ב"ה

 

שער ראשון

רגלי העם אשר אנכי בקרבו – סוד הקשר שבין הראש לגוף

ישנם רעיונות בחסידות שאינם רק ביאורים בפסוק או רעיון בעבודת ה', אלא מפתחות להבנת החיים עצמם. אחד מהם הוא היחס שבין הראש לגוף, ובמובן הרחב יותר בין הרבי לחסיד, בין המנהיג למונהגים, בין החזון לבין מימושו במציאות.

במבט ראשון נדמה שאין פער גדול יותר מזה הקיים בין הראש לבין הרגליים.                          הראש הוא משכן השכל. בו שוכנים החכמה, הבינה והדעת. ממנו יוצאות ההוראות לכל אברי הגוף. הוא הרואה, המכוון, המתכנן והמחליט. הראש הוא האיבר הגבוה ביותר בגוף, הן במיקומו והן בתפקידו.

לעומתו ניצבות הרגליים. האיברים התחתונים ביותר בגוף. אינן חושבות. אינן רואות. אינן מתכננות. תפקידן לכאורה פשוט: לשאת את הגוף ממקום למקום.

לכאורה אין כלל מקום להשוואה ביניהם. ואף על פי כן, דווקא כאן מגלה התורה אמת מפתיעה.

כאשר משה רבינו מדבר אל הקב"ה הוא אומר: "שש מאות אלף רגלי העם אשר אנכי בקרבו".

במבט ראשון הפסוק מעורר תמיהה. מדוע מכנה משה את ישראל בשם "רגלי העם"?        הרי ישראל אינם רק רגליים. יש בהם חכמים, נביאים, זקנים, מנהיגים ואנשי רוח. מדוע לבחור דווקא בתיאור זה?

אלא שבפסוק זה טמונה הגדרה עמוקה של מהות הקשר שבין משה לבין דורו.                        משה הוא הראש. ישראל הם הרגליים.

והחידוש הגדול הוא שלא רק הראש משפיע על הרגליים. גם הרגליים משפיעות על הראש.

יתרון הראש:

אין ספק כי הראש נעלה מן הרגל.                                                                       הראש רואה את הדרך. הרגליים אינן יודעות לאן ללכת.                                                        הראש מבין את המטרה. הרגליים אינן מכירות את היעד.                                                      הראש מסוגל להביט למרחוק. הרגליים רואות רק את הצעד הבא.

זהו יסוד פשוט וברור. לכן בכל גוף בריא הרגליים אינן קובעות את הכיוון. הן נשמעות לראש.                 כאשר אדם מבקש להגיע למקום מסוים, הרגליים אינן מתווכחות עמו. הן מובילות אותו למקום אליו החליט הראש ללכת.

כך גם בחיי הרוח. הרבי, נשיא הדור, הוא בבחינת הראש. הוא רואה למרחוק. הוא מביט על המציאות ממבט רחב יותר. הוא נושא אחריות כוללת על הדור.

החסיד, לעומתו, חי בתוך המציאות הפרטית שלו. הוא פוגש את אתגרי היום־יום, את הקשיים, את ההתמודדויות ואת מגבלות המבט האנושי.                                                     משום כך טבעי שהראש ינחה את הרגליים.

אבל בכך לא מסתיים הסיפור.

יתרון הרגליים

חסידות חב"ד מלמדת כי לעיתים דווקא ברגליים יש מעלה שאין בראש                         הראש יודע. אך הוא אינו יכול להתקדם אפילו צעד אחד ללא הרגליים.

הרגליים אינן מבינות כמו הראש. אך הן מסוגלות להביא את הראש למקומות שהוא עצמו לעולם לא היה מגיע אליהם לבדו.

הראש יכול לחלום. הרגליים מגשימות. הראש יכול להורות. הרגליים מבצעות. הראש יכול לראות את הארץ המובטחת. הרגליים הן שנכנסות אליה.

זהו אחד הפרדוקסים המופלאים שבחיים. דווקא האיבר הנמוך ביותר בגוף הוא זה שנושא את הגבוה ביותר. ודווקא משום כך זוכה הרגל למעלה שאין בראש.

היא המחברת בין החזון לבין המציאות. בין הרעיון לבין העולם. בין השמים לבין הארץ.

אין מלך בלא עם

רעיון זה מזכיר יסוד נוסף המבואר רבות בחסידות. הקב"ה הוא מלך העולם. אך מלכות אינה יכולה להתקיים ללא עם. לא מפני שהמלך זקוק לעם כדי להיות בעל כוח. אלא מפני שכך עלה ברצונו יתברך.

מלך איננו מלך לעצמו. מלך הוא מי שמקבלים את מלכותו. המלכות נוצרת דווקא מתוך קבלת העם. כך גם נשיא בישראל. כוחו אינו מתבטא רק במה שהוא מעניק לחסידיו. אלא גם בכך שחסידיו מקבלים את הנהגתו ומוליכים את חזונו אל תוך העולם.

הרבי יכול ללמד. הרבי יכול להדריך. הרבי יכול להאיר.

אבל כדי שהאור יגיע אל הרחוב, אל בית הספר, אל מקום העבודה, אל ביתו של יהודי בקצה העולם דרושות רגליים.

דרושים חסידים. דרושים שלוחים. דרושים אנשים שיהפכו את הרעיון למעשה.

הזכות והסכנה

כאן מגיעים לנקודה המרכזית של שער זה.

עצם העובדה שהרגליים נושאות את הראש מעניקה להן כוח עצום. אך כל כוח גדול נושא עמו גם אחריות גדולה. מפני שהרגליים יכולות לקחת את הראש לשני כיוונים שונים.

הן יכולות להוביל אותו למקום שהראש רוצה להגיע אליו. והן יכולות, חלילה, למשוך לכיוון אחר.

בגוף בריא הדבר אינו אפשרי. הרגליים בטלות להוראת הראש.

אך בחיי הרוח המצב מורכב יותר.

כאן ניתנה לאדם בחירה. כאן יכול החסיד לשאול את עצמו: האם אני מנסה להבין את רצונו של הרבי ולממשו? או שאני מנסה לגייס את הרבי כדי להצדיק את רצוני שלי?

האם אני נושא את הראש? או שאני מנסה לגרור אותו אחריי?

זו אינה שאלה תיאורטית. זו שאלה שכל חסיד פוגש בחייו שוב ושוב.                                 בבחירותיו. בדיבוריו. במעשיו. באופן שבו הוא מייצג את תורת הרבי ואת דרכו.

החסיד כנושא הראש

לעיתים נדמה לאדם שהתקשרות פירושה אהבה, הערצה או הזדהות.                                 כל אלו חשובים ויקרים. אך יש רובד עמוק יותר.

התקשרות אמיתית נבחנת בשאלה אחת: האם אני נושא את רצונו של הרבי, או את רצוני שלי?

שהרי עצם העובדה שניתנה לחסיד הזכות לשאת את הראש היא אות לאמון עצום.                הראש סומך על הרגליים. הוא מוסר בידיהן את האפשרות להוליכו בעולם.                                   אך יחד עם האמון באה גם האחריות. לא לאבד את הכיוון. לא להתבלבל בין רצון הראש לרצון הרגליים. לא להחליף שליחות בייצוג עצמי.

לקראת השער הבא

רעיון זה איננו רק משל. הוא קיבל ביטוי חי, חד ונוקב באחד הרגעים הדרמטיים ביותר בחייו של הרבי הריי"צ, כאשר נלקח למאסר בידי אנשי ה־ג.פ.או. הסובייטי.

שם, בין כותלי הכלא ובצל האימה של המשטר הקומוניסטי, נאמר משפט קצר שהפך לאחת ההגדרות העמוקות ביותר למשמעות היותו של אדם חסיד.                                                משפט המלמד שלא די לשאת את החבילה.                                                                      השאלה היא תמיד: לאן אתה נושא אותה.

ועל כך נעמוד בשער הבא: "חסידים נשארים חסידים – אבל לאן הם נושאים את החבילה?".

 

שער שני

חסידים נשארים חסידים – אבל לאן הם נושאים את החבילה?

ישנם סיפורים שאינם רק זיכרונות מן העבר. ישנם סיפורים שהם מראות.                              האדם קורא בהם ולפתע מגלה שהם אינם מספרים על דמויות רחוקות, אלא עליו עצמו.

כך הוא הסיפור הבא, מן הימים הקשים והאפלים ביותר בתולדות יהדות רוסיה. לא סיפור על מאסר בלבד. לא סיפור על גבורה בלבד. אלא סיפור על מהותה של ההתקשרות.                         על הגבול הדק שבין נאמנות לבין ניכוס. על השאלה האם אדם נושא את רבו או מבקש שרבו יישא אותו.

ליל המאסר

ט"ו סיון שנת ה'תרפ"ז. ברית המועצות נמצאת בעיצומה של מלחמת חורמה נגד כל גילוי של יהדות. חדרים נסגרים. ישיבות נרדפות. רבנים נאסרים. מלמדים נחקרים. יהודים חיים בפחד מתמיד.

ובמרכז המאבק עומד הרבי הריי"צ, מנהיג יהדות רוסיה ומי שמסר את נפשו בפועל ממש למען קיום התורה והמצוות.

המשטר הסובייטי מבין היטב שכל עוד פועם לבה של היהדות, כל עוד יש מי שמעורר יהודים לשמור שבת, להניח תפילין, לחנך את ילדיהם ללימוד תורה ולשמירת מצוות לא תוכל המהפכה למחוק את זהותם. ולכן מחליטים לעצור את הרבי.

באישון לילה פורצים אנשי הג.פ.או. לביתו. חקירה. חיפוש איום. מאסר. הכול מתרחש במהירות. הרבי אוסף את חפציו המעטים לקראת היציאה.

ואז מתרחש אירוע שנראה שולי לחלוטין. אך דווקא בו טמון מסר לדורות.

המפגש עם לולב

בין אנשי המשטרה החשאית נמצא יהודי בשם לולב. לא סתם יהודי. בן למשפחה חסידית חב"דית. נכדו של חסיד. צאצא לבית שידע מסירות נפש. אלא שבמהלך השנים התרחק. עזב את דרך התורה. והצטרף למנגנון הרדיפה של המשטר.

כאשר ראה את הרבי נושא את חפציו, מיהר אליו. הוא ביקש לקחת את החבילה מידיו.             ואז אמר משפט שנשמע מלא רגש: "רבי, אני אשא את החבילות. חסידים נשארים חסידים. סבי נשא את חבילות סבכם, ואני אשא את החבילות שלכם."

לכאורה מילים יפות. אפילו מרגשות. מילים של זיכרון. של שייכות. של נוסטלגיה.                      אלא שהריי"צ שמע בהן דבר נוסף. דבר עמוק הרבה יותר.

תשובתו של הרבי

הרבי נטל מידיו את החבילה והשיב לו: "סבך היה חסיד. הוא נשא את חבילות סבי למקום שסבי הלך. אתה רוצה לשאת את החבילה שלי למקום שאתה רוצה שאלך."

