טיפ(ת) לחיים

מאת: מנוחה רחל זקס

כשבחוץ מחשיך, מדליקות את האור: המלחמה, והתאווה החסידית.

חמישה עשר באב מסמל מפנה בלוח השנה וגם בטבע. הגמרא מציינת שמיום זה ואילך "תשש כוחה של חמה", הימים מתחילים להתקצר והלילות הולכים ומתארכים. ההוראה המעשית שהרבי מפיק מכך היא פשוטה ומאירה: "דמוסיף יוסיף". כיוון שהלילה והחושך מתארכים, זה בדיוק הזמן להוסיף שעות של לימוד תורה והפצת אור. מול התגברות החושך בחוץ, התגובה החסידית אינה פחד, אלא הוספה פעילה באור ושמחה.

אבל איך עושים את זה בפועל, בבית פנימה? איך מוודאים שזה לא נשאר רק בגדר רעיון יפה?

מסופר על המשפיע ר' מענדל פוטרפס, שישב פעם בהתוועדות חסידית שבה דובר על דברים חשובים ונעלים, אך ההתוועדות לא התקדמה ל"מעשה בפועל". לפתע, דפק ר' מענדל על השולחן בהתעוררות גדולה ואמר לנוכחים: "אנחנו במלחמה! זוהי מלחמה אמיתית בין היצר הטוב ליצר הרע, ויש לנו אחריות לנצח בקרב!"

כדי לנצח במלחמה, אנו חייבות להוסיף באור מתוך "געשמאק" – חיות ותענוג. לחבב את המצוות, לשמוח בהוראות של הרבי, ולהוקיר את הזכות שהרבי נותן לנו להיות שותפות במערכה הזו.

כך זה נשמע, לדוגמא, באחת מסעודות השבת בלב תל אביב. בין האורחים "תל אביבי" ממוצע, שלמד בעבר עם המארח בישיבת "תומכי תמימים". לאחר סעודה עשירה בניגונים, נעמד לפתע המארח על הכיסא ופתח ב"משא" אישי מול חברו:

"מענדי, חברי היקר! אני חייב להגיד לך שכל היום הזה פשוט ריחמתי עליך. קמתי בבוקר, ובתוך הלחץ של פיזור הילדים רצתי מהר למקווה. כשיצאתי, הרגשתי את החיות הזו של 'אחרי מקווה', וחשבתי: איזה מסכן מענדי, אין לו את התחושה הזו. אחר כך מיהרתי להתפלל במניין ביום שישי הלחוץ. סיימתי, הרגשתי כל כך טוב, ושוב חשבתי: מסכן מענדי, הוא לא מרגיש את ה'תאווה החסידית' הזו של להיות אחרי תפילה במניין. רצתי, טרחתי, ושוב טבלתי לכבוד שבת, ושוב ריחמתי עליך. הרי אין לך את התאוות האלו! אתה לא יושב בלילה, לומד שלושה פרקים רמב"ם ומנקר על הספר מעייפות, לא יושב עם החת"ת ונעצמות לך העיניים, ואחר כך מתמלא בסיפוק: 'וואו! אני אחרי רמב"ם וחת"ת!'. תגיד לי, מענדי, איך בכלל אתה חי בלי ה'תאוות החסידיות' והמתוקות האלו?

התענוג החסידי הזה הוא בעל כוח עצום – הוא מוציא את הטעם מתאוות העולם הזה. זהו בדיוק המסר שהעביר ר' שמואל מונקעס: כשהגיעו לאסור את אדמו"ר הזקן, הוא שאל את ר' שמואל האם ללכת למאסר או להסתתר. השיב לו ר' שמואל בסיפור: "עגלון ואדמו"ר נסעו בעגלה שאיבדה שליטה, והתרסקה לתוך חצרו של פריץ אכזר, תוך שהיא שוברת את השער והקירות. הפריץ הזועם יצא החוצה וכיוון לעברם את רובהו להורגם. מיד הצביע העגלון על האדמו"ר וצעק: 'זה לא אני, זה הוא!'. הפריץ ניסה לירות באדמו"ר, אך הרובה סירב לירות, והם נמלטו. בחוץ שאל האדמו"ר: 'למה אמרת שזה אני? הוא כמעט הרג אותי!'. ענה העגלון: 'אם אתה רבי אמיתי, הרובה לא יירה בך. ואם אתה שקרן, אז מגיע לך שירו בך…'". סיים ר' שמואל מונקעס ואמר לאדמו"ר הזקן: "אם אתה רבי אמיתי – לא יקרה לך כלום במאסר. ואם לא, באיזו רשות לקחת לחסידים את ההנאה מתאוות העולם הזה?

תורת החסידות אכן לוקחת את ה"טעם" מתאוות חומריות ריקות. בחור שעזב את הדרך, פגש פעם את המשפיע שלו מהישיבה ברחובה של עיר ואמרו לו: "הרב, אני כועס עליך עד היום! בכל בילוי ו'כיף' שאני מנסה לטעום, קופצים לי לראש פרקי התניא שנתת לי ללמוד בעל פה בישיבה, וזה פשוט הורס לי את ההנאה…" ברבות הימים ניצח התניא – והוא זכה לבנות בית חסידי למופת.

יחד עם זאת, החסידות אינה מבקשת מאיתנו להסתגף. להפך, אנו יודעות כיצד לחבר גשמיות ורוחניות, עד שהגשמיות הופכת לרוחניות ממש. אנו מהדרות בכך במיוחד בכל מה שקשור לחינוך הילדים: להעניק ממתק כשבאים ללמוד, או לקנות משהו יפה לכבוד שבת ומצווה. אם אנו משתמשות בעולם הזה כדי לעשות את הרוחניות מתוקה ואהובה, נזכה לגדל דור שמרגיש שלהיות חסיד הוא התענוג הכי גדול שיש בעולם.

באדיבות מגזין עטרת חיה