שער ראשון

בין מצור לגאולה – שתי תודעות של אחדות

ישנם רגעים בהיסטוריה שבהם נדמה כי כל הדרכים נסגרות. החומות מוקפות אויבים, האופק מתקדר, והמציאות כולה נדמית כצועדת לעבר משבר בלתי נמנע. אלו רגעים שבהם האדם, הקהילה והעם כולו מוצאים את עצמם תחת לחץ הולך וגובר, נאחזים בכל שביב תקווה ומבקשים לשרוד את הסערה.

כך היה בעשרה בטבת. יום זה מציין את תחילתו של המצור שהטיל נבוכדנצר מלך בבל על ירושלים. לכאורה, זהו יום המסמל את ראשית החורבן. עדיין לא נפרצו החומות, בית המקדש עדיין עמד על תילו, החיים המשיכו להתנהל, אך המצור כבר החל לסגור על העיר מכל עבר. הזרעים הראשונים של החורבן כבר נזרעו באדמת ההיסטוריה.

אלא שבמבטו המיוחד של הרבי מליובאוויטש, גם בתוך מאורע קשה זה מסתתר אור גדול.

הרבי מסביר כי למצור הייתה השפעה נוספת, נסתרת מן העין. דווקא כאשר ירושלים הייתה נתונה תחת איום משותף, נוצרה בקרב תושביה תחושת שותפות עמוקה יותר. אנשים החלו להתעניין איש ברעהו, לדאוג זה לזה, לשאת יחד את משא המציאות הקשה. המצור יצר מצב שבו לא ניתן היה עוד להתעלם מן האחר.

לכאורה, זוהי נקודת אור בתוך החושך. אך כאן עולה שאלה עמוקה יותר: האם האחדות שנוצרה הייתה תוצאה של אהבה או תוצאה של איום?

האם בני האדם התקרבו משום שגילו מחדש את הקשר הפנימי המחבר ביניהם, או משום שהמציאות לא הותירה להם ברירה אחרת?

שאלה זו אינה נוגעת רק לירושלים הנצורה. היא נוגעת לכל אדם, לכל קהילה ולכל דור.

לא פעם אנו מגלים כי דווקא בשעות משבר מתעוררים כוחות מופלאים של ערבות הדדית. בעת מלחמה, אסון או קושי משותף, אנשים נחלצים לעזרת זולתם, פותחים את בתיהם ולבבותיהם, ומתאחדים סביב מטרה משותפת.

אלא שאחדות זו מעוררת מחשבה:

האם זוהי האחדות שאליה אנו שואפים? האם אחדות אמורה להיוולד רק כאשר החיים סוגרים עלינו מכל עבר? או שמא קיימת אחדות עמוקה יותר, כזו שאינה זקוקה למצור כדי להתגלות?

נראה כי ישנן שתי תודעות שונות של אחדות.

האחת היא אחדות הישרדותית.                                                                                       זוהי אחדות הנולדת מתוך מצוקה, פחד או איום. האדם חש את שבריריות קיומו ומבקש למצוא לעצמו עוגן. הוא נאחז בקבוצה, בקהילה או בחברה כדי להבטיח את הישרדותו. במצב כזה, האחדות אמנם קיימת, אך היא נשענת על החוסר! היא מבקשת למלא חלל פנימי, להשקיט חרדה קיומית ולהעניק תחושת ביטחון. האדם אינו מחפש בהכרח חיים משותפים הוא מחפש הגנה. האחדות הופכת למפלט.

לעומתה קיימת אחדות מסוג אחר.

אחדות הנובעת ממלאות.                                                                                                  זוהי אחדות שאינה מבקשת להציל את האדם מן הריק, משום שאינה נולדת מתוך ריק. היא צומחת מתוך אדם המכיר בערכו, חש את מקומו בעולם ואינו זקוק לאישור חיצוני כדי לדעת שהוא קיים.

דווקא משום שהוא מלא, הוא מבקש לחלוק. דווקא משום שאינו חסר, הוא מסוגל להעניק. האחדות אינה הופכת עבורו למקום מסתור, אלא למרחב של יצירה, של שותפות ושל שליחות.

האדם אינו שואל עוד: "מי יעניק לי קיום?" אלא: "כיצד אוכל להעניק חיים?"

כאן מתחיל המעבר מתודעת גלות לתודעת גאולה!

הגלות איננה רק מצב גיאוגרפי או היסטורי. היא תודעה של צמצום, של פחד, של תחושת מחסור מתמדת. היא גורמת לאדם לראות בעולם איום אפשרי, ובאחר אמצעי להישרדותו.

הגאולה, לעומת זאת, היא תודעת מלאות. היא היכולת לראות בעולם מרחב של משמעות, ובאחר שותף לשליחות.

במובן זה, הגאולה אינה מתחילה כאשר החומות נופלות. היא מתחילה כאשר האדם מפסיק לחיות מתוך חוסר, ומתחיל לחיות מתוך שפע.

כאשר האחדות חדלה להיות תגובה למצור, והופכת לבחירה.                                                 כאשר הקשר עם הזולת אינו נובע מפחד להישאר לבד, אלא מרצון לחלוק חיים.

זהו המעבר הגדול שהרבי מבקש ללמד. לא להמתין למצור שיכפה אחדות. לא לחכות למשבר שיזכיר לנו שאנו זקוקים זה לזה.

אלא לגלות כבר עכשיו את אותה אחדות עמוקה, הנובעת ממלאות, מאהבה ומתחושת שליחות משותפת.

ומתוך שער זה נוכל לצאת למסע בעקבות דמויות מופלאות יונה הנביא, משה רבינו, הרבי הריי"צ והרבי מליובאוויטש אשר כל אחת בדרכה מלמדת כיצד הופכים מצור לגאולה, הישרדות לשליחות, ואחדות הנכפית מבחוץ לאחדות הצומחת מבפנים.

שער שני

יונה הנביא – כאשר האהבה הופכת להתנגדות

ישנם רגעים שבהם דווקא התכונות היפות ביותר שבאדם הופכות למקור המאבק הפנימי שלו.

אהבה גדולה עלולה להפוך לכאב. נאמנות עמוקה עלולה להפוך להתנגדות. ואחריות כבדה עלולה להביא אדם לעמוד מול המשימה שהוטלה עליו ולומר: אינני מסוגל.

זהו סיפורו של יונה הנביא.

לא פעם מצטייר יונה כמי שניסה לברוח מפני רצון ה', כמי שסירב למלא את שליחותו האלוקית. אך קריאה עמוקה יותר מגלה תמונה מורכבת בהרבה.

יונה אינו בורח משום שאינו מאמין. הוא אינו בורח משום שאינו רוצה בשליחות. הוא בורח דווקא משום שהוא אוהב.

הקב"ה שולח אותו אל נינווה, בירת אשור, ומטיל עליו משימה ברורה: להזהיר את אנשי העיר כי מעשיהם הרעים הביאו עליהם גזירה קשה, וכי עליהם לשוב בתשובה.

אלא שיונה מבין דבר נוסף. הוא מכיר את בוראו. הוא יודע כי "אֵל חַנּוּן וְרַחוּם אֶרֶךְ אַפַּיִם וְרַב חֶסֶד". הוא יודע שאם אנשי נינווה ישובו בתשובה, הקב"ה יסלח להם.

ומה שמטריד אותו אינו גורלם של אנשי נינווה. מה שמטריד אותו הוא גורלו של עם ישראל!

