גדלתי בשכונה דתית לאומית של פעם, והיינו המשפחה הגדולה ביותר בשכונה. בכל פעם שהשכנות היו רואות אותי, היו מנסות לברר כמה אני סובלת בתור בת למשפחה ברוכת ילדים (אינני יודעת אם היום זה היה נחשב חוקי). כבר בכיתה ה' הייתי מנסה למצוא תשובות שישכנעו אותן כמה זה טוב, ושאנחנו לא מסכנים בכלל גם אם אין לנו מחשב אישי לכל ילד ושני רכבים ועוזרת קבועה.

כשנישאתי, חלמתי על משפחה ברוכה. אני סובלת ממחלה כרונית, ועם השנים הופיעו סיבוכים, ואולם החלטתי שאיני מוותרת. כדי למנוע חילול ה', ש"לחרדית הזו לא אכפת מהמצב הבריאותי", תמיד הייתי שואלת רב, והרב היה שולח אותי לקבל אישור מרופא מומחה בתחום. בכל פעם מחדש הצלחתי להשיג אישור מהרופא, אחרי הדיון הקבוע "אבל למה את צריכה עוד ילדים?"

פעם אחת התנה הרופא את אישורו במבחן סיבולת לב־ריאה, מאלו שעורכים לחיילים. אני זוכרת היטב את השבועות שקדמו למבחן; התאמנתי בכל כוחי כדי לשפר את התוצאות ולהבטיח שאקבל את הציון שיאפשר לי להמשיך.

גידלתי את ילדיי תוך כדי עבודה תובענית, דלקת פרקים פעילה, עם אתגרים בשלל תחומים ובלי עזרה מהמשפחה. היו רגעים שבהם הקושי היה כבד מנשוא, והגוף אותת שהוא הגיע לקצה, אך גם אז הרגשתי שזו הזכות הגדולה ביותר בחיי. עם השנים למדתי כיצד ליצור לעצמי כלים שמקלים את ההתמודדות ומפנים מקום לשמחה.

מתוך המקום הזה, אני מבקשת לשתף אתכן בכמה תובנות שעזרו לי לעשות סדר, דווקא כשהעומס בגידול הילדים ובנשיאת המשפחה היה נראה ללא מוצא.

כשמעגל הילודה נעצר בפתאומיות

יש מאתנו שנוטות לחיות בתחושה של "מרוץ אין־סופי": ללדת, לגדל, לבשל, לכבס, לשטוף, לתחזק, לפזר, לאסוף – גלגל משימות שאין לו סוף. התחושה הזו, שעלולה להיות חונקת, נובעת לרוב מהמחשבה המוטעית שהמצב הנוכחי יימשך לנצח. ואולם, אחת התובנות העמוקות שקיבלתי מפסיכולוגית מנוסה היא ש"חייה של אישה הם אחד הדברים הדינמיים והמשתנים ביותר שיש".

למעשה, מעגל גידול הילדים אינו נצחי, והחיים שלנו מלאים בשינויים.

אני מכירה אם לסדרת בנים מאתגרים, שרק חיכתה לקצת שקט, והנה – היא מוצאת את עצמה פתאום בבית שקט מדי, כמה מהם בישיבות, כמה בשליחות ויש גם נשואים. ואני זוכרת אישה שלפני 13 שנה גידלה פעוטה ואחריה עוד שלישייה של תינוקות, וחייה היו עמוסים ואינטנסיביים. מאז נולד לה רק עוד ילד אחד, וכיום היא מצפה ומתפללת, כמהה לעוד ילד.

אני שומעת את זה שוב ושוב: נשים שהיו בטוחות שהמעגל לעולם לא ייפסק, ויום אחד הוא פשוט נעצר בהפתעה. הן מודות לה' על כל ילד שהספיקו להביא לעולם.

גלות מודרנית

אכן, ילדים הם ברכה, ואולם לא תמיד זה קל. בדורנו אנו חוות "גלות מצרים מודרנית". אימהות עובדות קשה מחוץ לבית, מציאות שלא הייתה קיימת בדור הקודם. רמת החיים עלתה, ועימה נסק גם יוקר המחיה, עד שהסתמכות על משכורת יחידה הפכה למשימה כמעט בלתי אפשרית.