באותו רגע מתגלה עומק עצום. הריי"צ אינו מתווכח עם עצם הטענה. הוא מסכים.             אכן חסידים נשארים חסידים.

יש זיכרונות שאינם נמחקים. יש קשרים שאינם מתבטלים. יש נקודה פנימית שאינה נכבית.     אבל השאלה איננה האם אתה נושא את החבילה. השאלה היא: לאן?

שתי דרכים להיות חסיד

במבט ראשון נדמה שיש רק סוג אחד של חסיד. אך הסיפור הזה מגלה שישנן שתי אפשרויות שונות לחלוטין.

הראשונה: חסיד המבקש לדעת את רצון רבו ולהוליך אותו בעולם.                                             הוא שואל: מה הרבי רוצה? כיצד הרבי היה נוהג? מהי השליחות שהוטלה עליי? והוא מנסה להתאים את עצמו לרצון זה.

השנייה: אדם המחזיק בחבילה. נושא את השם. מצטט את הדברים. משתמש בשפה. אך בפועל הוא מבקש שהרבי ילך אחריו. שהרבי יאשר את עמדותיו. שיחתום על החלטותיו. שייתן גושפנקה למה שכבר החליט לעשות.

בשני המקרים החבילה בידיים. אבל הכיוון שונה לחלוטין.

 

הסכנה של דור של חירות

בדורות של גזירות הסכנה הייתה ברורה. יהודי נדרש לבחור: תורה או חיים. מצווה או מאסר. אמונה או פחד. הניסיון היה גלוי.

אך בדורות של חירות יחסית, הניסיון נעשה עדין יותר. כמעט בלתי נראה. אין מי שאוסר ללמוד תורה. אין מי שאוסר לקיים מצוות. אין מי שמכריח את החסיד להפסיק להיות חסיד.

אבל יש פיתוי אחר. להישאר חסיד ובו בזמן להפוך את הרבי לדמות התומכת ברצונותיי. לפרש כל דבר בהתאם למה שנוח לי. לשמוע בדברי הרבי את מה שאני ממילא רציתי לשמוע.

כאן הסכנה כבר אינה ניתוק. היא עיוות. לא התרחקות מן הראש. אלא גרירת הראש לכיוון אחר.

החבילה כסמל

החבילה שבסיפור איננה רק חפץ. היא סמל.

כל אחד מאיתנו נושא חבילה. יש מי שנושא את שמו של הרבי. יש מי שנושא את תורתו. יש מי שנושא תפקיד ציבורי. יש מי שנושא שליחות. יש מי שנושא אחריות חינוכית. יש מי שנושא משפחה. יש מי שנושא תלמידים. יש מי שנושא קהילה.

כולנו מחזיקים 'חבילה' כלשהי. והשאלה הגדולה איננה האם אנחנו נושאים אותה.              השאלה היא: האם אנו מוליכים אותה אל המקום אליו נשלחנו? או אל המקום שאליו היינו רוצים להגיע גם בלעדיה?

ההבדל שבין שימוש לייצוג

כאן מתגלה הבחנה דקה אך גורלית. יש הבדל עצום בין להשתמש ברבי לבין לייצג את הרבי.  כאשר אדם משתמש ברבי, הוא לוקח את דבריו כדי לחזק את עמדתו. כאשר אדם מייצג את הרבי, הוא מוכן לעיתים לוותר על עמדתו כדי להיות נאמן לדבריו.

הראשון מחפש אישור. השני מחפש אמת. הראשון שואל: "כיצד הרבי יכול לעזור לי?" השני שואל: "כיצד אני יכול לעזור לרצונו של הרבי להתגלות בעולם?"                                                    זהו הבדל קטן במילים. אך עצום בחיים.

מסירות נפש חדשה

אולי זו הסיבה שהרבי, במאמר "ואתה תצווה", מדבר על מסירות נפש במובן עמוק יותר. לא רק מסירות החיים. אלא מסירת הרצון.

מפני שבסופו של דבר, קל יותר לעיתים למסור רגע אחד של גבורה. קשה הרבה יותר למסור בכל יום מחדש את הרצון להיות צודק. את הרצון לשלוט. את הרצון להוביל. את הרצון לפרש הכול דרך עצמנו. וזוהי בדיוק הנקודה שבה נבחן החסיד.

מבט פנימי

ייתכן שאחת השאלות החשובות ביותר שאדם יכול לשאול את עצמו היא: כאשר אני אומר: "כך הרבי היה רוצה." האם באמת בדקתי מה הרבי רוצה? או שאני מספר לעצמי מה הייתי רוצה שהרבי ירצה?

זו שאלה לא פשוטה. מפני שהיא דורשת ענווה. היא דורשת עצירה. היא דורשת נכונות להודות שאולי אינני יודע. אבל דווקא שם מתחילה ההתקשרות האמיתית.

לקראת השער הבא

אלא שכאן עולה שאלה חדשה. אם תפקיד החסיד הוא להוליך את הראש למקום שהראש רוצה להגיע אליו, כיצד יכול אדם לדעת מהו רצון הראש? כיצד יוכל להבחין בין רצונו שלו לבין רצון רבו? כיצד יוכל לזהות מתי הוא מייצג באמת, ומתי הוא רק משוכנע שהוא מייצג?

על כך בא להשיב אחד המאמרים היסודיים ביותר של הרבי המאמר "ואתה תצווה".               מאמר המלמד שעבודת הדור אינה רק מסירות נפש במובן של מסירת החיים. אלא דבר עמוק ועדין הרבה יותר: מסירת הרצון.

ועל כך נעמוד בשער הבא: "ואתה תצווה – מסירות נפש או מסירת הרצון?"

 

שער שלישי

ואתה תצווה מסירות נפש או מסירת הרצון?

ישנם מאמרים בחסידות שהם בבחינת מעיין. ישנם מאמרים שהם בבחינת נהר. וישנם מאמרים שהם בבחינת מפת דרכים לדור שלם.

כזה הוא המאמר "ואתה תצווה" שנאמר על ידי הרבי בשנת תשמ"א, ושהפך לימים לקונטרס האחרון שחולק לעת עתה על ידו לכלל החסידים.

לא במקרה רואים בו רבים מעין צוואה רוחנית לדור. לא מפני שהוא המאמר האחרון שחולק. אלא מפני שהוא נוגע באחת השאלות העמוקות ביותר של החיים היהודיים בכלל ושל החיים החסידיים בפרט:

מהי נקודת ההתקשרות האמיתית בין יהודי לקב"ה, ובין חסיד לרבי?

מן המן ועד משה

המאמר נפתח בפסוק: "ואתה תצווה את בני ישראל". ומבאר הרבי על פי מאמרו הידוע של הרבי הריי"צ, המבוסס על הפסוק: "ואתה תצווה" – מלשון צוותא וחיבור.

תפקידו של משה אינו רק ללמד את ישראל. אינו רק להנהיג אותם. ואפילו לא רק למסור להם את התורה. תפקידו הוא לחבר. לקשור. לעורר. לגלות ביהודי את הקשר הפנימי והעצמי שלו עם הקב"ה.

משה איננו מעניק ליהודי נשמה. הוא מגלה לו את נשמתו. הוא איננו יוצר את הקשר. הוא חושף את מה שכבר קיים.

ולכן משה שבכל דור נשיא הדור אינו רק מנהיג. הוא מגלה נקודת אמת פנימית הטמונה בכל יהודי. נקודה שאינה תלויה בידע. אינה תלויה בהבנה. ואפילו אינה תלויה ברגש.

הריי"צ והאש של רוסיה

כדי להבין את עומק הדברים צריך לחזור לרקע שבו נאמר המאמר המקורי של הריי"צ.

שנת תרפ"ז. ברית המועצות. הקומוניזם נמצא בשיא כוחו. בתי כנסת נסגרים. תלמודי תורה יורדים למחתרת. שמירת מצוות עלולה להוביל למאסר. הפחד שולט ברחובות.

ובתוך המציאות הזו עומד הריי"צ ודורש מאמר על מסירות נפש. לא מסירות נפש כאגדה. לא כזיכרון מתקופות עבר. אלא כמציאות יומיומית. כפשוטו ממש. יהודים מוסרים את חירותם. את רכושם. את ביטחונם. ולעיתים אף את חייהם. כדי שילד יהודי ילמד אל"ף־בי"ת. כדי שיהודי יניח תפילין. כדי ששבת תישמר. כדי שהתורה לא תישכח.

באותם ימים, מסירות נפש הייתה מושג מוחשי. אפשר היה להצביע עליו. אפשר היה לראות אותו. אפשר היה לשלם עליו מחיר.

מה נדרש בדור שאין בו גזירות?

וכאן מגיע חידושו הגדול של הרבי. אם בדורו של הריי"צ נדרשה מסירות נפש מפני שהייתה התנגדות גלויה ליהדות. מה נדרש בדור שבו יהודי יכול לשמור תורה ומצוות ללא איום ממשי?

מהי מסירות הנפש של יהודי החי בעולם חופשי? האם אין עוד צורך במסירות נפש? האם תם עידן הגיבורים?

הרבי משיב תשובה מפתיעה. לא רק שמסירות הנפש לא הסתיימה. במובן מסוים היא נעשתה עמוקה יותר.

למות פעם אחת או לחיות כל יום?

כאשר אדם מוסר את חייו על קידוש השם, הוא מבצע מעשה נשגב. אך יש בו גם פשטות מסוימת. יש רגע אחד. יש הכרעה אחת. יש בחירה אחת.

אבל מה קורה כאשר האדם נדרש למסור לא את חייו אלא את רצונו? לא פעם אחת. אלא בכל יום. בכל שעה. בכל החלטה.

כאן מתחילה מסירות נפש מסוג אחר. שקטה יותר. נסתרת יותר. אך לעיתים קשה הרבה יותר.

הרצון – המבצר האחרון של האדם

האדם מוכן לוותר על דברים רבים. על זמן. על כסף. על נוחות. לפעמים אפילו על כבוד.              אבל יש דבר אחד שקשה לוותר עליו: הרצון.

הרצון הוא המקום שבו האדם חש שהוא עצמו. הוא אינו רק עושה. הוא בוחר. הוא אינו רק פועל. הוא רוצה.

ולכן כאשר מבקשים מן האדם למסור את רצונו, נוגעים בנקודה העמוקה ביותר של זהותו. כאן כבר לא מדובר בשאלה: מה אני עושה? אלא: מה אני רוצה?

מסירת הרצון אינה ביטול האישיות

כאן חשוב לעצור. מסירת הרצון איננה מחיקת האישיות. אין הכוונה שאדם יפסיק לחשוב. יפסיק להרגיש. יפסיק להביע עמדה. להיפך.

חסידות חב"ד מעולם לא ביקשה ליצור אנשים חסרי אישיות.

