כשיפי הכירה את מיכל בהשתלמות, היא הרגישה בשמיים. מיכל הייתה החברה הכי מפרגנת, עוטפת ומבינה שהייתה לה אי פעם. היא שלחה לה הודעות חמות, קנתה לה מתנות קטנות ותיארה אותה כ"נפש התאומה" שלה. יפי הרגישה שזכתה במתנת חיים.

אבל אז, לאט ובלי ששמה לב, משהו השתנה. זה התחיל מהערות קטנות ועוקצניות במסווה של הומור או דאגה כנה – על הדרך שבה יפי מגדלת את ילדיה, על הבחירות שלה ועל המראה שלה. כשיפי ניסתה להגיד בעדינות שנפגעה, מיכל ביטלה מייד את דבריה: "אויש נו… אי אפשר לצחוק איתך, את פשוט רגישה מדי". זה התפתח והתעצם עם הזמן. השיא הגיע כשיפי שיתפה אותה בדמעות בתחושותיה הקשות, אבל מיכל קטעה אותה בקרירות, העבירה את הנושא לבעיות של עצמה, בהשאירה את יפי עם תחושת אשמה על כך שהעמיסה עליה. עם הזמן יפי מצאה את עצמה מרוקנת, מטילה ספק בחושים של עצמה, ומנסה כל הזמן לרצות את מיכל, כדי לקבל בחזרה את החברה האהובה שהייתה לה לפני זמן לא רב.

הסיפור של יפי מדגים שלב אחר שלב דינמיקה הרסנית של קשר רעיל, ובספרות המקצועית יש לתופעה הזו שם.

תמיד צודקים

סביב המושג "נרקיסיזם" יש לא מעט מידע מוטעה. לא כל ההסברים נכונים, ולא כל העצות מדויקות. מכיוון שנחשפתי מקרוב להפרעה האיומה הזו, וגם ראיתי את הנזקים שנגרמים לנפש ולגוף כשאין מודעות לנושא הכאוב, החלטתי להנגיש את הנושא לציבור הקוראות (סימני הנרקיסיזם – ראי מסגרת).  

נפתח בכך שהנרקיסיסטים בטוחים שהם תמיד בסדר גמור, הטובים והצודקים, ולכן אינם מסוגלים לערוך חשבון נפש אמיתי, ובדרך כלל אפילו לא יפנו לאבחון… אם תנסי להתעמת איתם בעקבות עוול שהם עשו, הם יכחישו. אם תבואי מוכנה ותציגי הוכחות שאי אפשר להכחיש, הם יעברו ל"את לא הבנת" – ויזדרזו להעניק פרשנות משלהם לסיטואציה, יעוותו את הדברים, ויוכיחו שאת דרמטית מדי, עושה עסק מכל דבר או לוקחת דברים מדי ברצינות. הם בסך הכול התכוונו לטובתך, למה קשה לך להבין זאת?!

אם תמשיכי להתווכח, הם ינקטו את שיטת "תראי ציפור". במקום לענות עניינית ולקבל אחריות על הנעשה, הם יסיחו את דעתך בדיוק כמו שהיית נוהגת, לו ילדך היה משתולל ברחוב, והיית מנסה להסיח את דעתו… הם ידברו על דברים אחרים, בדרך כלל דברים חמורים שקרו להם, כדי שיהיה לך לא נעים לעצור אותם ולהחזיר אותם לנושא השיחה המקורי.

למשל, החברה הנרקיסיסטית תספר כמה היא סובלת מבעיה בריאותית לאחרונה, כמה היא דואגת לילד שלה שאולי על הרצף, וכמה קשה לה כשבת משפחתה מאושפזת בימים אלה. ואת תהיי חייבת לקבל עלייך את תפקיד האמפתית בשיחה, להקשיב ולהשתתף בצער. כך הנושא שבאת איתו מלכתחילה נשכח, והתלונה הצודקת שלך נדחקת לצד. הצעד הזה גם גורם לך להרגיש אשמה. היא בעצם אומרת לך: איך את באה אליי בטענות שוליות וקטנוניות כל כך, כשאני מתמודדת עם דברים קשים כל כך? זה יוצר ערעור פנימי, וזו תחושה קשה.

