השאלה שאיננו שואלים את עצמנו!

יש שאלות שאנו נשאלים מדי יום. מה שלומך? במה אתה עובד? מה אתה מתכנן לעשות?

ויש שאלות אחרות, נדירות יותר, שאלות שאינן עוסקות במה שאנו עושים אלא במי שאנחנו.

אחת השאלות הללו היא:מי קהל היעד שלך?

במבט ראשון זו נראית שאלה השייכת לעולם הפרסום. אנשי שיווק שואלים אותה. בעלי עסקים מתלבטים בה. מרצים, אמנים, אנשי תקשורת ויוצרי תוכן עסוקים בה.

אבל כאשר מתבוננים בה מעט יותר לעומק, מתגלה שהיא איננה שאלה מקצועית כלל.

זוהי שאלה על החיים עצמם.

באחד המפגשים הטיפוליים שלי שוחחתי עם אמן מוכר ואהוב. אדם שממלא אולמות. אלפי אנשים שרים איתו. מריעים לו. מבקשים להצטלם איתו. מעניקים לו אהבה בלתי פוסקת.

הוא תיאר בפניי רגע שמתרחש שוב ושוב.

המופע מסתיים. האורות כבים. הקהל מתפזר. הוא נכנס לרכב ושב לביתו. ואז מגיעה נפילת מתח גדולה. לפני שעה עמד מול אלפי אנשים. כעת ממתינים לו כיור, כביסה, ילדים עייפים ושגרת חיים רגילה.

המעבר החד הזה מטלטל אותו.

הקשבתי לדבריו והבנתי שאין כאן רק סיפור של עייפות. יש כאן שאלה עמוקה בהרבה.

מהיכן הוא שואב את תחושת המלאות שלו? מה באמת ממלא את נפשו? האם אלו מחיאות הכפיים? האם אלו המבטים המעריצים? האם זו ההכרה הציבורית? או שמא אלו האנשים שחיים לצדו באמת? אשתו. ילדיו. משפחתו. אנשים שאוהבים אותו לא בזכות הופעה אחת מוצלחת, אלא בזכות מי שהוא!

לאט לאט הבנתי ששאלה זו איננה שייכת רק לאמנים. היא שייכת לכולנו.

לרב החוזר משיעור מוצלח. למטפל שסיים יום מלא מפגשים. לרופא שקיבל הכרת תודה ממטופל. למנהל שזכה להערכה בעבודתו. לכל אדם שחוזר בערב לביתו.

ושם, בין ארבעה קירות פשוטים, מתברר לו לפתע מי באמת מרכז חייו. מי מקבל את כוחותיו. מי מקבל את סבלנותו. מי מקבל את אהבתו. ומי מקבל רק את מה שנשאר.

וכאן נולדת שאלה נוספת. אולי עמוקה אפילו יותר: האם הבעיה היא שאין לנו מספיק פניות נפשית? או שמא אין לנו מספיק מלאות נפשית?

שהרי אדם מלא מסוגל להיות פנוי. ואדם רעב, גם אם יתאמץ מאוד, ימשיך לחפש מזון לנפשו.

וככל שהתבוננתי בדבר, הבנתי שהשאלה הזאת מתרחבת להיסטוריה שלנו כעם.           והיא מסתתרת בין פסוקי פרשת קרח.

היא מתגלה בדמותו של אדם שהיה לו כמעט הכל ובכל זאת הרגיש שחסר לו דבר אחד. והדבר האחד הזה הפך למרכז חייו.

שער ראשון

קרח האיש שהיה לו הכל, מלבד היכולת לשמוח בחלקו!

אחד הסיפורים הדרמטיים והמטלטלים ביותר בתורה הוא סיפור מחלוקת קרח ועדתו על משה רבנו.

לכאורה מדובר במחלוקת על הנהגה. על כהונה. על סמכות. על תפקידים. אבל מתחת לפני השטח מסתתר סיפור עמוק הרבה יותר. סיפור על נפש האדם.

קרח לא היה אדם פשוט. חז"ל מתארים אותו כאחד האנשים הגדולים והמיוחסים שבדורו. בן למשפחה מכובדת. עשיר עצום. בעל השפעה. חכם. פיקח. מקורב למשה ולאהרן. אדם שרבים היו חולמים להיות במקומו.

ובכל זאת, משהו בתוכו לא נתן לו מנוחה. לכאורה לא היה חסר לו דבר. אך האמת הייתה שחסר לו דבר אחד. והדבר האחד הזה מחק בעיניו את כל מה שכבר היה בידו.

הוא ראה את אהרן. הוא ראה את הכהונה. הוא ראה את מרכז הבמה. והוא רצה להיות שם.

חז"ל מתארים כיצד קנאה זו הלכה ותפחה עד שהפכה למחלוקת. עד שהפכה למרד. עד שהפכה למלחמה.

וכאן עולה שאלה נוקבת:

כיצד ייתכן שאדם שקיבל כל כך הרבה מרגיש כל כך חסר? כיצד ייתכן שאדם מוקף שפע, חי מתוך תחושת מחסור?

נדמה שהתשובה טמונה בכך שקרח חדל לראות את חייו שלו. הוא החל להביט כל הזמן בחייו של מישהו אחר.

וכל עוד אדם עסוק במה שיש לאחר, הוא אינו מסוגל לשמוח במה שיש לו. הוא נעשה שבוי של השוואה.

וכאשר ההשוואה הופכת למרכז החיים, החסר לעולם ינצח את השפע. כי תמיד יהיה מישהו גדול יותר. עשיר יותר. נערץ יותר. חשוב יותר.

וכאן מתחילה להיחשף השאלה האמיתית של הפרשה. קרח אינו מחפש יעד. קרח מחפש קהל.

אם בשער הראשון התבוננו בקרח כאדם שהיה לו הכל ובכל זאת חש חסר, הרי שכעת נוכל להעמיק עוד יותר אל תוך נפשו ולהבין מה באמת הניע אותו.

 

שער שני

קרח האדם המחפש קהל

יש רגעים בחיים שבהם אדם מגלה שהמלחמה שהוא מנהל כלפי חוץ אינה אלא השתקפות של מלחמה פנימית.

כלפי חוץ נראה שקרח נאבק במשה. הוא אוסף סביבו אנשים. מגייס תמיכה. נושא נאומים. מעלה טענות. מעורר סערה ציבורית.

אבל אם נתבונן מעט יותר לעומק נגלה שהמאבק האמיתי של קרח לא היה מול משה כלל. הוא היה מול עצמו. שהרי משה לא לקח ממנו דבר. אהרן לא גזל ממנו דבר. איש לא ניסה להשפילו. איש לא ביקש למחוק את מקומו. קרח נשאר אותו אדם מכובד שהיה לפני כן. ובכל זאת הוא לא הצליח לנוח.

מדוע?

מפני שלפעמים הכאב הגדול ביותר אינו נובע ממה שאין לנו. אלא ממה שיש לאחרים.       יש אדם שאינו מסוגל ליהנות מן המתנה שהופקדה בידיו מפני שעיניו נשואות ללא הרף למתנה שהופקדה ביד זולתו.

הוא חדל לשאול: מה תפקידי? ומתחיל לשאול: מדוע תפקידו של האחר גדול משלי?       הוא חדל לשאול: מה קיבלתי? ומתחיל לשאול: מדוע הוא קיבל יותר?

וכאשר זה קורה, הנפש מאבדת את מנוחתה. היא חדלה לחיות את חייה שלה. היא מתחילה לחיות את חייהם של אחרים.

לא את התפקיד הוא רצה את המקום הוא רצה

במבט ראשון נראה שקרח רצה כהונה. אולם נדמה שבעומק הדברים הוא רצה משהו אחר. הוא רצה מקום. הוא רצה הכרה. הוא רצה להיות במרכז. הוא רצה לדעת שהוא החשוב ביותר.

זוהי נקודה עדינה אך מהותית.

אדם בעל שליחות מבקש למלא תפקיד. אדם רעב להכרה מבקש למלא חלל.              שליחות נובעת ממקום של נתינה. רעב להכרה נובע ממקום של קבלה.