היא ביקשה ליצור אנשים שהאישיות שלהם מזוככת. שהשכל שלהם עובד. שהרגש שלהם חי. שהכישרונות שלהם פורחים. אבל שכל אלה יהיו מכוונים אל האמת ולא אל האגו.               הביטול החסידי אינו השמדת ה"אני". הוא הפיכתו לכלי.

המבחן של דורנו

בדורות קודמים שאלו: האם אתה מוכן למות כיהודי? בדורנו שואלים: האם אתה מוכן לחיות כיהודי?                                                                                                                             בדורות קודמים שאלו: האם תעמוד מול אויב חיצוני? בדורנו שואלים: האם תעמוד מול הרצון הפנימי שלך?

בדורות קודמים המאבק היה ברחוב. בדורנו המאבק מתרחש בלב.

כאשר החסיד פוגש את עצמו

כאן מתחבר המאמר באופן ישיר לסיפור של הריי"צ ולולב. לולב לא איבד את זיקתו לחסידות. הוא לא שכח את סבו. הוא לא ניתק את הזיכרון. אבל הוא איבד דבר אחד. את הנכונות למסור את רצונו.

הוא רצה לקחת את הרבי למקום שאליו הוא בחר ללכת!

וכאן טמון כל הרעיון.

מפני שהבעיה איננה תמיד ניתוק. לעיתים הבעיה היא התקשרות שלא עברה זיכוך. התקשרות שבה האדם עדיין עומד במרכז.

עבודת החסיד

מכאן עולה הגדרה עמוקה להתקשרות. התקשרות איננה רק אהבה לרבי. אינה רק הערכה. ואינה רק נאמנות.

התקשרות אמיתית היא הנכונות לתת לרצונו של הרבי מקום גדול יותר מרצוני שלי.           לא משום שאני חסר רצון. אלא משום שאני מבקש לחבר את רצוני לרצון גדול ממני.

כפי שאמרו חז"ל: "עשה רצונך כרצונו." לא מחק את רצונך. אלא עשה אותו כרצונו. זוהי תנועה של חיבור. לא של מחיקה. של התאמה. לא של ביטול קיום.

מסירות הנפש השקטה

אולי זו מסירות הנפש האמיתית שעליה מדבר הרבי במאמר.                                                   לא מסירות נפש של כותרות. לא מסירות נפש של דרמות.                                                          אלא מסירות נפש של יום שלישי בבוקר. של פגישה. של שיחה. של החלטה. של תגובה. של מחשבה. של רגע שבו אדם עוצר ושואל: מה אני רוצה? ואז שואל: ומה הקב"ה רוצה?      או: מה הרבי רוצה? ובוחר מחדש. לא תמיד בקלות. לא תמיד מיד. אבל ביושר.

לקראת השער הבא

אלא שכאן מתעוררת שאלה חדשה. אם כל עבודת האדם היא למסור את רצונו לרצון עליון יותר כיצד ניתן לדעת שהקול שאני שומע הוא אכן רצון ה' ולא רצוני שלי? כיצד מבחינים בין שליחות לבין שאיפה אישית? בין הקשבה לבין השלכה? בין ביטול אמיתי לבין שימוש בשם הקדושה כדי להצדיק את עצמי?

כאן אנו פוגשים שתי דמויות מופלאות בפרשה. שני נביאים. שני אנשים ששמעו את דבר ה'. שני אנשים שדיברו בשם שמים. אבל המרחק ביניהם היה אינסופי. האחד היה משה רבינו. והשני להבדיל היה בלעם.

ועל כך נעמוד בשער הבא: "משה ובלעם – שני נביאים ושני כיוונים הפוכים."

שער רביעי

משה ובלעם – שני נביאים ושני כיוונים הפוכים

ישנם ניגודים בתורה הנראים ברורים מאליהם. אור וחושך. קדושה וטומאה. אברהם ונמרוד. משה ופרעה.

אך ישנם ניגודים עמוקים יותר, דווקא משום שבמבט ראשון הם נראים דומים.

כזה הוא הניגוד שבין משה רבינו לבלעם.

שניהם נביאים. שניהם שומעים את דבר ה'. שניהם מדברים בשם שמים. שניהם משמשים כצינור להעברת מסר אלוקי לעולם.

ולכאורה, אם שניהם מקבלים נבואה מאת ה', מהו ההבדל המהותי ביניהם?

חז"ל אף אומרים שכדי שלא תהיה לאומות העולם טענה מדוע לא זכו לנביא כמשה, נתן להם הקב"ה את בלעם. לאמור: גם באומות העולם קם אדם שהגיע למדרגה נבואית עצומה.

אלא שכאן בדיוק מתחיל ההבדל. ההבדל איננו במה ששמעו. ההבדל הוא במה שביקשו לשמוע.

שני אנשים מול אותו קול

כאשר הקב"ה מדבר אל משה, משה מבקש להבין מה רצונו של הקב"ה.                                כאשר הקב"ה מדבר אל בלעם, בלעם מבקש לדעת כיצד יוכל להגשים את רצונו שלו.

זהו הבדל דק לכאורה. אך הוא משנה הכול.                                                                       משה ניגש אל דבר ה' כעבד אל אדונו. בלעם ניגש אל דבר ה' כבעל אינטרס.

משה שואל: מה עליי לעשות? בלעם שואל: כיצד אוכל לעשות את מה שאני רוצה?

ולכן, אף ששניהם שומעים את אותו קול אלוקי, הם חיים בשני עולמות שונים לחלוטין.

משה – איש האין

התורה מתארת את משה במילים מופלאות: "והאיש משה עניו מאוד מכל האדם אשר על פני האדמה."

ענווה איננה חולשה. ענווה איננה חוסר ביטחון. וענווה בוודאי איננה חוסר מודעות לגדלות. משה ידע היטב מיהו. הוא ידע שהוא מקבל תורה מן השמים. הוא ידע שהוא מנהיג את ישראל. הוא ידע שאין נביא שקם כמותו.

ובכל זאת היה עניו. מדוע? מפני שבכל הישגיו הוא ראה שליחות ולא בעלות. הוא לא ראה את עצמו כמקור. אלא ככלי. לא כבעל האור. אלא כצינור לאור.                                               משה איננו מנסה להשמיע את עצמו. משה מבקש להשמיע את הקב"ה.

בלעם – איש היש

בלעם, לעומתו, הוא אדם בעל כישרונות אדירים. חכם. מבריק. בעל כוח רוחני עצום. בעל יכולת נבואית נדירה. אך כל אלה מגויסים למען דבר אחד: עצמו.

גם כאשר הוא מדבר בשם ה'. גם כאשר הוא מקבל נבואה. גם כאשר הוא אומר דברים נשגבים. המרכז נותר הוא עצמו. לכן הוא מסוגל לעמוד מול הקב"ה שוב ושוב ולנסות לשנות את התוצאה.

לא משום שלא שמע. אלא משום שלא אהב את מה ששמע. הוא מבקש שהנבואה תתאים לרצונו. לא שרצונו יתאים לנבואה.

בלעם שבכל אחד מאיתנו

קל לקרוא את פרשת בלק ולחשוב שהיא עוסקת באדם רשע שחי לפני אלפי שנים.            אך תורת החסידות מלמדת שכל דמות בתורה היא גם תנועה בנפש.

משה ובלעם אינם רק שני אנשים. הם שני קולות החיים בתוך כל אדם.                                       יש בנו משה. ויש בנו בלעם. יש בתוכנו קול המבקש לשמוע. ויש בתוכנו קול המבקש להשמיע. יש קול המבקש להתבטל אל האמת. ויש קול המבקש שהאמת תתבטל אליו.                 וכל עבודת החיים היא להכריע שוב ושוב איזה קול ינהיג אותנו.

הניסיון הגדול של אנשים רוחניים

ייתכן שכאן טמונה אחת הסכנות הגדולות ביותר בעבודת ה'.                                                     לא אצל מי שאינו מחפש קדושה. אלא דווקא אצל מי שמחפש אותה.                                      מפני שככל שאדם רוחני יותר, משכיל יותר, למדן יותר, משפיע יותר כך קל יותר להתבלבל.

הוא כבר איננו שואל: "מה אני רוצה?" הוא שואל: "מה ה' רוצה?"

אבל לעיתים, מבלי משים, הוא נותן לתשובתו האישית ללבוש בגדי קדושה. הוא משוכנע שהוא מייצג את רצון ה'. כאשר בפועל הוא מייצג את רצונו שלו.                                                 וזה בדיוק מה שהופך את בלעם לדמות כה מסוכנת. לא מפני שהוא מתנגד לקדושה. אלא מפני שהוא משתמש בה.

"לוּ ייתן לי בלק מלא ביתו כסף וזהב"

לכאורה בלעם נשמע צדיק. הרי הוא אומר: "לא אוכל לעבור את פי ה' אלוקיי."                  איזו יראת שמים! איזו נאמנות!

אבל התורה מגלה את הסדק. הוא ממשיך ללכת. הוא ממשיך לנסות. הוא ממשיך לחפש פתח.

מדוע? מפני שלמרות שפיו אומר: "לא אוכל לעבור את פי ה'", ליבו עדיין מקווה שהתשובה תשתנה.

זהו ההבדל שבין קבלת רצון ה' לבין השלמה טכנית עם רצון ה'. בלעם מציית. משה מזדהה. בלעם מקבל את ההוראה. משה נעשה אחד עמה.

החסיד שבין משה לבלעם

וכאן אנו מגיעים אל לב המאמר.

חסיד חב"ד המבקש לייצג את הרבי ניצב פעמים רבות בדיוק באותה נקודת בחירה.                  הוא למד. הוא שמע. הוא יודע.

אבל עדיין נשאלת השאלה: האם הוא מחפש את רצון הרבי? או שהוא מחפש שהרבי יאשר את רצונו? האם הוא מוכן להשתנות? או שהוא רק מחפש ציטוטים שיחזקו את מה שכבר החליט? האם הוא בא כדי לשמוע? או כדי לקבל אישור?

זו אינה שאלה על אחרים. זו שאלה שכל חסיד חייב לשאול את עצמו.

השליח האוניברסיטה

כעת אפשר להבין לעומק את הסיפור על אותו שליח של הרבי שביקש להעשיר את כליו המקצועיים בשליחות וחשב ללכת להשתלמות באוניברסיטה.

כוונותיו היו טובות. הוא לא ביקש הנאה. הוא לא ביקש יוקרה. הוא ביקש כלים. הוא רצה להצליח יותר בשליחותו. הוא רצה להיות יעיל יותר. משפיע יותר. מועיל יותר.

הוא כתב על כך לרבי. והרבי השיב בשלילה. השליח ניסה שוב להסביר את התועלת שתצמח לו מכך בשליחותו. אך הרבי השיב שוב בשלילה. בפעם השלישית כשניסה שוב להסביר לרבי את חשיבות הקורסים שילמד השיב לו הרבי תשובה שחושפת את כל יסוד השליחות:

"כשליח אתה היד הארוכה שלי. כאשר אתה הולך למקום מסוים, אתה לוקח אותי איתך. ואני אינני רוצה ללכת לשם. אם אתה רוצה ללכת  זו בחירתך. אבל למה אתה מתעקש לקחת אותי איתך?"

