מחגבים לבעלי בית

על דימוי עצמי, השגחה פרטית, בריחה, אחריות וריפוי הנפש

פתח דבר: מי כאן בעל הבית?

ישנן שאלות שאדם שואל פעם אחת בחייו. וישנן שאלות שהוא שואל שוב ושוב, בצורות שונות, במשך כל ימי חייו. לעיתים הוא שואל אותן בילדותו. לעיתים בנערותו. לעיתים לאחר חתונתו. לעיתים ברגעי הצלחה. ולעיתים דווקא בשעות של כאב, אובדן, בלבול ומשבר.       אחת השאלות הללו היא: מי כאן בעל הבית?
 במבט ראשון נדמה שזו שאלה תיאולוגית. שאלה על מציאותו של הבורא. שאלה על השגחה פרטית. שאלה על אמונה.
אך ככל שמתבוננים בה לעומק מגלים שזו גם אחת השאלות הפסיכולוגיות והקיומיות העמוקות ביותר שאדם עשוי לשאול את עצמו.
מי מנהל את חיי? מי מכתיב את סיפור חיי? האם אלו הפחדים שלי?
 האם אלו הפגיעות שחוויתי? האם אלו האנשים שפגעו בי? האם אלו הכישלונות שלי?
האם אלו הציפיות של אחרים ממני?
או שמא קיימת בתוכי נקודה עמוקה יותר, חופשית יותר, יציבה יותר, המסוגלת לבחור כיצד לחיות את חיי למרות כל מה שעבר עליי?
נדמה שכל הדמויות שנפגוש במסע זה  אברהם אבינו, המרגלים, הגנב, המכור, האברך הבורח אל עיר המקלט הרוחנית, הרב ויינרב, יוסף הצדיק כולן עוסקות בסופו של דבר באותה שאלה עצמה. מי כאן בעל הבית? ולא פחות מכך: מי אני בתוך הסיפור הזה?

אברהם והבירה הדולקת

חז"ל מספרים במדרש: "משל לאדם שהיה מהלך ממקום למקום וראה בירה אחת דולקת. אמר: תאמר שבירה זו בלא מנהיג? הציץ עליו בעל הבירה ואמר לו: אני הוא בעל הבירה." זהו אחד המדרשים הידועים ביותר על אברהם אבינו. ובדרך כלל מבינים אותו כפשוטו. אברהם מביט בעולם. רואה סדר. רואה חכמה. רואה בריאה מופלאה. ומסיק שיש בורא לעולם.
אלא שאם כך, מתעוררת שאלה. אם הבירה כה יפה ומסודרת, מדוע היא דולקת?
 מדוע המדרש אינו מספר על אדם הרואה ארמון מפואר? מדוע הוא רואה דווקא בירה בוערת? הרי השריפה היא לב הסיפור.
אברהם אינו מתפעל רק מן היופי. הוא מזדעזע מן האש. הוא רואה עולם נפלא ויחד עם זאת עולם מלא כאב. הוא רואה חסד ואהבה. אך גם שנאה ואלימות. הוא רואה חיים. אך גם מוות.
הוא רואה בני אדם שנבראו בצלם אלוקים ומסוגלים באותה נשימה להשחית, לפגוע ולהרוס.
והוא שואל: מי כאן בעל הבית? מאפשר לדבר כזה לקרות? מי אחראי על השריפה? מי יכבה אותה? השאלה שכל אדם שואל במובן מסוים, כל אדם עומד בשלב כלשהו בחייו מול בירה דולקת. לפעמים זו מחלה. לפעמים אובדן. לפעמים פגיעה. לפעמים כישלון. לפעמים חרדה. לפעמים שבר משפחתי. ולפעמים זו פשוט התחושה שהחיים אינם מתנהלים כפי שקיווינו.
ואז עולה השאלה: למה? מדוע זה קורה? מי אחראי? מי אמור לתקן? מי אמור להציל?
מי אמור לכבות את השריפה?

תשובה מפתיעה

ואז באה תשובת המדרש. "אני הוא בעל הבירה." אך ככל שמתבוננים בה, נדמה שהתשובה אינה עונה על השאלה. הרי אברהם לא שאל מי בנה את הבירה.
הוא שאל מי מטפל בשריפה. מי לוקח אחריות. מי פועל. מי מתקן.

מדוע אם כן מסתפק בעל הבירה באמירה: "אני הוא בעל הבירה"?
אולי מפני שהתשובה עמוקה הרבה יותר. אולי הקב"ה אינו רק עונה לאברהם. אולי הוא גם פונה אליו. כאילו אומר לו: נכון, אני בעל הבירה. אבל אם השריפה מטרידה אותך עד כדי כך, אם אינך מסוגל לעמוד מן הצד ולהתעלם ממנה, אם לבך אינו נותן לך מנוח כנראה שלא במקרה ראית אותה. כנראה שגם אתה חלק מן הפתרון. אמון אלוקי ולא רק אחריות כאן מתגלה רעיון עמוק במיוחד.
אנחנו רגילים לחשוב על אחריות כעל נטל. כעל חובה. כעל משא.
אך בתורה אחריות היא קודם כל ביטוי של אמון. כאשר אדם מפקיד ביד חברו דבר יקר ערך, אין זו רק העברת אחריות. זו הבעת אמון. וכך בדיוק נוהג הקב"ה עם האדם.
הוא אינו רק בורא עולם. הוא גם מפקיד אותו בידינו. לא מפני שאיננו יכול להסתדר בלעדינו.
אלא מפני שהוא מאמין בנו. כדי לשמור על העולם צריך להפוך את האדם לבעל בית
חז"ל מספרים: "בשעה שברא הקדוש ברוך הוא את אדם הראשון, נטלו והחזירו על כל אילני גן עדן ואמר לו: ראה מעשיי כמה נאים ומשובחים הם. וכל מה שבראתי בשבילך בראתי.
תן דעתך שלא תקלקל ותחריב את עולמי. במבט ראשון זו אזהרה.
 אך בעומק הדברים זו הצהרת אמון. הקב"ה אינו מדבר אל אדם חסר משמעות. הוא מדבר אל שותף. אל מי שבידיו הופקד משהו יקר. וזו נקודה מהפכנית.
הקב"ה אינו מבקש מן האדם להיות צופה בעולם. הוא מבקש ממנו להיות שותף בו.
לא רק להתפעל מן הבריאה. אלא לקחת חלק בשימורה.
לא רק ליהנות מן העולם. אלא לשאת באחריות כלפיו.
סוד החינוך: הטיפול והאמונה כל הורה טוב יודע שאי אפשר לחיות את חיי ילדיו במקומם.
כל מחנך אמיתי יודע שאינו יכול ללמוד במקום תלמידיו. וכל מטפל מקצועי יודע שאינו יכול לצמוח במקום מטופליו. הוא יכול להאמין. ללוות. לתמוך. להדריך. להחזיק.
אך בסופו של דבר האדם עצמו הוא שיצטרך ללכת את הדרך. והסיבה לכך אינה חולשה של ההורה, המחנך או המטפל. אלא דווקא אמונתם באדם.
 אמונה אמיתית אינה משתלטת. היא מאפשרת.
היא אינה מחליפה את האדם. היא מזמינה אותו לצמוח.
הבעיה מתחילה כשהאדם מפסיק להאמין בעצמו אך כאן מתחיל גם הקושי הגדול.
מפני שאם הקב"ה מאמין באדם יותר מכפי שהאדם מאמין בעצמו, נוצר פער.
פער כואב. פער מסוכן. פער שממנו ייוולדו בהמשך המרגלים. ההתמכרות. הבריחה. הבושה. הקורבנות. והפחד. כי מהרגע שבו האדם מפסיק לראות את עצמו כבעל בית, הוא מתחיל לראות את עצמו כחגב.
וזהו בדיוק המקום שבו נפגוש את המרגלים. הם לא חזרו מארץ ישראל עם מידע גיאוגרפי. הם חזרו עם סיפור על עצמם. סיפור שהתחיל במשפט אחד קטן: "ונהי בעינינו כחגבים." ומאותו רגע, כמעט כל ההיסטוריה השתנתה.

