הלילה שבין חופשת הקיץ ליומה הראשון של שנת הלימודים הוא כנראה הלילה הקצר ביותר בשנה. לא רק בעבור הילדות, שבודקות שוב ושוב שהילקוט מוכן ושהתלבושת מגוהצת, אלא בעיקר בעבור המורות. מאחורי הדלתות הסגורות, גם מורה עם ותק של עשרות שנים מתהפכת במיטה עם אותה התרגשות מוכרת, אותו חשש מתוק, ואותה שאלה נשאלת מדי שנה מחדש: איך תיראה השנה הזו?

אפשר לתכנן את השיעור הראשון עד הפרט האחרון, לקשט את הקירות, להכין מכתבים מתוקים ולשנן את שמות התלמידות, אבל הרגעים האמיתיים של ההוראה – אלו שנחרטים בלב לכל החיים – מתרחשים דווקא כשהתוכניות פוגשות את המציאות בשטח.

יצאנו לשמוע מארבע מורות על היום הראשון ללימודים, האחד שלא ישכחו לעולם. לא דווקא מהשנה הראשונה שלהן ליד הלוח, אלא מתוך שגרת המעשה החינוכי. והן סיפרו לנו על רגעים בלתי צפויים, על סערות בפתח הכיתה ועל התובנות שהן לקחו איתן לדרך – ומעבירות עכשיו הלאה.

לשמוע את הקול הפנימי

איטי, מורה בכיתה ג', בעלת ותק של יותר מחמש־עשרה שנים:

אם יש יום ראשון ללימודים שלא אשכח לעולם, זה היום שבו אימא של ברוכי חיכתה לי בפתח הכיתה. כבר הייתי מורה בעלת ותק די נחמד ומוכרת בבית הספר, וההורים העריכו אותי על הסבלנות ועל הגישה המכילה שלי, החשובות בעיקר בכיתה מקדמת.

הגעתי ליום הראשון ללימודים בשמחה ובהתלהבות כמו ילדה קטנה, מוכנה מכל הלב לעוד שנה של נתינה. זה מצחיק, כי הרבה פעמים אני מגיעה ליום הזה מלאת חשש, תוהה איך תיראה השנה, האם הילדים יתקדמו, לא יפריעו יותר מדי, ואיך יהיה הקשר עם ההורים, והמפקחת… דווקא באותה שנה הגעתי מלאת ביטחון. איני שוכחת את זה. אולי בגלל ההלם, אולי כי זה מה שנתן לי את הכוח להגיב כמו שהגבתי ולתת לכם את הטיפ שלי.

יצאתי מחדר המורים ופסעתי בחיוך לעבר הכיתה שלי. כבר הספקתי לבקר בה כמה פעמים בחופש – לקשט, לסדר, להכין משחקים. הפעם האחרונה הייתה אתמול אחרי הצוהריים, לפני פחות מעשרים שעות. הכנתי לכל תלמיד הפתעה מתוקה ומכתב על השולחן.

אימא של ברוכי עמדה ליד דלת הכיתה, ומבטה פשוט קרא לי לקרב. היא הייתה אישה נאה, מרשימה, מטופחת. הילד שלה, אז עוד לא ידעתי מה השם שלו, עמד לידה עם ילקוט חדש והביט בי בעיניים תמימות וחיוך ביישן.

"בוקר טוב," חייכתי אליו, אליה. "שנה טובה! איך קוראים לך?"

הוא לחש "ברוכי", קטן ומרוגש, מגלה שתי שיניים חסרות מקדימה. היא שתקה, נשכה את השפתיים.

"ברוך הבא, ברוכי!" הזמנתי אותו להיכנס לכיתה, לחפש את המקום שלו, למצוא ממתק שהשם שלו כתוב עליו. בתוך הכיתה כבר זיהיתי עוד הורים מלווים את בניהם, מחפשים את המקום, מחזיקים תיק, מביטים בי בחשש, בתקווה.

"היכנס, ברוכי," היא הדפה אותו בעדינות פנימה, "אני צריכה לדבר איתך," אמרה לי.

נשארתי ליד הדלת, משתדלת לשמור על החיוך למרות הכעס בעיניה.