ולכן גם כאשר אדם כזה מקבל עוד ועוד, הוא נותר רעב. מפני שאין תפקיד בעולם שיכול למלא חלל פנימי. אין תואר שיכול לרפא תחושת חסר. אין כבוד שיכול ליצור מלאות. כל אלו עשויים להרגיע לרגע. אך אינם מסוגלים להשקיט את הרעב עצמו.

"כי כל העדה כולם קדושים"

כאן מתגלה אחד הפרדוקסים הגדולים של הפרשה.

קרח מציג את עצמו כלוחם צדק. הוא נושא דגל של שוויון. הוא מדבר בשם העם. בשם הקדושה. בשם הזכויות. בשם הצדק: "וַיֹּאמְרוּ אֲלֵהֶם רַב לָכֶם, כִּי כָל הָעֵדָה כֻּלָּם קְדֹשִׁים…"

לכאורה טענה נשגבה.טענה מרשימה. טענה שנשמעת כמעט אידיאלית.

אלא שחז"ל מלמדים אותנו להביט גם על המניע שמאחורי המילים.

מפני שלא כל מלחמה בשם הצדק נובעת מצדק. ולא כל קריאה לשוויון נובעת מאהבת האדם.

לפעמים מאחורי סיסמאות גדולות מסתתר כאב אישי קטן. לפעמים מאחורי אידיאולוגיה מסתתר אגו פצוע.

ולפעמים אדם נלחם כביכול למען כולם, בעוד שבעומק נפשו הוא נלחם למען עצמו.

זו אולי אחת הסכנות הגדולות ביותר בחיי האדם. היכולת להלביש רצון אישי בלבוש של אידיאל.

להפוך את ה"אני" ל"אנחנו". ולהאמין באמת ובתמים שהוא פועל לשם שמים.

מי הקהל שלך?

כאן אנו שבים אל השאלה שהעלנו בפתיחת הדברים.

מי הקהל שלך?

זוהי שאלה שנשמעת פשוטה. אך למעשה היא אחת השאלות העמוקות ביותר שאדם יכול לשאול את עצמו.

למי אתה נותן את הכוח שלך? למי אתה נותן את הלב שלך? ממי אתה מבקש את ההכרה שלך? מי מעניק לך את תחושת הערך שלך?

יש אנשים שכל חייהם מנוהלים על ידי הקהל. לאו דווקא קהל של אלפים. לפעמים קהל קטן מאוד. כמה אנשים בעבודה. כמה חברים. כמה תלמידים. כמה עוקבים. כמה מעריצים.

הם חיים מתוך צורך תמידי להיות נראים. להיות מוערכים. להיות משמעותיים.

ולכן כל מחמאה ממלאת אותם. וכל ביקורת מרוקנת אותם. כל הצלחה מרוממת אותם. וכל כישלון מפיל אותם.

מפני שמרכז הכובד של חייהם אינו נמצא בתוכם. הוא נמצא בעיני הזולת.

קהל אינו יוצר מלאות

זוהי אולי אחת האשליות הגדולות ביותר של חיינו.

נדמה לנו שאם רק נקבל עוד קצת הערכה, עוד קצת אהבה, עוד קצת כבוד נרגיש סוף סוף מלאים.

אבל המציאות מלמדת אחרת: אפשר להיות מוקף אהדה ולהרגיש בודד. אפשר להיות נערץ ולהרגיש חסר ערך. אפשר להיות במרכז הבמה ולהרגיש ריק.

מפני שהכרה חיצונית מסוגלת להאיר את האדם. אך אינה מסוגלת למלא אותו!

היא דומה לאור זרקור. הוא מאיר בעוצמה. אך ברגע שהוא כבה החושך שב ומופיע.

המלאות האמיתית נולדת ממקום אחר. ממקום פנימי יותר. שורשי יותר. יציב יותר.

ומכאן מתחיל להופיע הניגוד הגדול של הפרשה.

מצד אחד עומד קרח. אדם שיש לו הכל אך מבקש קהל.

ומן הצד השני תופיע בעוד רגע דמות שכמעט אין לה שם.

אין לה מעמד. אין לה תפקיד. אין לה במה. אבל יש לה דבר אחר. יש לה יעד. ובזכותו היא מצליחה להציל עולם שלם.

בין קהל ליעד

ייתכן שזו אחת מנקודות המפנה החשובות ביותר בחיי האדם. כל עוד הוא מחפש קהל, הוא נשאר תלוי במה שיאמרו עליו. אך ברגע שהוא מגלה יעד, הוא מתחיל לחיות למען דבר הגדול ממנו.

הקהל שואל: מי רואה אותי? היעד שואל: מה מבקש ממני הרגע הזה?                            הקהל שואל: מה אני מקבל? היעד שואל: מה אני יכול להעניק?                                  הקהל מחפש הערכה. היעד מחפש משמעות.                                                              הקהל ממלא את האגו. היעד ממלא את הנשמה.

וכאן בדיוק מתחיל המעבר הגדול מסיפורו של קרח לסיפורה של אשת און בן פלת.

אם קרח מייצג את האדם המחפש קהל, הרי שהיא תייצג את האדם שמצא יעד.             ואדם שמצא יעד מגלה בתוכו כוחות שלא ידע על קיומם.

אם בשער הראשון התבוננו בקרח כאדם שהיה לו הכל ובכל זאת חש חסר, הרי שכעת נוכל להעמיק עוד יותר אל תוך נפשו ולהבין מה באמת הניע אותו.

אם בשער הקודם עמדנו מול קרח וניסינו להבין כיצד אדם שיש לו הכל עלול להישאר רעב מבפנים, כעת אנו פוגשים דמות אחרת לגמרי.

לא מנהיג. לא עשיר. לא איש ציבור. לא אדם שההיסטוריה שמרה את שמו באותיות של זהב. אלא אשה אחת. אשה שאפילו שמה לא נזכר.

ודווקא משום כך, נדמה שהיא הופכת לאחת הדמויות העמוקות ביותר בפרשה.

שער שלישי

אשת און בן פלת – האישה שלא חיפשה קהל אלא הצילה חיים

ישנם אנשים שהופכים לגדולים משום שהעולם רואה אותם.

וישנם אנשים שהופכים לגדולים דווקא מפני שהם רואים את העולם.                            אשת און בן פלת שייכת לסוג השני.

כאשר אנו קוראים את פרשת קרח, קל מאוד להישאב אל הדרמה הגדולה.

אל המרד. אל הנאומים. אל המחלוקת. אל מאתיים וחמישים ראשי הסנהדרין. אל הקרב על ההנהגה.

אבל דווקא בשולי הסיפור, כמעט מאחורי הקלעים, מסתתר אחד הסיפורים האנושיים והמרגשים ביותר.

סיפור שאין בו במה. אין בו כוח. אין בו שררה. אין בו פוליטיקה. יש בו בית. יש בו זוגיות. יש בו אישה אחת שמסרבת לאבד את האדם שהיא אוהבת.

 

אדם פשוט בתוך סערה גדולה

כאשר חז"ל מספרים לנו על און בן פלת, איננו פוגשים דמות הירואית.

הוא איננו מתואר כחכם גדול. לא כמנהיג. לא כבעל שיעור קומה מיוחד.

נדמה שאון הוא בדיוק מסוג האנשים שהחיים לעיתים סוחפים אותם.

הוא נסחף אחרי קרח. נסחף אחרי הכריזמה. נסחף אחרי הרעש. נסחף אחרי ההמון.

כמה אנושי הדבר!

כמה פעמים אדם מוצא את עצמו בתוך ויכוח, מחלוקת, החלטה או דרך חיים שלא באמת בחר בה מתוך שיקול דעת עמוק, אלא פשוט מפני שהלך עם הזרם.

לפעמים זו חברה. לפעמים מקום עבודה. לפעמים אידיאולוגיה. לפעמים קשר. ולפעמים מחלוקת.

נדמה שאון בן פלת הוא מייצגו של האדם הפשוט שבתוכנו.                                       האדם שלפעמים מאבד את קולו בתוך קולם של אחרים.                                           האדם שמפסיק לחשוב מה נכון, ומתחיל לחשוב מה כולם חושבים.

האישה שראתה את מה שבעלה לא הצליח לראות

אבל במקום שבו בעלה לא ראה, היא ראתה.                                                        במקום שבו הוא נסחף, היא נשארה יציבה.                                                                במקום שבו הוא ראה מאבק, היא ראתה אסון.