המרגלים סיפורו של החגב הפנימי

ישנם סיפורים בתורה שנראים במבט ראשון כסיפורים היסטוריים. מאורעות שהתרחשו לפני אלפי שנים. דור הלך ודור בא. אנשים חיו, פעלו, טעו, למדו והמשיכו הלאה.
אך ככל שמתבוננים בהם לעומק מגלים שהם אינם רק סיפורים על אנשים שחיו אז.
הם סיפורים על האדם. על הנפש. על המקומות העמוקים ביותר שבתוכנו. כזה הוא סיפור המרגלים. לכאורה מדובר במשלחת מודיעינית. שנים עשר נשיאים. מנהיגים. אנשי מעלה. נשלחים לתור את הארץ. לבחון אותה. להכיר את המציאות. ולשוב עם ממצאים.
אך כאשר הם חוזרים, מתברר שהם לא שבו עם תיאור הארץ בלבד.
הם שבו עם תיאור של עצמם.
מה באמת ראו המרגלים? כאשר קוראים את הפרשה בעיון, מתגלה דבר מעניין.
המרגלים אינם משקרים. הם אכן ראו ערים בצורות. הם אכן ראו עם חזק. הם אכן ראו ענקים. הם אכן ראו אתגר עצום.
הבעיה אינה במה שראו. הבעיה היא במה שהם למדו ממה שראו.
כי באותה ארץ עצמה הלכו גם יהושע וכלב. הם ראו בדיוק את אותם הרים.
את אותן חומות. את אותם ענקים. ובכל זאת חזרו עם מסקנה הפוכה לחלוטין. מדוע?
מפני שהשאלה האמיתית מעולם לא הייתה: מה יש בארץ?
השאלה הייתה: מי אנחנו מול הארץ? הרגע שבו הכול נחשף ואז מגיע המשפט המטלטל ביותר בפרשה. "וְשָׁם רָאִינוּ אֶת הַנְּפִילִים… וַנְּהִי בְעֵינֵינוּ כַּחֲגָבִים וְכֵן הָיִינוּ בְּעֵינֵיהֶם."
חז"ל עמדו על כך שהחלק הראשון מובן. "ונהי בעינינו כחגבים." הם מספרים כיצד ראו את עצמם. אבל כיצד ידעו מה חשבו הענקים עליהם? מי אמר להם שכך היו בעיניהם? הרי איש לא סיפר להם. איש לא אמר זאת. הם פשוט הניחו שכך הדבר.
מפני שכאשר אדם רואה את עצמו כחגב, בסופו של דבר הוא מתחיל להאמין שכל העולם רואה אותו כך. החגב אינו מציאות הוא זהות!
וזו אולי אחת התובנות החשובות ביותר בנפש האדם. רוב האנשים אינם נשברים בגלל המציאות. הם נשברים בגלל המשמעות שהם מעניקים לה. שני אנשים עשויים לעבור את אותו אירוע. אותו כישלון. אותה ביקורת. אותה דחייה. אותו משבר.
אחד יאמר: "נכשלתי." והשני יאמר: "אני כישלון." האחד חווה אירוע. השני מגדיר את זהותו.
וזהו כל ההבדל.
המרגלים לא אמרו: "הארץ גדולה." הם אמרו: "אנחנו קטנים." וזהו רגע מסוכן מאוד.
מפני שכאשר אדם מתחיל להגדיר את עצמו דרך פחדיו, הוא מאבד את היכולת לראות את כוחותיו. הפצע העמוק של הדימוי העצמי לעיתים נדמה לנו שהבעיה הגדולה ביותר של האדם היא חולשה. אבל פעמים רבות הבעיה איננה חולשה כלל. אלא דימוי עצמי.
יש אנשים בעלי כוחות אדירים. חכמים. רגישים. יצירתיים. בעלי יכולת השפעה עצומה.
ובכל זאת הם חיים כחגבים. מפני שמשהו בתוכם אינו מאמין בעצמו.
אולי ביקורת ששמעו בילדותם. אולי דחייה. אולי כישלון. אולי השוואה מתמדת לאחרים.
אולי חוויה של חוסר שייכות. אולי פצע ישן שמעולם לא קיבל מילים.
לאט לאט נבנית בתוכם תמונה. תמונה שאומרת: "אינך מספיק."
ואז גם כאשר הקב"ה פותח בפניהם שערים, הם רואים חומות. גם כאשר נפתחות אפשרויות, הם רואים סכנות. גם כאשר יש סיכוי, הם רואים רק סיכון.
לא מפני שהעולם השתנה. אלא מפני שהמבט השתנה.

המרגלים שבתוכנו כולנו פוגשים את המרגלים הללו.
לפעמים הם מופיעים מול עבודה חדשה. לפעמים מול קשר זוגי. לפעמים מול שליחות. לפעמים מול טיפול. לפעמים מול שינוי. לפעמים מול חלום ישן שהגיע הזמן להגשים.
ואז נשמע הקול הפנימי: מי אתה בכלל? זה גדול עליך. אתה לא מתאים. אתה לא מספיק. אחרים יכולים. לא אתה.
 הקול הזה אינו קול המציאות. זהו קולו של החגב.
מדוע הפחד משכנע כל כך? מפני שהפחד אינו רק רגש. הוא גם מנגנון הגנה.
הוא מנסה לשמור עלינו. אם לא אנסה לא אכשל. אם לא אתקרב לא אפגע.
אם לא אחלום לא אתאכזב. אם לא אקח אחריות לא אטעה.
וכך האדם נשאר בטוח. אבל הוא גם נשאר קטן. הוא נמנע מן הסיכון. אבל גם מן החיים. חטא המרגלים וחטא האדם אולי משום כך חטא המרגלים היה כה חמור.
 לא מפני שפחדו.הפחד הוא אנושי. ולא מפני שראו קשיים. הקשיים היו אמיתיים.
אלא מפני שהפסיקו להאמין שהקב"ה מאמין בהם. הם שכחו את כל הדרך שעברו.
את יציאת מצרים. את קריעת ים סוף. את המן. את העננים. את ההשגחה.
ובמקום לשאול: האם נצליח? הם התחילו לשאול: האם אנחנו בכלל מסוגלים?
וכאשר אדם מאבד את האמון בכוחות שהופקדו בידיו, גם הארץ המובטחת ביותר הופכת לבלתי אפשרית.

בין אברהם למרגלים

וכאן מתגלה הניגוד העמוק בין אברהם אבינו למרגלים.
אברהם רואה עולם בוער ושואל: מי כאן בעל הבית? והקב"ה משיב: אני.
המרגלים רואים את הארץ ושואלים: ומי אנחנו? והם משיבים לעצמם: חגבים.
אצל אברהם האמונה מולידה אחריות. אצל המרגלים הפחד מוליד קטנות.
אצל אברהם נולדת שליחות. אצל המרגלים נולדת נסיגה. הדרך חזרה
אבל התורה אינה מספרת את הסיפור כדי שנדע מה קרה להם. היא מספרת אותו כדי שנזהה את עצמנו. כדי שנוכל לשאול: היכן אני עדיין רואה את עצמי כחגב?
באילו תחומים בחיי אני משוכנע שאינני מסוגל? איזו ארץ טובה מחכה לי מעבר לפחד?
אילו כוחות הקב"ה כבר הפקיד בידי ואני עדיין מסרב להאמין בהם?
מפני שהריפוי מתחיל ברגע אחד פשוט. הרגע שבו האדם מפסיק לומר: "אני חגב."
ומתחיל לומר: "אני מפחד." זה נשמע הבדל קטן. אבל הוא עצום.
כי "אני חגב" הוא זהות. ו"אני מפחד" הוא מצב. ומצב אפשר לשנות.
אך לעיתים הפחד אינו מסתיים כאן. לעיתים האדם אינו רק רואה את עצמו כחגב.
לעיתים הוא כבר אינו מסוגל לשאת את הכאב הנובע מכך. וכאשר הכאב הופך גדול מדי, הנפש מתחילה לחפש מפלט. לפעמים דרך הימנעות. לפעמים דרך בריחה. לפעמים דרך התמכרות. ולפעמים דרך מנגנונים עדינים בהרבה.
בהמשך מסע זה נפגוש את אחד הניסיונות האנושיים העמוקים ביותר לברוח מן הכאב: הניסיון להפסיק להרגיש. ואת המחיר הכבד שהאדם משלם כאשר הוא מוותר על עצמו כדי להימלט מן הסבל.