"תקשיבי לי," היא פתחה בקול שקט. "הבן שלי כאן כי הוא צריך עזרה עם הקשיים שלו, לא כדי לחטוף מכות! אני רוצה שזה יהיה ברור. לא מוכנה לחזור על הסרט של שנה שעברה. אם נוגעים בו אפילו באצבע קטנה, אני מרימה את כל המערכת על טיל, מגיעה עד שר החינוך, שיהיה ברור!"

הבטתי בה ושתקתי, מנסה להבין איך מגיע הכעס הגדול הזה עוד לפני שהתחיל היום הראשון של השנה. האם נפגשו הילדים בחופש? האם קרה משהו רק הבוקר?

"לברוכי שלי אין בעיות התנהגות, ואני לא מוכנה שהוא יהיה קורבן של ילדים עם בעיות כאלה."

ניסיתי להבין איך כל זה קשור אליי, איך היא יכולה לכעוס עליי עוד לפני שהתחילה השנה, איך הפכתי להיות אשמה בכל מה שקרה בשנה שעברה… רגע לפני שהצטדקתי או האשמתי, עצרתי ונשמתי נשימה עמוקה. שאלתי את עצמי את השאלה הקבועה שאני שואלת כשילדי הכיתה שלי צועקים או מתפרעים – מה הוא באמת רוצה, בפנים? מה רוצה האם הזאת יותר מכול? היא הרי לא באמת מחפשת אשמים, וגם לא באה לפה כדי להוכיח לי מי חזקה יותר. היא בסך הכול רוצה להיות רגועה, לדעת שהילד שלה בטוח ומוגן. בקשה בסיסית כל כך של הורה. לא כך? דמעות עלו בעיניי כשחשבתי על הרגשתה של אימא המפחדת שבנה חוטף מכות כשהיא לא לידו.

"אימא של ברוכי," אמרתי בשקט. "אני לא יודעת מה היה בשנה שעברה, אבל השנה אני אעשה הכול כדי שיהיה לו טוב כאן. יהיו כללים ברורים מאוד בכיתה, והוא תמיד יוכל לגשת אליי אם מישהו יתנהג אליו לא יפה. תודה ששיתפת אותי. אני אעשה הכול כדי שתוכלי להיות רגועה כשהוא פה."

כתפיה בבת אחת התרפו. היא לא אמרה הרבה, רק נכנסה לכיתה, נפרדה ממנו. בחודש הראשון של השנה עוד היו לנו כמה שיחות לא קלות, כשהרגישה שפוגעים בו. תמיד הזכרתי לעצמי להתרכז במה שהיא באמת רוצה, לא במה שהיא אומרת בקול. עשיתי הכול כדי שתרגיש בטוחה. עד חנוכה כבר נבנה בינינו קשר חזק מאוד של אמון, והיא הייתה רגועה. בטוחה שזה לא היה קורה אילו הייתי נגררת לקרב של הצטדקויות והאשמות.

הטיפ שלי: כשאימא מתנפלת, אל תצטדקי. נסי להקשיב לקול הפנימי שלה, לא למילים. אמרי לה את מה שבאמת היא צריכה לשמוע.

דברים שלא מוותרים עליהם

אפרת כהן, מורה בכיתה ז', בעלת ותק של חמש שנים:

אם יש יום ראשון ללימודים שלא אשכח לעולם, זה היום שבו קיבלתי חינוך כיתה ז' לראשונה. עד אז עשיתי מילויי מקום, ארוכים יותר או פחות, בעיקר בכיתות נמוכות, אבל לא רק. באותה שנה קיבלתי לראשונה חינוך כיתה, והתכוננתי שבועיים שלמים ללא נשימה. אילו המנהלת הייתה מודיעה לי קודם, הייתי מתכוננת יותר…

הכנתי מערכי שיעור יפים ומבצע התנהגות מדהים ובוגר. ציירתי טיפים מיוחדים לתפילה בכוונה, ומצאתי סיפורים מתאימים. הייתי מלאת התלהבות. אבל בעיקר היה חשוב לי שהשנה תהיה זורמת ואוהבת. התפללתי להימנע מכל העימותים והמאבקים של גיל ההתבגרות. הבטחתי לעצמי שאצלי בנות יגיעו בצניעות כי יבינו כמה זה מכבד אותן, לא יפריעו כי השיעור יהיה מרתק, יעריכו ויכבדו כי אכבד אותן.