לכך נוספת סוגיית הערך העצמי – החברה כבר אינה מעריכה את הבחירה להישאר בבית, ולכן גם נשים שיכולות לאפשר לעצמן לשבת בבית בוחרות לצאת לעבוד. אם בעבר ראו בילדים שחוזרים מהמעונות או מהגנים בארבע אחר הצוהריים תופעה מוזרה ויוצאת דופן, היום רוב המוסדות עברו ליום לימודים ארוך, ואימהות כמעט אינן יודעות מהי שנת צוהריים.

משהו שהיה טבעי הפך לקושי גדול. רוב האימהות עובדות כיום, והחיים נעשו מורכבים מאוד.

אבל כאן מגיע כוחה של האמונה: בדיוק כמו בגלות מצרים, גם היום יש נשים שמוסרות את הנפש. המסירות הזו מתבטאת כמעט אצל כל אישה שפגשתי:

בעלות תשובה הנאלצות להתמודד עם ביקורת וחוסר תמיכה מההורים, נשים עם קשיים בריאותיים העומדות מול רופאים שאינם מבינים את הרצון והזכות להביא עוד ילד, נשים הנדרשות לעבור טיפולים מורכבים, נשים קיסריות הבוחרות במתנה הזו שוב ושוב מתוך מודעות לקושי שמחכה להן אחרי הלידה. במצבי קושי מתעוררים תשוקה ורצון מעל השכל וההיגיון הטבעי.

במבט מעמיק, אני חושבת שאצל נשים שהקדוש ברוך הוא זיכה אותן בברכה באופן טבעי, הניסיון לעיתים אף גדול יותר. נדרשת מהן מסירות נפש רבה, כי כשהדבר בא בקלות, לפעמים מרגישים פחות את האושר ויותר את הקשיים שמסביב ואת הלחץ החברתי.

הילדים הם ההשקעה המשתלמת ביותר

כשאנחנו בתוך הקושי היום־יומי של המטלות והבלאגן, קל מאוד לאבד את הפרופורציות. אנחנו מרגישות שהבית מוכרח להיות מסודר, ורוצות שהכול יתפקד כמו שצריך בכל התחומים, וכן – התקופה שלפני הלידה ואחריה מוציאה את הבית מהאיזון הרגיל.

אבל החיים מראים לנו את המבחן האמיתי של סדר עדיפויות:

הקדוש ברוך הוא מעניק לנו את המתנה המיוחדת הזו, את האפשרות לזכות בילדים, לתקופה מוגבלת. אם אני יודעת שיש לי מספר מוגבל של שנים לכך, אני דוחה דברים דחופים פחות לשנים אחרות. עכשיו הילדים הם ההשקעה הגדולה שלנו!

כל מי שזכתה לשפץ את הבית יודעת כמה מאמץ, בלאגן וכאב ראש זה יוצר. ובכל זאת אנחנו מוכנות לזה כי אנו מבינות שאחר כך הרווחים יעלו על הנזק. כך גם כאן, אנו משקיעות כי אנו מבינות שהעושר היהודי הנצחי הוא לא בבתים ובממון אלא בהבאת ילדים ונכדים השומרים תורה ומצוות. (וכשם ששיפוץ מחולל שינוי, כך גם כל לידה "מזיזה" את בני הבית מהתפקידים ומהמקומות שלהם, ויוצרת גיוון ושינוי בריא במבנה המשפחה.)

כשאנו צריכות להגיש פרויקט גדול בעבודה, אנו מעלימות עין מהבית באופן זמני, כי ברור לנו שההשקעה בפרויקט תשתלם בהמשך. כך גם כאן – עלינו לראות בתקופת הלידה את ההשקעה הרווחית והגדולה ביותר. כשאנו רואות זאת לנגד עינינו, יש לנו כוחות אחרים להתמודד עם המציאות הזו.

יתרונותיה של משפחה ברוכה

למשפחה ברוכה יש לא מעט קשיים, אך לצידם יש גם יתרונות. ולא אחת התבוננתי בהם ברגעים קשים:

המשפחה כעוגן וכמרכז ביטחון: משפחה גדולה היא המתנה הגדולה ביותר שאפשר לתת לילדינו. מי שבאמת רוצה ושמח להגיע לאירועים, מי שיתייצב בכל מצב ובכל תנאי – אלו האחים והאחיות, בני המשפחה. כפי שסיפרה חברת הכנסת לשעבר גאולה כהן, כשהיא גדלה והגיעה לפוליטיקה, הבינה מייד שמי שעומד לצידה בשעות חשובות – אלו בני משפחתה האוהבים.