הסבל הקיומי, ההתמכרות ו"ריק ללא שובע"

יש כאבים שאדם יודע להסביר. הוא יודע לומר: כואב לי. נפגעתי. התאכזבתי. נכשלתי. התאבלתי. הוא מסוגל להצביע על הפצע, לקרוא לו בשם, ולבקש עזרה.
אך יש כאבים אחרים. עמוקים יותר. שקטים יותר. כאבים שאינם מתיישבים במקום אחד.
הם אינם מתחילים באירוע אחד ואינם מסתיימים ברגע מסוים. הם חודרים אל תחושת הקיום עצמה. אל הדרך שבה האדם פוגש את עצמו. אל השאלה האם הוא מרגיש שייך לעולם. האם יש לו מקום. האם יש משמעות לחייו. האם הוא רצוי. האם הוא אהוב. האם הוא מספיק.
זהו הכאב שעליו מדברת פעמים רבות הפילוסופיה הקיומית. זהו הסבל שאינו נובע רק ממה שקרה לאדם. אלא מן המפגש בין האדם לבין עצם קיומו. כאשר הכאב גדול מן היכולת להכיל אותו האדם מסוגל לשאת הרבה יותר כאב מכפי שנדמה.
 הוא מסוגל להתמודד עם אובדן. עם מחלה. עם אכזבה. עם מאבק. עם קשיים עצומים.
אבל יש תנאי אחד. שהכאב יהיה ניתן להכלה. שהנפש תרגיש שיש לה דרך לשאת אותו. לעבד אותו. להעניק לו משמעות. לחיות איתו. כאשר התנאי הזה נשבר, האדם אינו מחפש הנאה. הוא מחפש הצלה!
וזוהי נקודה שרבים מחמיצים כאשר הם מתבוננים באדם המכור.
המכור אינו מחפש תענוג הוא מחפש מנוחה. המבט החיצוני רואה אדם הרודף אחר חומר, משקה, התנהגות או חוויה. אבל פעמים רבות המבט הפנימי מגלה סיפור אחר לחלוטין.
לא מרדף אחר עונג. אלא בריחה מסבל.
לא חיפוש אחר גירוי. אלא ניסיון נואש להפסיק לכאוב.
המכור אינו שואל: "איך אהנה יותר?" הוא שואל: "איך אסבול פחות?"
והשאלה הזו משנה הכול. מפני שהיא מזמינה אותנו לעבור משיפוט לחמלה.

הוויתור על שליטה. במקום אחד כדי להשיג שליטה במקום אחר

במבט ראשון ההתמכרות נראית חסרת היגיון. אדם מוותר על שליטה. מאבד חירות.
פוגע בעצמו. פוגע ביקיריו. פוגע בעתידו.
 מדוע? מפני שבנקודת ההתחלה ההתמכרות מציעה דבר מפתה מאוד: שליטה בכאב.
האדם מוכן לאבד שליטה במרחב אחד כדי להשיג תחושת שליטה במרחב אחר.
הוא אינו בוחר בחוסר השליטה. הוא בוחר במה שנדמה לו כדרך היחידה לשרוד.
כמו אדם הקופץ לים סוער כדי להימלט מבניין בוער. מבחוץ ייראה כאילו בחר בסכנה. מבפנים הוא פשוט ניסה להינצל. הבריחה מן הכאב והבריחה מן העצמי.
אלא שכאן מתרחש דבר עמוק עוד יותר. לאט לאט האדם כבר אינו בורח רק מן הכאב.
הוא מתחיל לברוח גם מן עצמו. מן האדם שהוא מאמין שהפך להיות.
 מן האדם שאינו מצליח להיות. מן הפער שבין חלומותיו לבין מציאות חייו.
וככל שהפער גדל, כך גדל גם הרצון לברוח.

"ריק ללא שובע"

כאן מגיעים אנו לאחת התובנות העמוקות  מתוך ספרם של שוהם ואדד ("ריק ללא שובע" 1997).
לטענתם, שורש הסבל אינו בהכרח ההתמכרות עצמה. שורש הסבל נמצא במקום מוקדם יותר. במקום שבו האדם איבד את האותנטיות שלו. במקום שבו חדל להיות מי שהוא.
ובמקום זאת החל לנסות להיות מי שאחרים רוצים שיהיה.
הם כותבים: "האדם הופך את התנהגותו ללא אותנטית בכך שהוא מתעקש לא לוותר על השאיפה למשהו שאין לו, או על השאיפה להיות מה שאיננו הוא."
זהו משפט פשוט למראה. אך הוא מתאר טרגדיה אנושית עמוקה.
מפני שכאשר האדם מתרחק שוב ושוב מעצמו, נוצר בתוכו חלל. ריק.
והריק הזה אינו יודע שובע. שום הישג אינו ממלא אותו. שום הצלחה אינה מרגיעה אותו.
שום מחמאה אינה מספקת אותו.
מפני שהבעיה אינה במה שחסר לו. הבעיה היא במי שאבד לו.
האדם שנשכב תחת משא חייו. התיאור שלהם נוגע במיוחד. האדם אינו מצליח למצוא דרך יצירתית לחיות עם משא חייו. הוא אינו נושא את המשא. הוא נשכב תחתיו.
רצוץ. מותש. משותק.
יש אנשים שאינם חסרי כוחות. הם פשוט איבדו את האמון בכוחותיהם.
יש אנשים שאינם עצלנים. הם פשוט התעייפו מלהילחם.
יש אנשים שאינם חסרי משמעות. הם פשוט שכחו היכן המשמעות שלהם נמצאת.

האחר הכוללני

שוהם ואדד מצביעים על רעיון עמוק נוסף.
פעמים רבות האדם אינו חי את חייו. הוא חי את ציפיותיהם של אחרים.
 לפעמים אלו הורים. לפעמים אחים. לפעמים חברה. לפעמים קהילה. לפעמים דמות מופנמת שהפכה לקול פנימי. הם מכנים זאת: "האחר הכוללני".
אותו קול פנימי האומר: כך אתה צריך להיות. כך אתה חייב להיות. כך מצפים ממך להיות.
ואט־אט האדם מפסיק לשאול: מי אני? ומתחיל לשאול: מה רוצים ממני?
וזוהי תחילתה של גלות פנימית. החגב והאחר הכוללני
כאן מתחבר הרעיון אל המרגלים.
מפני שהחגב אינו רק אדם קטן. החגב הוא אדם שאיבד את קולו. שאינו מסוגל לראות את עצמו דרך עיניו שלו. אלא רק דרך עיניהם המדומיינות של אחרים.
"וכן היינו בעיניהם." זו אינה רק טעות תפיסתית. זו טרגדיה קיומית.
 האדם חדל לראות את עצמו מבפנים. הוא רואה את עצמו רק דרך עיני העולם.

תחילתו של הריפוי

אם כן, מהו הריפוי? לא קודם כל הפסקת ההתמכרות. לא קודם כל פתרון הבעיה. לא קודם כל שינוי ההתנהגות.
הריפוי מתחיל במקום עמוק יותר. הרגע שבו האדם שב לפגוש את עצמו.
הרגע שבו הוא מפסיק לשאול: מה מצפים ממני להיות? ומתחיל לשאול: מי אני?
מה באמת כואב לי? מה באמת חשוב לי? מה באמת חי בתוכי? מהו הקול שלי? מהו החזון שלי? מהו הייעוד שלי? המרד הקדוש

אולי משום כך מדגישים שוהם ואדד כי תנאי מוקדם לריפוי הוא מעין מרד.
 לא מרד בעולם. לא מרד באנשים. אלא מרד בכבלים הפנימיים. מרד באותו "אחר כוללני" שהשתלט על נפשו של האדם. מרד המאפשר לו לשוב ולהקשיב לקולו שלו.
במובן מסוים זהו מעשה רוחני עמוק. מפני שהקב"ה לא ברא עותקים. הוא ברא נשמות.
 וכל נשמה נושאת בתוכה ייחודיות שאין לאיש אחר.

 אבל יש גם בריחה אחרת אלא שכאן מתחילה להופיע סכנה עדינה בהרבה.
 לעיתים האדם כבר מבין שמשהו כוזב בחייו. הוא מתחיל לחפש משמעות.
 הוא מתחיל לחפש אמת. הוא מתחיל לחפש את עצמו.
אך אז הוא מגלה מקום נפלא. מקום קדוש. מקום מנחם. מקום המעניק משמעות,
תקווה והסבר. הוא מגלה את הרוחניות.
 ולפעמים דווקא שם ממתינה לו בריחה חדשה. עדינה יותר. מכובדת יותר. קדושה יותר.
בריחה שלא רק מסתירה את הכאב. אלא מעניקה לו לבוש של טוהר.
ועל כן קשה כל כך לזהותה.

בהמשך מסע זה נפגוש את אחת התופעות העדינות והמורכבות ביותר בנפש האדם: הבריחה אל עיר המקלט הרוחנית. מקום שבו האמונה עשויה להפוך לריפוי עמוק, אך לעיתים גם למסתור מפני החיים עצמם.

