שעת דמדומים, הערב ירד על בתי העיר. שום נפש חיה אינה מסתובבת ברחוב, כולם מסתגרים בבתיהם – פוחדים מכל רחש.

זוג עיניים מפוחד מציץ מבין התריסים. מה צופן היום הבא? לאלוקים הפתרונים. זו מלכה, מריה הקטנה, כבשה בודדה בין שבעים זאבים טורפים, הצמאים לדם יהודי.

נקישות על הדלת.

בפתח עומדת מורתה שפונה אליה בלשון מתקתקה: "מריה, אמא–רוסיה קוראת לך וזקוקה לך. הורייך הולכים לעבור למדינה עוינת, הרוסה וחרבה, שיש בה מלחמה פעילה, מה יש לך לעשות איתם? אמא–רוסיה אינה צריכה את הורייך, היא צריכה אותך, צעירה, בעלת מרץ ונחושה. תישארי איתי, ואני אדאג לכל מה שתצטרכי. אשמור עלייך במוסד לבנות צעירות כמוך, ולא תהיה מאושרת ממך".

ילדה צעירה הייתה אז, רק בת 11, וכבר החלטה גורלית מופקדת בידיה: להישאר בארץ שבה גדלה עם חברותיה, או ללכת לארץ לא זרועה ומתפתחת, כפי שתיארה המרה?

מלכה (מריה) הסתכלה בעיניה של אימהּ, הביטה בעיניו של אביה – והבינה את התשובה הנחרצת. היא נוסעת איתם!

הרגע המיוחד הזה, צרוב בתודעתה של הגב' מלכה בייטש מילדותה ועד היום הזה, רגע מכונן שבו הושתתו חייה ביסודות של מסירות נפש.

תולדות חיי

הגב' בייטש מבקשת להתחיל מהתחלה:

נולדתי בשנת תשי"ז בלבוב, עיר גדולה ברוסיה הקומוניסטית. הייתי הבכורה בבית של שבעה ילדים, ארבע בנות ושלושה בנים. אבי, ר' אברהם גורביץ, היה מראשוני תלמידי התמימים בסמרקנד. אימי, גולדה סימה, גדלה בבית לא שומר תורה ומצוות, אך כשנישאה לאבא (את השידוך יזם סבי), קיבלה עליה לבקשתו לשמור שלושה דברים בסיסיים – שבת, טהרת המשפחה וכשרות. עם הזמן אימצה אימא את אורח החיים החסידי, והפכה לשותפה מלאה במסירות הנפש של אבא.

אספר קצת על קורותיו של אבי:

לאחר מלחמת העולם השנייה שימשה העיר לבוב תחנת מפתח במבצע סודי, שבמסגרתו הוברחו מאות חסידי חב"ד אל מעבר למסך הברזל באמצעות מסמכים פולניים מזויפים (מבצע המכונה "יציאת רוסיה תש"ו"). על המבצע פיקד ר' מענדל פוטרפס, ולצידו פעלה בעוז ה"מומע שרה", מרת שרה קצנלבוגן הי"ד.

אבי ואחיו שמואל הצטרפו למשפחתו של הרב שמואל נוטיק, כאילו היו בניו. הם קיוו להימלט כשאר חסידי חב"ד מרוסיה לפולין דרך לבוב, אך מישהו הלשין לשלטונות שהם מנסים להבריח את הגבול עם דרכונים מזויפים, והם נעצרו.

סבי וסבתי מצד אבי, ר' רפאל דובער גורביץ ואשתו שרה אסתר, היו מקושרים לרבי ולרבי הריי"ץ בלב ונפש. סבי פעל במסירות נפש לשחרורם של בניו, והסגיר את עצמו לשלטונות בטענה שהוא שביקש מהם להימלט מרוסיה (סבי העדיף להחליף אותם כי לא רצה שיושפעו לרעה מן הגויים במאסר). הוא נאסר בשל כך לעשר שנים, ואף שחקרו אותו שוב ושוב לא הסגיר איש!

בזאת סבי השאיר לנו מעין צוואה ברורה – לא מלשינים, גם במחיר של מסירות נפש.

בתחילה הוא ישב בלבוב ולאחר מכן בסיביר. הוא אמנם נשפט לעשר שנים, אך ישב בפועל שמונה שנים.