יונה חושש מן ההשוואה. הוא חושש מהרגע שבו יעמדו אומות העולם ויאמרו:

הנה עם זר, שלא גדל על ברכי התורה ולא זכה להתגלות בהר סיני, שמע אזהרה אחת ושב מיד אל בוראו.

ומה ייאמר על עם ישראל? על העם שקיבל תורה. על העם שזכה לנבואה. על העם שראה ניסים גלויים.

מפני החשש הזה מבקש יונה לברוח. לא מעצמו. לא מן השליחות. אלא מן האפשרות שחלילה יתעורר קטרוג על בני עמו.

אנו פוגשים אדם שמוכן לשלם מחיר אישי כבד כדי להגן על אחרים.  הוא מוכן לאבד את שלוותו. את מעמדו. את ביטחונו. ואפילו את חייו. ובלבד שלא ייפגעו בני עמו.

זוהי כבר איננה הישרדות. זוהי אהבה!

אך כאן טמון גם גבולה של האהבה. מפני שאהבה גדולה ככל שתהיה, עדיין עלולה להיות מצומצמת. היא עלולה להקיף את הקרובים לנו, אך להחמיץ את המבט הרחב יותר.

ולשם כך מעביר הקב"ה את יונה מסע שלם. סערת הים. הירידה למצולות. שלושת הימים במעי הדג. השליחות המחודשת. תשובת אנשי נינווה. ולבסוף הקיקיון.

לכאורה, סיפור הקיקיון נראה חריג ושולי ביחס לדרמה הגדולה של הספר. אך דווקא בו מסתתר לב הסיפור כולו.

יונה יושב מחוץ לעיר וממתין לראות כיצד ייפול דבר. השמש קופחת על ראשו. הוא מותש ועייף. ואז מצמיח הקב"ה קיקיון המעניק לו צל ומנוחה. יונה שמח שמחה גדולה.

אך למחרת שולח הקב"ה תולעת המייבשת את הקיקיון, ורוח קדים לוהטת מכה בו עד שהוא מבקש את נפשו למות.

ואז שואל אותו הקב"ה: "אַתָּה חַסְתָּ עַל הַקִּיקָיוֹן אֲשֶׁר לֹא עָמַלְתָּ בּוֹ וְלֹא גִדַּלְתּוֹ… וַאֲנִי לֹא אָחוּס עַל נִינְוֵה הָעִיר הַגְּדוֹלָה?"

לכאורה זו השוואה פשוטה. אך בעומקה זו אחת השיחות העמוקות ביותר שבין הקב"ה לאדם.

הקב"ה אינו מוכיח את יונה על כך שחמל על הקיקיון. להפך. הוא מגלה לו שהחמלה הזו יקרה בעיניו.

היכולת לכאוב אובדן. היכולת להיקשר. היכולת לחוש צער. כל אלו הן תכונות אנושיות נפלאות.

אך כעת הוא מזמין את יונה להרחיב את גבולות החמלה.

להבין מה פירוש להיות בעל בית. רק בעל הבית יודע באמת מה ערכה של יצירה. רק היוצר חש את מעשה ידיו בכל נימי נפשו. רק האב יודע מהי אהבה שאינה תלויה בדבר.

כאשר הקב"ה אומר ליונה: "ואני לא אחוס על נינווה?" אין זו רק שאלה. זוהי הזמנה.

הזמנה לראות את העולם דרך עיניו של הבורא. להרגיש את הבריאה לא רק כצופה, אלא מתוך אחריות. לא רק כמי שאוהב את עמו, אלא כמי שמבין את אהבתו של הקב"ה לכל ברואיו.

כאן מתרחש המפגש המופלא בין אהבה למלאות.

אהבתו של יונה לישראל הייתה עמוקה ואמיתית. אך היא עדיין נולדה מתוך נאמנות לקבוצה מסוימת. הקב"ה מבקש ממנו לגלות אהבה רחבה יותר. אהבה שאינה נובעת מפחד על מי שעלול להיפגע. אלא ממלאות הלב המבקשת חיים לכל מי שנברא בצלם.

זהו שיעור עצום במנהיגות.

המנהיג אינו נמדד רק בנאמנותו לאנשיו. אלא גם ביכולתו להתרומם אל נקודת המבט של בעל הבית.

לראות את התמונה הגדולה. לחמול מבלי לצמצם. לאהוב מבלי להחריג. ולשאת בלבו את הכאב של כולם.

אלא שגם לאחר שיעור זה, עדיין נותרת שאלה פתוחה.

האם ניתן לאהוב עד כדי כך אדם אחר, עד שיהיה מוכן להקריב למענו את עתידו האישי?  האם קיימת מנהיגות שאינה רק חומלת, אלא גם מוסרת את עצמה לגמרי למען עמה?

לשם כך נצטרך לפגוש דמות נוספת. דמותו של הרועה הנאמן. משה רבינו.

ושם, בפרשת מי מריבה, נגלה אהבה מסוג אחר. אהבה המוכנה לשלם את המחיר הגבוה ביותר, ובלבד שלא יתעורר קטרוג על בני ישראל.

שער שלישי

משה רבינו – אב שאינו מוכן לקטרוג

אם יונה הנביא מלמד אותנו עד כמה רחוק עשויה אהבתו של מנהיג להגיע, הרי שבדמותו של משה רבינו אנו פוגשים מדרגה נוספת.

לא עוד נביא האוהב את עמו. אלא אב. רועה נאמן.

מנהיג שחייו וגורלו כרוכים בגורל צאן מרעיתו עד שאין עוד אפשרות להפריד ביניהם.               לאורך התורה כולה אנו פוגשים את משה כמי שעומד פעם אחר פעם בין עם ישראל לבין הקטרוג.

כך היה לאחר חטא העגל כאשר הכריז: "וְעַתָּה אִם תִּשָּׂא חַטָּאתָם וְאִם אַיִן, מְחֵנִי נָא מִסִּפְרְךָ אֲשֶׁר כָּתָבְתָּ."

כך היה כאשר ביקש רחמים על העם לאחר חטא המרגלים. וכך היה בכל שנות הנהגתו במדבר.

משה אינו עומד מול העם. הוא עומד איתו. כאשר הם נופלים הוא נופל עמם. כאשר הם מתרוממים הוא מתרומם עמם. וככל שמתקרבים אנו אל סיום מסעו הגדול של משה, נדמה שהקשר הזה רק הולך ומעמיק.

דווקא משום כך הופכת פרשת מי מריבה לאחת הפרשיות המופלאות והכואבות ביותר בתורה.

לאחר פטירתה של מרים פוסק בארה של מרים מלספק מים לעם. הצימאון גובר. התלונות שבות. והעם מתקהל על משה ואהרון. הקב"ה מצווה את משה: "וְדִבַּרְתֶּם אֶל הַסֶּלַע לְעֵינֵיהֶם וְנָתַן מֵימָיו."

הציווי ברור. לדבר אל הסלע. אך בפועל, משה מרים את מטהו ומכה את הסלע פעמיים. המים אכן יוצאים. העם שותה. אך אז נשמעת הגזירה הקשה: "לָכֵן לֹא תָבִיאוּ אֶת הַקָּהָל הַזֶּה אֶל הָאָרֶץ."

דורות של פרשנים התחבטו בשאלה: מה היה שורש החטא? מדוע היה שינוי כה חמור בין דיבור לבין הכאה?

הרמב"ן מסביר כי אילו היה משה מדבר אל הסלע והסלע היה נשמע לדבר ה', היה נוצר קידוש שם שמים עצום.