זהו אחד המשפטים החזקים והמשמעותיים ביותר ששליח יכול לשמוע. מפני שהוא מחזיר אותו לשאלה הבסיסית: האם אני שליח? או שאני אדם בעל תכניות, המבקש לגייס את המשלח לטובתן?

לטובת הכרת הטוב ובכדי לומר דבר בשם אומרו אציין: שאת שני הסיפורים על לולב ועל המשמעות העמוקה הנגזרת ממנו ואת הסיפור על השליח שרצה להשתלם באוניברסיטה ואת המסר הנפלא ממנו. שמעתי בהתוועדות מפי הרב גלוכובסקי לכבוד ג' בתמוז שהאיר את משמעות נשיאת החבילות עבור הרבי ואת הובלת הרבי לאן שהוא רוצה ללכת ולא לאן שאנו רוצים ללכת ותודה לו על כך שהאיר את עיניי להפוך את הנושא למאמר.

ההבדל שבין צינור למגפון

אפשר לומר שמשה ובלעם מייצגים שני סוגים של הנהגה רוחנית.                                              משה הוא צינור. בלעם הוא מגפון. הצינור מעביר את מה שעובר דרכו. המגפון מגביר את מה שכבר נמצא בתוכו.

משה שואל: "מה רצונך?" בלעם שואל: "כיצד רצונך יכול לשרת את רצוני?"                           וזוהי אולי אחת הבחינות העמוקות ביותר של מסירת הרצון שעליה דיברנו בשער הקודם.

לקראת השער הבא

אך כאן מתעוררת שאלה נוספת. אם הסכנה הגדולה היא שהאדם ישמע את עצמו במקום לשמוע את הקב"ה, כיצד ניתן להשתחרר מן הרעש הפנימי? כיצד אפשר לדעת שהקול שאני שומע איננו רק הד של עצמי? כיצד הופכים מצינור חסום לצינור פתוח?

כאן אנו מגיעים אל אחד הסודות הגדולים ביותר של החיים, של האהבה, של הטיפול, של ההתקשרות ושל עבודת ה': היכולת לשתוק!

 לא שתיקה של היעדר מילים. אלא שתיקה של נוכחות. שתיקה היוצרת מקום. שתיקה המאפשרת לשמוע. שתיקה המולידה דעת.

ועל כך נעמוד בשער הבא: "רק את הדבר אשר אשים בפיך – אמנות ההקשבה."

שער חמישי

רק את הדבר אשר אשים בפיך – אמנות ההקשבה

יש רגעים בחיים שבהם נדמה לאדם שהבעיה היא שאינו יודע מה לומר. אך האמת היא שלעיתים הבעיה עמוקה הרבה יותר. הבעיה היא שאינו יודע כיצד לשתוק.

מפני שכל עוד האדם עסוק בלומר, קשה לו לשמוע. וכל עוד הוא עסוק בהשמעת קולו שלו, קשה לו להבחין בקול הבא אליו מבחוץ.

זוהי אחת הפרדוקסים הגדולים של החיים.

דווקא האדם המבקש להיות כלי לאמת, מוכרח ללמוד תחילה את אמנות השתיקה. לא מפני שאין לו מה לומר. אלא מפני שיש משהו גדול יותר שהוא מבקש לשמוע.

בין משה לבלעם

בשער הקודם פגשנו את שני הנביאים. משה ובלעם. שניהם שמעו את דבר ה'. אך ההבדל ביניהם לא היה רק בתוכן ששמעו. הוא היה במרחב הפנימי שממנו הקשיבו.

משה היה כלי. בלעם היה בעל רצון. משה בא לשמוע. בלעם בא להשמיע.

ולכן כאשר התורה מתארת את מסעו של בלעם, היא מתארת למעשה תהליך ארוך של עצירות. האתון נעצרת. המלאך ניצב בדרך. השביל נחסם. המעבר נסגר. שוב. ושוב. ושוב.

                 לכאורה מדובר בעיכובים. אך במבט עמוק יותר, אלו שיעורים. הקב"ה מלמד את בלעם דבר שמעולם לא למד: לפני שאדם מדבר בשם האמת, עליו ללמוד לעצור.

הקושי הגדול שבשתיקה

השתיקה היא אחת החוויות המאתגרות ביותר עבור האדם. מפני שבשתיקה האדם פוגש את עצמו. כל עוד אנו מדברים, אנו שולטים במרחב. אנו מכוונים את השיחה. מובילים את הסיפור. מסבירים. מנמקים. משכנעים.

אבל כאשר מגיע רגע של שתיקה, משהו משתנה. פתאום אין מילים להסתתר מאחוריהן. אין הסברים. אין טיעונים. יש רק נוכחות. ולעיתים דווקא הנוכחות הזו מפחידה.

לכן רוב בני האדם ממהרים למלא את החלל. לזרוק משפט. לספר סיפור. לשנות נושא. להפר את הדממה.

לא מפני שהשתיקה ריקה. אלא מפני שהיא מלאה מדי!

השתיקה בחדר הטיפול

מי שעוסק בטיפול מכיר היטב את הרגע הזה.

המטופל משתף. הדברים נאמרים. ואז לפתע נופלת שתיקה. ברגעים כאלה עולה לעיתים דחף עז לדבר. לומר משהו. להרגיע. להסביר. למלא את החלל.

אך פעמים רבות דווקא השתיקה היא הרגע המשמעותי ביותר בפגישה. מפני שבאותם רגעים משהו עמוק מתחיל להתרחש. הנפש מתחילה לעבד. להרגיש. לגעת. להתחבר.

לא תמיד המילים יוצרות את השינוי. לעיתים דווקא היעדר המילים!

אריך פרום והאומץ לדעת

כאן מתחברים דבריו הנפלאים של אריך פרום בספרו (אמנות האהבה) על משמעות הידיעה.

האדם משתוקק לדעת. לא רק להבין. לא רק לאסוף מידע. אלא לדעת באמת. לדעת במובן של חיבור. של קירבה. של מפגש.

אבל יש דבר מפתיע. ככל שאדם ממהר יותר לדעת, כך הוא עלול להחמיץ את הידיעה.    מפני שידיעה אמיתית אינה מתחילה בדיבור.

היא מתחילה בהקשבה. היא מתחילה בהסכמה לפגוש את הזולת כפי שהוא. לא כפי שהייתי רוצה שיהיה. לא כפי שאני מניח שהוא. לא כפי שנוח לי להבין אותו. אלא כפי שהוא באמת. ולשם כך נדרשת שתיקה.

הדעת בחסידות

כאן אנו מתחברים אל אחד היסודות העמוקים ביותר בתורת חב"ד.

אדמו"ר הזקן מבאר בתניא: "והדעת הוא מלשון והאדם ידע את חוה." הדעת איננה ידיעה שכלית בלבד. היא התקשרות. חיבור. התאחדות.

היא הרגע שבו האדם חדל לעמוד מול הדבר מבחוץ ומתחיל להיות קשור אליו מבפנים!

אבל כדי שדבר כזה יתרחש, חייב להיווצר מרחב פנימי.                                                        מקום שבו האדם אינו עסוק כל הזמן בעצמו.                                                                       מקום שבו הוא מסוגל לפגוש משהו שאינו הוא.

ומכאן הקשר העמוק שבין דעת לשתיקה.                                                                            לפני שיש דעת יש הקשבה. לפני שיש התקשרות יש מקום. לפני שיש חיבור יש ביטול.

רגע השתיקה שייסד הרבי

אולי משום כך ייסד הרבי את הרעיון "רגע של שתיקה" – דקה של שתיקה מדיבור שאת מקומה מחליפה המחשבה על בורא עולם ומנהיגו במערכות החינוך.

לכאורה מדובר בדבר קטן. דקה אחת. ללא דיבור. ללא הוראה. ללא כפייה.                                 אך בעומק הדברים מדובר במהפכה.

מפני שהרבי הבין שהעולם המודרני נעשה רועש יותר ויותר. קולות. מסכים. מסרים. רעיונות. גירויים. הכול צועק. ובתוך כל הרעש הזה עלול האדם לאבד את היכולת לשמוע. לא את האחר. לא את עצמו. ולא את הקב"ה.

לכן רגע השתיקה איננו רק הפסקה. הוא יצירת מרחב. מרחב שבו האדם יכול לשאול: לשם מה אני כאן? מהי שליחותי? מה מבקש ממני היום הקב"ה?

בלעם מגלה את מה שלא חיפש

כאן מתגלה עומק חדש בפרשת בלק. בלעם הגיע כדי לקלל. הוא לא חיפש אהבה. לא חיפש קשר. לא חיפש קרבה לישראל. הוא בא מתוך התנגדות. מתוך שנאה. מתוך רצון לפגוע.

אבל הקב"ה אינו מתווכח איתו. אינו משכנע אותו. אינו מנהל עמו פולמוס. הוא פשוט מכריח אותו לעצור. להתבונן. להקשיב. לראות.

ופתאום, בתוך המרחב שנוצר, בלעם נחשף לדבר שלא הכיר. לקשר שבין הקב"ה לישראל. לאהבה שאינה תלויה בדבר. לברית שאינה מתבטלת. לקשר שאינו מבוסס על חשבונות.

והמילים משתנות. לא מפני שבלעם השתנה. אלא מפני שלרגע אחד הוא נחשף לאמת עמוקה יותר מרצונו.

מסירת הרצון מתחילה בשתיקה

וכאן אנו שבים אל נושא המאמר כולו.

מסירת הרצון איננה מתחילה בהחלטה. היא מתחילה בהקשבה.                                                כל עוד אני מלא ברצוני שלי, אינני מסוגל לשמוע רצון אחר. כל עוד אני עסוק במה שאני חושב, במה שאני מרגיש, במה שאני רוצה אין מקום למשהו נוסף.

לכן עבודת הביטול איננה מתחילה בוויתור. היא מתחילה ביצירת מקום. ביכולת לעצור. להקשיב. לשהות. לא למהר. לא לרוץ להשיב. לא לרוץ לפרש. לא לרוץ להסביר. אלא לתת למציאות לדבר. לתורה לדבר. לרבי לדבר. לקב"ה לדבר.

ההקשבה כיסוד ההתקשרות

אולי זהו אחד הסודות העמוקים ביותר של התקשרות אמיתית.

אדם יכול ללמוד את כל התורה. לזכור אלפי ציטוטים. לדעת אינספור שיחות ומאמרים. ועדיין להישאר עסוק בעצמו.

ומנגד, אדם יכול לשבת בשקט מול דברי רבו. ולהקשיב באמת. ובתוך אותה הקשבה מתחיל להיווצר החיבור.