שפע וסייעתא דשמיא: כל ילד שנולד מכניס עמו שפע חדש לבית. במשפחה שלנו, לפני שנולדה אחת מאחיותיי, אבי עמד בפני פיטורים. בצורה שמימית העניינים הסתדרו מעבר לרגיל, ואפשר לומר שמאז לידתה רמת החיים בבית עלתה. אומרים שיש נשמות מיוחדות שנולדות עם מזל לעשירות, והם מביאות זאת לכל המשפחה.

רכישת מיומנויות לחיים: במשפחות ברוכות נרכשות מיומנויות במגוון תחומים, כגון דחיית סיפוקים, התחשבות, ויתור, עצמאות ושיתופיות.

גם היכולות של האם משתכללות. היא לומדת לשלב יותר דברים ולהספיק יותר. אני מכירה רווקות שהרבה מהן תקועות בכל התחומים בחיים, לעומת נשים עם ילדים שמספיקות ולומדות. הן למדו להתארגן נכון.

מניעת עומס ציפיות:  כל ילד נותן לך נקודה אחרת של נחת. במידה מסוימת, העומס מכל אחד מהם יורד.

נוסף על כך, המשפחה הברוכה תורמת לעם ישראל כולו:

זירוז הגאולה: גלות מצרים הייתה אמורה להימשך 400 שנה, ובזכות הילודה התקצרה ל־210 שנה, כי כל נשמה עזרה לעבודת הבירורים. כך גם אצלנו, כל נשמה המגיעה לעולם מזרזת את התהליך ומקרבת את בוא המשיח – "אין בן דוד בא עד שיכלו הנשמות" שבאוצר הנשמות.

שמחה לאומית: כל לידה של תינוק היא אירוע שמח ומשמעותי בעבור כל עם ישראל, כל ילד תורם לגידול הטבעי של העם, במיוחד אחרי השואה והמלחמה האחרונה שעברנו.

התמודדות יום־יומית

לפעמים נדמה שהשגרה סוגרת עלינו, ואין אופק מעבר לערמות הכביסה. אך נראה לי שהתמודדות נכונה מתחילה בראייה של "כאן ועכשיו".

גב' דבורה גרינברג, שזכתה לגדל 17 ילדים בתנאים לא קלים, נשאלה פעם על סוד הצלחתה. תשובתה הייתה מעשית וצנועה: "מסתכלים על כל יום בפני עצמו, על כל ילד בפני עצמו, ועושים מה שצריך לעשות". התובנה הזו מלווה אותי תמיד; היא מזכירה לי שתפקידי אינו "לכבוש את ההר", אלא פשוט להיות נוכחת ברגע הזה, במשימה שמונחת כרגע לפניי.

אולם, המבט הממוקד הזה עמד למבחן בתקופה שבה קיבלתי לביתי תינוק בן ארבעה חודשים לאומנת חירום. בני הבכור היה אז רק בן שמונה, והתינוק החדש היה מאתגר במיוחד – בוכה הרבה וסובל מאלרגיות קשות ומאסתמה של העור שדרשו טיפול אינטנסיבי. באותם ימים דלקת הפרקים שלי הייתה פעילה במיוחד, וכל פעולה פשוטה בבית הפכה למשימה שדרשה מאמץ פיזי אדיר.

באותם לילות לבנים, כשהגוף דאב והעומס היה מוחשי כל כך, הבנתי דבר נוסף: הראייה הממוקדת היא קריטית, אבל היא חייבת להישען על תשתית של עזרה. אי אפשר להיות גיבורה ולעשות הכול לבד. כדי שהבית ימשיך לתפקד ושהשמחה לא תיעלם, חייבים לבנות כלי מעשי. הבנתי שהכנסת עזרה לבית היא לא ויתור על התפקיד שלי, אלא הדרך היחידה המאפשרת לי למלא אותו מתוך רוגע.