העם היה אומר: ומה סלע זה שאינו שומע ואינו מדבר מקיים את רצון ה', אנו על אחת כמה וכמה.

אלא שדווקא כאן מתעוררת שאלה נוספת. אם כך, מדוע לא עשה משה בדיוק כפי שנצטווה?

הרי איש לא השתוקק לקדש שם שמים יותר ממשה רבינו.                                                     ייתכן שכאן נוכל להתבונן ברגע זה דרך אותה עדשה שבה התבוננו בסיפורו של יונה.

כאשר משה פונה אל העם הוא קורא להם:

"שִׁמְעוּ נָא הַמֹּרִים" – משה רואה לפניו דור מותש. דור שהתנסה שוב ושוב בניסים גלויים. דור שנמצא שוב בעמדה של תלונה ומרי.

ובאותו רגע אולי חולפת בלבו מחשבה כואבת.

אם הסלע יציית מיד לדיבור האלוקי, בעוד העם ממשיך להתקשות לשמוע בקול ה', האם לא עלול הדבר להפוך לקטרוג נורא על בני ישראל?

האם לא עלול להיווצר מצב שבו דווקא קידוש השם יהפוך, חלילה, לכתב אישום נגד העם? ומה יאמרו בשמים? ומה יאמר האדם לעצמו?

הנה סלע דומם שאינו שומע ואינו מדבר, ואף על פי כן מקיים את רצון בוראו מיד.                    ואילו האדם, שניחן בדעת, ברגש ובבחירה מתקשה לעשות כן.

אין אנו יודעים מה עבר בדיוק בלבו של משה באותו רגע. אך לאורך כל חייו אנו יודעים דבר אחד בוודאות:

משה היה מוכן לשלם כל מחיר כדי ללמד זכות על ישראל. הוא היה מוכן לוותר על שמו. הוא היה מוכן לוותר על כבודו. והוא היה מוכן למסור את נפשו.

משום שביסוד הנהגתו עמדה אהבה שאינה תלויה בדבר!                                                      אהבת אב. אהבת רועה. אהבה שאינה שואלת: מה יקרה לי? אלא: מה יקרה להם?

וכאן מתגלה החיבור העמוק בין יונה לבין משה. שניהם חוששים מקטרוג. שניהם מוכנים לשלם מחיר אישי. שניהם אינם עסוקים בעצמם כלל.

אלא שכל אחד מהם מבטא צד אחר של אותה אהבה.

יונה מנסה למנוע קטרוג מבחוץ. משה חושש מקטרוג מבפנים.                                                יונה חרד מן ההשוואה שבין ישראל לאומות העולם. משה חרד מן ההשוואה שבין ישראל לבין הסלע.

שניהם מלמדים אותנו שמנהיג אמיתי אינו רואה ציבור. הוא רואה ילדים. הוא רואה נשמות. הוא רואה חיים.

אך דווקא כאן מתגלה נקודה עמוקה עוד יותר.                                                                        משום שאהבתו של משה לישראל אינה רק תכונה אנושית מופלאה. היא גילוי של דבר גדול יותר. משה אינו רק אוהב את ישראל.

הוא מתחיל לראות אותם כפי שהקב"ה עצמו רואה אותם!

לא דרך כישלונותיהם. לא דרך חולשותיהם. ולא דרך הרגעים שבהם נפלו. אלא דרך הנשמה הטמונה בהם. דרך הפוטנציאל האינסופי הגנוז בהם. דרך הקשר הבלתי ניתן לניתוק שבינם לבין אביהם שבשמים.

ובנקודה זו מתחיל להופיע בעולם סוג חדש של מנהיגות. לא מנהיגות של כוח. לא מנהיגות של סמכות. ואפילו לא רק מנהיגות של אהבה. אלא מנהיגות של הזדהות מוחלטת.

מנהיגות שבה טובת העם חדלה להיות משימה. והופכת להיות עצם מציאותו של המנהיג.

רעיון זה יגיע לשיאו בדורות הבאים בדמותם של הרועים הנאמנים שבכל דור.

אך בדורנו הוא יקבל ביטוי יוצא דופן בדמותו של אדמו"ר הריי"צ ובדמותו של הרבי מליובאוויטש, אשר חיו את חייהם מתוך תחושת אחריות מוחלטת לכל יהודי באשר הוא.

כדי להבין כיצד נראית מנהיגות כזו בפועל, עלינו להמשיך במסענו אל דמותו של הרבי מנהיג שלא ביקש להציל אנשים מן המשבר בלבד, אלא ללמד אותם כיצד לגלות גאולה בתוכו.

אם השער הראשון עסק ברעיון, השני ביונה, והשלישי במשה הרי שהשער הרביעי הוא נקודת המעבר מן המקרא אל ההיסטוריה החיה.

שער רביעי

מן הרועה הנאמן אל דור הגאולה – כאשר טובת הכלל הופכת למציאות החיים

לאורך הדורות זכה עם ישראל למנהיגים גדולים. נביאים, צדיקים, חכמים ורועים נאמנים שקיבלו על עצמם את עול הציבור והקדישו את חייהם לטובת הכלל.

אך מפעם לפעם מופיעה בעולם דמות שמזכירה לכולנו מהי מנהיגות במובנה העמוק ביותר.

לא מנהיגות של סמכות. לא מנהיגות של כריזמה. ואפילו לא מנהיגות של השפעה.                   אלא מנהיגות של שייכות!

מנהיגות שבה כאבו של הזולת נחווה ככאב אישי, ומצוקתו של האחר הופכת לאחריות פנימית שאינה נותנת מנוח.

כך היה אצל משה רבינו. וכך, בדרכו הייחודית, הופיעה תכונה זו בדורנו בדמותו של אדמו"ר רבי יוסף יצחק שניאורסון, הרבי הריי"צ, וביתר שאת אצל ממשיכו, הרבי מליובאוויטש.

כאשר מתבוננים בחייהם של גדולי ישראל, קל להתרשם מן ההישגים.

מן התורה שלימדו. מן המוסדות שהקימו. מן המהפכות שחוללו.

אך לעיתים ההישגים הגדולים ביותר אינם הדברים שעשו, אלא הדרך שבה ראו בני אדם.

הרבי לא ראה ציבור. הוא ראה אדם. הוא לא ראה תנועה. הוא ראה נשמה. הוא לא ראה קהל. הוא ראה בן. ובתוך כל יהודי ראה עולם ומלואו.

אלפי שעות של קבלת קהל. מאות אלפי מכתבים. לילות שהפכו לימים וימים שהפכו ללילות.  ברכות. עצות. עידוד. תפילות. התוועדויות. ואין סוף דמעות של שותפות בשמחה ובכאב.                        מאמצים בלתי נתפסים למען אנשים שמעולם לא פגש קודם לכן.

כל אלה לא היו אמצעים לבניית הנהגה. הם היו תוצאה של אהבה. אהבה שאינה תלויה בדבר. אהבה שאינה בוחנת אם האדם ראוי לה. אהבה שאינה מודדת את תרומתו לקהילה או את מצבו הרוחני. אהבה הרואה בנשמה את עיקר מציאותו של האדם.

אחת התופעות המופלאות ביותר אצל הרבי הייתה יכולתו לראות את הטוב גם במקום שבו אחרים ראו חיסרון.

כאשר אדם מביט על המציאות מתוך תודעת הישרדות, הוא מחפש חסרונות. הוא עסוק במה שאין. במה שחסר. במה שעלול לאיים.