חז"ל שמים בפיה שאלה פשוטה לכאורה אותה היא מפנה לבעלה:

"מה נפקא מינה לך?" מה יצא לך מזה?

אם משה ינהיג – אתה תלמיד. אם קרח ינהיג – אתה תלמיד.

מה באמת אתה מרוויח מכל הסיפור?

זוהי שאלה גאונית בפשטותה. מפני שהיא מצליחה לחתוך את כל שכבות הרעש ולגעת בלב העניין.

פעמים רבות האדם נשאב לתוך מאבקים שאינם שלו.

הוא משקיע בהם כוחות עצומים. רגשות. כעסים. מאמצים. לילות ללא שינה.

וכאשר מישהו מבחוץ שואל אותו: "לשם מה?" הוא מגלה שאין לו תשובה.

אשת און אינה מתווכחת עם קרח. היא אינה נכנסת לעימות אידיאולוגי. היא פשוט מחזירה את בעלה אל המציאות. אל חייו. אל עצמו.

לראות את האדם שמעבר לרגע

אולי זהו אחד הסודות הגדולים של אהבה.

היכולת לראות את האדם שמעבר לטעות שלו. מעבר לחולשה שלו. מעבר לבלבול שלו.

אשת און אינה מבטלת את בעלה. אינה לועגת לו. אינה מתנשאת עליו.

היא מבינה שהוא נסחף. היא מבינה שהוא איבד לרגע את שיקול דעתו. והיא מבינה שאם לא תעשה מעשה הוא יאבד את חייו.

לפעמים אהבה איננה לומר לאדם את מה שהוא רוצה לשמוע. לפעמים אהבה היא להציל אותו מעצמו.

מלאות נפשית איננה לעסוק בעצמי

וכאן מתחיל להופיע אחד הרעיונות העמוקים ביותר במאמר.

מה מאפשר לאישה הזאת לפעול כך? מהיכן היא מגייסת את הכוחות? מהיכן באה הצלילות? מהיכן בא האומץ?

התשובה איננה רק חכמה. יש בעולם הרבה אנשים חכמים. התשובה היא מלאות.

מפני שאדם עסוק בעצמו אינו פנוי לראות את האחר.

אדם המוטרד כל העת ממעמדו, מכבודו, מהערכתו, מהכרה שהוא מקבל או לא מקבל  מתקשה לראות מה קורה מולו. כל האנרגיה שלו מופנית פנימה.

לעומת זאת, אדם מלא מסוגל להפנות את מבטו החוצה.

לא מפני שאין לו צרכים. אלא מפני שהוא אינו משועבד להם.

הוא אינו עסוק כל העת בשאלה: "מה אני מקבל?" ולכן הוא פנוי לשאול: "מה נדרש ממני?"

רגע האמת

השלב הבא בסיפור כמעט בלתי נתפס.

האדמה עומדת לפתוח את פיה. הגזירה כבר יצאה לדרך. והיא עדיין אינה מוותרת.

חז"ל מתארים כיצד היא נאחזת במיטתו של בעלה. מתפללת. מתחננת. זועקת. פונה לבורא עולם. פונה למשה. נלחמת על חייו.

יש משהו מרגש מאוד בתמונה הזאת.

מפני שבאותו רגע אין לה שום הבטחה להצלחה. אין לה ודאות. אין לה כוח. אין לה סמכות. אין לה השפעה.

יש לה רק דבר אחד. אכפתיות. אבל אכפתיות אמיתית והיא כוח אדיר.

כאשר משהו נוגע באמת בנפשו של אדם, מתגלים בו כוחות שלא ידע על קיומם.

ועל זה בדיוק כתב אדמו"ר המהר"ש: "כאשר העניין נוגע אזי מבינים ומשיגים אותו על הצד היותר טוב."

כאשר הלב מעורב באמת, נולדת חכמה חדשה.                                                     כאשר הנשמה מתעוררת, מופיעים כוחות חדשים.                                                                כאשר אכפת לנו באמת, אנו מוצאים בתוכנו דרכים שלא ראינו קודם.

 

 

"חכמות נשים בנתה ביתה"

כעת אפשר להבין את דברי שלמה המלך באור חדש.

בדרך כלל אנו נוטים לחשוב שחכמה פירושה ידע. הבנה. השכלה. תחכום.

אבל אולי כאן החכמה היא דבר אחר.                                                                            החכמה היא היכולת לראות מה באמת חשוב.                                                                    היכולת להבחין בין עיקר לטפל. בין רעש לבין אמת. בין אגו לבין חיים.

קרח היה מוקף אנשים. אשת און הייתה עסוקה באדם אחד.

קרח גייס עדה שלמה. היא הצילה בעל אחד.

קרח חיפש הנהגה. היא חיפשה חיים.

ולמרבה הפלא, דווקא היא היא זו שבנתה. דווקא היא זו שהצילה.

דווקא היא זו שזכתה להיכנס לדברי חז"ל כדוגמה נצחית ל"חכמות נשים בנתה ביתה".

מי הקהל שלך ומה היעד שלך?

נדמה שהמפגש בין קרח לבין אשת און חושף שתי תנועות נפש הפוכות.

קרח שואל: מי הקהל שלי? מי רואה אותי? מי יכיר בי? מי ייתן לי את המקום שאני חושב שמגיע לי?

אשת און שואלת: מה היעד שלי? מה נכון עכשיו? מה יועיל? מה יציל? מה יבנה? מה ישמור על הבית?

כאן בדיוק נולדת הפניות הנפשית. לא מתוך ויתור על העצמי. אלא מתוך מלאות שאינה עסוקה כל העת בעצמי.

וכאשר האדם מלא, הוא פנוי. כאשר הוא פנוי, הוא רואה. וכאשר הוא רואה, הוא מסוגל להציל.

לפעמים לא ציבור שלם. לא דור שלם. לא אומה שלמה. לפעמים אדם אחד. אבל לעיתים הצלת אדם אחד היא הצלת עולם ומלואו.

אם בשער הקודם פגשנו את אשת און בן פלת וראינו כיצד מלאות פנימית מאפשרת לאדם להיות פנוי לאחר, הרי שכעת אנו יוצאים למסע רחב יותר בין דמויות נוספות במקרא.

לכאורה כל אחת מהן חיה בתקופה אחרת, בסיפור אחר ובמציאות שונה לחלוטין.

אך כאשר מתבוננים בהן לעומק, מתגלה חוט דק המחבר ביניהן כולן.

זהו החוט של האכפתיות. זהו החוט של השייכות.

זהו החוט של אדם שאינו עסוק בשאלה "מה אני מקבל?", אלא בשאלה "מה נדרש ממני"?.

 

 

 

שער רביעי

דבורה, אביגיל ובנות צלפחד – כשנוגע באמת מתגלים כוחות שלא ידענו שקיימים בנו

אחד הדברים המופלאים ביותר בתורה הוא העובדה שהיא איננה מספרת רק על אנשים מושלמים.

התורה מספרת על בני אדם. על התמודדויות. על חולשות. על משברים. ועל רגעים שבהם אדם מגלה בתוכו כוחות שלא הכיר קודם.

זהו גם המכנה המשותף בין דבורה הנביאה, אביגיל ובנות צלפחד.

לכולן יש חכמה. לכולן יש אומץ. לכולן יש תבונת חיים.

אבל נדמה שהשורש העמוק של כל אלו אינו הכישרון שלהן. השורש הוא העובדה שמשהו נגע בהן באמת.

וכאשר דבר מה נוגע באמת בלב האדם, הוא מפסיק לעמוד מן הצד.

הוא נעשה שותף. הוא חדל להיות צופה. והופך להיות פועל.

דבורה – לראות את האור במקום שאחרים רואים פשטות

המדרש מספר לנו דבר מופלא על דבורה הנביאה.

האישה שהפכה לנביאה, לשופטת ישראל ולמנהיגה רוחנית של עם שלם, הייתה נשואה לאדם פשוט.

חז"ל מתארים אותו כעם הארץ. אדם שאינו נודע בגדלותו. אינו מפורסם בחכמתו. אינו עומד במרכז הבמה. אדם שרבים היו חולפים על פניו מבלי להבחין בו. אבל דבורה הבחינה.