היום הראשון של השנה הגיע.

נכנסתי לכיתה נרגשת מאוד, ושיתפתי את התלמידות בהתרגשותי. הזמנתי אותן להשלים בדרכים נחמדות את המשפט: "ביום האחרון של השנה הזאת, כשאסתכל אחורה, ארצה לומר…" – כמה מהבנות התביישו, כמה צחקקו, היו כאלו ששיתפו פעולה יפה ולחלל הכיתה נזרקו מילים כמו: "וואו, איזו שנה מדהימה הייתה!" או: "איך התקדמתי באנגלית", "איזה כיף שמלא ימים לא למדנו…" מישהי אפילו אמרה: "איזה כיף זה שמורה מתחתנת באמצע השנה…" וגרמה לי לחייך ולהסמיק.

חני (שם בדוי כמובן) עשתה פרצופים מהרגע שנכנסתי. לא התאים לה המשחק הדבילי, כהגדרתה. כשסיפרתי כמה אני נרגשת, זרקה: "למי אכפת?" החליפה פה ושם מילים עם חברות ולא פתחה סידור כל התפילה. לא הערתי לה. הרי הבטחתי לעצמי שבכיתה שלי הכול יזרום בטוב. הבלגתי על ההערות שלה והעמדתי פנים שלא שמתי לב כשהיא קמה או דיברה.

בשיעור השני היינו צריכות לרדת למטה לכינוס בית ספרי. הזכרתי לבנות לרדת לאט ובלי לצעוק, ולהשתדל לא להתעכב כי המנהל עומד להגיע בכל רגע. הן ירדו. מי בשקט, מי פחות. חני הודיעה שהיא אינה יורדת. נמאס לה מהחפירות של הצוות פה, לא באה בשביל לסבול. הבנות הביטו בה, בי. ממש ראיתי שהן מחכות לראות איך אגיב. יכולתי לדעת, לפי המבטים, מי תישאר גם היא בכיתה אם אסכים.

הבנתי שכבר אין לי אפשרות להעלים עין מההתנהגות שלה.

"חני," אמרתי בשקט. "אין אפשרות לא לרדת. קדימה, מחכים לך."

היא משכה כתף, סירבה.

הבנות המשיכו להביט בנו. "שמעתן מה אמרתי," לא הרמתי קול. "אין אפשרות להישאר כאן."

עוד בנות ירדו. לא ויתרתי. המשכתי להתעקש שוב ושוב. כשנשארה רק בת אחת מלבדה, קמה חני בהפגנתיות. "איזה בית ספר מעצבן!" היא ירדה לאולם. המנהל כבר עמד ליד המיקרופון ודיבר. ראיתי איך כל הכיתה שלי בודקת אם חני יורדת, נושמת לרווחה. ממש יכלו לראות את ההקלה על הפנים שלהן.

עמדתי מאחוריהן, המומה.

פתאום הבנתי שהרגע הזה שבו אני מקפידה על משמעת לא נועד בעבורי, כדי להגן על הכבוד שלי או כדי להקל עליי את ניהול הכיתה. הוא נועד לבנות, לתת להן ביטחון. איני יכולה לוותר עליו! התובנה הזאת הייתה חזקה כל כך, מדהימה כל כך, שהשאירה לי את היום הראשון הזה חזק בלב.

טיפ שלי: גבולות ברורים ביום הראשון אינם סימן לנוקשות, אלא להגנה. תלמידים משתוקקים לדעת שיש מי שמנהל את האירוע ומוביל אותם בבטחה.

רגע של אמונה

רבקה, מורה לכיתה ד', בעלת ותק של למעלה מעשור:

אם יש יום ראשון ללימודים שלא אשכח לעולם, זהו היום שבו נכנסתי לכיתה ד', וגיליתי שליבי אינה נמצאת, לא בכיתה, לא ביומן. הייתי המומה. נדרשו לי כמה רגעים כדי להיכנס שוב להתרגשות, לשמחה, לפגישה המחודשת עם הכיתה שלי.

