלעו החובות כמעט לגמרי, והמשכורת של בעלה מבית חב"ד מתמהמהת עד שיבוא אליהו או עד שיבוא תורם. (המוקדם מביניהם)… הקניות מצטמצמות ומחושבות למה שבדיוק צריך. היא סופרת שקלים. למה נראה לה שהיא היחידה?!

רבקה: "כאמא למשפחה ברוכת ילדים, ושליחה עסוקה, ב"ה, היו לי אמנם הרבה רגעי נחת. אך בכל פעם כשהייתי מגיעה למקום הזה של התקציב המשפחתי שלי מול אחרים. הייתי נכנסת למקום של השוואה וספירה. אם לא היה די לי בספירה האישית המדוקדקת של כל שקל שנכנס: לאן הוא הולך, ומה אפשר לקנות בפחות, ויחד עם זאת לענות על הצרכים השוטפים. לא נעים לספר, אבל הייתה לי גם ספירה שקטה של: כמה קונות החברות שלי, מה יש להן יותר, מי יכולה לאפשר לעצמה יותר מכפי שאני יכולה לאפשר לעצמי, ומתי בפעם האחרונה הן קנו לעצמן משהו חדש לעומתי. אחרי כל חשבון כזה, התסכול והמרמור שלי רק גברו.

השינוי בא לאיטו כאשר התחלתי ללמוד, כהוראת הרבי מה"מ, את 'שער הבטחון' ב'חובות הלבבות'. עם הזמן חלחלה בי ההבנה שאין מה לספור ולהשוות; לכל אחד יש את מה שמוקצב לו מלמעלה. ההשוואות הללו מיותרות, שכן אני מקבלת בדיוק את מה שמגיע לי, לא שקל פחות. סוף סוף חדרה לליבי ההוראה מהיום יום. השמח בחלקו בגשמיות – זו הדרך הנכונה, לא להסתכל על מי שיש לה יותר, אלא על מי שפחות, ולהודות לה' על מה שיש.

זה לא שלגמרי לא צובט לי בלב כשאני רוצה מאוד לקנות משהו ולא יכולה בשל מגבלות התקציב. אבל רגע אחרי הצביטה אני יודעת לומר לעצמי, שאם אין לי כרגע, זה רצון ה'. אז כן, הפסקתי לספור ולהשוות למי מסביבי יש יותר".

סופרת 'מבצעים'

שעת ערב, באופן מפתיע, החבורה העליזה שלה נרדמה מוקדם היום. כנראה הבילוי הממושך בגן השעשועים עשה את שלו. אולי כדאי לעשות את זה בכל יום, למרות שגם שם היא לא נחה לרגע עם הקטנטנים שלה.

מחניקה פיהוק, התלבטות קלה בין הר הכלים להר הכביסה, מחליטה להתחיל בכביסה. חושבת לעצמי שאולי זה זמן מצוין לדבר עם חברה טובה, כבר מזמן לא עשתה זאת. שני צלצולים, היא בקושי משחילה שלום ו…"שרי, איזה כיף לשמוע ממך, אבל אני ממש עוד שנייה נכנסת להעביר שיעור, לא לא השיעור של המבוגרות, יש לי עוד אחד, ממש עכשיו התחלתי לנשים צעירות, מקורבות, מתוקות. לומדות תניא פעם ראשונה. נדבר פעם אחרת, טוב? ביי."

השיחה מתנתקת, מותירה אותה מרוקנת לגמרי. איפה היא ואיפה שפרה? שני שיעורים בשבוע היא מוסרת, ולפחות פעם בחודש מתוועדת במקום זה או אחר, שלא לדבר על כמות המושפעות שיש לה, ועל ההתנדבות השבועית שלה ב'שפרה ופועה' בהכנת ארוחות בוקר ליולדות. חת"ת היא אומרת לפני השקיעה, זה ברור, אמרה לה פעם בנימה של 'איך אפשר אחרת?'

והיא, שרי? מדדה בקושי אחריה. כמה פעמים אמרה חת"ת בשעת חצות בעיניים חצי עצומות? וזה עוד במקרה הטוב, בו לא דחתה למחר ולאחרי מחר… למסור שיעור? מאז ימי המכללה לא עשתה דבר כזה, ומתי יש לה זמן להכין ארוחות בוקר ליולדות? בקושי לעצמה היא מכינה כוס קפה בבוקר בין כל שלל המטלות.

שיינא: "שרי יקרה, תנשמי עמוק, ו… תפסיקי לספור. גם אני הייתי פעם כמוך, מתוסכלת מלספור כל מה שעושות השכנות, החברות והמשפיעה המוצלחת שלי. כמה הן מספיקות – ברוחניות בעיקר. כמה כולן כן ואני לא.

יום אחד למדתי לשנות מבט. נכון שצריך להסתכל ברוחניות על מי שמעלייך, אבל לא מהמקום הזה, המבקר, השופט את עצמי, המודד את הערך לפי הכמות והיכולת. הקב"ה לא שופט לפי כמות והספקים, אלא לפי יכולת. לפי המצב בו את נתונה כרגע. אם את מטופלת בקטנטנים, או שיש לך ילד מאתגר, או הורים מבוגרים שצריך לדאוג להם ועוד ועוד, ה'  לא מצפה ממך להיות מושלמת כמו החברה. (ובינינו? גם לה יש אתגרים…) הוא לא עורך 'מרוצי הספקים'.

לכל אישה המקום שלה, היכולות שלה, הכישורים שלה, הבית הפרטי שלה עם המורכבויות שלו. אף אחת אינה דומה לאחרת. אם את יכולה ומסוגלת – וסתם לא עושה, אז ברור שעלייך להתחיל ולהתקדם. אבל רוב הסיכויים שזו לא הסיבה.

זה הזמן לשנות את הספירה, ובמקום לספור מה את לא עושה, התחילי לספור את מה שאת כן עושה ומצליחה בהתאם לנתונים שה' נתן לך, ובהתאם לשליחות המדויקת שלך."

באדיבות מגזין עטרת חיה