אך כאשר אדם חי מתוך מלאות, הוא מחפש ניצוצות חיים. הוא מחפש את האפשרות לצמיחה. את הנקודה שעדיין לא כבתה. את הנשמה שעוד מבקשת להתגלות.

זו הסיבה שהרבי מעולם לא הסתפק בהגדרת מצבו של האדם. הוא תמיד חיפש את ייעודו. לא מה האדם הוא כעת. אלא מה הוא מסוגל להיות. לא מה חסר לו. אלא איזה אור ממתין להתגלות מתוכו.

כאן מתגלה ההבדל העמוק בין מנהיגות של משבר לבין מנהיגות של גאולה.

מנהיגות של משבר עסוקה בפתרון בעיות. היא הכרחית. לעיתים אף מצילת חיים. אך היא נשארת ממוקדת במשבר עצמו.

לעומתה, מנהיגות של גאולה מביטה מעבר למשבר. היא אינה מתעלמת מן הקושי. היא אינה מכחישה את המציאות. אך היא מסרבת להגדיר את האדם על פי מצבו הנוכחי.

היא מאמינה שהמציאות הנראית לעין איננה המילה האחרונה. שיש באדם עומק גדול יותר. שיש בעם שליחות גדולה יותר. ושיש בעולם עתיד גדול יותר.

אולי משום כך עסק הרבי ללא הרף בנושא הגאולה.

לא כחלום רחוק. לא כאירוע עתידי בלבד. אלא כתודעה. כתפיסת חיים. כדרך להביט על המציאות.

בעיניו של הרבי, גאולה אינה מתחילה כאשר כל הבעיות נפתרות. גאולה מתחילה כאשר האדם מפסיק לראות את עצמו ואת העולם דרך עדשת החיסרון בלבד!

כאשר הוא מגלה שגם בתוך החושך קיימת נקודת אור. שגם בתוך המשבר קיימת שליחות. ושגם בתוך המצור קיימת אפשרות לאחדות.

כאן מתחברים מחדש כל החוטים שפגשנו עד כה. המצור של עשרה בטבת. החמלה של יונה. האהבה חסרת התנאים של משה. והנהגתו של הרבי.

כולם מבקשים לומר דבר אחד:

אין די באחדות הנולדת מתוך פחד. אין די בקרבה הנוצרת מתוך סכנה. הייעוד האנושי והיהודי הוא לגלות אחדות עמוקה יותר. אחדות שאינה נובעת מן הריק. אלא מן המלאות. אחדות שאינה מחפשת מפלט. אלא שליחות. אחדות שאינה תוצאה של משבר אלא ביטוי של אהבה.

אך כדי להבין עד כמה עמוקה הייתה תפיסת האהבה הזו אצל הרבי, עלינו לשוב לרגע אל סיפור קטן לכאורה.

סיפור פשוט. שיחה אחת בין חתן צעיר לבין חמיו, הרבי הריי"צ.                                           שיחה שבה נחשפת ההגדרה אולי העמוקה ביותר למנהיגות יהודית: "אני רוצה שתתנהג כמו הקדוש ברוך הוא."

ושם נגלה כיצד מביט אב על ילדיו, כיצד מביט בורא על ברואיו, וכיצד נולדת אהבה שאינה תלויה במעשיו של האדם אלא בעצם היותו שייך.

אם עד עכשיו עסקנו במנהיגות, אחריות, חמלה ושליחות, הרי שכאן אנו נוגעים בשורש שממנו הכול נובע: כיצד רואים אדם.

הסיפור על הרבי והרבי הריי"צ איננו רק סיפור על קירוב יהודים. זהו גילוי של תפיסת עולם שלמה, ואולי אף תשובה לכל שאלת האחדות שהעסיקה אותנו מראשית המאמר.

שער חמישי

להתנהג כמו הקדוש ברוך הוא – אהבה הנובעת ממלאות

לאחר שעסקנו במנהיגותו של משה רבינו וברעיון הרועה הנאמן, אנו מגיעים אל נקודה עמוקה עוד יותר.

שאלה פשוטה לכאורה: מהו מקורה של אהבה אמיתית? כיצד מסוגל אדם להכיל בתוכו כל כך הרבה אנשים? מהיכן שואב מנהיג את הכוח להעניק אהבה גם למי שנראה רחוק, אדיש, פגוע או מנותק?

השאלות הללו אינן נוגעות רק למנהיגים. הן נוגעות לכל אדם. לכל הורה. לכל מחנך. לכל בן זוג. לכל מי שמבקש לבנות קשר שאינו תלוי בתועלת, בהצלחה או בהסכמה.

היה זה בשנים עוד טרם תחילת הנשיאות, הרבי היה מרעיף אהבה וחום ומקרב כל יהודי באשר הוא. היו מזקני החסידים שהעירו לו על יחסו החם ליהודים הרחוקים משמירת תורה ומצוות לעת עתה.

בעיניהם, אהבה כה גלויה עלולה להתפרש כהסכמה לדרך חייהם. לדעתם, יש צורך בנוקשות רבה יותר. בריחוק. בתוכחה. בהעמדת גבולות.

הרבי היה בטוח שאכן זו הדרך הנכונה לקרב יהודים, אך כדי לקבל את אישור ותוקף לכך פנה אל חמיו, הרבי הריי"צ, ושאל לדעתו.

התשובה שקיבל הייתה הרבה מעבר למענה לשאלה על הדרכה או חינוך. היא הייתה שיעור עמוק על האופן שבו הקדוש ברוך הוא עצמו מביט על האדם.

הרבי הריי"צ תיאר את אהבתם של הורים לילדיהם. כאשר נולד ילד, לבם של ההורים מתמלא אהבה שאין לה שיעור. כאשר נולד ילד נוסף, אין האהבה מתחלקת. היא מתרחבת. וכך עם כל ילד וילד. אהבה שאינה נמדדת. שאינה מתחלקת. שאינה פוחתת.

ואז הוסיף נקודה מופלאה.

כאשר אחד הילדים מתמודד עם קושי או צורך מיוחד. כאשר הוא פצוע. כאשר הוא חלש. כאשר הוא שונה. כאשר הוא מתקשה ללכת בדרכם של אחיו. אין אהבת ההורים פוחתת כלפיו. לעיתים היא אף מתעצמת. לא מפני שהוא טוב יותר. לא מפני שהוא מוצלח יותר. אלא מפני שהחיסרון מעורר בליבם חמלה עמוקה יותר. רגישות עמוקה יותר. קרבה עמוקה יותר.

ואז בא המשפט ששינה הכול: "אני רוצה שתתנהג כמו הקדוש ברוך הוא."

במשפט קצר זה טמונה תפיסת עולם שלמה. הקדוש ברוך הוא אינו אוהב את האדם רק כאשר הוא שלם. אינו אוהב אותו רק כאשר הוא מצליח. אינו אוהב אותו רק כאשר הוא עומד בציפיות. הוא אוהב אותו מפני שהוא שלו. מפני שהוא בנו. מפני שהוא חלק ממנו.

כאן אנו פוגשים באחד ההבדלים העמוקים ביותר בין תודעת הישרדות לתודעת גאולה.

תודעת הישרדות אוהבת מתוך צורך. היא מחפשת באחר דבר מה שישלים אותה. שיאשר אותה. שיחזק אותה. ולכן אהבתה שבירה. כאשר הצורך נעלם, גם הקשר עלול להיחלש.

לעומת זאת, אהבה הנובעת ממלאות אינה מחפשת לקחת. היא מבקשת לתת. היא אינה זקוקה לאדם האחר כדי להצדיק את קיומה. ולכן היא חופשית לראות אותו כפי שהוא. לא דרך התועלת שהוא מביא. לא דרך הצלחותיו. לא דרך כישלונותיו. אלא דרך עצם היותו.

