מנוחה רחל זקס, עטרת חיה

הרבי קורא לנו להפוך דווקא את ימי "בין המיצרים", כשהמולת ה'חופש הגדול' ממלאת את הבית, לזמן הכי אקטיבי ובונה של השנה.

ימי החופשה הגדולה. לעיתים, הבית עצמו מרגיש קצת "בין המיצרים" – השגרה מופרת, הילדים משוועים לתעסוקה, החום שבחוץ מקרין פנימה, ויש רגעים של עומס ולחץ. כשברקע נשמעות מריבות בין האחים, קשה לפעמים לדמיין איך דווקא בתוך הבלגן הזה נרבה באהבת ישראל ונתכונן לגאולה.

אולם, הרבי מלמד אותנו להסתכל על הימים הללו מזווית אחרת לחלוטין. הרבי הפך את שלושת השבועות מזמן של פסיביות ועצבות, לזמן הכי אקטיבי של השנה – זמן של עשייה ובנייה. ההוראה ללמוד את הלכות "בית הבחירה" הופכת אותנו מאנשים השרויים באבל, לפועלי בניין של ממש, שהרי הקב"ה מבטיח: " מעלה אני עליהם כאילו הם עסוקים בבניינו ".

עד כמה התביעה הזו לבניין ועשייה היא ממשית, אפשר ללמוד ממה שאירע בח' מנחם אב תשמ"ב. הרבי הגיע מביתו בשעה עשר וחצי בבוקר, ובמסדרון המתינו אנשים. הרבי חילק להם צדקה, ואז אמר להם: "במקום לעמוד ולחכות פה, היה אפשר לעזור בבניין בית המקדש וללמוד הלכות בית הבחירה".

ההוראה הזו שייכת גם אלינו. אנחנו יכולות וצריכות להפוך את הבית שלנו לאתר בנייה רוחני. אך כיצד עושים זאת בתוך שגרת החופש, כשלא תמיד שוררות אהבה ואחווה במעוננו? התשובה טמונה בדרך שבה אנו בוחרות להסתכל על המציאות ועל הילדים שלנו. ניתן להגדיר שישנן שלוש דרכי הסתכלות על העולם:

הדרך הראשונה היא כמו זו של ר' זושא מאניפולי, שפשוט לא ראה את הרע – אצלו הכל היה טוב. פעם שלח אליו ר' לוי יצחק מברדיטשוב אדם, שביקש עצה איך יוכל לברך על הרעה כשם שמברכים על הטובה. הגיע היהודי, ראה בית מט לנפול, עניות ודלות נוראית, וילדים שישנים בבלויי סחבות ואין להם אוכל. הוא לא הבין כיצד חי רבי זושא בתנאי חיים קשים כל כך, ושאל אותו איך יתכן לברך על כך. ענה לו ר' זושא בפליאה: "אינני יודע כיצד מברכים על הרעה! הרי הכל אצלי טוב, מהרגע שנולדתי הקב"ה השפיע עלי אך טוב וחסד…

הדרך השנייה היא דרכו של ר' לוי יצחק מברדיטשוב, סנגורן של ישראל. הוא ראה את הרע שביהודי, אך תמיד לימד עליו זכות. כמו אותו יהודי שתוך כדי תפילה, בעודו מעוטר בטלית ותפילין, משח את גלגלי עגלתו בזפת כדי לחסוך זמן. ר' לוי יצחק סנגר עליו: "ריבונו של עולם, תראה איזה עם קדוש, אפילו כשהם מושחים את הגלגלים – הם מתפללים!". או אותו יהודי שאכל ברחובה של עיר ביום הכיפורים. כששאלו ר' לוי יצחק: "אולי לא ידעת שיום כיפור היום? אולי שכחת? אולי תקף אותך רעב של פיקוח נפש?", ענה היהודי בחוצפה: "לא. ידעתי, ואני אוכל בכוונה". מיד הרים ר' לוי יצחק את עיניו לשמיים וזעק: "תראה את בניך, הוא אינו משקר אפילו כשהוא אוכל ביום כיפור"!

אך הדרך השלישית, שהיא דרך החסידות שהתווה הבעל שם טוב, נועדה לנו. הבעל שם טוב ראה את הרע וידע שהוא קיים. הוא לא התעלם ממנו ולא חיפש תירוצים, אלא פשוט לא התעסק איתו! הוא אהב את היהודי על כל הטוב שבו, ורומם והגדיל את החיובי והנעלה שראה אפילו ביהודים הפשוטים. החסידות מלמדת אותנו להוקיר ואף להעצים את האור הבוקע לצד המעידות וההתמודדויות.

כאמהות חסידיות, אין לנו לחלום על "ילדים מלאכים", וגם לא לצפות מעצמנו להיות אמהות "מלאכיות" ומושלמות. במקום זאת, הבה נעסוק בבניין. נאתגר את העיניים שלנו – למצוא זוהר ואור בהתנהלות וביחסי הגומלין בין בני המשפחה. נסתכל על הילדים, נראה כל ביטוי של מידה טובה – ונגדיל אותו. נלמד יחד הלכות בית הבחירה סביב השולחן, ניזום מבצעים קטנים של אהבת ישראל בין האחים. נעודד ונחמיא על גילויים – אפילו מזעריים – של אחוות אחים.

העיקר – נזכור שהסבלנות שלנו היא עוד לבנה במקדש! גם אם קטנות אנו בעינינו – אנו מיישמות את דברי הרבי. איננו רק יושבות ומחכות לגאולה; אנו בונות במסירות נדבכים גאולתיים דווקא מתוך שגרת היום-יום בבית.

באדיבות מגזין עטרת חיה