מפני שהתקשרות איננה רק לדעת מה הרבי אמר. היא לרצות לשמוע מה הרבי אומר. כאן. עכשיו. אליי.

לקראת השער הבא

אך אם השתיקה יוצרת הקשבה, וההקשבה מולידה דעת, עולה שאלה נוספת:

מהי אותה דעת שאליה אנו שואפים? מהו אותו קשר עמוק הנוצר כאשר אדם באמת יודע את זולתו?

ומה הקשר בין מהותה של ספירת הדעת של אדמו"ר הזקן לבין דבריו של אריך פרום על האהבה, הדעת והקשר האנושי?

כאן אנו עוברים מן השתיקה עצמה אל מה שנולד ממנה. אל החיבור. אל ההתקשרות. אל הדעת.

ועל כך נעמוד בשער הבא: "לדעת את הזולת – בין תורת החסידות לשפת הטיפול."

שער שישי

לדעת את הזולת – בין תורת החסידות לשפת הטיפול

ישנן מילים שאנו משתמשים בהן בכל יום, עד שאנו שוכחים כמה עומק הן מכילות.

אחת מהן היא המילה: "לדעת". כאשר אנו אומרים "אני יודע", בדרך כלל אנו מתכוונים לכך שרכשנו מידע. אני יודע עובדה. אני יודע רעיון. אני יודע נתון.

אבל בלשון התורה, ידיעה היא דבר אחר לגמרי. עמוק יותר. פנימי יותר. מחייב יותר. ידיעה איננה רק מה שאני יודע על הדבר. ידיעה היא מה שהדבר עושה לי.

"והאדם ידע את חוה"

אדמו"ר הזקן, בבואו לבאר את מהותה של ספירת הדעת, אינו פונה אל עולם הפילוסופיה ואינו מחפש הגדרות מופשטות.

הוא פונה אל התורה עצמה. וכותב: "והדעת הוא מלשון 'והאדם ידע את חוה' והוא לשון התקשרות והתחברות."

זהו אחד המשפטים המכוננים ביותר בתורת חב"ד. מפני שהוא משנה לחלוטין את משמעות הידיעה.

דעת איננה ידיעה מרחוק. היא חיבור מקרוב. היא אינה התבוננות בדבר. היא התקשרות אליו.

האדם יכול ללמוד על דבר מסוים שנים רבות, ובכל זאת להישאר רחוק ממנו. ומנגד, הוא יכול לפגוש אדם, רעיון או שליחות, ולהפוך להיות קשור אליהם בכל נימי נפשו.                          זהו ההבדל שבין מידע לבין לדעת.

כשהשכל יורד אל הלב

זו גם הסיבה שאדמו"ר הזקן ממשיך ומבאר: "אם לא יקשר דעתו ויתקע מחשבתו בחוזק ובהתמדה… לא יוליד בנפשו אהבה ויראה אמיתית."

השכל לבדו אינו משנה את האדם. הוא יכול להעשיר אותו. לחדד אותו. להרחיב אותו. אבל הוא עדיין אינו מחייב אותו.

אדם יכול לדעת היטב מה נכון לעשות. ועדיין לא לעשות זאת. הוא יכול להבין אמת מסוימת. ועדיין להישאר אדיש כלפיה.

מה הופך רעיון לכוח מניע? הדעת. ההתקשרות. הרגע שבו האדם חדל להתבונן באמת מבחוץ ומתחיל לחיות אותה מבפנים.

מדוע קשה כל כך להשתנות?

אולי זו הסיבה שאנשים רבים יודעים דברים שאינם מצליחים לחיות.                                          הם יודעים שעליהם להקדיש זמן למשפחה. הם יודעים שעליהם לשמור על בריאותם. הם יודעים שעליהם להיות סבלניים יותר. הם יודעים שעליהם להתפלל בכוונה.

אבל הידיעה נותרת בשכל. היא אינה יורדת אל הלב. היא אינה הופכת להיות חלק מהם.      כל עוד אין דעת, אין הולדה. אין אהבה. אין יראה. אין תנועה. יש ידיעה. אך אין חיים.

אריך פרום והכמיהה לדעת

כאן מתרחש מפגש מעניין בין החסידות לבין אחד מהוגי הנפש המשפיעים של המאה העשרים, אריך פרום.

בספרו אמנות האהבה הוא מתאר את אחד הצרכים היסודיים ביותר של האדם.                    הצורך לדעת את הזולת. לא לדעת עליו. לדעת אותו!

פרום טוען כי האדם חי בתחושת נפרדות עמוקה. הוא כלוא בתוך עולמו הפנימי. מחשבותיו. פחדיו. חלומותיו.

והוא משתוקק לפרוץ את גבולות הבדידות הזו. לא באמצעות מידע. אלא באמצעות קשר. באמצעות אהבה. באמצעות מפגש. באמצעות ידיעה.

כאשר קוראים את דבריו קשה שלא לשמוע הד רחוק ללשונו של אדמו"ר הזקן.

שני עולמות שונים. שתי שפות שונות. אך שניהם מצביעים על אותה אמת:                          הידיעה העמוקה ביותר נוצרת מתוך התקשרות.

לדעת פירושו לתת מקום

אבל כאן מתגלה דבר נוסף. אי אפשר לדעת את הזולת אם אינני נותן לו מקום. כל עוד אני עסוק בעצמי, אינני מסוגל לראות אותו. כל עוד אני עסוק במה שאני רוצה לומר, אינני מסוגל לשמוע אותו.

ולכן השער הקודם על השתיקה אינו מבוא בלבד. הוא תנאי.

מפני שהשתיקה יוצרת מקום. והמקום מאפשר מפגש. והמפגש מוליד דעת. והדעת מולידה אהבה. זוהי שרשרת אחת.

לדעת את הזולת ולדעת את ה'

כאן מגיעה החסידות לחידוש עמוק עוד יותר. העיקרון הזה נכון לא רק ביחסים בין בני אדם. הוא נכון גם ביחס שבין האדם לקב"ה.

אפשר לדעת על הקב"ה. אפשר ללמוד עליו. אפשר להבין מושגים באלוקות. אבל יש מדרגה עמוקה יותר. לדעת את ה'.

כלומר: לחיות עם נוכחותו. לחוש את קרבתו. להיות קשור אליו. לא רק להבין שהוא קיים. אלא לחיות מתוך הקשר עמו.

זו משמעות הפסוק: "וידעת היום והשבות אל לבבך." לא די לדעת. צריך להשיב אל הלב. להפוך את הידיעה לקשר.

לדעת את הרבי

מכאן אפשר להתקדם צעד נוסף.

התקשרות לרבי אינה מתחילה בהערצה. ואינה מסתיימת בלימוד. היא מתחילה בדעת.                יש מי שיודע על הרבי. ויש מי שיודע את הרבי.

הראשון מכיר סיפורים. השני מבקש להכיר רצון. הראשון מצטט. השני מתקשר. הראשון שואל: מה הרבי אמר? השני שואל: מה עומד מאחורי הדברים? מה הרבי ביקש לעורר? איזו תנועה בנפש הוא מבקש לגלות?

כאן מתחילה התקשרות אמיתית.

הסכנה שבידיעה חיצונית

דווקא משום כך אפשר להבין טוב יותר את הסכנה שעליה אנו מדברים לאורך כל המאמר.

אדם עלול לדעת המון. מאמרים. שיחות. מכתבים. סיפורים.                                              ולמרות זאת להחמיץ את העיקר.

מפני שידיעה חיצונית אינה בהכרח יוצרת התקשרות. לעיתים היא אפילו יוצרת אשליה של התקשרות. האדם משוכנע שהוא יודע. אך הוא עדיין רחוק מלדעת.                                                      הוא דומה למי שלמד בעל פה ספר שלם על אהבה מבלי לאהוב מעולם.

הדעת כמפתח למסירת הרצון

כאן מתגלה קשר עמוק בין כל השערים שעברנו. מסירת הרצון אינה מתחילה בכפייה עצמית. היא מתחילה בדעת.

מפני שכאשר אדם קשור באמת לדבר מסוים, הרצון שלו מתחיל להשתנות מעצמו.                כאשר הורה אוהב את ילדו, אין הוא מרגיש שהוא מקריב עבורו בכל רגע.                              כאשר אדם אוהב את רעייתו, הוא אינו חש שכל ויתור הוא מלחמה.

האהבה משנה את הרצון. הקשר מעצב אותו מחדש!

כך גם בעבודת ה'. כך גם בהתקשרות לרבי. ככל שהדעת עמוקה יותר, כך מסירת הרצון טבעית יותר.

מן הדעת אל האהבה שאין לה מילים

אך כאן אנו מגיעים לשלב נוסף.

אם הדעת היא התקשרות. ואם ההתקשרות מולידה אהבה. כיצד נראית אהבה בשיאה? כיצד נראית אהבה שכבר איננה זקוקה להסברים? האם תמיד היא מתבטאת ביותר מילים? או שאולי דווקא ככל שהאהבה עמוקה יותר, כך היא זקוקה לפחות מילים?

כאן אנו מגיעים לתיאור המופלא של הריי"צ ב"ליקוטי דיבורים" על דרגות שונות של אהבה וקשר. מן לחיצת היד. אל הנשיקה. אל השיחה. אל המבט. ואל המקום שבו האהבה כה עמוקה, עד שהשתיקה עצמה נעשית שפה.

ועל כך נעמוד בשער הבא: "כשהאהבה שותקת."

שער שביעי

כשהאהבה שותקת – המקום שבו המילים מסתיימות והקשר מתחיל לדבר

ישנה הנחה רווחת בעולם, שלפיה ככל שהקשר עמוק יותר – כך יש בו יותר מילים. אנשים אוהבים מדברים. חברים קרובים משתפים. בני זוג מספרים. הורים מסבירים. מחנכים מלמדים. מנהיגים נואמים.

ולכאורה, ככל שהלב מלא יותר, כך הפה צריך להיות פעיל יותר. אלא שהחיים מלמדים אמת מורכבת יותר.

יש אהבות שהמילים בונות אותן. ויש אהבות שהמילים כבר אינן יכולות להכיל אותן!                   יש רגשות המבקשים ביטוי. ויש רגשות כה עמוקים, עד שכל ביטוי מצמצם אותם!

וכאן אנו פוגשים את אחד התיאורים העדינים והעמוקים ביותר שכתב הרבי הריי"צ על מהותה של אהבה.

מדרגות האהבה

ב"ליקוטי דיבורים" מתאר הריי"צ כיצד אהבה מתגלה בעולם בשלבים שונים.                            תחילה ישנו המפגש החיצוני. לחיצת היד. הושטת השלום. ההכרה בקיומו של הזולת.                  זהו השער הראשון. לא אהבה עמוקה עדיין. אך כבר לא ניכור. לא זרות. אלא הכרה.

לאחר מכן מופיעה מדרגה עמוקה יותר. המפגש החם. החיבוק. הנשיקה. כאן כבר אין רק הכרה. יש רגש. יש קירבה. יש רצון להתאחד.