עיר המקלט הרוחנית

בין אמונה, אותנטיות ובריחה אם יש תחום אחד שצריך לגשת אליו ביראת כבוד, בעדינות וברגישות, הרי הוא הרובד הרוחני.
מפני שכאשר מדברים על כעס, חרדה, התמכרות או הימנעות, קל יחסית לזהות שמדובר במנגנוני הגנה. אך כאשר מדברים על תפילה, אמונה, ביטחון, קדושה, לימוד תורה, התבודדות, שליחות או עבודת ה' נכנסים למרחב אחר. מרחב קדוש!
וכאן חשוב להדגיש:  שהיחס לאמונה חייב לנבוע מתוך אמונה עמוקה בכוחה המרפא של האמונה. מתוך הערכה עצומה לכוחה של התפילה.
מתוך הכרה בכך שדווקא הקשר עם הקב"ה הוא שהציל אנשים מקריסה מוחלטת.
השאלה היחידה היא: האם המרחב הרוחני עוזר לי לפגוש את החיים?
או שהוא עוזר לי לברוח מהם? זהו כל ההבדל.
כאשר הנפש מחפשת מקלט יש רגעים שבהם הכאב גדול מדי. הפחד גדול מדי.
הבדידות גדולה מדי. האדם ניסה להתמודד. ניסה להבין. ניסה לשאת. ניסה להיות חזק.
אך משהו בתוכו התעייף. ובתוך העייפות הזו הוא מגלה מקום אחר.
מקום שבו אפשר לנוח. מקום שבו אפשר להרגיש מוחזק. מקום שבו לא צריך להילחם כל הזמן. הוא מגלה את התפילה. את בית המדרש. את השבת. את ההתוועדות.
 את החסידות. את האמונה.
ובמקרים רבים זוהי תחילתו של ריפוי אמיתי. לא בריחה. לא הכחשה. לא מנגנון הגנה.
אלא מפגש אמיתי עם מקור חיים.
בדיוק כפי שאדם פצוע נכנס לבית מחסה כדי לאפשר לפצעיו להחלים. כך הנפש זקוקה לעיתים למרחב רוחני שיאפשר לה לנשום.

מתי המקלט הופך למסתור?

אך יש רגע שבו משהו משתנה. לא מבחוץ מבפנים.
האדם כבר אינו נכנס אל המרחב הרוחני כדי לקבל כוח לשוב אל חייו.
הוא נשאר בו כדי לא לשוב אליהם.
כאן מתחילה הבעיה. לא מפני שהאמונה השתנתה חלילה.
אלא מפני שהתפקיד שלה השתנה!
היא כבר אינה גשר אל המציאות. היא הופכת לחומה מפניה וכאן הבריחה מסוכנת ביותר.
הבריחה הרוחנית מסוכנת במיוחד. לא מפני שהיא רעה חלילה.
אלא מפני שהיא נראית טובה. ולעתים היא באמת טובה. היא עטופה במילים קדושות. בכוונות טהורות. בפסוקים. במאמרי חז"ל. בשפה של עבודת ה'.
ולכן קשה כל כך לזהות אותה.

האדם הבורח לא תמיד אומר: אני מפחד. הוא אומר: אני רוצה יותר קדושה.
הוא אינו אומר: קשה לי להתמודד. הוא אומר: אני בוטח בה'.
הוא אינו אומר: אני חושש להיכשל. הוא אומר: הכול בידי שמים.
ובשלב מסוים גם הוא עצמו כבר אינו יודע מה מסתתר מתחת למילים.
האדם אינו בורח מאחריות הוא בורח מכאב
 זו נקודה חשובה מאין כמותה.
כאשר אנו פוגשים אדם הבורח אל הרוחניות, אסור לנו למהר ולחשוב שהוא מחפש חיים קלים. פעמים רבות ההפך הוא הנכון. הוא היה שמח לקחת אחריות. היה שמח להתמודד. היה שמח לצאת אל החיים. אבל משהו בתוכו מפוחד. מותש. פצוע.
 והרוחניות מעניקה לו מקום מוגן.
לכן השאלה אינה: למה הוא בורח? אלא: ממה הוא בורח?

האברך הצעיר

כאן נוכל לפגוש דוגמה עדינה מאוד. אברך צעיר שזה עתה נישא. בית חדש. משפחה חדשה. מציאות חדשה. עולם חדש. במבט חיצוני הכול נראה נפלא.
אך בתוך נפשו מתחוללת סערה. הוא פוגש משפחה שלא הכיר. אנשים חדשים.
קודים חדשים. ציפיות חדשות. מערכות יחסים חדשות.
הוא עדיין אינו מרגיש שייך. עדיין אינו מרגיש בבית. עדיין אינו יודע את מקומו.
אך הוא מתקשה לומר זאת. מפני שגם הוא עצמו אינו בטוח בכך.
ואז הוא מתחיל להימנע ממפגשים משפחתיים. מארוחות. מהתכנסויות. מהיכרות.
וכאשר שואלים אותו מדוע, הוא מסביר: חשוב לי לשמור על הקדושה של הבית החדש.
חשוב לי לשמור על הקשר הטהור עם אשתי. אינני רוצה להיסחף אחרי אווירה שאינה מתאימה לי.
ייתכן שכל הדברים הללו נכונים. באמת. אבל לפעמים הם אינם כל הסיפור.
לפעמים מתחת לרוחניות מסתתר גם פחד. פחד להיות זר. פחד שלא יקבלו אותו.
פחד ממבוכה. פחד מחשיפה. פחד מלחוש לא שייך.
פחד מהאינטימיות האנושית הפשוטה של להיות חלק ממשפחה חדשה.

השפה הרוחנית של הפצע

וזה אולי אחד הדברים המופלאים שהנפש יודעת לעשות.
 היא לוקחת כאב שאין לו עדיין מילים. ומתרגמת אותו לשפה שהאדם יודע לדבר.
במקום לומר: אני מפחד. הוא אומר: אני רוצה יותר קדושה.
במקום לומר: קשה לי להשתלב. הוא אומר: זה לא מתאים לרוחניות שלי.
במקום לומר: אני עדיין מרגיש זר. הוא אומר: אני מעדיף להשקיע בבניין הבית שלי.
הבעיה אינה במשפטים. הם עשויים להיות נכונים לחלוטין.
השאלה היא: האם הם מספרים את כל הסיפור?

רוחניות מסתירה ורוחניות מתמירה

כאן מתחדדת ההבחנה לאורך מסע זה רוחניות מסתירה אומרת: יש רק קדושה.
רוחניות מתמירה אומרת: יש קדושה, ויש גם אדם. יש נשמה. ויש גם חרדה.
יש אמונה. ויש גם פחד. יש ביטחון. ויש גם בלבול.
 יש עבודת ה'. ויש גם לב פועם המבקש מקום.
הרוחניות אינה מוחקת את האנושי. היא מאירה אותו.
היא אינה מחליפה את המציאות. היא מעניקה לה משמעות.

הקב"ה אינו ממהר לחשוף את הבריחה

וכאן אנו מגיעים לנקודה עדינה במיוחד.
לעיתים אנשים מגלים מנגנון בריחה אצל אדם אחר ומיד מבקשים "לחשוף" אותו.
לנער אותו. להוכיח לו שהוא בורח.
אך הקב"ה עצמו אינו נוהג כך. הוא רואה את מה שאנו לא רואים.
הוא רואה את הפצע שמתחת לבריחה. את החרדה שמתחת להימנעות.
את הבושה שמתחת למסכה. את חוסר האונים שמתחת למנגנון.
ולכן פעמים רבות הריפוי אינו מתחיל בחשיפה. הוא מתחיל בחמלה.
ביצירת מרחב ביטחון כדי שהאדם יסכים יום אחד לפגוש את מה שממנו ברח.

עיר המקלט

אולי משום כך נכון לחשוב על הבריחה הרוחנית כעל עיר מקלט.
עיר מקלט אינה בית קבוע. אך היא גם אינה טעות.
היא מקום שבו אדם פצוע יכול לעצור. לנשום. להתארגן. להירגע.
הבעיה מתחילה רק כאשר הוא שוכח לשם מה נכנס אליה.
כאשר המקלט הופך ליעד. כאשר המנוחה הופכת למגורים.
כאשר המקום שנועד להכין אותו לחיים מחליף את החיים עצמם.
לא לברוח אל הקב"ה אלא ללכת איתו.
וכאן מגיע לב הדברים. הקב"ה אינו מבקש מן האדם לברוח אליו מן העולם.
הוא מבקש ממנו לפגוש את העולם יחד איתו.
האמונה אינה תחליף לאחריות היא הכוח לשאת אותה!
הביטחון אינו תחליף להשתדלות הוא הכוח להשתדל!
הרוחניות אינה נועדה להרחיק את האדם מחייו אלא לחבר אותו אליהם בעומק גדול יותר.