האמת היא שאת בסדר לגמרי. בכל מערכת יחסים, זוגית, הורית, חברית או בין קולגות, לגיטימי מאוד לבוא לזולת ולומר בצורה מכובדת: "מפריעה לי התנהלות מסוימת שלך", או: "נפגעתי כשאמרת כך וכך". פנייה כזו מעידה שאת אדם מודע ובוגר, שחשוב לך הקשר, ושאת מעוניינת לנסות לפתור עימותים בדרכי נועם, במקום לשמור טינה בלב. העובדה שזו שמולך אינה מסוגלת להתמודד עם ביקורת או לקבל עליה אחריות מעידה עליה יותר מאשר עלייך. הודאה בטעות וקבלת אחריות הן תכונות מהותיות, חלק מרכזי במצוות התשובה.

הניסיון להפוך את הקערה על פיה בכל פעם שאת מנסה להציב גבול הוא רק ביטוי אחד, קטן וחמקמק, מתוך דינמיקה רחבה ורעילה. בקשר עם אישיות נרקיסיסטית חוקי המשחק משתנים כל הזמן, והקשר נע בתוך מעגל קבוע שמתוכנן היטב (גם אם באופן לא מודע).

השלבים המרכזיים בקשר

הבה נחזור רגע לנקודת ההתחלה. כשאת פוגשת נרקיסיסטית, בתקופה הראשונה תרגישי שהכול טוב מדי ושהקשר מושלם, ממש נפש תאומה. היא תיתן לך הרגשה שהיא מבינה אותך כמו שאיש לא הבין אותך בעבר. היא תשקיע בקשר מאוד, ותיתן לך תחושה שלא פגשה בעבר מישהי נהדרת כמוך. תחושי אושר, תרגישי שמצאת חברה הכי טובה שאפשר (כל זה מתקיים גם בזוגיות).

אך פה מסתתר דגל אדום שכדאי לשים לב אליו: בקשר הזה הכול קורה מהר מדי, והוא נעשה אינטנסיבי עוד בהתחלה. חשוב לזכור שקשר בריא נבנה לאט לאט, לא מייד חולקים סודות אישיים מאוד, לא מייד מופיעים גילויי חיבה שמתאימים לשלב מתקדם יותר בקשר, לא מייד מדברים ונפגשים הרבה כל כך. (אצל חתן וכלה או נשואים טריים יש משיכת הלב, וזה אחרת. בזוגיות יש סימנים אחרים שיכולים לרמוז על נרקיסיזם.)

הנרקיסיסטית מצידה מאמינה שמצאה את האדם המושלם שיספק לה את צורכי האגו הבלתי נגמרים שלה, הערכה, הערצה וכבוד ללא הגבלה.

בשלב הבא, לאחר שלב "הפצצת האהבה" שנתן לך הרגשה טובה כל כך, מגיע השלב של הפחתת ערך. את "בכיס שלה", ופתאום היא מגלה שאת לא בן אדם מושלם, כמו שהיא חשבה. כי מה לעשות, נבראת אדם ולא מלאך. והיא מתחילה "להעניש" אותך על זה באמצעות זלזול, השפלה והקטנה. את תספגי ביקורת כמעט בכל פעם שתעשי משהו או תחווי דעה. היא תזלזל בך הרבה פעמים כאילו "בצחוק". ואם תביעי מחאה, התגובה תהיה: "אוי, את כל כך רגישה, אי אפשר לצחוק איתך". היא תזלזל ברגשות שלך ותכחיש אותם.

בשלב הזה לא תביני מה קורה, ובצדק. בקשר בריא ונורמטיבי דבר כזה לא אמור לקרות. את תתגעגעי מאוד למה שהיה בהתחלה, להרגשת השלמות שהייתה, לתחושה שמעריכים אותך ומשקיעים בקשר איתך. משום שאת אמפתית, בעלת מצפון ומודעת, ככל הנראה תאשימי את עצמך. תנסי לחשוב במה שגית, מה אמרת או עשית שפגע בה כל כך, וגרם לה להתנהג כך. האמת היא שאת בסדר, ולא עשית שום דבר רע. גם אם עשית טעות כלשהי, זה אנושי, טבעי ונורמלי. כולנו נופלים וטועים, ולא מגיע לנו להיענש על כך באכזריות.