בהמשך מגיעה מדרגה נוספת. הדיבור. שני אוהבים יושבים יחד. ומדברים. ומספרים. ומשתפים. ומגלים זה לזה את עולמם הפנימי. לא מפני שחסר להם מידע. אלא מפני שהם נהנים מעצם השיתוף. האהבה מבקשת לגלות את עצמה.

כאשר הדיבור כבר אינו מספיק

אבל אז מתאר הריי"צ דבר מפתיע. יש מדרגה גבוהה יותר. מדרגה שבה דווקא הדיבור מתחיל להיעלם. לא מפני שהאהבה נחלשה. אלא מפני שהיא גדלה. המילים נעשות קטנות מדי. הלב מרגיש יותר ממה שהפה מסוגל לומר. ושני אוהבים עשויים לשבת יחד זמן רב.    בלי מילים. בלי הסברים. בלי שיחה. ורק להביט. ורק להיות.

והנוכחות הזו אומרת יותר מאלף משפטים. מפני שבאותו רגע הקשר אינו זקוק עוד לתיווך. הוא נוכח. הוא חי. הוא קיים.

השתיקה שאיננה ריקנות

זוהי נקודה חשובה.

 יש שתיקה הנובעת מריחוק. ויש שתיקה הנובעת מקרבה.                                                     יש שתיקה של זרות. ויש שתיקה של בית.                                                                             יש שתיקה שבה אין מה לומר. ויש שתיקה שבה יש יותר מדי לומר.

ההבדל ביניהן עצום.

אדם היושב ליד אדם זר ומתקשה למצוא מילים, חווה שתיקה ריקה.                                       אבל אדם היושב ליד אהובו ואינו חש צורך למלא את החלל, חווה שתיקה מלאה.                      מלאה באמון. מלאה בקשר. מלאה בנוכחות. המילים נעלמות. האהבה נשארת.

הקשר שאינו תלוי במרחק

אך הריי"צ אינו נעצר כאן. הוא מוסיף מדרגה עמוקה עוד יותר. יש קשר שאינו זקוק אפילו לנוכחות פיזית. יש אהבה המתקיימת במחשבה. האדם חש את זולתו גם כשהוא רחוק. נזכר בו. חי עמו. נושא אותו בליבו.

המרחק הגיאוגרפי אינו מבטל את הקשר. מפני שהקשר כבר אינו מבוסס על מפגש חיצוני. הוא הפך לחלק מעולמו הפנימי של האדם. האהוב אינו רק לידו. הוא בתוכו.

מן האהבה האנושית אל ההתקשרות

כאן הריי"צ למעשה נותן לנו מפתח להבנת מושג ההתקשרות.

התקשרות איננה רק הערכה. היא איננה רק לימוד. היא אפילו איננה רק אהבה.

התקשרות היא מצב שבו האדם נעשה קשור עד כדי כך, שהקשר ממשיך לחיות בתוכו גם כאשר אינו רואה, אינו שומע ואינו נפגש.

זה נכון בין רעים. זה נכון בין אב לבנו. וזה נכון גם ביחס שבין חסיד לרבו.

מדוע בלעם לא הצליח לקלל?

כאן אפשר להתבונן על פרשת בלק בעין חדשה.

בדרך כלל אנו שואלים: כיצד הפכה הקללה לברכה?

אבל אולי השאלה האמיתית היא: מה ראה בלעם? מה פגש? מה קרה שם על ראשי ההרים, מול מחנה ישראל?

מפני שבלעם לא פגש רק עם. הוא פגש קשר. קשר שהמילים אינן יכולות להכיל. קשר שאינו תלוי בזכויות. ואינו תלוי במצב רוח. ואינו תלוי בהצלחות. ואפילו אינו תלוי בשלמות.                קשר עצמי. הקשר שבין הקב"ה לישראל.

כשהקשר מדבר במקום האדם

בלעם הגיע לחפש סיבות לקללה. הוא חיפש מעשים. חיפש פגמים. חיפש חסרונות.

אבל ככל שהתקרב, נחשף לדבר אחר.

לקשר עמוק יותר מכל מעשה. לקשר שקדם למעשים. לקשר שאינו נובע מהם. הוא פגש אהבה שאינה תלויה בדבר.

ולכן הפה שבא לקלל החל לברך. מפני שבאותו רגע לא הדיבור שלו דיבר. הקשר דיבר.

כשהחסיד מפסיק לדבר בשם עצמו

אולי זהו גם אחד הסודות הגדולים של התקשרות אמיתית.

כל עוד האדם עסוק בעצמו, הוא מדבר בשם עצמו.                                                                  גם כאשר הוא מצטט את רבו. גם כאשר הוא משתמש בשפתו. גם כאשר הוא חוזר על רעיונותיו.

אבל כאשר ההתקשרות עמוקה באמת, מתרחש שינוי. האדם חדל להיות עסוק בייצוג עצמו. הוא מתחיל לרצות לייצג את רצון רבו.

ואז קורה דבר מופלא. ככל שהוא פחות עסוק בעצמו, כך הרבי נוכח יותר דרכו. ככל שהוא פחות מנסה להישמע, כך השליחות נשמעת יותר. ככל שהוא פחות מבקש מקום לעצמו, כך הוא נעשה מקום לאחר.

 

האהבה הגדולה ביותר

ייתכן שזו אחת ההגדרות היפות ביותר לאהבה.                                                                   אהבה איננה הרצון שהשני יהיה חלק ממני. אהבה היא הנכונות שאני אהיה מקום עבורו!

לא שהוא ייכנס אל עולמי. אלא שאני אפנה מקום לעולמו.                                                        לא שהוא יהפוך להיות כמוני. אלא שאני אתקרב למה שהוא.

זו אהבה. וזו גם התקשרות. וזו גם שליחות.

מן האהבה אל הראייה

אך כאן מתעוררת שאלה נוספת.

אם האהבה העמוקה יוצרת התקשרות כה חזקה, כיצד היא משנה את הדרך שבה אנו מביטים על העולם? מה קורה כאשר אדם אוהב באמת? האם הוא רואה את אותם הדברים שראה קודם? או שמא האהבה עצמה יוצרת דרך חדשה לראות?

כאן אנו מגיעים אל אחד הפסוקים המופלאים בפרשת בלק: "לא הביט און ביעקב ולא ראה עמל בישראל."

פסוק שבלעם נאלץ לומר. פסוק החושף את ההבדל שבין ראייתו של האדם לבין ראייתו של הקב"ה. פסוק המלמד שלא רק הקשר משתנה. גם המבט משתנה.

ועל כך נעמוד בשער הבא: "לא הביט און ביעקב – לראות כפי שהקב״ה רואה."

 

שער שמיני

לא הביט און ביעקב – לראות כפי שהקב"ה רואה

ישנו הבדל עצום בין להסתכל על אדם לבין לראות אותו.

אנו נוטים לחשוב שראייה היא פעולה פשוטה. העין רואה. המוח מעבד. והמציאות נקלטת כפי שהיא.

אך האמת עמוקה הרבה יותר. שני אנשים יכולים להביט באותו אדם בדיוק. לראות את אותם מעשים. לשמוע את אותן מילים. ולצאת עם שתי תמונות עולם שונות לחלוטין.

האחד יראה כישלון. והשני יראה מאבק. האחד יראה חולשה. והשני יראה אומץ. האחד יראה את הנפילה. והשני יראה את הניסיון לקום.                                                                  המציאות אולי אחת. המבט לעולם אינו אחד.

ברכתו הגדולה ביותר של בלעם

בין כל ברכותיו המופלאות של בלעם, יש פסוק אחד יוצא דופן: "לא הביט און ביעקב ולא ראה עמל בישראל."

במבט ראשון הפסוק מעורר תמיהה. וכי אין חסרונות בישראל? וכי אין טעויות? וכי אין נפילות? וכי אין חטאים?

הרי התורה עצמה מספרת בגלוי על חולשותיהם של בני אדם, ואף של גדולי האומה.

מה אם כן משמעות הדברים? האם הקב"ה מתעלם מן המציאות? האם הוא בוחר שלא לראות?

הראייה וההבטה

כאן מגיע ביאורו המופלא של המלבי"ם. המלבי"ם מדייק כי התורה משתמשת בשני ביטויים שונים: "לא הביט און ביעקב" ו-"לא ראה עמל בישראל."

והרי לכאורה היה צריך להיות הפוך.                                                                                 שהרי "און" הוא המעשה הרע בפועל, ו"עמל" הוא התנועה הפנימית והנטייה הנפשית.                 אם כך, היה ראוי לומר: "לא ראה און" – כי מעשה רואים. "ולא הביט עמל" – כי נפש מתבוננים בה. מדוע הפכה התורה את הסדר?

מהו מבט ומהי ראייה

מבאר המלבי"ם: ראייה היא קליטת המציאות כפי שהיא נגלית לעין.                                            לעומת זאת, הבטה היא התבוננות פנימית. נתינת דעת. השקעת תשומת לב. עיון. העמקה. הסתכלות נפשית.

וכאן מתגלה חידוש עצום. כאשר מדובר ב"און" – במעידותיהם של ישראל הקב"ה אינו "מביט".

כלומר: אינו משקיע את מרכז הקשר שלו במעידה. אינו הופך אותה להגדרה של האדם.              אינו נותן לה להיות הסיפור כולו.

מה הקב"ה מחפש לראות?

הקב"ה איננו 'עיוור' לחסרונות. הוא יודע אותם טוב יותר מכל אדם.                                 הרי הוא: "היוצר יחד לבם המבין אל כל מעשיהם."

אבל ידיעה איננה זהה להגדרה!

הקב"ה יודע את החטא. אך הוא אינו מגדיר את האדם על פי החטא.                                        הוא רואה עמוק יותר. הוא מביט אל הנשמה. אל הכוונה. אל המאבק. אל הדרך. אל הרצון הפנימי. אל המקום שממנו האדם בא. ואל המקום שאליו הוא מבקש להגיע.

יעקב וישראל

המלבי"ם מוסיף רובד נוסף. "יעקב" ו"ישראל" אינם רק שני שמות. הם שתי קומות בנפש. "יעקב" מלשון עקב. החלק הפשוט. המתמודד. ההולך בדרך. הנאבק עם המציאות.

אלו הרגליים של העם. אלו אותם יהודים פשוטים החיים בתוך עולם מורכב ומנסים לעשות את רצון ה'.

לעומתו, "ישראל" -"לי ראש". קומת הראש. קומת הצדיקים. קומת ההנהגה. קומת המודעות הגבוהה.                                                                                                                        ועל שתי הקומות כאחת אומרת התורה: הקב"ה רואה מעבר למה שנראה לעין.

לראות כמו הבעל שם טוב

כאן מתחברים הדברים לתורתו הידועה של הבעל שם טוב.