זהו למעשה סוד האחדות שעליו דיברנו בראשית המאמר.

אחדות הישרדותית נוצרת כאשר אנשים זקוקים זה לזה. אחדות של גאולה נוצרת כאשר אנשים אוהבים זה את זה. האחת נולדת מתוך פחד לאבד. השנייה מתוך שמחה להעניק. האחת מבקשת מחסה. השנייה מבקשת שותפות.

כאשר הרבי הביט ביהודי, הוא לא שאל: מה חסר לו? הוא שאל: מה יש בו? איזו נשמה חיה בתוכו? איזה אור עדיין ממתין להתגלות? איזו שליחות טרם באה לידי ביטוי?

זוהי הסתכלות שונה לחלוטין על העולם. הסתכלות שאינה מתחילה מן החיסרון אלא מן הפוטנציאל.

לא מן הנפילה אלא מן הנשמה. לא מן המשבר אלא מן הגאולה הטמונה בתוכו.

ואולי זו גם הסיבה שאהבה מסוג זה מסוגלת לחולל שינוי אמיתי. מפני שהיא אינה מבקשת לשנות את האדם כדי לאהוב אותו. היא אוהבת אותו, ולכן מאפשרת לו להשתנות.

בנקודה זו מתחיל להתגלות ממד עמוק עוד יותר של מנהיגות.

משום שאהבה גדולה ככל שתהיה עדיין עשויה להיות קשורה לתחושת סיפוק אישית. האדם עשוי לחוש שהוא מקריב מעצמו למען הזולת. שהוא מוותר. שהוא מוסר את נפשו.

אך האם קיימת מדרגה שבה האדם כלל אינו חש שהוא מוותר? מדרגה שבה טובת הזולת חדלה להיות הקרבה והופכת להיות עצם חייו?

כדי להבין זאת נצטרך להעמיק בסיפור מופלא שסיפר הרבי על רבי לוי יצחק מברדיטשוב, ומתוכו להבין מהי מסירות נפש אמיתית ומה ההבדל בין אדם המוסר את נפשו למען מטרה, לבין אדם שכל מציאותו היא אותה מטרה.

ושם נפגוש את אחד הסודות העמוקים ביותר של הנהגת הרבי.

אם השער הקודם היה לבו הרגשי של המאמר, הרי שהשער הזה הוא לבו החסידי.

כאן אנו עוברים מאהבה אל ביטול, מחמלה אל מסירות נפש, וממסירות נפש אל מדרגה עמוקה אף יותר. מצב שבו האדם אינו חש כלל שהוא מוסר את נפשו, משום שאין הוא חי עבור עצמו מלכתחילה.

שער שישי

אי אפשר לשחד אהבה אמיתית – כאשר השליחות הופכת למציאות החיים

ישנה מדרגה שבה האדם אוהב. ישנה מדרגה גבוהה יותר שבה האדם מוכן להקריב למען אהבתו.

אך קיימת מדרגה עמוקה עוד יותר. מדרגה שבה האדם כלל אינו חש שהוא מקריב.                מפני שטובת הזולת חדלה להיות יעד חיצוני עבורו והופכת להיות עצם מציאותו.

בנקודה זו אין עוד מאבק בין "אני" לבין "השליחות". אין עוד התלבטות בין "רצוני" לבין "טובת האחר". השליחות אינה דבר שהאדם עושה. היא הדבר שהוא.

פעם סיפר הרבי סיפור מופלא על רבי לוי יצחק מברדיטשוב.

מסופר כי לפני הסתלקותו הכריז רבי לוי יצחק שלא ייכנס לגן עדן עד שיפעל את ביאת המשיח. אלא שלאורך הדורות היו צדיקים נוספים שאמרו דברים דומים. הם ביקשו לוותר אפילו על התענוגים הרוחניים העליונים ביותר כדי לפעול את גאולת ישראל.

אך לבסוף, כך מסופר, "שיחדו" אותם בגילויים רוחניים נעלים, וכאשר נפתחו לפניהם שערי גן עדן נכנסו. ואז הוסיף הרבי את החידוש העמוק. גם אצל רבי לוי יצחק מצאו דרך "לפתות" אותו. כאשר נשמעה קדושה בגן עדן, לא יכול היה לעמוד מנגד ונכנס.

לכאורה זהו סיפור חסידי שמימי מרגש ונוגע אך כיצד הוא קשור אלינו? כשנתבונן לעומק נראה כיצד הוא נוגע באחת השאלות היסודיות ביותר בעבודת ה'. מדוע אדם מוכן למסור את נפשו? מה מניע אותו? מהו מרכז חייו?

כדי לבאר זאת הביא הרבי את ההבחנה הידועה בתורת החסידות בין רבי עקיבא לבין אברהם אבינו.

רבי עקיבא אמר: "כל ימי הייתי מצטער מתי יבוא לידי ואקיימנו." כלומר, מסירות הנפש הייתה עבורו פסגת עבודת ה'. הוא השתוקק אליה. הוא ציפה לה. הוא ראה בה את השיא הרוחני העליון.

אברהם אבינו, לעומת זאת, לא חיפש מסירות נפש. הוא לא חיפש גבורה. הוא לא חיפש גדלות. הוא לא חיפש אפילו קידוש השם. הוא חיפש דבר אחד בלבד: לגלות את הקדוש ברוך הוא בעולם. לפרסם אלוקות. להיטיב לברואיו. לפתוח את אוהלו לארבע רוחות השמים. להביא אור למקומות החשוכים.

ואם בדרך לכך יידרש למסור את נפשו הוא יעשה זאת. לא משום שמסירות הנפש היא מטרתו. אלא משום שהיא חלק מן הדרך.

זהו הבדל דק ועדין. אך הוא יוצר שני עולמות שונים לחלוטין.                                              בעולם הראשון האדם מוכן לוותר על עצמו. בעולם השני האדם כבר אינו עסוק בעצמו.             בעולם הראשון קיימת הקרבה. בעולם השני קיימת שליחות.                                              בעולם הראשון האדם אומר: אני מוותר על משהו יקר למענכם. בעולם השני הוא אומר: אינני עוסק בי כלל.

כאן מתחילה להתגלות עומקה של מנהיגות הגאולה.

משום שכל עוד האדם חש שהוא מקריב, עדיין קיים במרכז הסיפור "אני" כלשהו. אני המוותר. אני הנותן. אני המוסר את נפשי. אמנם זהו "אני" קדוש ונעלה, אך עדיין הוא קיים.

אצל הרועה הנאמן מתרחשת תנועה אחרת. הוא חדל להיות מרכז הסיפור. העם נעשה מרכז הסיפור. השליחות נעשית מרכז הסיפור. רצון ה' נעשה מרכז הסיפור. והוא עצמו נעשה צינור בלבד.

אולי משום כך איננו מוצאים אצל משה רבינו חיפוש אחר גדולה. הוא אינו מחפש הנהגה. הוא אף מבקש להימנע ממנה.

איננו מוצאים אצל יונה חיפוש אחר נבואה. אדרבה, הוא מוכן לסבול כדי להגן על עמו.

ואיננו מוצאים אצל הרבי חיפוש אחר כבוד, כוח או מעמד.

כל מציאותם מכוונת לדבר אחד: האחר!

כאן מתבררת גם הנקודה שבה עסקנו מראשית המאמר.