מכיוון שתרצי לחזור לקשר הטוב שהיה בהתחלה, תנסי לרַצות את הנרקיסיסטית ולהתאים את ההתנהגות שלך לדרישות שלה.

ברגע שתתחילי לתהות, להתנגד, לשאול שאלות או להציב גבולות, הנרקיסיסטית תחזור לשיטת הפצצת האהבה, כדי להחזיר אותך לקשר. את תחזרי בשמחה, כי הנה חזרה התחושה הטובה. הספקות ייעלמו, את תסבירי לעצמך שזו הייתה תקופה קשה שחלפה.

לאחר מכן הכול יקרה שוב. זהו מעגל שחוזר על עצמו.

הקטנת הזולת ומחיקת רגשות

השלב המתקדם יותר נמצא כבר במחוזות של הכחשת רגשות, מניפולציה פסיכולוגית והתעללות רגשית.

כדי להבין את המושג החמקמק הזה, נתבונן לרגע בדמותה של דיני.

דיני עובדת במשרד נחשב, ולאחרונה היא עבדה על פרויקט גדול, השקיעה בו את הנשמה, הגדילה ראש וחשבה על כל פרט קטן. ואז הגיעה נעמה, הקולגה שלה, העיפה מבט חטוף בתוצר המושקע, והצביעה ביובש על טעות הקלדה קטנה בשולי הדף.

דיני נפגעה עמוקות. היא תהתה בכאב: 'האומנם נעמה אינה מסוגלת לראות את ההשקעה העצומה שלי? להחמיא? להעריך?' אך כשדיני אזרה אומץ וביטאה את העלבון שלה – כלומר, העזה להביע רגש טבעי – התגובה שקיבלה הייתה מקטינה ומזלזלת: "אוי, דיני, איזו רגישה את. באמת נעלבת מהערה כזו קטנה? תתבגרי כבר".

מאחורי תגובה כזו מסתתרת אמירה: העלבון שלך אינו לגיטימי. ולא רק שהוא אינו לגיטימי, הוא כביכול מוכיח שאינך בוגרת די הצורך.

כשהתנהלות כזו חוזרת על עצמה, קורים שני דברים: ראשית, הקורבן מתחילה לפקפק בעצמה ובשפיותה. היא חושבת: 'רגע, אולי אני באמת מגזימה ונעלבת מהר מדי מכל דבר?' אבל העלבון עדיין שם, חי וקיים, ובצדק. אנושי ולגיטימי לצפות להערכה על מאמץ והשקעה. שנית, אחרי שמקרים כאלו חוזרים על עצמם שוב ושוב, הקורבן מתחילה לחשוש להביע כל רגש. היא כבר יודעת שהיא תיתקל בחומה של לעג והכחשה – הלוא היא הגזלייטינג. זה שלב שבו היא כבר עושה לעצמה גזלייטינג מבפנים: בכל פעם שהיא נפגעת או כועסת, קול פנימי מושתל מסביר לה כמה הרגש שלה לא נכון, מוגזם, או מעיד על מידות רעות.

האמת היא שכל רגש הוא לגיטימי. הקדוש ברוך הוא ברא אותנו עם רגשות לא כדי שנכחיש אותם ונתעלם מהם. אכן, לא ראוי להיגרר אחרי הרגש להתנהגות שלילית. לא מתאים להתעלם מאדם שנפגעתי ממנו, או לפגוע באדם שגרם לי לכעוס. אך להרגיש מותר. ספר התניא מלא בעצות כיצד להתנהל נכון עם רגשות, ואין שם שום הנחיה להכחיש את הרגש או להלקות את עצמנו כי הוא עלה. רגש הוא דבר טבעי וכך נבראנו.