אך כדי לעזור לאדם לצאת מעיר המקלט הרוחנית, יש צורך במשהו נוסף.
במשהו עמוק יותר מחשיפה. עמוק יותר מהוכחה. עמוק יותר מעימות. יש צורך בחמלה.
אותה חמלה נדירה הרואה את האדם עוד לפני שהיא רואה את התנהגותו.
אותה חמלה שהתורה מגלה אפילו כלפי גנב.
אותה חמלה שעליה נאמר: "אל תדין את חברך עד שתגיע למקומו."
או אולי נכון יותר לומר: עד שתבין שלעולם לא תגיע למקומו.

הגנב, הבושה האנושית ו"אל תדין את חברך עד שתגיע למקומו"

אם יש יסוד אחד החוזר כחוט השני לאורך כל התורה, הרי הוא זה: הקב"ה רואה את האדם גם במקום שבו כולם רואים רק את המעשה. אנחנו, בני האדם, נוטים לראות התנהגות.
הוא רואה נשמה. אנחנו רואים תוצאה. הוא רואה סיפור. אנחנו רואים את מה שנגלה לעין.
הוא רואה גם את מה שהוביל אליו. ולכן פעמים רבות התורה מפתיעה אותנו.
דווקא ברגעים שבהם נדמה לנו שהיא עומדת לעסוק בחטא, בעונש, בדין ובצדק היא פונה לפתע אל מקום אחר לגמרי. אל האדם. אל כאבו. אל בושתו. אל צלם האלוקים שבו.

האדם שמאחורי המעשה

לעיתים נדמה לנו שההבדל בין צדק לבין רחמים הוא פשרה. כאילו הצדק דורש דבר אחד והרחמים דורשים דבר אחר. אך התורה מלמדת שהרחמים אינם ויתור על הצדק.
הם מבט רחב יותר על המציאות. מבט המסוגל להכיל מורכבות.
מבט המסוגל לראות בו־זמנית גם את האחריות וגם את הפצע.
גם את המעשה וגם את האדם. גם את החטא וגם את הכאב.
שיעור מופלא מן הגנב: חז"ל עומדים על הבחנה הלכתית ידועה.
אדם שגנב שור וטבחו או מכרו משלם חמישה.
ואילו הגונב שה וטבחו או מכרו משלם ארבעה. ומדוע?
מסבירים חז"ל: מפני שכאשר גנב את השה, היה עליו לשאת אותו על כתפיו.
לרוץ עמו. להיחשף ללעג. להתבזות. והתורה התחשבה בבושה שעבר.
זהו רגע מדהים. מפני שאיננו עוסקים כאן בצדיק. לא בחסיד.
לא באדם שנכשל בטעות. אלא בגנב. אדם שבחר לעשות מעשה אסור.
ולמרות זאת התורה אינה מאבדת לרגע את היכולת לראות את אנושיותו.
מה מיוחד בנקודת מבט זו ? מפני שבדרך כלל כאשר אדם פוגע, אנחנו מפסיקים להתעניין בכאביו. ברגע שהוא עבר את הגבול, מבחינתנו הסיפור נגמר.
הוא אשם. הוא אחראי. הוא בחר. וזה נכון.
אבל התורה מוסיפה: ועדיין אדם הוא. ועדיין יש לו בושה. ועדיין יש לו לב.
ועדיין יש לו צלם אלוקים. ועדיין אין להתעלם מן האנושי שבו.
לא כדי לפטור אותו מאחריות. אלא כדי לא לאבד אותו בתוך האחריות!

הבושה כעמוד התווך של האנושיות

הבושה היא מן הרגשות המורכבים ביותר בנפש.
יש בושה הרסנית. בושה המוחקת את האדם.
הבושה האומרת: אני לא רק עשיתי דבר רע. אני רע. זו בושה המסוגלת לשבור נפש.
אך קיימת גם בושה מסוג אחר. בושה המעידה על כך שעדיין אכפת לי.
שעדיין נותר בי גרעין חי. שעדיין אני חש את הפער בין מי שאני לבין מי שאני רוצה להיות.

חז"ל אומרים: שאחד הסימנים הייחודים בעם ישראל היא הבושה
מה כל כך ייחודי באדם ביישן? מפני שהבושה, במובנה הבריא, מעידה כל כך שנפש האדם פתוחה לשינוי. אדם שאיבד את הבושה את המצפון האנושי ואת רגשי החרטה לבו ונפשו נאטמים בפני שינוי.

המכור והגנב

ככל שמתבוננים בכך, נדמה שהדברים נוגעים עמוק גם לעולמו של המכור אחד הדברים הכואבים ביותר בהתמכרות אינו רק ההתמכרות עצמה. אלא הבושה.
הבושה בפני בני המשפחה. הבושה בפני הילדים. הבושה בפני הקהילה. הבושה בפני עצמו.
פעמים רבות האדם כבר אינו סובל רק מן ההתמכרות. הוא סובל מן הדימוי העצמי שנוצר סביבה. מן התחושה שהוא הפך לאדם שאינו רוצה להיות.
וככל שהבושה גדלה, כך גדל גם הרצון לברוח. ולעיתים הבריחה מחזקת את ההתמכרות, וההתמכרות מחזקת את הבושה. ומעגל הכאב הולך ונסגר. גם הבורח הרוחני מתבייש
וזה נכון גם לגבי האדם הבורח אל עיר המקלט הרוחנית. לעיתים נדמה שהוא רק נמנע.
רק מתחמק. רק מסתתר. אך מתחת לכך שוכנת לא פעם בושה עמוקה.
בושה על כך שהוא מפחד. בושה על כך שאינו מצליח להתמודד.
בושה על כך שאינו מרגיש כפי שהיה רוצה להרגיש. בושה על כך שהוא זקוק להגנות.
ולכן הוא עוטף את הפחד במילים יפות. לא תמיד כדי להטעות אחרים.
לעיתים כדי להגן על עצמו. מפני שהאמת עדיין כואבת מדי.

מתי לא חושפים?

זו אחת השאלות העמוקות ביותר בעבודה טיפולית, חינוכית ורוחנית.
מתי נכון לחשוף מנגנון הגנה? ומתי נכון להניח לו לזמן מה?
יש רגעים שבהם חשיפה מוקדמת מדי אינה מרפאת היא פוצעת.
כאשר אדם נאחז במנגנון מסוים כדי לשרוד, שלילת המנגנון לפני שנוצרה חלופה בטוחה, עלולה להותיר אותו חשוף וחסר הגנה. לכן לא כל אמת צריכה להיאמר מיד.
לא כל מסכה צריך להסיר ברגע. לא כל בריחה צריך לחשוף מיידית.
לפעמים האהבה צריכה להגיע לפני החשיפה! לפעמים הקבלה צריכה להקדים את השינוי.
לפעמים החמלה צריכה לבוא לפני האמת. לא במקום האמת בדרך אליה.

הלל הזקן והיסוד הגדול

כאן אנו מגיעים לאחד המשפטים המכוננים ביותר של חז"ל.
כאשר ביקש הגר ללמוד את כל התורה על רגל אחת, אמר לו הלל: "מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך. זו כל התורה כולה, ואידך פירושה הוא."
בדרך כלל מבינים זאת כהוראה מוסרית. אך יש בה גם עומק טיפולי עצום.
מפני שכל אדם יודע היטב כיצד הוא היה רוצה שיתייחסו אליו: כאשר הוא חלש.
כאשר הוא מתבייש. כאשר הוא מבולבל. כאשר הוא נאבק. כאשר הוא נכשל.
איש אינו רוצה שיראו רק את כישלונו. איש אינו רוצה שיגדירו אותו לפי רגעיו הקשים ביותר.
איש אינו רוצה שיחשפו את חולשותיו כדי להקטין אותו.
ומאותו מקום בדיוק נובעת הקריאה של הלל. אל תדין את חברך
ואז מגיעה המשנה בפרקי אבות ואומרת לנו: "אל תדין את חברך עד שתגיע למקומו."
במבט ראשון נדמה שיש כאן תנאי. כאשר נגיע למקומו נוכל לדון אותו.
אבל ככל שמתבוננים בדברים לעומק, נדמה שהמשנה מלמדת דבר הפוך.