נשים רבות מוותרות על עזרה כי "חבל על הכסף", אך כדאי לזכור שהקדוש ברוך הוא שולח לנו את התקציב במיוחד בעבור המטרה הזו. העזרה נדרשת עכשיו, לא בעוד עשר שנים.

באותם ימים מאתגרים החלטתי לפעול לפי הדרכת הרבי לאישה מקראון הייטס – לצאת לרחוב ולשאול את האדם הראשון שיגיע אם הוא יכול לעזור. לה הרבי שלח כושי שעזר לה שנים. אני מצאתי בחורה נחמדה שסיפרה לי שאימא שלה הביאה עוזרות חדשות מאוקראינה…

עם השנים למדתי שכל אישה צריכה למצוא את העזרה המדויקת לה: לאחת זה גיהוץ חיצוני, לאחרת בייביסיטר בערב שבת או אוכל מוכן. בגלל אלרגיות לא יכולתי לקנות אוכל מוכן, ולכן העדפתי למקד את העזרה בניקיון. גיליתי שגם כשהעזרה אינה מושלמת, עצם הנוכחות של מישהי מבחוץ שמנקה – מדרבנת גם את הילדים לסדר את החדרים ולהתגייס למאמץ.

למדתי גם שסדר וניקיון אינם חזות הכול. לא הגעתי לדרגה שהבלגן אינו מפריע לי, אבל למדתי להניח אותו בצד כשיש דברים חשובים יותר. הבנתי שהעיקר הוא לא בית מבריק, אלא בית מתפקד שיש בו שמחת חיים. בסופו של דבר, העזרה היא לא פינוק ולא מותרות; היא הדרך שלנו לשמור על הכוחות כדי שנוכל להעניק לילדים את מה שהם באמת צריכים – אימא רגועה ונוכחת.

הילד היהודי – ילד נצחי

לפעמים יש תקופות קשות, אבל הקשיים חולפים והנחת נשארת.

הייתה משפחה שהתחבאה מהנאצים בזמן השואה, ותוך כדי מאבק ההישרדות נולד להם תינוק. הנכד שאל שנים אחר כך: "למה הסתכנתם כל כך?" התשובה הייתה חדה וברורה: "ילד יהודי הוא ילד נצחי".

כוחנו באמונתנו.

וגם זה מהזווית האישית שלי:

לפני כמה שנים הייתי מאושפזת בטיפול נמרץ בגלל תרופה לא מתאימה. הגיעה הרופאה הקבועה שלי, שהיא מנהלת מחלקה, ואמרה שכנראה אצטרך תרופה אחרת. מייד שאלתי אותה אם מותר עם התרופה הזו ללדת ילדים. היא הסתכלה עליי ואמרה לי: "אני לא מבינה, ברוך ה', יש לך ילדים, אז מה את צריכה עוד?" והיא ממשיכה, "העולם הולך להתחממות גלובלית, יש חור באוזון. את יודעת איזה עולם יהיה בעוד 50 שנה?"

כמובן עצרתי אותה מייד ואמרתי לה שהעולם מתקדם למציאות הכי נפלאה שהוא יכול להגיע אליה, אל הגאולה. היא הסתכלה בי בהלם. בתחילת המלחמה סיפרתי לה שברוך ה' ובניסי ניסים אני בהיריון. היא אמרה לי: "אני שמחה בשבילך, כי אני יודעת כמה רצית, אבל בעולם כזה ועם מלחמה, אני לא מבינה מה השמחה"… כמובן אחרי שנתתי לה הרצאה שנייה, היא אמרה לי: "טוב, אני מקנאה בך על האמונה".

הילודה היא ביטוי מעשי של אמונה, בפרט  שכל לידה מזרזת את הבאת הגאולה.

שלוש נקודות מעשיות לסיום

שאלי רב בכל צומת: כל דבר צריך סייעתא דשמיא, ולכן חשוב לשאול רב.

נסי לחשוב מה יכול לעזור לך בשלב הנוכחי, והתייעצי עם משפיעה.

אם את כבר לא במעגל הילודה, השליחות שלך היא לתמוך. במקום להסביר כמה זה קשה, הושיטי יד, התנדבי, תרמי, ממני לבתך היולדת ניקיון וסיוע.

שנזכה כולנו לעמוד מול מלך מלכי המלכים ולומר: "ראה גידולים אשר גידלתי".

 באדיבות מגזין עטרת חיה