כאשר אדם רואה חסרון בזולתו, עליו לשאול תחילה: מדוע דווקא אני רואה זאת? מדוע דווקא עכשיו? מה זה בא ללמד אותי? מפני שהעולם איננו רק חלון. הוא גם מראה.

לא כל מה שאני רואה מספר על האחר. חלק ממה שאני רואה מספר עליי. על נקודת המבט שלי. על המקום שממנו אני מתבונן. על הפחדים שלי. על החסרונות שלי. על העבודה שלי.

שתי העיניים

סיפור נפלא מסופר על הרבי הרש"ב ובנו הריי"צ בילדותו. שאל הילד: מדוע נתן הקב"ה לאדם שתי עיניים? השיב לו אביו: כשם שיש שי"ן ימנית ושי"ן שמאלית, כך יש גם שתי דרכי ראייה. בעין ימין יש להביט על מעלות הזולת. ובעין שמאל על חסרונות עצמנו.

כמה פשוט. וכמה מהפכני. מפני שהנטייה הטבעית של האדם היא בדיוק הפוכה. לראות היטב את חסרונות הזולת. ולהיות סלחן כלפי עצמו. והחסידות הופכת את נקודת המבט.

לראות כפי שהרבי ראה

אולי זהו אחד הדברים הבולטים ביותר אצל הרבי.                                                            אנשים נכנסו ל"יחידות" כשהם נושאים על גבם שנים של כישלונות. טעויות. נפילות. ספקות ובלבולים.

אבל הרבי ראה משהו אחר!                                                                                                לא מפני שלא הכיר את הקשיים. אלא מפני שראה עמוק יותר. הוא ראה שליחות. ראה פוטנציאל. ראה נשמה. ראה כוחות שעדיין לא התגלו. ראה את האדם כפי שהוא יכול להיות.

ולפעמים די בכך שאדם אחד מאמין בך כדי שתתחיל להאמין בעצמך.

בלעם מול משה – בפעם האחרונה

וכאן מתגלה רובד נוסף בהבדל שבין משה לבלעם.

בלעם מחפש פגם. משה מחפש נשמה. בלעם מחפש סיבה מדוע לא. משה מחפש סיבה שכן. בלעם רואה את מה שהאדם עשה. משה רואה את מי שהאדם הוא.

וזו איננה רק שיטת הנהגה. זו דרך הסתכלות. זו דרך חיים.

החסיד כנושא עיניו של הרבי

וכאן חוזר המאמר כולו לנקודת המוצא שלו.

אם חסיד הוא הרגליים הנושאות את הראש, הרי שאין די בכך שילך למקום שאליו הרבי רוצה להגיע. עליו גם ללמוד לראות כפי שהראש רואה.

לא רק לעשות את שליחותו של הרבי. אלא גם לאמץ את מבטו של הרבי. להביט באדם ולחפש את הנשמה. לחפש את הנקודה הטובה. לחפש את הכוחות. לחפש את האור.           לא להתכחש לחושך. אבל לא להפוך אותו למרכז הסיפור.

מפני שכך רואה הקב"ה את ישראל. וכך רואה הרבי יהודי.

מן המבט אל האחריות

אך דווקא כאן מתעוררת שאלה אחרונה ועמוקה.

אם הקב"ה רואה את הטוב. ואם הרבי רואה את הטוב. ואם החסיד נדרש לראות את הטוב. האם משמעות הדבר להתעלם מן החסרונות? להעלים עין? לוותר על ביקורת? להסתפק באהבה בלבד? או שמא דווקא אהבה אמיתית מטילה אחריות גדולה יותר?

כיצד מאזנים בין קבלה מוחלטת לבין דרישה לצמיחה? בין אהבה שאינה תלויה בדבר לבין שליחות המבקשת שינוי?

כאן אנו מגיעים אל השער המסכם. השער שבו כל הדמויות שפגשנו לאורך הדרך הריי"צ, הרבי, משה, בלעם, בלק, השליח, החסיד, והאדם עצמו נפגשות בנקודה אחת:

מסירת הרצון מתוך אהבה. לא ביטול האדם. אלא גילוי ייעודו. לא מחיקת האישיות. אלא חיבורה למקור חיותה.

ועל כך נעמוד בשער התשיעי והחותם: "הרגליים הנושאות את הראש – מסירת הרצון כדרך חיים."

 

שער תשיעי

הרגליים הנושאות את הראש – מסירת הרצון כדרך חיים

לאורך המסע שעברנו יחד פגשנו דמויות רבות.

פגשנו את הריי"צ בדרכו למאסר. פגשנו את לולב, החוקר היהודי, שזכר כי "חסידים נשארים חסידים". פגשנו את משה ואת בלעם. פגשנו את השליח שביקש לקחת את הרבי לאן שליבו חפץ. פגשנו את אריך פרום ואת אדמו"ר הזקן.

פגשנו את השתיקה. את הדעת. את האהבה. את המבט.

ובמבט ראשון נדמה שכל אחד מהם מספר סיפור אחר. אך ככל שהתעמקנו, הלכה ונחשפה נקודה אחת העוברת כחוט השני בין כל השערים:

השאלה איננה האם אני קשור. השאלה היא: למי אני מוסר את רצוני?

סודו של החוקר לולב

אפשר לומר שהסיפור על לולב הוא למעשה נקודת המוצא של כל המאמר.

לולב לא היה אדם זר כאמור הוא היה בן למשפחת חסידים. הוא הכיר את השפה החסידית. הכיר את העולם החסידי. הכיר את הדמויות החסידיות.

ואולי משום כך הסיפור כואב כל כך.

כאשר ראה את הריי"צ מובל למאסר, קפץ מיד ואמר: "חסידים נשארים חסידים. סבי נשא את חבילות סבכם. ואני אשא את החבילה שלכם."

במבט ראשון זהו רגע מרגש. רגע של זיכרון. רגע של נאמנות. רגע של זהות.

אך הריי"צ שמע משהו עמוק יותר. והשיב תשובה שנעשתה יסוד בעבודת החסידות:      "סבכם נשא את חבילות סבי למקום שסבי הלך. אתם רוצים לשאת את החבילה שלי למקום שאתם רוצים שאגיע אליו."                                                                                           ובאותו רגע התגלה ההבדל שבין זיכרון להתקשרות!

לא די לשאת את החבילה

אפשר לשאת את החבילה ועדיין לא להיות מחובר לדרך.

אפשר לדבר בשפה הנכונה. להשתמש במושגים הנכונים. לספר את הסיפורים הנכונים. ואפילו להרגיש שייכות עמוקה.

אבל אם בסופו של דבר אני מוליך את הראש למקום שבו אני רוצה לא הבנתי את תפקידי כרגליים.

הרגליים אינן פחות חשובות מן הראש. להיפך. בלעדיהן הראש אינו מגיע לשום מקום. הן נושאות אותו. מגלות אותו. מביאות אותו אל המציאות.

אך גדולתן איננה בכך שהן מחליפות את הראש. אלא בכך שהן מגלות את רצונו.

שש מאות אלף רגלי העם

כאן מקבלת משמעות חדשה אמירתו של משה: "שש מאות אלף רגלי העם אשר אנכי בקרבו."

בפשטות מדובר בתיאור של עם ישראל. אך בעומק זהו אחד הפסוקים המופלאים ביותר להבנת הקשר שבין רבי לחסיד.

משה הוא הראש. ישראל הם הרגליים. אך הראש איננו מעל הרגליים בלבד. הוא נמצא "בקרבו". בתוכם. באמצעותם. דרכם.

 דווקא הרגליים הן המוליכות את הראש אל העולם. ודווקא משום כך האחריות שלהן כה גדולה.

אין מלך בלא עם

זהו אותו יסוד המופיע גם ביחס למלכות.

חז"ל מלמדים שאין מלך בלא עם. המלך זקוק להכתרת העם. לא משום שחסר לו כוח. אלא משום שכך עלה ברצון ה'. שהמלכות תתגלה באמצעות קבלת העם.

כך גם כאן. הרבי איננו זקוק לחסיד כדי להיות רבי.                                                                 אך רצונו של הקב"ה הוא שדווקא החסיד יהיה זה שיגלה את אורו בעולם. שהראש יתגלה דרך הרגליים. שהרעיון יתגלה דרך המעשה. שהנשמה תתגלה בתוך החיים.

הסכנה הגדולה של שליח

ומכאן גם הסכנה הגדולה ביותר.

כאשר אדם נעשה שליח. משפיע. מחנך. מנהיג. מרצה. מטפל. או אפילו אבא ואמא.                הוא עלול להתחיל להתבלבל.

בהתחלה הוא מייצג את השליחות. לאט לאט הוא מתחיל לייצג את עצמו. בהתחלה הוא שואל: "מה רוצים ממני?" ולאט לאט הוא מתחיל לשאול: "כיצד אוכל לגרום לכך שירצו את מה שאני רוצה?"

וזוהי בדיוק הנקודה שבה בלעם מתחיל להופיע. לא כרשע. אלא כתנועה.

בלעם אינו דמות – הוא אפשרות

לאורך המאמר פגשנו את בלעם שוב ושוב. וכעת אפשר להבין מדוע.

בלעם איננו רק נביא אומות העולם. בלעם הוא האפשרות לקחת את רצון ה' ולנסות להתאים אותו לרצוני. בלעם הוא האפשרות לקחת שליחות ולהפוך אותה לכלי למימוש עצמי. בלעם הוא האפשרות להשתמש באמת כדי להצדיק את האני.

ומנגד, משה הוא האפשרות ההפוכה. להניח לאני לשרת את האמת.

מסירת הרצון איננה מחיקת הרצון

וכאן חשוב לעצור.

מפני שאנשים רבים שומעים את המושג "ביטול" או "מסירת הרצון" וחוששים. כאילו מדובר במחיקת האישיות. בוויתור על ייחודיות. באובדן העצמי.

אך זוהי טעות יסודית. הרבי מעולם לא ביקש ליצור חסידים זהים. להיפך. הוא גילה בכל אדם את כוחותיו הייחודיים. עודד יוזמה. עודד יצירתיות. עודד אחריות. עודד חשיבה.

מסירת הרצון איננה מחיקת האישיות. היא חיבור האישיות אל ייעודה!

כמו כינור ביד אמן

אפשר לדמות זאת לכינור.

ככל שהכינור איכותי יותר, כך אפשר להפיק ממנו מנגינה עמוקה יותר. אך לשם כך עליו להיות מכוון. אם המיתרים מתוחים מדי הצליל יישבר. אם הם רפויים מדי הצליל יאבד. כאשר הכינור מכוון, הוא איננו מאבד את קולו. להיפך. דווקא אז קולו מתגלה במלוא יופיו והדרו.

כך גם האדם. מסירת הרצון איננה השתקת הקול. היא כיוון הקול!

לראות כפי שהראש רואה

כאן מתחבר הרעיון כולו לשלם הגדול מסך חלקיו.

השתיקה שפגשנו בשער החמישי. הדעת שפגשנו בשער השישי. האהבה שפגשנו בשער השביעי. המבט שפגשנו בשער השמיני.