היא מלמדת אותנו שלעולם לא נגיע למקומו. לעולם! מפני שלעולם לא תחיה את ילדותו.
לא תשא את זיכרונותיו. לא תרגיש את פחדיו. לא תכיר את פצעיו.
 לא תחווה את מה שעבר. לא תישא את המטען שהוא נושא.
לא תעמוד בדיוק באותה נקודת זמן, באותו מצב נפשי, עם אותם כוחות, ועם אותם חסרונות.
ולכן מי שחושב שהוא מבין לחלוטין אדם אחר, כבר חדל להבין אותו!

החמלה שאינה מבטלת אחריות

אך חשוב לדייק. אי שיפוטיות אינה ביטול אחריות. חמלה אינה היתר. הבנה אינה הצדקה.
התורה אינה פוטרת את הגנב מגניבתו. ואינה פוטרת את המכור מאחריותו להחלים.
ואינה פוטרת את הבורח מן הצורך לשוב אל חייו.
היא רק דורשת שנזכור: לפני הכול אדם הוא. ורק כאשר האדם מרגיש שרואים אותו, אפשר להתחיל לעזור לו להשתנות.

מבטו של הקב"ה

אולי זו הסיבה שהתורה חוזרת שוב ושוב על אותו מסר. הקב"ה אינו מסתכל על האדם כפי שהאדם מסתכל על עצמו. כאשר האדם רואה כישלון, הקב"ה רואה מאבק.
כאשר האדם רואה חולשה, הקב"ה רואה פצע.
כאשר האדם רואה נפילה, הקב"ה רואה נשמה המבקשת לקום.
וזהו אולי שורש כל החמלה האנושית.
ללמוד להביט על בני אדם מעט יותר כפי שהקב"ה מביט עליהם.
אך אם החמלה היא היסוד, עדיין נותרה שאלה אחת גדולה.
 אם איננו אמורים לשפוט את האדם, כיצד נעזור לו לצמוח? אם איננו ממהרים לחשוף את בריחותיו, כיצד יפגוש הוא את עצמו? אם אנו רואים את פצעיו, כיצד נחזיר לו את כוחו?
כאן נגיע אל אחת הנקודות המרכזיות ביותר במסע כולו: הרגע שבו האדם מפסיק לראות את עצמו כקורבן של סיפור חייו, ומתחיל לשוב ולהיות בעל הבית עליהם.
לא בעל הבית על מה שקרה לו. אלא בעל הבית על מה שיעשה עם מה שקרה לו.

יוסף הצדיק, השגחה פרטית והשבת הריבונות על סיפור החיים

אם יש דמות בתורה דמות 'שצעדה בתוך האש' ולא נשרפה ממנה, הרי זה יוסף.
לא מפני שלא נפגע. לא מפני שלא כאב לו. לא מפני שלא נבגד.
אלא מפני שלא נתן לפגיעה להגדיר אותו ולהפוך לזהותו.
יוסף הוא אולי אחד האנשים שעברו את מסלול הייסורים הארוך ביותר בתורה.
ילד שנוא על אחיו. מנודה. מושלך לבור. נמכר לעבד. מגורש מבית אביו.
מואשם על לא עוול בכפו. נזרק לבית הסוהר. נשכח שם במשך שנים.
חייו נלקחו ממנו פעם אחר פעם.
 ובכל זאת, כאשר הוא פוגש את אחיו לאחר עשרות שנים, הוא אינו מדבר בשפת הקורבן.
 הוא אינו אומר: "תראו מה עשיתם לי." הוא אינו אומר: "בגללכם איבדתי את חיי."
הוא אינו אומר: "אתם הרסתם אותי."
במקום זאת הוא אומר: "וְעַתָּה אַל תֵּעָצְבוּ וְאַל יִחַר בְּעֵינֵיכֶם כִּי מְכַרְתֶּם אֹתִי הֵנָּה, כִּי לְמִחְיָה שְׁלָחַנִי אֱלֹקִים לִפְנֵיכֶם."
ולאחר מכן: "לֹא אַתֶּם שְׁלַחְתֶּם אֹתִי הֵנָּה, כִּי הָאֱלֹקִים."

מה באמת אומר יוסף? במבט ראשון דבריו נראים כמעט בלתי אפשריים. וכאן חשוב לעצור.
יוסף אינו מכחיש את המציאות. הוא אינו אומר שהאחים לא מכרו אותו.
הוא אינו מוחק את האחריות שלהם. הוא אינו מבטל את הבחירה החופשית שלהם.
הוא אינו הופך את הרוע לטוב. הוא אינו מצדיק את המעשה.
הוא אינו מבקש מהם לומר: "לא עשינו כלום." הרי הם עשו.
והם אף נושאים על כך אחריות מלאה. אלא שיוסף עושה דבר אחר לגמרי.
הוא מפריד בין שני סיפורים. ההפרדה הגדולה
הוא מפריד בין השאלה: מי אחראי למעשה? לבין השאלה: מי מנהל את חיי?
האחים אחראים למעשיהם. אבל הם אינם בעלי הבית על חייו.
האחים פגעו בו. אבל הם אינם מגדירים אותו.
האחים זרקו אותו לבור. אבל אינם מחזיקים במפתחות נשמתו.
וזוהי אחת ההבחנות החשובות ביותר בתהליך הריפוי.

לקחת בחזרה את הריבונות

יש פגיעות שאינן מסתיימות כאשר האירוע מסתיים. הן ממשיכות לחיות בתוך נפשו של האדם שנים ארוכות.
לפעמים לא בגלל עצם הפגיעה. אלא בגלל המקום שהפוגע ממשיך לתפוס בתוכו.
האדם ממשיך לנהל איתו שיחות פנימיות. להילחם בו. לכעוס עליו. לפחד ממנו. להגדיר את עצמו מולו. ולעתים מבלי לשים לב, הפוגע הופך לדמות המרכזית בסיפור חייו.
הפגיעה הסתיימה. אך השליטה נמשכת.
וכאן מופיעה התובנה העמוקה הריפוי אינו מתחיל כאשר האדם שוכח את מה שקרה.
והוא גם אינו מתחיל כאשר הוא מצדיק את מי שפגע בו. הריפוי מתחיל כאשר הוא מחזיר לעצמו את הבעלות על סיפור חייו.
אינני מכחיש את הפגיעה אני מסרב למסור לה את חיי זהו הבדל דק אך עצום.
יש מי ששומע את שפת ההשגחה הפרטית וחושב שהיא הזמנה להכחשה.
כאילו נאמר: "אם הכול מה', אז לא קרה כלום."
 אך זו אינה דרכו של יוסף. יוסף אינו מכחיש את הבור. הוא זוכר אותו היטב.
אינו מכחיש את הכלא. אינו מכחיש את הדמעות.
אינו מכחיש את הבדידות. הוא פשוט מסרב להעניק להם את המילה האחרונה!

מן הקורבן אל בעל הבית

אולי זו אחת המשימות הקשות ביותר בנפש האדם.
מפני שלפעמים יש נחמה מסוימת בזהות הקורבנית. כל עוד אני קורבן, מישהו אחר אחראי לחיי. כל עוד אני קורבן, אני פטור מן האחריות להמשיך.
כל עוד אני קורבן, העבר מחזיק את ההסבר לכל מה שקורה בהווה. אך ברגע שאני מתחיל להחלים, אני נדרש לקחת מחדש אחריות על חיי.לא אחריות על מה שנעשה לי אלא אחריות על מה שאעשה עם מה שנעשה לי!

השגחה פרטית כהשבת כוח

וכאן מופיעה אחת התרומות העמוקות ביותר של האמונה לתהליך הריפוי.
לעיתים נדמה שאמונה בהשגחה פרטית מחלישה את האדם. שהיא גורמת לו להיות פסיבי.
אך כאשר היא מובנת נכון, היא עושה בדיוק את ההפך. היא משחררת אותו מן הפוגע.
מפני שאם כל משמעות חיי תלויה באדם שפגע בי, אני נשאר כבול אליו. אבל אם חיי מוחזקים בידי הקב"ה, אני חופשי להתחיל מחדש.
לא משום שלא נפגעתי. אלא משום שהפוגע אינו בעל הבית על גורלי.

ההבדל בין אמונה לבריחה

וכאן אנו שבים אל אחת ההבחנות המרכזיות במסע כולו.
כאשר אדם משתמש בהשגחה פרטית כדי לא להתמודד עם כאבו, זו בריחה.
כאשר אדם משתמש בהשגחה פרטית כדי לפגוש את כאבו ולצמוח ממנו, זו התמרה.
הבריחה אומרת: "לא כואב לי." ההתמרה אומרת: "כואב לי מאוד, ובכל זאת אינני מוכן להישאר שם." הבריחה אומרת: "לא קרה כלום." ההתמרה אומרת: "קרה הרבה מאוד, אבל אני יותר ממה שקרה לי."

