• מכתב מלב של אמא יהודיה בדור המסכים

    הגדלה

    כמה אנשים מקיפים אותנו בכל יום, ובכל זאת – מעולם לא הרגשנו בודדים יותר? ומה אם מה שחסר לנו הוא לא עוד חיבור לרשת, אלא פשוט דפיקה קטנה אחת בדלת? לקריאה

    מכתב מלב (שבור) של אמא יהודיה בדור המסכים

    לא רוצה להיות השבת בבית…
    ואולי גם, כבר הגיע הזמן לצאת לשליחות?
    ואולי בכלל… ניסע למקום רחוק…. להגיע לחברות מהעבר
    אלו, שהיו איתי בתיכון, בסמינר?
    הן הרי זוכרות אותי כחני החברהמנית,
    זאתי עם הצחוק המתגלגל..
    שמוסיפה שמחה, חוש הומור
    מובילה הפסקות חסידיות, התוועדויות
    משתדלת להביא את האור…
        
    אז למה אני כלכך לא רוצה להיות פה? בעיר הזאת?….
    אני שואלת את עצמי..
    בחרתי הרי במה שה' רוצה ממני:
    להשקיע בזוגיות, במשפחה
    הילד נשאר איתי בבית מתוך בחירה בזה בשמחה
    עובדת מהבית, מהמחשב.
    מתנדבת בפעילויות שונות בקהילה
    משתדלת להאיר פנים לשכנות המבוגרות
    שאלי הפכו הן להיות חברות.
     
    אז למה בכל זאת אני כלכך לא רוצה להיות פה???
     
    יום אחד, נעלם לי הטלפון…
    נקבר.
    עמוק בתוך ארגזי הפעילות שמתנדבת..
    חלפו להן שבועיים שהייתי בלי טלפון.
    כשאני למטה ורוצה להעלות העגלה
    צועקת לבעלי והוא שומע מהחלון.
    חזרתי לחיים של פעם, אבל תאמינו לי, חיים טובים יותר…
    ואז ב"ה הגיע הטלפון החלופי, נוקיה עם שיחות והודעות, רק לבינתיים.
    החלטתי שיותר מתקשרת לאנשים, לא שואלת בהודעה
    אפילו אם צריכה משהו קטן
    ולפתע, מרגישה שמשהו חדש נהיה בי
    משהו מאיר!! חי ושמח!! אמנם מתקשרת, אבל פתאום זה קצת אחרת..
     
    דיברתי עם השכנה בת 80
    וגילתה לי איך היו החיים פעם..
    דופקים אחת לשניה בדלת 
    הבניין כולו יחד בכל חגיגת יומולדת
    לפעמים בערבים מתיישבות לפטפט במדרגות כל האמהות..
     
    תאמינו לי, נשמע חלום מתוק.
     
    החלטתי לאמץ את הרעיון של הנוקיה. לצאת מהקבוצות..
    לא להסתפק בהודעות ולהתקשר לחברות
    לאט לאט התחלתי לחזור לחיים…
    פתאום כל הנשים שאותי מכירות מהפעילות
    רק דרך הקבוצת וואצאפ
    מתחילות להכיר מי אני באמת.
    בקבוצה הכי קל לסמן וי על מי שיכולה להשתבץ
    אך באותה הקבוצה גם…
    נקברים חיים שלמים של אנשים.
     
    האם האשמה היא בי? אני שואלת את עצמי?
    מאז שהגעתי לעיר, לאחר החתונה
    ניסיתי בכל דרך להיות שייכת, להרגיש קשורה
    לבוא לערבי נשים עם חברה
    אח"כ הוספתי בתרומה לקהילה
    שזאת רק העכירה את מצבי החברתי…
     
    וזאת למה????
    דור המסכים. כן ממש כך.
    כבר לא נעים לדפוק בדלת כך סתם לפני שמתקשרים…
    ואם אני לא אוהבת את התקשורת בפלאפון?
    וממילא הוא רוב היום בצד?
    החברה כבר נפגעת שסיננתי אותה,
    והאחרת טוענת שאני לא זמינה.
    כל הודעה הופכת לפרשנות אחרת,
    ומעבר לקו, כשאי אפשר לראות המבט ומה קורה מסביב
    נוספות האי הבנות, שיוצרות ערמות על ערמות.
     
    ולי כבר נאבד הביטחון העצמי
    ולא יודעת מהיכן להתחיל…
    רוצה לצמוח מחדש, אך איך אפשר??
    כשכל החיים בנויים על תקשורת טלפונית?
    אם החברה לא ענתה, אני לא יפתיע אותה ח"ו בביקור..
    צריך היום הרי הכל לתאם,
    אז איך אוכל להתקדם???
     
    רוצה חיים אמיתיים, חיים עם משמעות
    בלי רדיפה אחרי המרוץ…
    ולא רוצה להיכנע שוב לתכתיבים של הסביבה – למצוא עבודה פרונטלית, זו התשובה?? 
    הרי פעם אף אחת לא עבדה… וגידלו את הילדים בנחת
    אז מה השתנה היום? שנשארתי בודדה? 
     
    ……..דור המסכים – זו התשובה………
     
    מוזמנת להצטרף למועדון החיים האמיתיים!
     
     
     
    כתב עת: חני אורן

     

    תגיות:

    כתבות נוספות שיעניינו אותך:

    לכתוב תגובה

    עלייך להיות רשומה למערכת כדי לכתוב תגובה.