לא משום שהייתה עיוורת לחסרונותיו. אלא מפני שראתה דבר עמוק יותר.

היא ראתה את מה שהוא יכול להיות!

וזהו אולי אחד ההבדלים הגדולים בין אדם חסר לאדם מלא.

אדם חסר עסוק במה שאין. אדם מלא רואה את מה שיכול לצמוח.

אדם חסר שואל: מה אני מקבל מהקשר הזה? אדם מלא שואל: מה ניתן להצמיח מתוך הקשר הזה?

דבורה אינה מחפשת קהל. היא אינה מחפשת הערצה. היא אינה בונה את עצמה על חשבון בעלה. להפך היא מרימה אותו. מעצימה אותו. מקרבת אותו אל הטוב. דואגת שיהיה שותף לדבר גדול ממנו.

וכאן מתגלה סוג נוסף של מלאות נפשית. המלאות שאינה זקוקה להיות הגדולה ביותר בחדר. המלאות המסוגלת לשמוח בגדילתו של אדם אחר.

לראות נשמה ולא רק אדם

כמה פעמים בחיינו אנו פוגשים אנשים ורואים רק את מה שהם עכשיו?

את חולשותיהם. את מגבלותיהם. את טעויותיהם. את חוסר הצלחתם.

אבל דבורה מלמדת מבט אחר. מבט שרואה את הנשמה. מבט שרואה את הפוטנציאל. מבט שרואה את העתיד.

ואולי זהו אחד הביטויים העמוקים ביותר של אהבה. לא לאהוב רק את מי שהאדם היום. אלא גם את מי שהוא עשוי להיות!

מי שחי מתוך חסר מתקשה לעשות זאת. מפני שהוא עסוק בעצמו. אך מי שחי מתוך מלאות מסוגל לראות מרחב גדול יותר.

הוא מסוגל לראות את האדם שמולו באמת.

אביגיל – כשהחכמה פוגשת אחריות

אם דבורה מלמדת אותנו לראות פוטנציאל, הרי שאביגיל מלמדת אותנו כיצד נראית אחריות בשעת משבר.

המקרא מתאר את נבל הכרמלי במילים קשות מאוד: "והאיש קשה ורע מעללים."

מולו ניצבת אביגיל: "טובת שכל ויפת תואר."

שני אנשים החיים תחת קורת גג אחת. אך שני עולמות שונים לחלוטין.

ואז מגיע רגע האמת. נבל מבזה ומשפיל את דוד המלך. דוד יוצא עם ארבע מאות לוחמים. האסון נראה בלתי נמנע.

כאן רוב האנשים היו קופאים. מתייאשים. מחפשים אשמים. או ממתינים שמישהו אחר יפתור את הבעיה.

אבל אביגיל עושה דבר אחר. היא לוקחת אחריות. לא מפני שהיא אשמה. אלא מפני שהיא אכפתית.

וזהו הבדל עצום!

אנשים רבים מוכנים לפעול כאשר האחריות מוטלת עליהם.                                               אנשים מעטים מוכנים לפעול כאשר האכפתיות מדברת מתוכם.

כאשר האגו מפנה מקום לאמת

שימו לב למתרחש. אביגיל אינה עסוקה בכבודה. אינה עסוקה בשאלה כיצד היא נראית. אינה עסוקה בשאלה מי צודק.

היא עסוקה בשאלה אחת: כיצד מצילים חיים.

וזהו אולי אחד הביטויים העמוקים ביותר של פניות נפשית.

פניות נפשית איננה רק רוגע. איננה רק שלווה.

פניות נפשית היא היכולת לשים בצד את האגו כאשר המציאות דורשת זאת.

לראות את האמת כפי שהיא. ולפעול למענה.

זה בדיוק מה שעושה אביגיל. וזו גם הסיבה שדוד מברך אותה: "וברוך טעמך וברוכה את."

מפני שבאותו רגע היא הצילה לא רק את ביתה. היא הצילה גם את דוד עצמו ממעשה שהיה עתיד להצטער עליו.

בנות צלפחד הכוח שנולד מתוך שייכות

ואז מגיע סיפור נוסף. שונה לחלוטין. לכאורה אין בו סכנת חיים. אין בו מחלוקת. אין בו מלחמה. יש בו חמש נשים. ובקשה אחת.

בנות צלפחד עומדות מול משה רבנו ותובעות את חלקן בארץ. במבט שטחי אפשר לחשוב שמדובר בסיפור על ירושה. אבל נדמה שיש כאן דבר עמוק הרבה יותר.

הן אינן נלחמות רק על קרקע. הן נלחמות על שייכות. על מקום. על עתיד. על חיבור.           הן מבקשות לומר: גם לנו יש חלק. גם אנחנו שייכות. גם אנחנו חלק מן הסיפור הגדול.

והיכן נולדת היכולת הזאת? במקום שבו אכפת. במקום שבו הלב מחובר. במקום שבו האדם חש קשר אמיתי לדבר.

"אם העניין נוגע"

כאן מתחברים הדברים לפתגם המופלא בשם אדמו"ר המהר"ש: "כאשר העניין נוגע אזי מבינים ומשיגים אותו על הצד היותר טוב."

לכאורה הדבר תמוה. וכי שכלו של אדם גדל לפתע? וכי הוא נעשה חכם יותר ברגע אחד?

התשובה היא שלא.

אבל כאשר דבר מה נוגע בלב באמת, כל כוחות הנפש מתגייסים אליו.

החשיבה נעשית חדה יותר. הרגישות מתעצמת. היצירתיות מתעוררת. והאדם מגלה כוחות שלא ידע שקיימים בו.

זה מה שקרה לאשת און. זה מה שקרה לדבורה. זה מה שקרה לאביגיל. וזה מה שקרה לבנות צלפחד.

כשנוגע באמת מתגלה המלאות

וכאן אנו מגיעים לנקודה עמוקה נוספת.

במבט ראשון נדמה שכל הנשים הללו גילו כוחות יוצאי דופן. אבל אולי האמת הפוכה. אולי הכוחות היו שם כל הזמן. הם פשוט היו חבויים. ומה שחשף אותם היה האכפתיות. החיבור. השייכות.

כאשר אדם מחפש קהל, רוב האנרגיה שלו מופנית אל עצמו. כאשר אדם מחובר ליעד, האנרגיה שלו משתחררת. והוא מגלה בתוכו עוצמות שלא הכיר.

מפני שמלאות נפשית איננה מצב שבו לאדם יש הכל. מלאות נפשית היא מצב שבו האדם מחובר לדבר הגדול ממנו.

לערך. לשליחות. לאהבה. לאחריות. למשמעות.

ואז הוא מגלה שהוא מסוגל הרבה יותר ממה שחשב.

 

מן המקרא אל החיים שלנו

כאן מסתיים מסען של דבורה, אביגיל ובנות צלפחד.

אך כאן מתחיל המסע שלנו.

מפני שהשאלה איננה רק מה הן עשו. השאלה היא מה אנחנו עושים.

האם גם אנחנו חיים מתוך מקום שנוגע באמת?

האם יש בחיינו דברים שאנו מוכנים לקום עבורם? להילחם עבורם? להתאמץ עבורם? להקריב עבורם? האם אנו חיים מתוך חיפוש אחר הכרה? או מתוך חיבור למשמעות? האם אנו מחפשים קהל? או מחפשים יעד?

מפני שכאשר אדם מוצא יעד אמיתי, הוא מגלה בתוכו כוחות שלא ידע על קיומם.

וכאן בדיוק מתחיל המעבר אל השער הבא. לא עוד סיפורי המקרא. אלא חיינו שלנו.           חיי הזוגיות. חיי המשפחה. חיי העבודה. החיים שבין הבית לבין העולם.

והשאלה הגדולה:

כיצד נולדת פניות נפשית ורגשית, ומדוע אדם מלא מסוגל להיות נוכח באמת עבור היקרים לו?

כאן אנו מגיעים אל לב לבו של המאמר.

עד כה פסענו בין דמויות המקרא. התבוננו בקרח, באשת און בן פלת, בדבורה, באביגיל ובבנות צלפחד.