לאחר שהשתחרר בדרכו חזרה מסיביר הוא ירד מהרכבת בעיר קאזאן, כי היה זה יום שישי והוא לא רצה לנסוע בשבת. כשהלך ברחוב פגש יהודי מקומי בשם הרב הגאון יצחק זילבר, שהזמין אותו להתארח אצלו.

לימים הוא סיפר שסבא היה במצב גופני מאוד ירוד וממש בקושי יכול היה ללכת, וכשהוא הציע לסבא כוס חלב סבא סרב כי חשב שזה ימנע מילדי זילבר לקבל.

בשהותו בקאזאן סבא ביקש ממנו הלוואה לקניית רצועות חדשות לתפילין משום ששלו דהו בשנות המאסר הארוכות. הוא הבטיח לשלוח לו את הכסף חזרה מייד כשיגיע למוסקבה וכך אכן עשה.

בשנות הלמ״דים סבא זכה ועלה לארץ הקודש ופעל רבות עם יהודי רוסיה.

חינוך לערכים מינקות

אדמו"ר הריי"ץ ציווה את חסידיו לחיות כיהודים או למות, והחסידים קיבלו את דבריו כפשוטם. לא פלא אפוא שילדיהם המשיכו את דרכם, דרך התורה והמצוות. לעומת זאת, בקהלים אחרים ביהדות רוסיה פשטה אש בשדות וליחכה את דור ההמשך.

אבא ואימא הקימו את ביתם בלבוב.

זכיתי לגדול בצילם של גדולי החסידים, אף שלא באמת הכרתי אותם. בבית שמעתי רבות על ר' מענדל פוטרפס, ר' בער'קה חן ור' פסח־משה זיידה (אביהן של גב' גלויברמן וגב' סטמבלר), שהיה מצאצאי הסבא משפולי.

בבית חינכו אותנו שאם אבא או אימא אומרים משהו – יש לבצע מייד בלי לשאול. לא פעם הוריי סיפרו לי שהיום מגיע אורח, ומייד הייתי מוותרת על המיטה שלי, וישנה מתחת למיטה אחרת או על הרצפה. כך היה מדי שבוע. כמובן לא נחשפתי לפעילות המחתרתית של החסידים, וגם לא ידעתי את שמותיהם של האורחים והפעילים.

תמיד ידעתי שאני יהודייה, אך בקטנותי לא ממש הבנתי את המשמעות. לא הסבירו לי הרבה על יהדות, מחשש שאפלוט משהו לשכנים הרוסיים. בכל זאת ספגתי את האווירה. ראיתי את אימא מדליקה נרות שבת ומכסה את הראש, וראיתי את אבא הולך עם קסקט. היו סעודות מלווה מלכה מרגשות אצלנו, אחוות אחים מופלאה שררה בהן.

היציאה החוצה דרשה זהירות רבה. אחי יצא פעם מהבית עם ציציות משתלשלות, והשכן שאל אותו מה זה. אימא הסבירה שנפרמה לו החולצה.

אבל גם אם השתדלנו שלא להבליט את יהדותנו, בבית הספר דאגו להזכיר לי את מוצאי ללא הרף.

בברית־המועצות היה חוק חינוך חובה, ובלית ברירה התחלתי את לימודיי בבית הספר (אבא לא שלח אותי לגנים, כדי לשמור על יהדותי). אבא ואימא הקפידו שלא אלך ללימודים בשבתות, ובכל שבוע הלכו לרופאה ושיחדו אותה הן בכסף והן במתנות יקרות ערך, כדי לקבל אישורי מחלה. 

זכינו והיו לנו קשרי חליפת מכתבים עם הרבי, לנו ולעוד משפחות חסידיות. העברנו את המכתבים שלנו דרך אנשים מארץ ישראל ומאמריקה שהגיעו לרוסיה בכל מיני אמתלות. מכיוון שלא יכולנו לרשום "אל כבוד קדושת אדמו"ר", פתחנו בשאלה: "מה שלום סבא?"

אפילו היינו מקבלים מענות קודש, אך התשובות הגיעו רק אחרי תקופה. את החבילות מהרבי קיבלנו באמצעות ארגון "עזרת אחים" (ראו מסגרת).

