השאלה שהכי הרבה פעמים שואלים פנימסטית היא-

"אבל מה את עושה כל היום בפנימייה?"

א- זאת שאלה חופרת, תחשבו על משהו אחר, ועד אז אני יגיד לכם שאי-אפשר להסביר את זה, לא תבינו אם לא הייתם.

אני יכולה רק לתאר לכם קצת את סדר היום.

"מושקי, מושקי" מסכנה המדריכה, כל בוקר עומדת מעלי עד שנתעורר, ולפעמים גם עד שאטול ידיים.

את הבוקר אני פוקחת בחוויה בלתי נשכחת- בלראות את חברותי לחדר מתארגנות.

רצה לכיור, קוקו, ברכות השחר, קפה, תיק, בדיקת אוטובוס, צעקות- "עוד חמש דקות קו 3!!" ובמילים אחרות- או עכשיו או שתחכו עשרים דקות..

האמת, שנוף הגליל מעניינת על-הבוקר, תנסו בהזדמנות.

ו– הנה האוטובוס מגיע לאסוף אותנו! רב-קו, לשבת ליד חברה/לבד, למלמל קורבנות.

"בית ספר חב"ד/ התאנה". האוטובוס צועק. מדרגות, ולהיכנס לכיתה. 'הנה הפנימסטיות הגיעו'. התפקיד הלא-רשמי שלנו בתיכון זה לעשות רעש במסדרון.

לימודים, הברזות, הפסקות, פעיליות והתוועדויות חסידיות, וחזרה הביתה.

כלומר, לפנימייה. אותו דבר.

להחליף בגדים, לסיים כביסות,

"צריך להביא את האוכל".

וכמו אחיות מלידה- כמובן שרבים על כל דבר. 'היא בחיים לא יצא' 'כבר יצאתי השבוע' 'שתלך לראות שמש לא יזיק לה'. כן, זה לא פוסח גם בפנימייה.

ואז– השקט המיוחל מגיע. כל אחת בעיסוקה.

נכון שבבית כולם מתעוררים פתאום בזמן המקלחות/הרדמות?- אז גם אצלנו זה ככה, רק יותר מצחיק וחוויתי. (אזהרה- אל תנסו בבית, זאת חוויה מטלטלת לפעמים).

אם זה שירים וריקודים/ קשקושים על דפים/ הקרנה/ קומדיה/ התחלת אכילה רגשית/ מעגל קיטורים/ מתיחות לחברות/ עצבים משותפים- ניתן למצוא אצלנו כל ערב.

אז מה אני עושה בפנימייה?

פשוט נהנית וחווה כל כך הרבה דברים עם החברות וצוברת חוויות טובות ולפעמים גם טראומטיות.

אני הייתי אני,

פנימסטית נופית.

קחו טעימה מפנימייה שהיא  בית: