מאה עשרים ושבעה ימים של רשימות, תפילות, התרגשות, דמעות קטנות באמצע היום ולב אחד שמנסה להבין איך הזמן רץ מהר יותר מהמחשבות.

והנה, הגענו לרגע הגדול. חיתנו את הבת שלנו.

אני עוד זוכרת את עצמי מובלת לחופה. ילדה כמעט. מתרגשת, מבולבלת, לא באמת מבינה את גודל הרגע. עמדתי שם, נכנסת לברית של חיים, בלי להבין עד כמה הדרך הזו תהיה מלאה באור, בניסיונות, באהבה ובבנייה.

אבל לחתן בת?

אין מילים שיכולות לתאר את בליל הרגשות שמרגישים. אין דרך להכין את הלב לרגע שבו ראיתי את הילדה שלי – זו שפעם החזקתי את ידה בדרך לגן, זו שפעם נרדמה על הכתף שלי, שהכנתי איתה שיעור בית – צועדת פתאום לחופה. לבנה וטהורה.

פתאום ראיתי אותה צועדת את אותם צעדים שבהם צעדתי. רק שהפעם עמדתי מהצד, עם לב של אימא שמבינה משהו על החיים.

הזמן לא חולף, הוא נמשך מדור לדור.

מתחת לחופה היה מן רגע כזה שבו כמעט יכולתי לראות את שרשרת הדורות – הסבים, הסבתות, האבות והאימהות. הרי ידוע שבזמן חופה יורדים מעולם האמת עד עשרה דורות אחורה כדי לברך את החתן והכלה, ולראות את הדמעות והתפילות שהביאו אותנו עד הלום.

פתאום הבת שלי עמדה שם, מקימה עוד חוליה. עוד בית יהודי עוד אור בעולם. 

לקראת המעמד הגדול

יש משהו בחתונה יהודית שאי אפשר לתאר למי שלא חווה. עד החופה מרגישים ממש יום כיפור. זמן רציני וגורלי, קדוש ומרומם.

ארבע בבות התנגן ברקע. בזמן הזה החתן מכסה את הכלה בהינומה אטומה, כדי לזכור שאנחנו לא מתחתנים רק עם מה שאנחנו רואים. אנחנו מתחתנים גם עם החלקים הנסתרים, עם כל מה שעוד לא ראינו ונראה בהמשך, וגם בהם אנחנו בוחרים – בכל ההתמודדויות שעוד יגיעו וכל היופי שעוד יתגלה.

אהבה אמיתית היא להסכים לאהוב גם את מה שעוד נסתר. חז”ל אומרים שהשכינה שורה על פני הכלה, ולכן מכסים אותן. וכשעמדתי שם והסתכלתי עליה, באמת הרגשתי שיש שם משהו גדול ממנה. משהו גדול מכולנו.

לפני הכניסה לחופה החתן משחרר את הקשרים בנעליו ובעניבה, וגם הכלה. כאילו אומרים: אנו באים נקיים. משאירים מאחור את כל הקשרים הישנים. מוכנים להיקשר עכשיו רק לדבר אחד – לבית החדש שנבנה.

ואז הגיעה החופה. השמיים פתוחים מעל הראש. רק הקדוש ברוך הוא ובני הזוג.

תמיד אהבתי את הרעיון שהבית היהודי מתחיל דווקא מתחת לכיפת השמיים. כאילו כדי להזכיר: אתם לא לבד, יש מישהו שמלווה אתכם.

אם יש משהו שלמדתי בחיים, זה שאי אפשר להחזיק זוגיות רק בכוחות אנושיים.

צריך הרבה סייעתא דשמיא.

צריך אהבה שהיא גדולה יותר מהאגו.

וצריך את הקדוש ברוך הוא בתוך הסיפור.

באיזשהו שלב במהלך החופה מצאתי את עצמי חושבת על כל מי שלא עמד שם: על הסבים והסבתות, על הדורות שקדמו לנו, על כל היהודים שבמשך אלפי שנים שמרו שבת, הדליקו נרות, התפללו, בכו, קיוו, שרדו. פתאום הרגשתי את כולם איתנו, כאילו שרשרת ארוכה של נשמות עומדת מסביב לחופה ומברכת.

ותוך כדי, הסתכלתי על הבת שלי וחשבתי: ריבונו של עולם, איזו זכות.

איזו זכות שחזרתי בתשובה, איזו זכות להקים בית יהודי, איזו זכות לגדל ילדים. ואיזו זכות לראות במו עיניי איך עוד חוליה מצטרפת לשרשרת של עם ישראל.

הילדים שלנו לעולם לא באמת עוזבים אותנו. הם פשוט ממשיכים את הדרך. הבת שלי נשאה עימה השבוע את כל האהבה, הערכים, המידות שקיבלה בבית, ומתחילה כעת לבנות מהם בית חדש משלה.

אין בעולם כולו בשורה יותר מרגשת מזאת. כל היום אני ממלמלת לעצמי ״ריבונו של עולם, תודה״.

בסופו של דבר, אחרי כל הדברים שרודפים אחריהם בחיים, אחרי כל הרעשים והחלומות – יש רגעים שבהם מבינים מה באמת נשאר.

ילדה שהופכת לאישה.

דור שממשיך דור.

ואימא אחת שעומדת בצד עם עיניים רטובות, ולב שמתמלא בהודיה.

 באדיבות מגזין עטרת חיה