הזמן להציב גבולות

אז מה עושים?

תחילה שבי עם עצמך, עם משפיעה או עם אשת מקצוע והגדירי לעצמך איזה יחס את מוכנה לקבל ואיזה – ממש לא. לאחר שהגדרת גבולות, עלייך להציב אותם בפועל. איך זה נראה? בכל פעם שהנרקיסיסטית מדברת אלייך בצורה לא מכבדת או מזלזלת, את אומרת בטון רגוע ובלי להביע רגש: "אני לא מוכנה שידברו אליי כך". אם היא מגיעה אלייך בטענות בלתי מוצדקות או בדרישות לא הגיוניות, את עונה: "אני מצטערת לשמוע שאת חושבת ככה. אני לא מסכימה". או: "אני לא יכולה לעשות את מה שאת מבקשת". ככה. בלי הסברים, בלי להתנצל ולהצטדק, ובלי רגש.

זאת מדוע? משום שברגע שאת מתחילה להסביר או להתנצל, את פותחת פתח בעבורה להיכנס איתך לוויכוחים אין־סופיים, שבהם היא תעשה מניפולציות רגשיות, תלחץ לך על נקודות רגישות ותעורר לך את המצפון כמה שיותר. נרקיסיסטים טובים מאוד בהפעלת לחץ רגשי מניפולטיבי. כמעט בלתי אפשרי לצאת מזה בלי סערה רגשית, וכידוע, פעולה מתוך סערה רגשית בדרך כלל אינה מומלצת.

נוסף על כך, אם את מביעה רגש תוך כדי הצבת גבול, את בעצם נותנת לה מידע רגשי עלייך. זאת אומרת שהיא לומדת אותך, לומדת על רגשותייך ועל עוצמתם, ומגלה מה מפעיל אותך. ובכל המידע הזה היא משתמשת כדי להפעיל עלייך את הלחץ.

קשה מאוד לעמוד מול אישה שאת בקשר קרוב איתה ולהציב גבול בלי להביע רגש ובלי להסביר הסברים. ההמלצה היא לעשות את זה אחרי שיחה טובה עם מטפלת או עם מישהי חכמה שמבינה בנושא – חזקי את הגבולות הפנימיים שלך, כדי לעמוד מולה כשאת מחוזקת מבפנים.

עם זאת, השתדלי להיות מאלו ש"שומעים חרפתם ואינם משיבים". כשאת מגיבה להערותיה הפוגעות מתוך עלבון, אכזבה או כעס, את נותנת לה דלק להמשיך. כשאת שותקת, היא מאבדת עניין בהדרגה. מכיוון שקשה לעמוד במקום שבו משפילים ומעליבים אותך, כדאי לצמצם קשר ושיחות עד כמה שאפשר, בשביל הבריאות הנפשית שלך.

חזקי את עצמך, בלי קשר אליה. עשי דברים שעושים לך טוב, פתחי תחביבים, היפגשי עם חברות שנחמד לך איתן. למוח שלנו יש נטייה להתעסק הרבה במחשבה על מה שקורה; לנתח את הדברים, לחשוב עוד ועוד, לנסות להבין. הרבה פעמים הדברים הלא טובים בקשר באמת מתעתעים ולא ברורים. בקשרים כאלו הרע תמיד עטוף במסווה של טוב, של דאגה, של הבעת חיבה מדי פעם, של שכנועים שרוצים בטובתך. וזה באמת מבלבל מאוד ושואב את המוח ואת הנפש. לכן כדאי להתעסק בעוד פעילויות ולפתח עוד קשרים, כדי שהקשר הזה לא ישאב אותך כל כך.