ראינו אנשים שונים מאוד זה מזה, החיים בעולמות שונים ובתקופות שונות.

אך ככל שהעמקנו בהם, התברר שכל הסיפורים הללו אינם עוסקים רק בהם. הם עוסקים בנו!

הם עוסקים בשאלה כיצד נראית נפש האדם. מה ממלא אותה. מה מרוקן אותה. ומה מאפשר לה להיות פנויה באמת.

שער חמישי

מן המקרא אל הנפש – מלאות פנימית, פניות רגשית והבחירה בין קהל ליעד

יש מושגים שאנו משתמשים בהם לעיתים קרובות, אך איננו עוצרים לשאול מה באמת משמעותם.

אחד מהם הוא המושג: פניות נפשית ורגשית.

אנו אומרים על אדם שהוא פנוי. שאינו פנוי. שהוא קשוב. שאינו קשוב. שהוא נוכח. שאינו נוכח.

אך מה באמת עומד מאחורי הדברים?

מדוע יש אדם שמסוגל להקשיב לילדו במשך שעה ארוכה בסבלנות אין קץ, בעוד אדם אחר מתקשה להעניק לו חמש דקות של תשומת לב?

מדוע יש אדם שחוזר הביתה ומצליח להיות כולו בתוך הבית, בעוד אדם אחר יושב בביתו אך נפשו עדיין נודדת במקומות אחרים?

מדוע יש מי שמצליח לראות את האדם שמולו, ומי שמתקשה לעשות זאת?

התשובה המקובלת היא: עומס. עייפות. לחצים ומתח. טרדות החיים. טרדות הפרנסה.

ואכן, כל אלו משפיעים.

אבל נדמה שיש רובד עמוק יותר. רובד שאינו קשור רק לשאלה כמה אנרגיה יש לאדם. אלא לשאלה מהיכן הוא שואב אותה.

פניות איננה נקודת ההתחלה

בדרך כלל אנו חושבים שפניות היא הסיבה. אך פעמים רבות היא דווקא התוצאה.

אדם איננו פנוי משום שהחליט להיות פנוי. אדם פנוי משום שיש בו משהו שאינו רעב.

משום שיש בו משהו שאינו מחפש ללא הרף השלמה מבחוץ. משום שיש בו מרכז פנימי יציב.

לכן אפשר לומר:

פניות נפשית איננה שורש העץ. היא הפרי.                                                                   השורש הוא המלאות. כאשר הנפש מלאה, היא פנויה. כאשר הנפש רעבה, היא עסוקה. גם אם כלפי חוץ היא נראית רגועה.

מדוע האדם מחפש כל כך הרבה מבחוץ?

זו אולי אחת השאלות החשובות ביותר להבנת נפש האדם.

מדוע אנשים מחפשים הערכה? מדוע הם זקוקים להכרה? מדוע מחמאה אחת מסוגלת לרומם אותם וביקורת אחת להפיל אותם?

מפני שכל אדם זקוק להכרה. זה טבע אנושי.

הבעיה איננה עצם הצורך. השאלה היא על מה נשענת תחושת הערך שלנו.

כאשר תחושת הערך נשענת בעיקר על תגובות הסביבה, האדם הופך תלוי בהן. הוא זקוק להן שוב ושוב.

הוא דומה לאדם צמא השותה מי מלח. לרגע אחד נדמה לו שהצמא נרגע. אבל זמן קצר לאחר מכן הוא שב ומתגבר. ולכן הוא זקוק לעוד ועוד.

עוד הערכה. עוד הצלחה. עוד מחיאות כפיים. עוד תשומת לב. עוד אישור לכך שהוא חשוב.

הסכנה שבחיים מול קהל

כאן אנו שבים לשאלה שהולכת איתנו מתחילת המסע:

מי קהל היעד שלך?

יש אדם שכל חייו בנויים סביב הקהל. לפעמים זה קהל של אלפים. לפעמים זה קהל של עשרות. ולפעמים זה קהל של אדם אחד בלבד.

הוא כל הזמן בודק כיצד הוא נראה. כיצד הוא נתפס. כיצד הוא מוערך.

האם אוהבים אותו. האם מכבדים אותו. האם מבחינים בו. האם הוא מספיק משמעותי.

וככל שמרכז הכובד של חייו נמצא שם, כך נפשו נעשית עייפה יותר. מפני שהקהל לעולם אינו שבע. והאדם המבקש את אישורו של הקהל לעולם אינו נרגע. הוא חי במרדף מתמשך.

בין שייכות לנרקיסיזם

כאן חשוב להבחין בין שני דברים הדומים זה לזה מבחוץ אך שונים לחלוטין מבפנים.

מצד אחד קיימת תחושת שייכות. ומצד שני קיימת הזנה נרקיסיסטית.

שייכות אומרת: אני אהוב. אני רצוי. אני חלק. יש לי מקום בעולם. יש לי בית. יש אנשים שרואים אותי ומכירים אותי באמת.

לעומת זאת, הזנה נרקיסיסטית אומרת:

אני חייב להיות מיוחד. חייב להיות מעל. חייב להיות במרכז. חייב להיות נערץ.

ההבדל עדין אך עצום: שייכות יוצרת שלווה.  נרקיסיזם יוצר רעב. שייכות מולידה יציבות.                        נרקיסיזם מוליד תלות. שייכות מאפשרת אהבה.                                                          נרקיסיזם מחפש הערצה.

קרח, כפי שראינו, לא היה רעב לשייכות. הוא היה רעב למרכז. וזהו רעב שאין לו סוף!

המלאות שאינה תלויה במחיאות כפיים

אדם מלא אינו אדם שאינו זקוק לאהבה. הוא גם אינו אדם שאינו נהנה מהערכה. הוא נהנה ממנה מאוד. אבל הוא אינו חי ממנה. הוא אינו נשען עליה. היא תוספת לחייו. לא יסוד חייהם.

לכן כאשר הוא מקבל הערכה הוא שמח. וכאשר אינו מקבל הוא אינו מתפרק.

כאשר הוא מצליח הוא מודה. וכאשר הוא נכשל הוא ממשיך ללכת.

מפני שהערך שלו אינו תלוי בתוצאה. הוא עמוק ממנה. יציב ממנה. פנימי ממנה.

מן ה"קהל" אל ה"יעד"

וכאן אנו מגיעים אולי לנקודת המפנה החשובה ביותר במסע כולו.

יש שתי שאלות שאדם יכול לחיות לפיהן. האחת: מי הקהל שלי? השנייה: מה היעד שלי?

השאלה הראשונה ממקדת את האדם בעצמו. השנייה ממקדת אותו בשליחותו.

השאלה הראשונה מבקשת הכרה. השנייה מבקשת משמעות.

השאלה הראשונה שואלת: מי רואה אותי?

השנייה שואלת: מה מבקש ממני הקב"ה ברגע הזה?

מי שחי מול קהל נשחק. מי שחי מול יעד נבנה. מפני שהקהל משתנה בכל יום.אך היעד נשאר.

מלאות נפשית – חיים המחוברים לייעוד

כאן אולי נכון לדייק את מה שליווה אותנו לכל אורך הדרך.

מלאות נפשית איננה מצב שבו האדם מקבל הכל. ואיננה מצב שבו חסר לו דבר. אין אדם כזה.

מלאות נפשית היא מצב שבו האדם יודע לשם מה הוא חי. הוא יודע מהו מרכז חייו. הוא יודע מהו ביתו. הוא יודע למי הוא שייך. הוא יודע מהו תפקידו. הוא יודע מהו היעד שאליו הוא צועד. ומכיוון שהוא יודע זאת, הוא אינו זקוק כל העת להוכחות מבחוץ.

ומה קורה בבית?

וכאן מגיע המבחן האמיתי. לא בבית הכנסת. לא באולם ההרצאות. לא בקליניקה. לא במשרד. לא על הבמה. אלא בבית.

שם מתברר היכן באמת מונח לבו של האדם. שם מתברר למי הוא מעניק את סבלנותו. את הקשבתו. את כוחו. את אהבתו. את נוכחותו.

יש אנשים שמעניקים לעולם כולו את החלקים הטובים שבהם. ולבית מביאים את מה שנשאר.

ויש אנשים אחרים. אנשים שמבינים שהבית איננו התחנה האחרונה. הוא התחנה הראשונה.