ההבדל בין אחדות הישרדותית לבין אחדות של גאולה.

אחדות הישרדותית עדיין נובעת מן ה"אני". אני זקוק. אני חסר. אני מבקש ביטחון. אני מחפש הגנה. ולכן אני מתחבר לאחרים. האחדות נולדת מן הצורך.

אך אחדות של גאולה נולדת ממקום אחר לגמרי. היא נולדת ממלאות. האדם אינו מבקש לקבל. הוא מבקש להעניק. הוא אינו מחפש מי יחזק אותו. הוא מחפש את מי יוכל לחזק. הוא אינו מחפש משמעות לעצמו. הוא הופך להיות משמעות עבור אחרים.

כאן אנו מתחילים לראות את עומק דמותו של הרבי.

לא רק כאדם שאהב יהודים. לא רק כמנהיג שפעל למענם. אלא כאדם שכל מציאותו הייתה טובתם.

כפי שאמר הרבי על חמיו הרבי הריי"צ: אצל שאר הצדיקים, הבאת הגאולה הייתה מסירות נפש. אצל הרבי הריי"צ זו הייתה עצם מציאותו. ולכן אי אפשר היה "לקנות" אותו בגילויים רוחניים. מפני שמעולם לא חיפש דבר עבור עצמו.

וכאן מתחילה להתגלות משמעות חדשה למושג גאולה. גאולה איננה רק אירוע היסטורי.   היא איננה רק סיום הגלות. היא תודעה!

היא מצב שבו האדם חדל להיות שבוי בתוך עצמו. כאשר ה"אני" מפסיק להיות מרכז הקיום. וכאשר החיים עצמם הופכים שליחות.

אלא שכעת נותרת שאלה אחרונה.

אם כל המהלך הזה עוסק בהפיכת משבר לשליחות, מצור לאחדות וגלות לגאולה

מדוע דווקא חודש תמוז, החודש שבו נבקעו חומות ירושלים, הפך גם לחודש גאולתו של הרבי הריי"צ?

מהו הסוד הטמון בחודש אחד המסוגל להכיל גם את תחילת החורבן וגם את בשורת הגאולה?

כדי להבין זאת עלינו להיכנס אל השער הבא, שבו נגלה כיצד דווקא מתוך הבקעת החומות מתחילה להיוולד גאולה חדשה.

אם עד עכשיו עסקנו ברעיונות, בדמויות ובתודעות, הרי שכאן אנו פוגשים את הזמן עצמו. חודש תמוז הופך ממסגרת כרונולוגית לסמל רוחני. הוא נעשה מראה המשקפת את כל המהלך שבנינו: המעבר ממצור לגאולה, מהישרדות למלאות, מחורבן לשליחות.

שער שביעי

חודש תמוז – כאשר המשבר מגלה את הגאולה

ישנם חודשים בלוח השנה היהודי שאופיים ברור ומובהק.                                                           ניסן הוא חודש הגאולה. תשרי הוא חודש החגים. כסלו הוא ראש השנה לחסידות.

אך כאשר מזכירים את חודש תמוז, נדמה שהלב נמשך מיד אל י"ז בתמוז. אל החומות שנבקעו. אל ראשית החורבן. אל תחילתו של מסע הכאב שהסתיים בחורבן בית המקדש.

במבט ראשון נדמה כי תמוז הוא חודש של משבר. חודש שבו נפרצו הגבולות. חודש שבו החלו החומות להיסדק. חודש שבו התגלתה פגיעותה של ירושלים.

אך כאשר מתבוננים מעט יותר לעומק, מתגלה דבר מופלא.

באותו חודש עצמו מאירים גם י"ב ו- י"ג בתמוז ימי גאולתו של אדמו"ר הריי"צ ממאסרו ברוסיה הסובייטית שתחילתם הייתה ב-ג' בתמוז.

ופתאום מתגלה תמונה שונה לחלוטין. לא חודש אחד לפנינו. אלא שתי תודעות המתגלות בתוך אותו חודש.

מצד אחד י"ז בתמוז. חומות נבקעות. מצור מתקדם. גלות מתקרבת. פחד, איום וחוסר ודאות.

מצד שני י"ב ו- י"ג בתמוז. מסירות נפש מנצחת. רוח האדם גוברת על הכוח המדכא. נשמת ישראל מסרבת להיכנע. ושער של גאולה נפתח בתוך החשכה.

לכאורה אלו שני סיפורים שונים. אך אולי דווקא משום שהם מופיעים באותו חודש, הם מלמדים סיפור אחד.

כאשר חומה נבקעת, אפשר להביט על כך בשתי דרכים.

אפשר לראות את האיום. ואפשר לראות את מה שנחשף.                                                      אפשר לראות את השבר. ואפשר לראות את מה שמבקש להיוולד מתוכו.

י"ז בתמוז מלמד אותנו מה קורה כאשר חומות נופלות מבחוץ.                                                   י"ב תמוז מלמד אותנו מה קורה כאשר חומות נופלות מבפנים.

ב- י"ז בתמוז נבקעה חומת ירושלים. ב- י"ב תמוז נבקעה חומת הפחד.                                    ב- י"ז בתמוז נחשפה פגיעותה של עיר. ב- י"ב תמוז נחשפה עוצמתה של נשמה.                             ב- י"ז בתמוז החל תהליך של חורבן. ב-י"ב תמוז התגלה הכוח להפוך את החורבן לגאולה.

אולי משום כך לא ראה הרבי הריי"צ את גאולתו כמאורע פרטי. כאשר יצא לחירות, יכול היה להודות על הצלתו האישית. יכול היה לראות בכך נס פרטי.

אך הוא בחר לומר מילים אחרות: "לא אותי בלבד גאל הקדוש ברוך הוא…                                 כי אם גם את כל אשר בשם ישראל יכונה."

במילים אלו טמונה כל תפיסת המנהיגות שפגשנו לאורך המאמר.

האדם הפרטי חווה את חייו כחייו. המנהיג האמיתי חווה את חייו כחלק מחיי עמו.                         לכן גם גאולתו אינה פרטית. כשם שמסירות נפשו לא הייתה פרטית.

כאן חוזרים ומתחברים כל הסיפורים שפגשנו.

יונה הנביא חשש מקטרוג על ישראל.                                                                                 משה רבינו היה מוכן לשלם מחיר אישי כדי להגן על עמו.                                                         הרבי הריי"צ מסר את נפשו עבור יהודים שמעולם לא פגש.                                                  והרבי מליובאוויטש נשא על כתפיו את כאבם ותקוותם של יהודים מכל קצוות תבל.

לכל אחת מן הדמויות הללו הייתה יכולת נדירה להביט מעבר לעצמה.                                      כולן חיו מתוך אותה תודעה: החיים אינם מתחילים בי. הם מתחילים בשליחות!

וכאן מתגלה משמעות חדשה למושג "גאולה".

בדרך כלל אנו מדמיינים גאולה כמצב שבו נעלמים כל הקשיים. כאשר החומות עומדות על תילן. כאשר אין מלחמות. כאשר אין מצור. כאשר אין איום.

אך הדמויות שפגשנו לאורך המסע מלמדות דבר אחר.

הגאולה אינה מתחילה כאשר המשבר מסתיים. היא מתחילה כאשר האדם מפסיק לראות את המשבר כמרכז הסיפור!

כאשר הוא מגלה בתוך המשבר משמעות. בתוך המצור שליחות. ובתוך החושך ניצוץ של אור.

במובן זה, חודש תמוז הופך למשל על חייו של כל אדם. כולנו פוגשים רגעים של י"ז בתמוז.