זו הייתה כיתה שעליתי איתה מג', בנות מתוקות שנכנסו לליבי עמוק ושמחתי מאוד להמשיך לחנך אותן עוד שנה. אימא של ליבי הייתה אישה חמה, אוהבת ומתלבטת מאוד. בעלה הלך עמוק עם הנושא של החזרה בתשובה, והיא קצת דידתה אחריו. לאספת הורים הגיעה במכנסיים, סיפרה לי שהיא עדיין מתלבטת אם עשו נכון כשהכניסו את ליבי לבית ספר חב"ד. היא לא יודעת אם זה החינוך שהיא רוצה בשבילה, אם מתאים שילדה תלך עם גרביונים בזמן שאימא שלה אינה מכסה את הראש.

דיברנו המון. על ליבי, על חינוך, על מה לא. הסברתי לה פעם אחר פעם כמה החינוך קריטי, עד כמה יש לבית ספר חב"ד להציע היום. סיפרתי לה איזו זכות זאת ללמוד במוסד של הרבי, ואילו ניסים חולל הרבי להורים שהעבירו את ילדיהם לחינוך כשר.

אחרי כל שיחה כזו היה נראה שהיא נרגעת, זורמת, אפילו מודה על הזכות, אך אז שוב היו מתעוררים ספקות. אפילו בחופש עוד דיברנו, היא הודתה על השנה היפה, אמרה שהיא שמחה כל כך שליבי הייתה איתי השנה, שבשום מקום ליבי לא הייתה מקבלת מה שקיבלה, שהיא שמחה שאני ממשיכה עם הכיתה עוד שנה. הכול היה נשמע מבטיח כל כך, פשוט חיכיתי לראות אותה, לחייך אליה, לבקש למסור ד"ש לאימא.

היא לא הייתה.

הלב שלי הלם בעוז. עד סוף השיעור הראשון עוד קיוויתי שזה רק מקרה, לא חזרו מהנופש, לא מרגישה טוב, משהו. מחר ניפגש. בהפסקה התקשרתי, היא לא ענתה. שלחה לי הודעה שהיא לא יכולה לדבר, אבל אחרי הרבה התלבטויות החליטו להעביר את ליבי לבית הספר הממלכתי, ושוב, המון תודה על כל השנה היפה שהייתה לה איתי.

ניסיתי להתקשר שוב בערב, היא לא הסכימה לדבר. שלחה שוב הודעה שזו ההחלטה שלהם והיא מבקשת שנכבד. סיימה במילים יפות אבל החלטיות מאוד. נדרשו לי כמעט יומיים להתאושש. הגעתי לכיתה ויצאתי ממנה, בקושי יודעת מה לימדתי. אחר כך התעשתי, הזכרתי לעצמי שאנחנו צריכים לעשות את ההשתדלות שלנו, איננו אחראים על התוצאות. יש לי כיתה שלמה שמחכה להשקעה שלי, לאהבה שלי, לסבלנות. אני בטוחה שכל מה שנתתי לה ולאימא שלה אינו הולך לאיבוד, יום אחד עוד ינבוט משהו.

הטיפ שלי: אנחנו אחראיות לעשות את הטוב ביותר שאנחנו יכולות, התוצאות אינן בידיים שלנו. המזל שלנו שהקדוש ברוך הוא יודע כמה השתדלנו.

להיות שם, עם או בלי מצגת

נחמי, מורה בכיתה ה', בעלת ותק של שמונה שנים:

אם יש יום ראשון ללימודים שלא אשכח לעולם, זה היום שבו המקרן ומערכת ההגברה בכיתה לא עבדו. הכנתי מצגת יפה, מושקעת, מושלמת. שילבתי בה תמונות שלהן שהשגתי מהמורה של שנה שעברה, והכנסתי פנימה את כל מה שתכננתי – פתיחה של השנה, הצגה של המטרות, שיר הכנה לתפילה וחידון אינטראקטיבי.

נכנסתי לכיתה בחיוך בוטח של מי שהכול בידה, בירכתי אותן והוריתי להן לשבת. הכנסתי דיסק און קי למחשב, הדלקתי את המקרן, כלום לא קרה. בתחילה עוד לא דאגתי, עוד רגע בטח אמצא את הכבל הסורר או אלחץ על הכפתור הנכון. לאט לאט, עם כל תקע שהוצאתי והחזרתי, התחלתי להבין שאני בבעיה אמיתית.