בודדה בנכר

נחזור אל בית הספר. הייתי אז ילדה קטנה ביסודי. המורה שלי לא האמינה לסיפורי המחלות שלי, והייתה דורשת ממני ללמוד מתמטיקה בשבת ולאחר מכן להיבחן על החומר. כשלא ידעתי לענות, היא הייתה לועגת לי בקול לאוזני תלמידי הכיתה… בכל פעם שחזרתי לבית הספר ביום שני (כי יום ראשון היה יום חופשי), הייתה המורה מעמידה אותי בפני הכיתה, מצביעה עליי כעל ילדה חריגה ומנודה, ונואמת בפני הילדים.

"אתם חושבים שמריה לא מגיעה לבית הספר בשבת כי היא חולה? מה פתאום…" הייתה שואגת, "מריה היא ז'ידובקה (כינוי מזלזל ליהודי) ולז'ידים יש יום מנוחה מיוחד, סובוטה, כמו שלנו יש יום מנוחה בראשון". בטרם היא הייתה מסיימת, כל הכיתה הייתה גועה בצחוק.

גם בחדר האוכל ציפו לי אתגרים. בארוחות הצוהריים ביקשתי לשבת בצד, ולאכול את הארוחה הדלה שהבאתי מהבית. הסברתי שאני אלרגית לרבים מן המאכלים שמוגשים לשולחן, ושיש לי בעיות עיכול רבות. ואולם, המורה לא הסכימה שאוכל בצד, ונאלצתי לשבת עם כל ילדי כיתתי ולצפות בארוחות הגורמה שהגישו להם, להריח ולהתגרות בלי לטעום מאומה (אבי אסר עליי אפילו לאכול ירקות, שמא אתפתה ואוכל גם דברים אחרים).

יום אחד חזרתי הביתה ממררת בבכי לאחר שספגתי עלבונות רבים מצד הצוות והתלמידים. פניתי להוריי ושאלתי מדוע הם מעיקים עליי כל כך וגורמים לפירוד, שנאה וריחוק ביני ובין חבריי.

אימא התכופפה לעברי, הביטה בעיניי הדומעות, וענתה בעוצמה שלא הכרתי: "יום אחד, יקרה, ניסע למקום הרבה יותר טוב, שם אין צורך להסתיר את העובדה שאנו יהודים, ותוכלי לחיות לצד הרבה יהודים כיהודייה גאה, ויהיו לך חברות יהודיות כמוך".

משראו הוריי את סבלי בבית הספר, כבר לא שלחו את אחותי פייגא לשם – הם החביאו אותה בביתנו הקטן, בפחד מתמיד מן השכנים העלולים להלשין.

ביתנו הקט

הבית שלנו, שהיה קטן ממש, היה ממוקם בין שני בתים של גויים. היה בו חדר אחד בלבד עם מיטות מתקפלות. השירותים היו במרפסת, והם היו ציבוריים, והמטבח היה בחוץ, משותף גם הוא. אימא הקפידה שתמיד נאכל בבית, והצניעה את הבישול היהודי ככל שיכלה משכניה הרוסיים. בבוקר השכם אימי הייתה צועדת לשוק לקנות תרנגול, ואז רצה לשוחט הרשל בחיל ורעדה. השחיטה הכשרה הייתה אסורה; הן השוחט והן אלו שנעזרו בשירותיו היו בסכנה. לרוב התרנגולות נטרפו, ולא לעיתים קרובות זכינו לאכול עוף. כך שארוחת הצוהריים בבית הספר גירתה מאוד את תיאבוני.

למרות הצפיפות בבית, אירחנו לשינה המוני חסידים ופליטים שברחו מהבולשת הרוסית. בעבורם ביתנו היה רק תחנת מעבר, שלב ביניים בבריחה ארוכה. 

מסירות נפש בשביל טהרה

אני זוכרת שאחת לחודש בערך אימי הייתה מבקשת ממני לצאת עימה לטיול ברכבת. ברכבת היו שלוש מחלקות, מחלקה ראשונה נוחה ויוקרתית, עם חדרים פרטיים לשניים, מחלקה שנייה סבירה עם חדרים לארבעה, ומחלקה שלישית צפופה ועלובה, שבה ישבו כולם יחד.