רגעים שבהם נדמה שחומות חיינו נסדקות. רגעים של אובדן, בלבול, כאב או חוסר ודאות.

אך באותם רגעים ממש מסתתר גם י"ב בתמוז.

האפשרות לבחור כיצד להגיב. האפשרות לגלות כוחות שלא ידענו שקיימים בנו. האפשרות להפוך את המשבר למרחב של צמיחה. ואת החושך לקריאה חדשה של שליחות.

כאן מתגלה גם משמעותו העמוקה של הרעיון שבו פתחנו את המאמר.

המצור על ירושלים יצר אחדות. אך הייתה זו אחדות שנכפתה על ידי המציאות.

הרבי ביקש ללמד אותנו שלא להמתין למצור. לא להמתין לחומה שתיסדק. לא להמתין למשבר שיאלץ אותנו להתקרב. אלא לבחור כבר עכשיו באחדות. לבחור כבר עכשיו במלאות. לבחור כבר עכשיו בשליחות.

ומכאן אנו מגיעים אל התחנה האחרונה במסענו.

לאחר שפגשנו את המצור, את יונה, את משה, את הרבי הריי"צ ואת הרבי מליובאוויטש. לאחר שהתבוננו בגלות ובגאולה, בחמלה ובמסירות נפש.

נשארת השאלה הגדולה: איזו אחדות אנו מבקשים לבנות?

אחדות של פחד או אחדות של אהבה? אחדות של חוסר או אחדות של מלאות? אחדות של הישרדות או אחדות של גאולה?

בשער האחרון ננסה לאסוף את כל החוטים הללו לתמונה אחת שלמה.                                   תמונה המבקשת להאיר את דרכו של האדם, של הקהילה ושל הדור כולו במסעו מן המצור אל הגאולה.

אם השער הראשון היה השאלה, הרי שהשער האחרון הוא התשובה. לא תשובה פילוסופית בלבד, אלא קריאת כיוון לחיים. כאן מתברר שהרעיון במאמר כולו אינו עוסק רק בעשרה בטבת, במי מריבה, ביונה הנביא, בי"ב תמוז או ברבי.                                                           הוא עוסק בשאלה אחת הנוגעת לכל אדם: מאיזה מקום אני בוחר לחיות את חיי?

שער שמיני

אחדות של מצור או אחדות של גאולה – הבחירה הגדולה של האדם

לאורך מסענו פגשנו דמויות שונות, תקופות שונות ואירועים שונים.

פגשנו את ירושלים הנתונה במצור.                                                                                  פגשנו את יונה הנביא הבורח מפני שליחותו מתוך אהבה עמוקה לעמו.                                    פגשנו את משה רבינו המוכן לשלם מחיר אישי כבד כדי שלא יתעורר קטרוג על בני ישראל.  פגשנו את הרבי הריי"צ המוסר את נפשו עבור יהודים שמעולם לא פגש.                                ופגשנו את הרבי מליובאוויטש הרואה בכל אדם עולם מלא ושליחות אלוקית ייחודית.

לכאורה אלו דמויות שונות המספרות סיפורים שונים.

אך ככל שהתקדמנו במסע התברר שהם מספרים סיפור אחד. כולם עוסקים בשאלה כיצד האדם רואה את עצמו ביחס לאחר.

האם הוא חי מתוך חוסר או מתוך מלאות? האם הוא מחפש מפלט או מחפש שליחות?              האם הוא מתקרב לאחר מפני שהוא זקוק לו, או מפני שהוא מבקש להעניק לו?

זו למעשה השאלה העומדת ביסוד כל מערכת יחסים אנושית.

כאשר האדם חש ריקנות פנימית, הוא נוטה לחפש באחר מקור לקיומו. הוא מבקש ממנו אישור. ביטחון. משמעות. הכרה.

האחדות שהוא יוצר נושאת בתוכה צורך עמוק. ולכן היא עלולה להיות שברירית. היא תלויה בנסיבות. היא תלויה במצב. היא תלויה במילוי החסר.

לעומת זאת, כאשר האדם חי מתוך מלאות פנימית, נולדת אפשרות אחרת לגמרי.

הוא אינו זקוק לאחר כדי להיות. הוא כבר קיים. הוא כבר בעל ערך. הוא כבר מחובר למקור חייו. ומשום כך הוא יכול לצאת מעצמו. להקשיב. להכיל. לאהוב. להעניק.

כאן נולד ההבדל שבין אחדות הישרדותית לבין אחדות של גאולה.

אחדות הישרדותית שואלת: כיצד נוכל לעבור יחד את המשבר?

אחדות של גאולה שואלת: כיצד נוכל לגלות יחד את הטוב?

אחדות הישרדותית נאחזת באחר מפני הפחד להישאר לבד.

אחדות של גאולה מושיטה יד לאחר מתוך רצון שלא יישאר לבד.

האחת נולדת מן המחסור.השנייה נולדת מן השפע.

במבט זה, כל הדמויות שפגשנו לאורך הדרך נעשות חוליות בשרשרת אחת.

יונה מלמד אותנו אהבה.                                                                                                משה מלמד אותנו אחריות.                                                                                                הרבי הריי"צ מלמד אותנו מסירות נפש.                                                                                 והרבי מליובאוויטש מלמד אותנו כיצד להפוך את כל אלה לתודעת חיים.

לא להמתין למשבר. לא להמתין למצור. לא להמתין לחורבן. אלא להתחיל כבר עכשיו לחיות מתוך גאולה.

אולי זו גם משמעותה העמוקה של מנהיגות אמיתית.

מנהיג איננו האדם העומד בראש המחנה. מנהיג הוא האדם הרואה את הטוב גם כאשר אחרים רואים את החיסרון. הרואה את הנשמה גם כאשר אחרים רואים רק את ההתנהגות. הרואה את הגאולה גם כאשר אחרים רואים רק את הגלות.

זו הייתה דרכו של משה. זו הייתה דרכו של הרבי הריי"צ. וזו הייתה דרכו של הרבי מליובאוויטש.

כולם סירבו לקבל את המציאות כפי שהיא נראית לעין. לא מפני שהתכחשו לקושי. אלא מפני שראו עמוק יותר. הם ראו את מה שהמציאות יכולה להיות.

וכאן שבים אנו אל המצור שבו פתחנו. המצור על ירושלים אכן היה תחילתו של חורבן.

אך הרבי מלמד אותנו לראות בו גם דבר נוסף. הוא גילה שכאשר בני אדם חדלים לעסוק רק בעצמם, הם מגלים זה את זה. שהמצור יצר אחדות. שנוצרה דאגה הדדית. שנוצרה אכפתיות. שנוצר "ביחד".

אלא שהלקח האמיתי איננו להמתין למצור. הלקח הוא ליצור את אותה אחדות גם כאשר אין מצור. לבחור בה כאשר אין משבר. לחיות אותה כאשר אין איום.

זהו אולי ההבדל העמוק ביותר בין גלות לגאולה.

בגלות, הנסיבות יוצרות את האחדות. בגאולה, התודעה יוצרת את האחדות.                           בגלות, האדם נדחף אל האחר. בגאולה, האדם בוחר באחר.                                                 בגלות, הקשר נולד מתוך פחד. בגאולה, הקשר נולד מתוך אהבה.

וכאשר אדם חי מתוך אהבה כזו, מתרחש דבר מופלא. הוא חדל לראות את עצמו כמרכז העולם. אך גם אינו מבטל את עצמו. להפך.