ארבעת הצירים של הריפוי

כעת אפשר לראות כיצד כל המסע מתחיל להתחבר.
1) ציר הכאב בריחה: הכחשת הכאב. התמרה: הסכמה להרגיש אותו.

2) ציר הזהות בריחה: אני הפגיעה. אני החגב. אני הכישלון. אני ההתמכרות.
התמרה: יש לי פגיעה. יש לי פחד. יש לי התמכרות. אבל אינני הם.
3) ציר האחריות בריחה: מישהו אחר מנהל את חיי.
התמרה: לא בחרתי במה שקרה לי, אבל אני בוחר כיצד לחיות מכאן והלאה.
4) ציר החיות בריחה: צמצום החיים כדי להימנע מכאב.
התמרה: הרחבת החיים למרות הכאב.

מה שיוסף מלמד אותנו

יוסף אינו מלמד אותנו כיצד להימנע מסבל. הוא מלמד אותנו כיצד לא להפוך את הסבל לזהות. הוא אינו מלמד כיצד לא להיפגע. הוא מלמד כיצד לא למסור את נשמתנו למי שפגע בנו. והוא אינו מלמד רק על אמונה. הוא מלמד על חירות. על החירות הפנימית העמוקה ביותר.
היכולת לומר: עברתי את מה שעברתי. אני זוכר. אני כואב. אני מתאבל. אני לומד. אבל אינני שייך עוד לבור.

אך עדיין נותרה שאלה פתוחה.
אם האדם שב והפך לבעל הבית על חייו, כיצד יוכל לסמוך על עצמו? כיצד יוכל להאמין מחדש בקול הפנימי שלו? כיצד יוכל לדעת שאינו הולך לאיבוד בין קולות הפחד, הבושה והעבר?
כאן נפגוש סיפור מופלא.
סיפורו של אדם מבולבל שחיפש תשובות אצל הרבי. וקיבל תשובה ששינתה את חייו.
תשובה שאולי חותמת גם את כל המסע שלנו במשפט אחד: "לפעמים על האדם לדבר עם עצמו." או במילים אחרות: לפעמים האדם המתאים ביותר להתייעץ איתו הוא האדם שהוא עצמו!

לדבר עם ויינרב על אמון עצמי, אותנטיות והקול הפנימי

יש רגעים בחייו של אדם שבהם נדמה לו שאם רק ימצא את האדם הנכון הכול יתבהר.
אם רק יפגוש את הרב/ המשפיע הנכון. את המטפל הנכון. את היועץ הנכון. את החבר הנכון. את המורה הנכון. מישהו שיאמר לו מה לעשות. מישהו שיפתור את הבלבול.
מישהו שיסיר את הערפל. מישהו שייקח ממנו את כובד ההכרעה. זהו צורך אנושי מאוד. שהרי ההכרעה מפחידה. החירות מפחידה. האחריות מפחידה.
ולפעמים אדם עייף כל כך מן ההתלבטות, עד שהוא מבקש שמישהו אחר יחליט במקומו.
אלא שאז מגיע סיפורו המופלא של הרב ד"ר צבי הירש ויינרב, ומאיר באור חדש את אחת השאלות הגדולות ביותר במסע הנפשי והרוחני של האדם.

אדם המחפש תשובות

הרב ויינרב היה באותם ימים בשנות השלושים לחייו. כלפי חוץ חייו נראו טובים ומסודרים.
הוא היה נשוי. אב לילדים. בעל השכלה אקדמית. עסק בפסיכולוגיה. לימד תורה. מוקף בעשייה. אך בפנים התחוללה סערה. שאלות רבות התרוצצו בתוכו.
האם להקדיש את חייו ללימוד תורה? האם להמשיך בפסיכולוגיה? כיצד לפתח את עתידו?
איזו דרך נכונה עבורו? כיצד לגדל את ילדיו?
ומה יעשה עם הספקות והלבטים שהחלו לעלות בו?
ככל שניסה למצוא תשובות, כך גדל הבלבול. עד שלבסוף החליט לפנות אל הרבי.
הוא התקשר למזכירות הרבי. המזכיר הרב חודוקוב ענה. הרב ויינרב החל לתאר את מצוקתו. את השאלות. את הספקות. את המבוכה. המזכיר העביר את הדברים לרבי.
ואז נשמע קולו של הרבי ברקע. הרבי אמר: "אמור לו שיש יהודי במרילנד שכדאי לו להתייעץ איתו. שמו ויינרב." ויינרב נדהם. הרי לא אמר את שמו. כיצד הרבי יודע?
אולי מדובר באדם אחר? כאשר המזכיר חזר על הדברים, השיב: "אבל ויינרב זה אני."
ואז הגיעה התשובה של הרבי. תשובה פשוטה קצרה וכמעט בלתי נתפסת.
"אם כך, עליו לדבר עם ויינרב." תשובה שנשמעת פשוטה במבט ראשון נדמה שזו התחמקות. הרי הוא התקשר לרבי בדיוק משום שלא ידע מה לעשות. אם היה יודע להתייעץ עם עצמו, לא היה מתקשר מלכתחילה. אך ככל שמתבוננים בתשובה הזו, מתגלה בה עומק עצום. הרבי לא אמר לו שאין צורך ברבנים או במשפיעים. לא אמר שאין צורך במורים.
לא אמר שאין צורך ביועצים. אלא הזכיר לו דבר יסודי: יש קול אחד שאסור לאבד בדרך.
הקול שלך!

אם נתבונן בכל הדמויות שפגשנו עד כה, נגלה שכולן נאבקו למעשה סביב אותה נקודה. המרגלים איבדו את היכולת לראות את עצמם. הם ראו את עצמם דרך עיניהם המדומיינות של אחרים. "ונהי בעינינו כחגבים."
המכור איבד את הקשר עם עצמו. הוא חי את כאבו במקום את זהותו.
הבורח אל עיר המקלט הרוחנית מתקשה לפעמים לפגוש את רגשותיו האמיתיים.
הגנב איבד לרגע את דרכו. יוסף הצדיק נדרש להשיב לעצמו את הריבונות על סיפור חייו.
ובכל אחד מן הסיפורים הללו מופיעה אותה שאלה: האם אני עדיין שומע את קולי?

"האחר הכוללני"

כאן חוזר אלינו המושג הטיפולי  בפרקי ההתמכרות והאותנטיות. "האחר הכוללני".
אותו קול פנימי שנבנה לאורך השנים. הקול של הציפיות. של הביקורת. של הפחדים.
של מה שצריך. של מה שמקובל. של מה שאחרים רוצים. אט־אט האדם עלול לחיות חיים שלמים מבלי לשים לב שהפסיק לשאול: מה אני חושב? מה אני מרגיש? מה נכון עבורי?
לאן נשמתי מבקשת ללכת? הוא כבר יודע היטב מה מצפים ממנו. אך אינו בטוח עוד מי הוא.

אמון עצמי אינו גאווה!

בעולם הרוחני יש לעיתים חשש מן המושג "אני מאמין בעצמי". כאילו מדובר בגאווה.
בהעמדת האדם במרכז. אך האמון שעליו אנו מדברים כאן שונה לחלוטין.
אין פירושו: אני יודע הכול. ואין פירושו: אינני זקוק לאיש. ואין פירושו: רק אני צודק.
המשמעות עמוקה ועדינה הרבה יותר. היא האמונה שהקב"ה לא ברא אותי במקרה.
שהוא נתן לי נשמה. תודעה. לב. שכל. מצפון. רגישות. ושבתוך כל אלה נמצא גם קול פנימי הראוי להקשבה.