ועוד משהו: הכי נורמלי, הגיוני וטבעי שתרצי צדק, ותשתוקקי להוציא את האמת לאור. אולי אפילו יהיו בך זעם ורצון לנקמה. זה בסדר, כל עוד אין מימוש של התחושות הללו. לכולנו יש נפש בהמית, והפגיעה פה היא באמת קשה. אם אין תחושות כאלו, זה מדאיג. אז קודם כול, קבלי וחבקי את כל התחושות של הזעם והעלבון על מה שקרה ואת הרצון שלך לראות אותה משלמת על מעשיה, או לפחות להביא לידיעת העולם מה קרה פה. (כי לרוב נרקיסיסטיות מראות צד מקסים, טוב לב וכריזמטי כלפי חוץ, ורק מאחורי דלת סגורה הן עושות את כל מה שתואר לעיל.)

העבודה היא להבין שהקלישאה: "עדיף להיות חכמה מצודקת", נכונה פה ביותר. את יכולה להתווכח, לריב, לנסות לספר, להראות מה קרה. אבל אז את: א. עושה בדיוק את מה שהיא רוצה – פועלת מתוך רגשות עזים. ב. משקיעה אנרגיות בפעולות חסרות תועלת במקום להשקיע בעצמך ובשלוות הנפש שלך.

ולמה המאבק על הצדק חסר תועלת? משום שאמת אינה מעניינת נרקיסיסטיות. הן תמיד יעוותו ויסלפו אותה כך שהן יצאו הצודקות, וכולם ובעיקר את יצאו האשמים. אני מניחה שמי שקוראת עכשיו את השורות הללו וחווה את זה מהנהנת בהסכמה בראשה.

גם לנסות לשכנע אחרים בצדקתך לא תמיד יועיל. לפעמים אנשים יראו את האמת מעצמם. אבל הרבה פעמים את והיא נלחמות "מי מספרת את הסיפור טוב ומשכנע יותר", ובזה הנרקיסיסטים לרוב מנצחים. הם שחקנים טובים מאוד, ויודעים להציג את הצד שלהם בצורה משכנעת – להפוך את עצמם לקורבן ולתאר בפאתוס כמה הם סבלו ממך – וזו מלחמה אבודה מראש.

לתת חמלה במקום הנכון ובמידה המתאימה

אני רוצה לסיים בנימה מעודדת של תיקון.

באנו לעולם לעשות טוב. אם את קורבן או היית קורבן לקשר נרקיסיסטי מכל סוג שהוא, זה לא אומר עלייך שאת אשמה, שאת לא בסדר, שאפשרת את זה, או שאת לא חכמה מספיק ולכן לא זיהית את זה. ההפך הוא הנכון.

בדרך כלל, נרקיסיסטים נמשכים לטיפוסים אמפתיים – לאנשים סובלניים וסבלניים, עם הרבה יכולת הכלה, לב טוב במיוחד, חמלה לאחרים, ואמונה בטוב שבבני האדם. הם באמת מאמינים שאם רק יחמלו מספיק וייתנו אהבה, האדם שמולם ישתנה, והנרקיסיסטים מנצלים את זה. כמו כל דבר בעולם שיש בו טוב ורע, גם בתכונות היפות והנהדרות הללו יש רע כלשהו – הגעה למקום של חסד בלתי מתוקן, של נתינה מעצמי בלי גבול, עד כדי מחיקה עצמית וקבלה של יחס פוגעני.

אם את שם או היית שם, דעי שאת אישה בעלת תכונות אופי מיוחדות וחזקות. אחרי שתצאי משם ותעשי עם עצמך עבודת עומק, תלמדי להיות בחמלה נכונה כלפי האחר, אך להציב גבולות בנועם; לחוש את הכאב של הזולת, אך לא לחוש חייבת "להציל" אחרים מהכאב שלהם. תוכלי לבחון עם עצמך כמה חמלה, הקשבה וסיוע את מסוגלת לתת בלי לאבד את עצמך. אם תעברי תהליך כזה, תהפכי להיות אדם חזק מאוד, עם אישיות בנויה לתלפיות עם גבולות בריאים ומתוקנים.

ההתפכחות מהקשר הזה קשה וכואבת, אך משתלמת. כך מגיעים לגאולה עמוקה מאוד.

____________

חלי לבקובסקי – מורה לחינוך מיוחד ומאמנת רגשית שמתמחה ביציאה מקשרים רעילים: 0515051445

באדיבות מגזין עטרת חיה