טיפ(ת) לחיים

מאת: מנוחה רחל זקס

שאלו סבתא ממוצעת מה דעתה על אווירת "תשעת הימים" בזמננו, ותשמעו אותה מקוננת על שתחושת האבל ההיא שהיא זוכרת משנות ילדותה  – עברה מן העולם. "ממש לא היה מה לאכול! אמא הכינה תבשילי ירקות, פסטה (לא מוקרמת!), אפילו דגים לא היו. הקיץ להט בחומו, והמאוורר החורק (למי שהיה מאוורר…) הזרים אוויר חם. לא יצאנו לטייל, לא הכנו יצירות, הרי צריך להתאבל! למדנו לתקן גרביים (?!) ובמלאכה המעצבנת הזו עסקנו בימים אלו".

בעולם של היום, כשהילדים יושבים בבית הממוזג, אוכלים -ב"ה – מגוון של מאכלי פרווה טעימים לחיך, מאתגר להסביר להם מהי "גלות". למרות הצרות ה"י – ביום יום יש שפע רב. איך מסבירים לילד שהטוב הזה הוא זמני ושולי, וחסר לנו העיקר – בית המקדש והתגלות הרבי?! איך מחנכים לציפייה דווקא בימי "תשעת הימים", כשמבחוץ מרגישים נוחות ונעימות?

מספרים על נפוליאון, שעבר בליל תשעה באב ליד בית כנסת ושמע קולות בכי בוקעים מתוכו. כששאל לפשר הדבר, הסבירו לו שהיהודים בוכים על בית המקדש שחרב לפני מאות שנים. תגובתו המשתאה הייתה: "אומה שבוכה כך על עברה, מובטח לה שיש לה עתיד".

אולם, מאיתנו דורשים צעד אחד קדימה. הסכנה הגדולה בתשעת הימים היא לא רק העדר תחושת האבל, אלא ההתרגלות. ככל שהגלות מתארכת, אנו עלולים לשכוח מאין באנו ולאן פנינו מועדות.

משל חסידי מתאר בן מלך שנשבה בילדותו וגדל בין כפריים. לאחר שנים רבות, כשמצאו אותו שליחי המלך, הם שאלו אותו מה משאלת ליבו הגדולה ביותר. בן המלך, ששכח לגמרי את עברו המפואר ואת הארמון שאליו הוא שייך, היה מאושר וביקש… זוג מגפיים פשוטים.

כאימהות, תפקידנו לוודא שהילדים לא הופכים לאותו בן מלך שמסתפק במגפיים. עלינו לשדר להם שכל השפע בגלות הוא רק תחליף חסר ערך, ושאיננו מתפשרים על פחות מהארמון האמיתי – הגאולה השלימה. אנו לא בוכים רק על העבר, אלא דורשים את העתיד.

יחד עם הדרישה לגאולה והסירוב להתרגל לגלות, עלינו להחדיר בהם את ההבנה העמוקה עד כמה כל פעולה קטנה שלהם משפיעה. הרבי התבטא באמירה מופלאה: כאשר ילד – שאפילו אינו מחויב עדיין במצוות – יושב וקורא בספר המצוות לרמב"ם, מתקיים בו מאמר הגמרא הידוע ש"שפתותיו דובבות בקבר". הרמב"ם בעצמו לומד יחד איתו! הרבי הדגיש שכאשר שפתי הרמב"ם דובבות בזכות אותו ילד, הדבר משנה את האוויר בעולם, והעולם מתקרב לגאולה. כשהילדים ידעו שיש להם כוח עצום לשנות את המציאות, הם יירתמו לעשיה כדי להביא גאולה.

כדי להבין איך נראית ציפייה חיה שאינה משלימה עם המציאות, כדאי להיזכר בסיפורו המפעים של החסיד ר' יצחק נמס, סוחר בולים שהיה נוסע למדינות נידחות. כשטס פעם לגינאה שבאפריקה, נתן לו הרבי שטר של דולר וביקש שימסור אותו ליהודי שם. ר' יצחק התפלא, שכן לא ידע שיש שם יהודים. כשהגיע, בירר ואמרו לו שישנו אדם בשם סלומון שיש לו שורשים יהודיים.

ר' יצחק איתר את הבית, ולתדהמתו גילה שהאיש חי עם אישה הודית, והבית מלא בפסלים ובעבודה זרה. ר' יצחק הזמינו למלונו, נתן לו את הדולר מהרבי, ודיבר איתו בלהט על קיום מצוות, ועל כך שהגאולה קרובה ושתכף משיח מגיע לגאול את כולנו.

חלפו כמה שנים, ור' יצחק הזדמן שוב לגינאה והחליט לבקר את סלומון. אשתו פתחה לו את הדלת וקראה בזעם: "בעלי אדם מושחת ובוגדני! גיליתי מתחת למיטתו מזוודה ארוזה עם בגדים, דרכון וציוד. הוא מתכנן לעזוב אותי".

כשר' יצחק פגש את סלומון ושאל אותו לפשר המזוודה המסתורית, הוא נפגע. "אתה אמרת שעוד מעט בא המשיח. הכנתי מזוודה כדי להיות מוכן לרגע שבו גם אני אזכה לעלות עם כל היהודים לארץ הקודש"!

זהו המסר שניקח איתנו לימי "תשעת הימים" ותשעה באב. כדי שהציפייה שלנו לגאולה תהיה אקטיבית בכל רגע, נניח את ה"מזוודות הרוחניות והגשמיות" ארוזות ליד הדלת: נחדיר בבית את התחושה שזה תכף קורה, ונגדל ילדים שזוכרים שהם בני מלכים שדורשים – עוד היום – לחזור הביתה.

באדיבות מגזין עטרת חיה