הם אינם מזלזלים בעולם שבחוץ. אינם מזלזלים בשליחותם. אך הם יודעים היכן נמצא מרכז חייהם. הם יודעים מי באמת הולך איתם לאורך הדרך.

והם יודעים שהאהבה העמוקה ביותר איננה זו שמקבלים מן הקהל. אלא זו שנבנית יום אחר יום עם האנשים הקרובים ביותר ללב!

פניות נפשית היא אהבה שיש לה בית

ואולי זו הנקודה שאליה כל המאמר מבקש להוביל.

פניות נפשית איננה רק תכונת אופי. היא איננה רק מיומנות רגשית. היא תוצאה של מלאות!

וכאשר אדם מלא, הוא פנוי. וכאשר הוא פנוי, הוא מסוגל לראות. וכאשר הוא רואה, הוא מסוגל לאהוב. וכאשר הוא אוהב, הוא מסוגל לבנות בית.

לא בית של קירות. אלא בית של נפשות. בית שבו בני האדם החיים בו יודעים שהם נראים. שהם חשובים. שהם אהובים. ושהם קהל היעד הראשון של חייו.

או אולי נכון יותר לומר: שהם אינם הקהל שלו כלל. הם היעד שלו.

אם עד כה הלכנו בדרך הנפש, הפסיכולוגיה והחיים עצמם, הרי שכעת אנו מגיעים אל המקום שבו החסידות מעניקה לרעיונות הללו עומק נוסף.

מפני שהחסידות איננה רק שפה אחרת לתיאור הנפש. היא מגלה את שורש הדברים.       היא מבקשת לברר לא רק כיצד האדם פועל, אלא מדוע. לא רק מה קורה בנפש, אלא מה קורה בנשמה.

וכאן, דווקא דרך המושגים החסידיים של אורות וכלים, מתחילה להתגלות משמעות עמוקה נוספת לשאלה: מי קהל היעד שלך?

 

 

שער שישי

אורות וכלים – המבט החסידי על מלאות, קהל, יעד ובניין הבית

אחת הסוגיות היסודיות בתורת החסידות היא היחס שבין אור לכלי.

בפשטות, האור מייצג את השפע. את הכוח. את החיות. את ההתלהבות. את הרגש.

ואילו הכלי מייצג את היכולת להכיל. לקלוט. לייצב. לממש. להעניק לאור בית ומקום בעולם.

האור יכול להיות עצום. אבל אם אין לו כלי הוא חולף. הוא מסנוור לרגע ונעלם.               הוא מרגש לרגע ודועך. הוא מלהיב לרגע ומתפוגג.

לעומת זאת, כאשר יש כלי ראוי, גם אור קטן יחסית מסוגל להאיר לאורך זמן.

קרח – אדם של אורות

במבט חסידי, קרח איננו רק אדם מקנא. איננו רק אדם כוחני. איננו רק אדם תאב כבוד.

קרח מייצג תנועה עמוקה יותר. תנועה של אורות גדולים ללא כלים.

הרי קרח ראה אמת. הוא באמת ראה שכל יהודי קדוש. הוא באמת ראה גדלות בעם ישראל. הוא באמת ראה פוטנציאל רוחני עצום.

אבל הוא לא הצליח להכיל את האמת הזאת בתוך הכלים המתאימים. הוא לא הצליח לקבל שיש סדר. שיש תפקידים. שיש שליחות שונה לכל אדם. שיש כהן ויש לוי. שיש משה ויש אהרן. שיש אדם שתפקידו להנהיג. ואדם שתפקידו לסייע.

הוא ביקש אור בלי כלי. גדולה בלי גבול. קדושה בלי מבנה. ולכן האור הפך לאש. אש של מחלוקת. אש של קנאה. אש של הרס.

המרדף אחר הקהל הוא מרדף אחר אורות

כאן נחשף עומק חדש בשאלה שלנו.

אדם המחפש קהל מחפש פעמים רבות אור. מחיאות כפיים. התפעלות. התרגשות. הערצה. תחושת חשיבות. תחושת הצלחה. אין בכך פסול. אלו אורות שהקב"ה ברא בעולמו.

השאלה היא: האם יש להם כלי?

כאשר אדם חי מן האור בלבד, הוא נזקק לעוד ועוד. עוד הצלחה. עוד הערכה. עוד הכרה. עוד במה. מפני שהאור מטבעו חולף. ולכן צריך לחדש אותו שוב ושוב.

זוהי הסיבה שאנשים מסוימים יכולים לזכות בהצלחה עצומה ובכל זאת להרגיש ריקים. האור היה גדול. אבל לא היה כלי שיחזיק אותו.

ומהו הכלי?

וכאן מגיעה אחת התשובות היפות ביותר שהחסידות מציעה לחיינו.

הכלי איננו הכישרון. איננו המעמד. איננו ההצלחה.

הכלי הוא הקשר. הכלי הוא המחויבות. הכלי הוא האחריות. הכלי הוא היכולת לצאת מן העצמי ולהיות חלק ממשהו גדול יותר.

בית הוא כלי. זוגיות היא כלי. משפחה היא כלי. שליחות היא כלי. אהבה היא כלי. אכפתיות היא כלי.

ולכן פעמים רבות דווקא הדברים שאינם נוצצים כלפי חוץ הם אלו שמחזיקים את האור לאורך זמן.

אשת און בן פלת – אדם של כלים

כעת אפשר להתבונן מחדש באשת און בן פלת.

מה בעצם רואים אצלה? אין שם אור גדול. אין נבואה. אין הנהגה. אין כריזמה ציבורית. אין במה.

אבל: יש בית. יש אחריות. יש מחויבות. יש קשר. יש אדם אחד שהיא מסרבת לוותר עליו.

במילים אחרות:

יש כלי. וכאשר יש כלי, גם כוח קטן לכאורה הופך לכוח עצום.

לכן דווקא היא מצליחה להציל חיים. מפני שהיא איננה עסוקה באור שלה. היא עסוקה במה שהאור נועד לשרת.

מדוע נשים אלו בונות בית?

כאן אולי מתגלה עומק נוסף בדברי חז"ל: "חכמות נשים בנתה ביתה."

לכאורה היה אפשר לומר: "חכמות נשים הצילה חיים."

"חכמות נשים קיבלה החלטות נכונות."

"חכמות נשים פעלה בתבונה."

אבל חז"ל בחרו במילה אחרת. בנתה!

מפני שבנייה היא בדיוק ההפך מהתלהבות רגעית.

בנייה דורשת התמדה. סבלנות. יציבות. נאמנות. ראיית עתיד.

בנייה היא שפת הכלים.

קרח ביקש לעלות. הן ביקשו לבנות.

קרח ביקש להאיר. הן ביקשו לקיים.

קרח ביקש מקום גבוה יותר .הן ביקשו בית יציב יותר.

פניות נפשית היא כלי

מכאן אפשר להבין את מושג הפניות הנפשית באור חדש.                                         לעיתים נדמה לנו שפניות נפשית היא עוד משאב. עוד כוח. עוד אנרגיה.

אך אולי האמת הפוכה. פניות נפשית היא כלי. היכולת להכיל אדם אחר. להקשיב לו. לראות אותו. להיות איתו. לא לברוח. לא למהר. לא להיעלם אל תוך עצמנו.                                        כאשר הכלי הזה קיים, האהבה יכולה לזרום. כאשר הכלי חסר, גם אהבה גדולה מתקשה להתקיים.

ומהי מלאות נפשית על פי החסידות?

כאן אנו מגיעים אולי לאחת הנקודות העמוקות ביותר במסע כולו.

העולם רגיל לחשוב שמלאות פירושה לקבל. עוד הצלחה. עוד הערכה. עוד הישגים. עוד סיפוק.

אבל החסידות מלמדת דבר הפוך כמעט.

מלאות איננה מצב שבו האדם מקבל את כל מה שהוא רוצה.                                             מלאות היא מצב שבו האדם מחובר למקומו האמיתי.

כאשר הנשמה מחוברת לייעודה. כאשר האדם יודע לשם מה הוא חי. כאשר הוא חדל להשוות את עצמו לאחרים. כאשר הוא מפסיק לחפש את מקומו על חשבון מקומם של אחרים.