דווקא משום שהוא מלא, הוא מסוגל להעניק.                                                                       דווקא משום שהוא מחובר למקור חייו, הוא מסוגל להתחבר לאחר.                                           ודווקא משום שאינו עסוק כל העת בשאלה מה חסר לו, הוא פנוי לראות מה חסר לזולתו.

זוהי גדלות המוחין שעליה דיברו רבותינו נשיאנו לדורותיהם בתורת החסידות.

זוהי נדיבות הלב. זוהי תודעת השליחות. זוהי ההבנה שמה שטוב עבורי איננו רכוש פרטי שעליי לשמור לעצמי. אלא אור שעליי לחלוק עם העולם.

ואולי זוהי גם משמעותם של י"ב ו- י"ג תמוז בתוך חודש תמוז.

דווקא במקום שבו ההיסטוריה זוכרת חומות שנבקעו, מתגלה מנהיג המלמד כיצד לפתוח לבבות.                                                                                                                       דווקא במקום שבו החל החורבן, מתגלה כוח הגאולה.                                                                 דווקא במקום שבו נדמה שהכול מתפורר, מופיעה האפשרות לבנות מחדש.

הגאולה, אם כן, איננה מתחילה כאשר העולם משתנה. היא מתחילה כאשר האדם משתנה. כאשר הוא מפסיק לחיות מתוך חוסר ומתחיל לחיות מתוך מלאות.                                           כאשר הוא מפסיק לחפש באחדות מפלט לקיומו, ומתחיל לראות בה מתנה שהוא מבקש להעניק לעולם.

וכאשר די אנשים בוחרים לחיות כך, חדלה האחדות להיות תגובה למשבר והופכת להיות צורת חיים. או אז, גם המצור עצמו מתחיל להתהפך לגאולה.

אולי זו המתנה הגדולה שהותירו לנו משה רבינו, יונה הנביא, הרבי הריי"צ והרבי מליובאוויטש.

הם לימדו אותנו שלא להמתין לימים טובים יותר כדי לאהוב.                                                        לא להמתין למשבר כדי להתאחד.                                                                                             לא להמתין לחושך כדי לחפש אור.

אלא לחיות כבר עכשיו מתוך אותה תודעת גאולה המבקשת לראות בכל אדם נשמה, בכל מפגש שליחות, ובכל רגע הזדמנות להוסיף אור בעולם.

ומתוך בחירה זו הולכת ונבנית אותה אחדות שאינה נכפית מבחוץ אלא צומחת מבפנים.            אחדות של אנשים מלאים. אחדות של לבבות פתוחים. אחדות של שליחות. אחדות של גאולה.

אחרית דבר – מן המצור אל הגאולה

המסע שעברנו בין שערי המאמר הזה החל בהתבוננות אחת, לכאורה פשוטה, בדבריו של הרבי מליובאוויטש על המצור שהחל בעשרה בטבת. התבוננות שביקשה לראות כיצד דווקא בתוך אירוע הנחשב לתחילתו של החורבן, גנוז גם ניצוץ של אחדות.

אך ככל שהעמקנו, הלכה ונפתחה בפנינו תמונה רחבה יותר. התברר שהמצור איננו רק אירוע היסטורי. הוא מצב אנושי. הוא רגע שבו האדם חש שהחומות סוגרות עליו. שהמציאות מצמצמת אותו. שהפחד והחוסר מבקשים להגדיר את עולמו.

ובתוך אותו מצור עלתה השאלה הגדולה:                                                                             איזו אחדות אנו מבקשים?                                                                                               האם אחדות הנולדת מתוך פחד?                                                                                         או אחדות הנולדת מתוך אהבה?                                                                                       האם אחדות המבקשת להציל את האדם מריקנותו?                                                                   או אחדות המבקשת לחלוק עם העולם את מלאותו?

לאורך הדרך פגשנו את יונה הנביא, את משה רבינו, את הרבי הריי"צ ואת הרבי מליובאוויטש.

לכאורה דמויות עם סיפור חיים מגוון מרתק אך שונה. אך כולן האירו פנים שונות של אותה אמת.

האדם איננו נמדד רק ביכולתו לדאוג לעצמו. גדולתו מתגלה ביכולתו לצאת מעצמו. לראות את האחר. לשאת אותו בליבו. לחיות מתוך תחושת אחריות, אהבה ושליחות.

וככל שהתבהרה התמונה, הלכה והתחדדה הבחנה אחת:                                                        ישנה אחדות הישרדותית. וישנה אחדות של גאולה.                                                             האחת נולדת מתוך חוסר. השנייה מתוך מלאות.                                                                  האחת מבקשת לקבל. השנייה מבקשת להעניק.                                                              האחת שואלת: "מי יחזק אותי?" והשנייה שואלת: "את מי אוכל לחזק?"

אולי משום כך הגלות והגאולה אינן רק תקופות בהיסטוריה. הן תודעות נפש!

הגלות מתחילה כאשר האדם מחפש באחר את מה שחסר לו.                                               הגאולה מתחילה כאשר האדם חולק עם האחר את מה שממלא אותו.

וזוהי אולי המתנה הגדולה שהותירו לנו רועי ישראל בכל הדורות.                                                לא להמתין למשבר כדי להתאחד.                                                                                         לא להמתין לחושך כדי לחפש אור.                                                                                            לא להמתין למצור כדי לגלות את הזולת.

אלא לבחור כבר עכשיו לחיות מתוך אותה מלאות המבקשת להפוך את החיים לשליחות.               ומתוך כך לגלות שגם כאשר החומות נבקעות, אין זו בהכרח תחילתו של חורבן.                               לעיתים זו תחילתה של גאולה המבקשת להיוולד.

בנימה אישית – מה אני לקחתי מהמאמר  ומה חשוב לי להעניק לקוראים/ות:

הגאולה איננה מתחילה כאשר העולם נעשה מושלם. היא מתחילה כאשר האדם מפסיק לחיות מתוך מחסור ומתחיל לחיות מתוך שליחות.

זה רעיון שיש בו הרבה תקווה.

מפני שהוא אומר שהדרך לגאולה אינה מתחילה רק באירועים גדולים, אלא בהחלטות קטנות של הלב. בבחירה לראות אדם. בבחירה להקשיב. בבחירה לאהוב. בבחירה להעניק. בבחירה ליצור אחדות גם כשאין מצור המחייב אותה

אולי זו גם גדולתם של הרעיונות החסידיים העמוקים ביותר.

הם אינם נשארים בשמים. הם יורדים אל החיים. הם הופכים דרך להסתכל על אדם אחר, על ילד, על תלמיד, על בן זוג, על קהילה, ועל עצמנו.

וככל שאני מתבונן במבנה שנוצר, אני רואה שהמאמר אינו מסתיים בגאולה העתידית בלבד.

הוא מסתיים בקריאה עדינה:                                                                                           להיות אדם שיוצר סביבו מרחב של גאולה.                                                                            מרחב שבו אנשים אינם נמדדים רק לפי חסרונותיהם.                                                           מרחב שבו אחדות אינה תוצאה של איום.                                                                         מרחב שבו אהבה אינה עסקה.                                                                                          מרחב שבו שליחות צומחת מתוך מלאות.

וזה אולי אחד המסרים היפים ביותר שאפשר לקחת מדמותו של הרבי כמנהיג בדור הגאולה: לא להמתין שהעולם ישתנה כדי להתחיל לחיות גאולה. אלא להתחיל לחיות גאולה, ובכך לשנות את העולם.

שבת שלום