הבנות, שישבו בתחילה בשקט, התחילו להעיר הערות ולתת עצות. "המורה, אולי תעשי הפעלה מחדש!", "המורה, תקראי למזכירה, היא תמיד יודעת מה לעשות".

קראתי למזכירה. גם היא נכנסה ושיחקה בכל מה שאפשר. הדקות הראשונות והיפות של היום הראשון הולכות ומתבזבזות. האווירה הרצינית של ההתחלה הולכת ונמוגה. בזבוז זמן, פטפוטים, הערות…

המזכירה הבטיחה שתקרא לטכנאי, בתוך כמה ימים זה יסתדר.

מה עכשיו?

בהחלטה של רגע הדלקתי את האור. אמרתי לבנות: "שימו לב, אנחנו מתחילות מהתחלה, כאילו עדיין לא נכנסתי היום"…

הן צחקו. יצאתי מהכיתה, נכנסתי. הן קמו לכבודי, משועשעות.

"שלום, בנות," התחלתי את היום מהתחלה. "ברוכות הבאות לכיתה ה'. רגע לפני שאנחנו מתחילות להתפלל, הכנתי לכן ניגון יפה כהכנה לתפילה, רק יש לנו בעיה קטנה. אין רמקולים…" הן צחקו.

לימדתי אותן את הניגון שורה־שורה, כמו פעם. זה דרש קצת יותר זמן, אבל נתן להן אפשרות לשאול קצת על המילים, להבין. כשנראה היה שכולן קלטו את השיר, התחלנו מהתחלה. הן שרו יפה וברצינות, עוקבות אחרי המילים בדף. אחר כך התפללו לאט וביראת כבוד.

את החידון שאלתי בעל פה. את שלוש התשובות עניתי כמו אנשים שונים עם כובעים שאלתרתי באותו רגע מניירות מקופלים. הבנות התמוגגו מצחוק, שיתפו פעולה באופן נפלא. את המטרות של השנה לא רציתי לומר בעל פה, בלי מצגת, לכן ביקשתי מהן לנסות לנחש מטרה אחת שקבעתי לשנה זו. הן שיתפו פעולה באופן יוצא מן הכלל.

למחרת המקרן חזר לעבוד. הפעלתי את שיר ההכנה, הבנות ביקשו לכבות אותו. הן אוהבות יותר לשיר בעצמן. הצגתי להן את המטרות שקבעתי, מכיוון שהן ניחשו אתמול מטרות, הן היו מעורבות מאוד. נהנו כשהצליחו לנחש, ניסו להבין מטרות שלא היו נראות להן. אילו הייתי סתם מקרינה זאת אתמול בלי פעילות ההכנה שהמצאתי מחוסר ברירה, במקרה הטוב הן היו מקשיבות בשקט. זה היה, איך אומרים? "מעז יצא מתוק", ממש.

הטיפ שלי: השיעור הראשון אינו בדיקה של יכולת התכנון שלך, אלא של הנוכחות שלך. הילדות לא יזכרו אם המצגת עבדה, הן יזכרו אם היית רגועה וזרמת גם כשהדברים לא הלכו לפי התוכנית.

*

ארבעה סיפורים, ארבע מורות, ארבע כיתות ורגע אחד בשנה שבו הכול מתחיל מחדש. כשמקלפים את כל ההכנות הפיזיות, הקישוטים והמערכים, נשאר העיקר: הקשר האנושי, המבט המבין והיכולת להיות לצד התלמידים וההורים – בדיוק ברגע שבו הם זקוקים לנו ביותר.

היום הראשון ללימודים מזכיר לנו בכל שנה מחדש שהדברים הגדולים באמת אינם נמדדים בציוד שעל הלוח או במצגת שעל המסך, אלא בנוכחות וברוגע שאנחנו מביאות איתנו לכיתה. דווקא כשהתוכניות משתנות, כשהסערה מתעוררת או כשהטכנולוגיה מאכזבת, מתגלה השליחות האמיתית.

כשאת צועדת הבוקר אל שער בית הספר, זכרי שכל חיוך, כל הקשבה וכל גבול שאת מציבה באהבה נושאים פירות לטווח ארוך.

שתהיה זו שנה של עשייה מבורכת, נחת, סיפוק וסייעתא דשמיא בכל צעד.

באדיבות מגזין עטרת חיה