כאשר הוא חדל לשאול: "מדוע אני לא שם?" ומתחיל לשאול: "מה תפקידי כאן?"                באותו רגע נולדת שלווה. באותו רגע נולדת מלאות.

מי קהל היעד שלך?

וכאן חוזרת השאלה בפעם האחרונה, אך הפעם בצורה עמוקה יותר.

האדם החסר שואל: מי הקהל שלי? מי יראה אותי? מי יעריך אותי? מי יאשר את קיומי? מי יעניק לי תחושת ערך?

אבל האדם המלא שואל שאלה אחרת לחלוטין: מה היעד שלי?                                                 לא מי יראה אותי. אלא מה עליי לראות.                                                                                   לא מי יאהב אותי. אלא את מי עליי לאהוב.                                                                           לא מי יעניק לי משמעות. אלא לאיזו משמעות אני נדרש להעניק את חיי.

וזוהי אולי הנקודה שבה קהל הופך ליעד.

האדם מפסיק לחיות מן ההדים שחוזרים אליו מן העולם. ומתחיל לחיות מן הקריאה הפנימית שבוקעת מתוך נשמתו.

מן הקהל אל הבית

ואז מתרחש דבר מופלא.

דווקא כאשר האדם מפסיק לרדוף אחרי קהל, הוא נעשה משמעותי יותר.                                   דווקא כאשר הוא מפסיק לבקש הערצה, הוא נעשה ראוי להערכה.                                            דווקא כאשר הוא מפסיק לחפש מקום, הוא מוצא את מקומו.

מפני שבאותו רגע חייו חדלים להיות מופנים אל עצמו. הם מתחילים להיות מופנים אל היעד.

אל השליחות. אל הבית. אל האנשים שהקב"ה הפקיד בידיו. אל האישה. אל הבעל. אל הילדים. אל המשפחה. אל הנשמות שניתנו לו למשמרת.

 ושם, במקום הפשוט והיומיומי הזה, מתרחש לעיתים הנס הגדול ביותר. לא נס של פתיחת ים. לא נס של ירידת אש מן השמים. אלא נס של אדם שהופך להיות נוכח באמת.

אדם שמלא מתוכו. ולכן הוא פנוי לאחרים. אדם שהפסיק לחפש קהל. ומצא יעד.

כעת הגענו אל הפסגה שממנה אפשר להביט לאחור על כל הדרך שעברנו.

זהו הרגע שבו כל הדמויות שפגשנו, כל הרעיונות שעסקנו בהם, וכל השאלות שנשאלו לאורך המאמר, מתחברות לכדי תמונה אחת שלמה.

לא עוד קרח בפני עצמו.                                                                                                     לא עוד אשת און בן פלת בפני עצמה.                                                                                     לא עוד דבורה, אביגיל ובנות צלפחד.                                                                                    לא עוד פסיכולוגיה לחוד וחסידות לחוד.                                                                               אלא סיפור אחד. סיפורו של האדם המחפש את מקומו בעולם!

שער שביעי

מן הקהל אל היעד – המסע אל המלאות, אל הבית ואל הלב

כאשר התחלנו את מסענו, שאלנו שאלה פשוטה לכאורה:

מי קהל היעד שלך?

ככל שהעמקנו, הלכה השאלה והשתנתה.                                                                          בתחילה נדמה היה שאנו עוסקים במערכת היחסים שבין האדם לבין סביבתו.

בין האדם לבין ההכרה שהוא מקבל. בין האדם לבין אהדת הקהל.

אך לאט לאט התברר שהשאלה איננה עוסקת בקהל כלל. היא עוסקת באדם עצמו. היא עוסקת במקום שממנו הוא חי. היא עוסקת בשאלה:                                                              האם אני חי מתוך חסרון או מתוך מלאות?

שתי דמויות שוכנות וחיות בתוכנו

אולי ניתן לומר שכל אדם נושא בתוכו שתי דמויות.

הראשונה שואלת ללא הרף: מי רואה אותי? מי מעריך אותי? מי מכיר בי? מי נותן לי מקום? מי מעניק לי תחושת ערך?

זוהי תנועת הנפש המבקשת קהל!

לא תמיד מתוך גאווה. לא תמיד מתוך אנוכיות. לעיתים פשוט מתוך רעב עמוק להכרה. מתוך כמיהה להיות נראה. להיות חשוב. להיות משמעותי.

אך יש בתוכנו גם קול אחר. קול שקט יותר. עמוק יותר. קול השואל: מה מוטל עליי? לשם מה נשלחתי? מהו תפקידי? את מי אני יכול לבנות? את מי אני יכול להצמיח? על מה אני מופקד?

זוהי תנועת הנפש המבקשת יעד!

קרח ואשת און – שני עולמות

כעת אפשר לראות כיצד כל הפרשה הופכת לסיפור אחד שלם.

קרח ואשת און בן פלת אינם רק שני אנשים. הם שתי תודעות. שתי דרכי חיים.

קרח חי מול קהל. אשת און חיה מול יעד.

קרח עסוק במקום שהוא רוצה לקבל. אשת און עסוקה בחיים שהיא רוצה להציל.

קרח מביט כלפי מעלה. מי נמצא מעליי?

אשת און מביטה פנימה. מי נמצא באחריותי?

קרח נאבק על מעמד. אשת און נאבקת על אדם.

קרח מוקף אנשים. אשת און עסוקה באיש אחד.

והתורה מלמדת אותנו דבר עמוק:

לעיתים אדם אחד שווה יותר ממאתיים וחמישים איש! מפני שהשאלה איננה כמה אנשים מקיפים אותך. השאלה היא עד כמה אתה מסוגל לראות את מי שנמצא מולך.

מדוע דווקא היא ניצחה?

כאשר אנו קוראים את הסיפור, קשה שלא להתפעל מן הכוחות שגילתה אשת און.

אבל ככל שמתבוננים יותר, מתברר שהיא לא ניצחה משום שהייתה חזקה יותר.

היא ניצחה משום שהייתה פנויה יותר.

היא לא הייתה שקועה בשאלה כיצד היא נראית. היא לא הייתה עסוקה בכבודה. היא לא הייתה טרודה במעמדה. היא הייתה מחוברת ליעד.

ובמקום שבו אדם מחובר באמת ליעד, מתגלים בו כוחות שלא הכיר.

זהו גם סודן של דבורה. של אביגיל. של בנות צלפחד. ושל כל אדם שהאהבה והאחריות הופכות להיות מרכז חייו.

מלאות נפשית – לא להיות מלא בעצמי אלא מלא מעבר לעצמי

אולי כאן נדרשת ההבחנה החשובה ביותר במאמר כולו.

כאשר אנו מדברים על מלאות נפשית ורגשית, אין הכוונה לאדם שמלא בעצמו. אין הכוונה לאדם שאינו זקוק לאיש. אין הכוונה לאדם שסגר את שעריו בפני העולם.

להפך!

אדם מלא באמת הוא אדם שמסוגל לצאת מעצמו. מפני שאין הוא עסוק בעצמו ללא הרף. הוא אינו נדרש להגן כל הזמן על ערכו. הוא אינו נדרש להוכיח את קיומו. הוא אינו נדרש לחפש עוד ועוד אישורים מבחוץ. הוא כבר יודע מי הוא. ולכן הוא פנוי לפגוש את האחר.

אפשר לומר:

המלאות איננה מצב שבו האדם מלא בעצמו.                                                                  המלאות היא מצב שבו האדם אינו עסוק בעצמו.                                                                    זוהי אולי אחת המתנות הגדולות ביותר שאדם יכול להעניק לעצמו.

הבית – המקום שבו מתגלה האמת

וכאן אנו שבים אל החיים עצמם. אל המקום שבו כל הרעיונות הללו נבחנים באמת.

לא בבית המדרש בלבד. לא בספרים. לא בהרצאות לא בשיחות.

אלא בבית. שם, בין בני הזוג. בין הורים לילדים. בין ארוחת ערב לשיחה קצרה. בין עייפות של סוף יום לבין בקשה קטנה של ילד.

שם מתברר היכן נמצא ליבו של האדם.                                                                               שם מתברר מהו קהל היעד שלו.                                                                                           או אולי נכון יותר: מהו היעד שלו.