הקול הפנימי וההשגחה הפרטית

אנשים רבים מבינים השגחה פרטית כאילו משמעותה שהאדם צריך להפסיק להקשיב לעצמו. כאילו הקב"ה מדבר רק מבחוץ. רק דרך אחרים. רק דרך סמכויות. רק דרך אירועים.
אך פעמים רבות ההשגחה הפרטית פועלת גם מבפנים. דרך הכמיהות. דרך המצפון.
דרך תחושת האמת. דרך הנטיות הייחודיות שהוטבעו בנפש האדם. דרך אותה נקודה פנימית שאומרת: זה אני. לזה נועדתי. כאן אני חי. האמונה הגדולה ביותר ישנה אמונה באלוקים. וישנה גם אמונה במה שה' יתברך מאמין.
ובמה הקב"ה מאמין? הוא מאמין באדם. לא במקרה הוא הפקיד בידיו את עולמו.
לא במקרה הוא אמר לו: "ראה מעשיי כמה נאים ומשובחים." לא במקרה הוא קרא לאברהם. למשה רבינו לדוד המלך ליונה הנביא ולכל אדם בדרכו.
הקב"ה מאמין שהאדם מסוגל לשאת אחריות. מסוגל לבחור. מסוגל לצמוח. מסוגל לתקן. מסוגל למצוא את דרכו. גם אם יטעה בדרך. לשוב ולהיות בעל בית

וכאן המעגל מתחיל להיסגר. בתחילה פגשנו את אברהם העומד מול הבירה הדולקת
ושואל: "מי כאן בעל הבית?" לאורך כל המסע ראינו כמה דרכים שבהן האדם עלול לאבד את תחושת הבעלות על חייו. דרך פחד. דרך בושה. דרך התמכרות. דרך בריחה. דרך פגיעה. דרך דימוי עצמי פצוע. דרך קולות זרים שהשתלטו על קולו.

וכעת אנו שבים אל אותה נקודה. לא כדי להכריז: אני בעל הבית במקום הקב"ה חלילה אלא כדי לומר: הקב"ה, בעל הבית האמיתי, מאמין בי מספיק כדי שאהיה בעל בית על חיי!

הריפוי העמוק ביותר

בסופו של דבר, ריפוי אינו מחיקת הכאב. ואינו העלמת הפחד. ואינו היעלמות הפצעים.
ריפוי הוא היכולת לשוב ולחיות. לשוב ולאהוב. לשוב וליצור. לשוב ולהאמין. לשוב ולנוע.
לשוב ולהקשיב לקול הפנימי שאבד תחת רעשי העולם. ריפוי הוא הרגע שבו האדם מפסיק לשאול: מה עשו לי? ומתחיל לשאול: מה אני מבקש לעשות עם חיי?

מחגבים לבעלי בית

אולי זהו החוט השוזר את כל המסע שעברנו.
המרגלים ראו את עצמם כחגבים. המכור איבד את עצמו בתוך כאבו. הבורח הרוחני איבד את עצמו בתוך המקלט. הגנב כמעט איבד את צלם האנוש שבתוכו. יוסף סירב לאבד את חירותו הפנימית. הרב ויינרב למד לשוב ולהקשיב לקולו. והקב"ה, לאורך כל הדרך, לא חדל להאמין באדם! אולי משום שכל מסעו של האדם בעולם הזה הוא מסע אחד ארוך ועדין: לעבור מן המקום שבו הוא רואה את עצמו קטן, חסר אונים ותלוי לחלוטין במה שקורה לו אל המקום שבו הוא מגלה כי בתוך כל מה שעבר עליו, עדיין קיימת בו נשמה חופשית.
נשמה המסוגלת לבחור. לאהוב. ליצור. להאמין. לצמוח.
ולשאת באחריות. לא משום שהיא מושלמת. אלא משום שהיא חיה. וזהו אולי פירושו העמוק ביותר של הפסוק: "לְךָ אָמַר לִבִּי בַּקְּשׁוּ פָנָי."
 הקב"ה פונה אל האדם ואומר: אל תחפש אותי רק במקום בו אתה מאמין בי חפש אותי גם במקום שבו אני מאמין בך! ובתוך אותו מקום, עמוק בלב האדם, נשמעת התשובה: "אֶת פָּנֶיךָ ה' אֲבַקֵּשׁ." שם מתחיל הריפוי. ושם מתחילה גם החירות.

אחרית דבר:

מסע אל האדם אם יש דבר אחד שהתברר לאורך המסע הזה, הרי שהוא שמאמר זה לא ביקש לעסוק רק בהשגחה פרטית, בטראומה, בהתמכרות, ברוחניות, בדימוי עצמי או בטיפול. הוא ביקש לעסוק באדם! באותו אדם המהלך בעולם בין כאב לתקווה, בין פחד לאמונה, בין חולשה לאחריות, בין הרצון לברוח לבין הכמיהה העמוקה לשוב הביתה אל עצמו.

בתחילת הדרך נדמה היה שהמאמר עוסק  בנושאים שונים ונפרדים זה מזה. פגשנו את אברהם אבינו העומד מול הבירה הדולקת ושואל: "מי כאן בעל הבית?"
פגשנו את המרגלים הרואים את עצמם כחגבים ואובדים בתוך דימוי עצמי מצומצם ופצוע.
פגשנו את המכור המבקש להימלט מכאב שאינו מצליח לשאת.
פגשנו את הבורח אל עיר המקלט הרוחנית, המבקש למצוא מחסה מפני החרדה, הבושה או הפחד.
פגשנו את הגנב, אשר גם ברגעי שפלותו התורה אינה שוכחת את אנושיותו ואת בושתו.
פגשנו את יוסף הצדיק, המסרב למסור את חייו בידי מי שפגע בו ובוחר להשיב לעצמו את הריבונות על סיפור חייו.
ולבסוף פגשנו את הרב ויינרב, המחפש תשובות אצל אחרים ומגלה כי לעיתים האדם המתאים ביותר להתייעץ עמו הוא האדם שהוא עצמו.
אולם ככל שהעמקנו, התברר שאין אלו דמויות שונות. אלו פנים שונות של נפש האדם.
בכל אחד ואחת מאיתנו ובתוכנו יש רגעים של אברהם אבינו המחפש משמעות בעולם זר ומנוכר לבורא עולם. יש רגעים של מרגל הרואה את עצמו קטן מכפי שהוא באמת.
יש רגעים של מכור המבקש להפסיק לכאוב. יש רגעים של בריחה, של בושה, של פחד ושל חוסר אונים.
 ויש גם את יוסף הצדיק. את אותו מקום פנימי המסרב להיכנע. המסרב להפוך את הכאב לזהות. המסרב להעניק לאחרים בעלות על חייו. המסרב לוותר על החירות הפנימית שלו.

לאורך הדרך ניסינו להחזיק יחד שני קצוות שלעיתים נדמים כסותרים זה את זה.

מצד אחד, לתת מקום מלא לכאב. לא להכחיש אותו. לא לעקוף אותו. לא למהר לפתור אותו באמצעות סיסמאות רוחניות או אמוניות.
ומצד שני, לא להישאר כלואים בתוכו. לא להפוך אותו לסיפור היחיד של חיינו. לא להעניק לו את המילה האחרונה.
למדנו כי אמונה איננה בריחה מן המציאות. השגחה פרטית איננה ויתור על אחריות.
קדושה איננה הכחשת אנושיות. וריפוי איננו שכחה. ריפוי הוא היכולת לשאת את הסיפור מבלי להיות כלוא בתוכו. להביט בפצע מבלי להפוך לפצע. לזכור את הכאב מבלי להפוך לכאב. ולהמשיך לחיות, לאהוב, ליצור ולהאמין למרות כל מה שהיה.
אולי משום כך התברר במהלך המסע כי אחת הסכנות הגדולות ביותר איננה הכאב עצמו, אלא אובדן האמון באדם. אובדן האמון ביכולתו לצמוח. אובדן האמון ביכולתו לבחור.
אובדן האמון ביכולתו לשוב ולהיות בעל הבית על חייו.
והנה, דווקא כאן מתגלה הבשורה הגדולה. הקב"ה אינו מבקש מן האדם להיות בעל הבית במקום הקב"ה. הוא מבקש ממנו להיות בעל הבית על חייו. לא משום שהאדם מושלם.
לא משום שאינו טועה. לא משום שאינו נופל. אלא דווקא משום שהוא אדם.
והקב"ה מאמין בו.
מאמין בו דיו כדי להפקיד בידיו את עולמו.
מאמין בו דיו כדי להפקיד בידיו את בחירותיו.
מאמין בו דיו כדי להפקיד בידיו את תיקונו.
אולי זהו סודו העמוק ביותר של המסע כולו.
המעבר מן המקום שבו האדם שואל: "מה עשו לי?"
אל המקום שבו הוא שואל: "מה אני מבקש לעשות עם חיי?"
המעבר מן המקום שבו הוא רואה את עצמו כחגב, אל המקום שבו הוא מגלה כי הוא שותף לבעל הבית.
המעבר מן המקום שבו הוא מחפש את קולו בין קולותיהם של אחרים, אל המקום שבו הוא שב ומקשיב לקול הנשמה שהופקד בתוכו.
ושם, באותו מקום עדין ועמוק שבו האדם שב ופוגש את עצמו באמת, מתחילים גם הריפוי, גם החירות, וגם האמונה

 שבת שלום