אימא ואני תמיד נסענו במחלקה הראשונה, שלא יבחינו בנו עיניים לא רצויות ושלא ישאלו שאלות מיותרות. נסענו כשש שעות לכל כיוון, מלבוב למונקאטש. אני הייתי נשארת בבית המשפחה החסידית שאליה הגענו, ואימי ואם המשפחה היו יוצאות יחד למקום לא ידוע וחוזרות כעבור זמן מה.

נהניתי מאוד במסע הקבוע הזה, ולא הזדמן לי לשאול את אימי לאן בדיוק נסענו אז. רק לקראת נישואיי אימא סיפרה לי שהמסע הזה היה לצורך טהרה.

העלייה לארץ

זכיתי לעלות לארץ ישראל בהיותי בת 11. אבא ואימא ביקשו ארבע פעמים לעלות לארץ ישראל, וסורבו. ברגע שהגישו את הבקשה הראשונה, פיטרו את שניהם ממקום עבודתם. אין לי מושג איך שרדנו את היום־יום מבחינה כלכלית.

כשהגשנו בקשה בפעם החמישית, זכינו לקבל היתר יציאה, אך אז הגיעה מורתי וניסתה לשכנע אותי בכל דרך אפשרית שלא אצטרף אל הוריי, כפי שמסופר בתחילת הכתבה.  ברוך ה', הצלחתי לבחור באמת, וזכיתי לעלות לארץ ישראל, ולצלוח את כל קשיי ההסתגלות שהיו בתחילת הדרך.

זה קרה בשנת תשכ"ט. עלינו לארץ אחרי שבוע שהייה בווינה. נחתנו בשדה התעופה, ואבי היה בטוח שארץ ישראל נראית כמו בתנ"ך. כשירד מהמטוס נישק את עפרה.

המטעמים הראשונים שביקשתי לטעום בארץ הקודש היו נקניק בשר ותפוזים…

התיישבנו בכפר חב"ד, סמוך לסבי, דודי ודודתי. חיינו תקופה אצלם, עד שעברנו לבית משלנו.

נרשמתי לבית הספר היסודי, שניהלה תחילה הגב' לובה גרליק, ובהמשך הגב' לאה נפרסטק. המורה בלה גולומבוביץ' לימדה אותי מעט עברית. בזמנו לא היה אולפן, ובנות כיתתי לא הבינו מילה ברוסית. בשל כך מהר מאוד למדתי עברית. שמחתי לחיות סוף־סוף כיהודייה גאה.

יחידות עם המלך

בשלהי תשרי תשל"ז זכיתי להיכנס ליחידות אצל הרבי.  

בכניסה ליחידות, ב'גן עדן העליון', התחלתי לברך בהתרגשות "ברוך אתה ה'"… ודודי השלים אותי: "שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה".

הרבי קיבל תחילה את הפ"נ של סבי, שמסר יחד עם הפ"נ שלי. הרבי שאל על שם מי אני נקראת, והתבלבלתי מרוב התרגשות. הרבי הביט עליי בפנים מאירות ודיבר בקול מלטף, בהמון אהבה: "ההורים של סבא רפאל דובער נקראו ר' חיים ומרת דבורה מלכה, שעל שמה את נקראת". הרבי הוסיף שהם נהרגו על קידוש השם בידי הנאצים ימ"ש.

הרבי המשיך להתעניין בי ושאל: "מה את מתכוונת לעשות?" סיפרתי שאני לומדת בסמינר בכפר חב"ד חינוך לגיל הרך, והתחלתי לעבוד בבית הספר של ישיבת הבוכרים כממלאת מקום. הרבי בירך אותי בהצלחה רבה בעבודת החינוך של ילדי ישראל ובבשורות טובות. ואכן בסוף אותה שנה השתדכתי עם בעלי שיחי׳.

* * *

כיום, במבט לאחור, אני יודעת שהתוקף שיש לי בענייני תורה ומצוות כיום, הוא רק קצה ממסירות נפשם של הוריי, שלחמו בתוקף ועוז על קדושה ויהדות, ומהם קיבלתי כל כך הרבה…

באדיבות מגזין עטרת חיה