האם האנשים הקרובים ביותר אליו זוכים לקבל את מיטב כוחותיו?

את מיטב הקשבתו? את מיטב אהבתו? את מיטב נוכחותו?

או שמא כל אלו ניתנים לעולם שבחוץ, בעוד הבית מקבל את השאריות?

אורות וכלים – סוד הבית היהודי

כעת אפשר להבין גם את עומק המבט החסידי.

האור הוא כל מה שמרגש אותנו. כל מה שמלהיב אותנו. כל מה שמעניק לנו תחושת גדלות.

אבל הבית נבנה מן הכלים. מן העקביות. מן האחריות. מן הנאמנות. מן הנוכחות. מן ההקשבה. מן היכולת להיות שם גם כאשר אין מחיאות כפיים. גם כאשר אין קהל. גם כאשר אין במה.

דווקא שם נבחנת האהבה. דווקא שם נבחנת המלאות. ודווקא שם מתגלה גדולתו האמיתית של האדם.

"אם העניין נוגע"

לאורך המאמר ליווה אותנו פתגמו של אדמו"ר המהר"ש:

"אם העניין נוגע אזי מבינים ומשיגים אותו על הצד היותר טוב."

אולי כעת ניתן להבין אותו באופן נוסף.

כאשר משהו נוגע באמת בנפשו של אדם, הוא אינו מחפש עוד תירוצים. הוא אינו מחפש עוד קהל. הוא אינו מחפש עוד כבוד. הוא מגייס את עצמו. את שכלו. את ליבו. את כוחותיו. את נשמתו.

מפני שכאשר הלב מחובר – כל כוחות הנפש מתגייסים. וזה בדיוק מה שעשו הנשים שפגשנו לאורך הדרך.

מי קהל היעד שלך?

ולבסוף אנו שבים אל השאלה הראשונה.

אך כעת היא נשמעת אחרת. עמוקה יותר. שקטה יותר. אולי אפילו נוקבת יותר.

לא: מי אוהב אותך? לא: מי מוחא לך כפיים? לא: מי מעריך אותך? אלא: לשם מה אתה חי? מי האנשים שעליהם הופקדת? היכן נמצא ליבך? מהו היעד שלך? מפני שאדם המחפש קהל ימשיך לרדוף אחרי קול שאינו נגמר.

אך אדם שמצא יעד מגלה דבר מופלא. הוא חדל לרדוף. הוא מתחיל לבנות. הוא חדל לחפש את עצמו.

הוא מתחיל למצוא את עצמו. הוא חדל לחיות מן ההערצה. והוא מתחיל לחיות מן המשמעות.

ואז, דווקא אז, הוא מגלה שהמלאות שחיפש בכל כך הרבה מקומות הייתה קרובה אליו כל הזמן. בביתו. במשפחתו. בשליחותו. בנשמתו. וביכולת הפשוטה, העמוקה והאנושית כל כך, להיות נוכח באמת עבור מי שהקב"ה הפקיד בידיו.

ייתכן שזו אחת המתנות הגדולות שמעניקה לנו פרשת קרח.

לא רק אזהרה מפני מחלוקת. לא רק שיעור בענווה.                                                               אלא קריאה עדינה לאדם לעצור לרגע בתוך מרוץ החיים ולשאול את עצמו:

האם אני עדיין מחפש קהל? או שכבר מצאתי יעד?

מפני שבין שתי השאלות הללו מסתתר המרחק שבין חסרון למלאות.

בין רעש לשלווה. בין אגו לאהבה. בין חיים סביב עצמי  לבין חיים המוקדשים לבניית בית, לבניית אדם, ולבניית עולם.

ולכן סוד ניצחון החיים נוכח ב: "חכמות נשים בנתה ביתה."                                                         כי בסופו של דבר, לא מי שאסף את הקהל הגדול ביותר נשאר בזיכרון הנצח.                          אלא מי שבנה חיים.

אחרית דבר:

מחיי קהל לחיי יעד!

לאורך מסענו פגשנו דמויות רבות.

פגשנו את קרח, את און בן פלת, את אשתו האמיצה והחכמה, את דבורה, את אביגיל ואת בנות צלפחד.

לכאורה כל אחת מהן שייכת לסיפור אחר, לתקופה אחרת ולמציאות חיים שונה לחלוטין. אולם ככל שהעמקנו בסיפוריהן, התברר כי כולן מספרות סיפור אחד.                                           זהו סיפורו של האדם המחפש את מקומו בעולם.                                                                  סיפורו של המאבק המתמיד בין החוץ לבין הפנים.                                                                  בין ההכרה לבין המשמעות.                                                                                                 בין הקהל לבין היעד.

קרח לימד אותנו עד כמה אדם יכול להיות עשיר, חכם, מיוחס ובעל השפעה, ובכל זאת להרגיש חסר כאשר מרכז חייו נשען על המקום שהוא מבקש לקבל מן העולם.

אשת און בן פלת לימדה אותנו כי אדם אינו נמדד רק במה שהוא משיג, אלא גם ביכולתו לראות את מי שנמצא מולו ולהתמסר למה שבאמת חשוב.

דבורה לימדה אותנו לראות את הפוטנציאל הטמון באדם.

אביגיל לימדה אותנו כיצד אחריות ואכפתיות מסוגלות להציל חיים.

בנות צלפחד לימדו אותנו כי כאשר דבר מה נוגע באמת בנפש, מתגלים כוחות שלא ידענו על קיומם.

ומעל כולן מרחפת שאלה אחת: מי קהל היעד שלך?

ככל שהתקדמנו במסע התברר כי זוהי שאלה שיש בה שתי משמעויות שונות לחלוטין.

האדם החסר שואל: מי הקהל שלי? מי יראה אותי? מי יעריך אותי? מי יעניק לי תחושת ערך ומשמעות?

ואילו האדם המלא שואל: מה היעד שלי? לשם מה אני חי? מהי שליחותי? מי האנשים שעליהם הופקדתי? מה מבקש ממני הרגע הזה?

זהו המעבר הגדול מחיי קהל לחיי יעד!      

מן החיפוש אחר הכרה אל החיפוש אחר משמעות.      

מן הרצון להיות נאהב אל היכולת לאהוב.      

                   מן השאלה מה העולם יכול לתת לי אל השאלה מה אני יכול להעניק לעולם.

מתוך כך למדנו כי פניות נפשית ורגשית איננה מתחילה בניהול זמן טוב יותר או בעומס קטן יותר. פניות נפשית היא תולדה של מלאות נפשית!

כאשר האדם חדל לרדוף אחר אישורים בלתי פוסקים מן החוץ, הוא נעשה פנוי באמת.         פנוי לראות. פנוי להקשיב. פנוי לאהוב. פנוי לבנות.

זוהי גם משמעותם העמוקה של האורות והכלים בלשון החסידות.

האור מבקש להאיר. הכלי מבקש להכיל. האור מבקש לפרוץ. הכלי מבקש לבנות.                 והחיים המתוקנים אינם חיים של אור ללא כלי, אלא חיים שבהם האור מוצא בית.

אולי משום כך בחרו חז"ל לתאר את גדלותן של אותן נשים דווקא במילים:

"חכמות נשים בנתה ביתה." לא האירה את ביתה. לא רוממה את ביתה. לא הרשימה את ביתה. אלא בנתה!

מפני שבנייה היא מלאכתם של אנשים המחוברים ליעד.                                                           אנשים המוכנים להשקיע את עצמם בדבר הגדול מהם.                                                          אנשים המבינים כי החיים אינם נמדדים בכמות העיניים המביטות בהם, אלא בכמות החיים שהם מצליחים להצמיח סביבם.

אולי זו המתנה הגדולה שמעניקה לנו פרשת קרח. לעצור לרגע בתוך מרוץ החיים. להניח בצד את הרעש.

ולשאול בכנות: האם אני עדיין מחפש קהל? או שכבר מצאתי יעד?

מפני שבין שתי השאלות הללו מסתתר המרחק שבין חסרון למלאות.

בין אגו לאהבה.

בין מחלוקת לבניין.

ובין חיים המכוונים אל עצמנו

לחיים המכוונים אל הייעוד שלשמו נשלחנו לעולם.

שבת שלום