כולם אינם אלא שלבים בדרך אחת. כדי לשאת את הראש עליי ללמוד לחשוב פחות על עצמי.

להקשיב יותר. להתקשר יותר. לאהוב יותר. ולראות יותר. עד שלאט לאט המבט שלי מתחיל להשתנות. אני מתחיל לראות אנשים כפי שהרבי ראה. להקשיב כפי שהרבי הקשיב. להאמין כפי שהרבי האמין. לא משום שנעשיתי הרבי. אלא משום שאני נושא את רצונו.

בלעם מברך בעל כורחו

וכאן מתגלה עומק חדש בפרשת בלק.                                                                                בלעם בא לקלל. אך יצא מברך. מפני שבסופו של דבר, כאשר אדם נחשף באמת לקשר שבין הקב"ה לישראל, משהו בו מוכרח להשתנות!

אפילו אם רק לרגע. אפילו אם הוא עדיין בלעם. אפילו אם כוונותיו לא השתנו. הקשר עצמו מדבר דרכו.

וזהו אולי סודו של כל חסיד. לא להיות מקור האור. אלא לאפשר לאור לעבור דרכו!

אחרית דבר

לאן מוליכות הרגליים?

בסופו של דבר, כל אדם נושא משהו גדול ממנו. הורה נושא מורשת. מחנך נושא תלמידים. מטפל נושא נפשות. שליח נושא שליחות. וחסיד נושא את רבו. זוהי זכות. וזוהי אחריות.

בכל יום מחדש נשאלת אותה שאלה פשוטה ועמוקה: לאן אני מוליך את ה'חבילות' שניתנו בידי לשאת? האם אני מבקש שהאמת תלך איתי למקום שאליו אני רוצה להגיע? או שאני מבקש להוליך את עצמי למקום שאליו האמת קוראת לי?

זו הייתה שאלתו של הריי"צ ללולב. זו הייתה שאלתו של הרבי לאותו שליח. זו הייתה ההכרעה שבין משה לבלעם. וזו גם שאלתו של כל חסיד בכל בוקר מחדש.

כי בסופו של דבר, השאלה הקובעת היא לא אם אתה נושא את החבילה.                               אלא השאלה: האם החבילה נושאת אותך אל רצון הרבי או שאתה נושא אותה אל רצונך.

וכאשר אדם זוכה שהרגליים מוליכות את הראש למקום שבו הראש חפץ להיות, כאשר הרצון הפרטי נעשה כלי לרצון עליון, כאשר ההתקשרות הופכת לדרך חיים, אז מתברר למפרע שכל המסע כולו מן הריי"צ ועד בלעם, מן השתיקה ועד הדעת, מן האהבה ועד המבט  לא היה אלא מסע אחד: המסע מן ה"אני" אל ה"שליחות". ומן ה"שליחות" אל ה"עצם".

בנימה אישית:

כאשר התחלתי ללכת בעקבות מאמר "ואתה תצווה", נדמה היה לי שאני מבקש להבין רעיון.

מהו רבי. מהו חסיד. מהי התקשרות. מהי מסירות נפש בדור שבו אין גזירות ואין בתי כלא.

אך ככל שהדרך נמשכה, הלכו ונאספו סביבה דמויות.

הריי"צ בדרכו למאסר. לולב האוחז בחבילה. משה ובלעם על ראשי ההרים. השליח המבקש לקחת את הרבי למקום שבו לבו חפץ. אריך פרום המחפש את סוד הידיעה. הרבי המלמד את אמנות השתיקה. והאדם הפשוט המבקש לדעת כיצד להיות נאמן לאמת גדולה ממנו.

לאט לאט הבנתי שהמאמר איננו עוסק רק בשאלה מהו חסיד הנושא את רבו.

הוא עוסק בשאלה רחבה הרבה יותר: מהו אדם הנושא אמת גדולה ממנו?

הריי"צ לימד אותנו שלא די לשאת את החבילה.                                                                  בלעם לימד אותנו שלא די לשמוע את קול ה'.                                                                      משה לימד אותנו שלא די להיות גדול.                                                                                  אריך פרום לימד אותנו שלא די לדעת על הזולת.                                                                והרבי לימד אותנו שלא די לאהוב את השליחות.                                                                        צריך גם להסכים להיות כלי לה.

במהלך הדרך שבתי שוב ושוב אל משפט אחד, שנדמה כי הוא מבטא את תמצית המסע כולו

הרגליים זוכות להוביל את הראש, אך גדולתן איננה בכך שהן מחליטות לאן ללכת, אלא בכך שהן מוליכות את הראש למקום שבו הראש חפץ להיות!

יש במשפט הזה משהו שהוא הרבה מעבר ל…

יש בו זוגיות. יש בו הורות. יש בו חברות. יש בו טיפול. יש בו מנהיגות. ויש בו עבודת ה'.

למעשה, יש בו אחת השאלות המכוננות של החיים: האם אני משתמש בקשר כדי לקדם את רצוני, או שאני משתמש ברצוני כדי לשרת את הקשר?!

זו שאלה שאדם יכול לחזור אליה שוב ושוב לאורך כל חייו. ואולי זו הסיבה שהמסע הזה הרגיש שלם.

מפני שהוא התחיל בפרשת בלק ובמאמר "ואתה תצווה", אך הסתיים במקום שבו כל אדם יכול למצוא את עצמו.

ובהשאלה מלשון בלעם, שבא לקלל ויצא מברך: "מה טובו אהליך יעקב". לפעמים אין זו רק ברכה על עם ישראל. לפעמים זו ברכה על אותם מרחבים נדירים של הקשבה, התקשרות ואהבה, שבהם אדם זוכה לפגוש מחדש את נשמתו שלו.

אני חושב שאם יש משהו מיוחד במאמר הזה, הוא שהוא לא נולד אצלי כרעיון אחד שנכתב בבת אחת. הוא נבנה בתוכי כמו מסע.

שער אחר שער. דמות אחר דמות. סיפור אחר סיפור. עד שלבסוף התברר שכל הדמויות דיברו על אותו עניין מזוויות שונות.

הריי"צ דיבר עליו דרך החבילה. משה דרך הביטול. בלעם דרך המאבק ברצון. הרבי דרך השליחות. אריך פרום דרך הידיעה. אדמו"ר הזקן דרך הדעת. הבעל שם טוב דרך המבט.

והשתיקה עצמה דרך מה שאין לה מילים לומר.

ומתוך כל אלו צמחה תמונה רחבה ועמוקה של מהי התקשרות, מהי שליחות, ומהי מסירת הרצון בדור שלנו.

בעיניי, אחד הדברים היפים ביותר שנולדו כאן הוא שהמאמר אינו נשאר רק בתוך גבולות הגיזרה של חסיד חב"ד, אף שהוא נטוע עמוק בלב תורת חב"ד.

הוא מתחיל ב"ואתה תצווה", אך נוגע בכל אדם:

בהורה השואל כיצד לגדל ילד מבלי להפוך אותו להעתק של עצמו.                                         במטפל המבקש להקשיב באמת לנפש שמולו.                                                        במחנך הנושא אחריות על תלמידיו.                                                                    בשליח הנושא את משלחו.                                                                                  ובאדם המחפש כיצד לחיות חיים נאמנים לאמת גדולה ממנו.

אולי זו גם הסיבה שפרשת בלק התגלתה כאן כפרשה כל כך מרכזית.

כי בסופו של דבר, השאלה של בלעם היא השאלה של כולנו: האם אבקש שרצון ה' יתאים את עצמו אליי, או שאבקש להתאים את עצמי לרצון ה'?

והתשובה שהמאמר מציע אינה תשובה של כפייה. היא תשובה של קשר. של דעת. של אהבה. של הקשבה. ושל מסירת הרצון מתוך חיבור עמוק, לא מתוך מחיקה עצמית.

 

אם יש משהו שאני לוקח איתי מן המסע הזה, זו התחושה שהמאמר לא ניסה רק להסביר רעיון בחסידות, אלא לגעת בשאלה אנושית יסודית מאוד:

כיצד אדם נשאר נאמן לדבר שהוא גדול ממנו, מבלי לאבד את עצמו ודווקא בכך מוצא את עצמו?

זו שאלה של חסיד מול רבי. של תלמיד מול רבו. של שליח מול משלחו. של בן מול אביו. של אדם מול שליחותו. ושל יהודי מול הקב"ה.

לאורך כל השערים חזרה שוב ושוב אותה תנועה: מן הרעש אל ההקשבה. מן ההקשבה אל הדעת. מן הדעת אל האהבה. מן האהבה אל המבט. ומן המבט אל מסירת הרצון.

עד שבסופו של דבר התברר שמסירת הרצון איננה אובדן החירות, אלא גילוי העומק האמיתי שלה!

וכפי שעולה ממאמר "ואתה תצווה", דווקא כאשר האדם מתקשר אל נקודת ה"עצם" אל המקום שלמעלה מחשבונות, פחדים ואינטרסים הוא מגלה את החירות העמוקה ביותר להיות מי שהוא באמת.

וכפי שלמדנו מבלעם עצמו:

לפעמים אדם יוצא לדרך כדי לומר דבר אחד, ובסופו של דבר מגלה שבפיו מונחת ברכה עמוקה הרבה יותר!

אני חושב שהשאלה: "לאן אני מוליך את החבילה שניתנה בידי לשאת?" זו שאלה ששווה לקחת איתנו הלאה לחיים האישיים שלנו כחסידים כבני אדם, הרבה אחרי שהמאמר הזה מסתיים.

האם אני מוליך את האמת אל המקום שבו אני רוצה שתהיה, או שאני מוליך את עצמי אל המקום שבו האמת מבקשת ממני להיות?

זו שאלה שאיננה שייכת רק לחסיד. היא שייכת לכל אדם המבקש לחיות חיים של משמעות.

ואולי משום כך הסיפור על הריי"צ והחבילה כל כך עוצמתי.

מפני שהוא איננו עוסק רק בחסיד וברבי. הוא עוסק באחת הבחירות העמוקות ביותר של האדם: האם אני נושא את מה שקיבלתי בנאמנות, או שאני מגייס אותו לשרת את רצונותיי?

ככל שאני חושב על כך, נדמה לי שהמאמר אינו מדבר רק על התקשרות בלבד.

הוא מאמר על נאמנות. נאמנות לאמת. נאמנות לשליחות. נאמנות לנשמה. נאמנות לקשר. ונאמנות לרצון ה' כפי שהוא מתגלה בחיינו.

וזו אולי הסיבה שבסופו של דבר בלעם ולהבדיל הריי"צ נפגשים באותו מאמר.                        האחד מנסה לדבר את דבר ה' כפי שהוא רוצה. והשני מוסר את נפשו כדי לדבר את דבר ה' כפי שה' רוצה.

ובין שתי התנועות הללו נפרש כל מרחב הבחירה של האדם.

שבת שלום