היא עמדה במרומי המגדל הגבוה ברמת גן, מתבוננת בים הכחול שנפרש מימינה ומשמאלה, הנוף שליווה אותה במשך שנים, שלו כל כך, מנוגד לחלוטין לסערה המתחוללת בתוכה. היא רצתה כל כך בשינוי, אך עדיין לא ידעה אם יהיה בה האומץ להשאיר מאחוריה קריירה נוצצת, ולצאת למסע שישנה את חייה מן הקצה אל הקצה.

למעשה, המסע של שביט התחיל הרבה קודם. "עבדתי בלב ליבו של עולם הפרסום הזוהר, אך הוא היה רחוק מלהיות מואר", היא מספרת. "חיי התנהלו סביב קמפיינים, הפקות והשגת סטנדרטים גבוהים של אסתטיקה נשית חיצונית וליטוש מושלם. חיפשתי משמעות דרך הישגים".

במשך שנים היא חיה בעולם שמאדיר הישגים והצלחות חיצוניות, ושבו הערך העצמי תלוי רק בתוצאה.

מוחרמת

כדי להבין כיצד הגיעה לשם, עלינו לשוב אל שנות לימודיה בתיכון, שבהן היא חוותה חרם חברתי קשה. "זה כמו לצאת למלחמה בכל יום, בכל בוקר לבדוק מי נגד מי".

מתבגרת אחרת אולי יכלה לחלוק את ההתמודדויות עם חברה טובה, אבל לשביט לא הייתה כזו, והיא התמודדה לבדה. "לא חגגתי ימי הולדת, לא השתתפתי באירועים חברתיים, לא יצאתי מעולם לטיולים, בחודשיים של החופש הגדול הייתי לבד".

דווקא בשנים הרגישות ביותר היא הייתה בודדה לגמרי – בלי חברות, בלי חברה תומכת, שקופה לחלוטין בעיני הסביבה. "זו בדידות שמי שלא חווה אותה לא יבין. כיום, כשאני שומעת על חרם חברתי ברשתות, זה קורע לי את הלב, אני מרגישה את זה ממש בעצמות שלי".

במציאות כזו הביטחון העצמי נסדק בהדרגה וההערכה העצמית מתערערת, וגם במערכת יחסים תקינה האדם כבר מתחיל לפקפק בעצמו, "את מרגישה שמשהו לא בסדר איתך, שאת לא שייכת. שמשהו בך פגום כי אין לך אינטראקציה חברתית".

נוצץ מבחוץ, חלול מבפנים

באותה תקופה שביט רק רצתה שמישהו יראה אותה באמת, וכשצלם אופנה מפורסם פנה אל הוריה בתחילת שנות העשרה שלה והציע שתשתתף בתחרות יופי, היא הרגישה שזו לא רק הזדמנות מקצועית, אלא הזדמנות להיראות.

ואולם, גם כשתמונותיה התנוססו על שלטי חוצות, הכאב המשיך להציף אותה.

"יום אחד הייתי בדרכי מבית הספר לביתי. חיכיתי לבדי בתחנה, וראיתי אוטובוס שעל הדופן שלו פרסומת גדולה שלי עם חיוך גדול מאוזן לאוזן. נראיתי בה הכי מאושרת בעולם. חשבתי לעצמי, אילו רק מישהו היה יודע מה קורה בחיים האמיתיים של הילדה הזו… ופשוט בכיתי, לא יכולתי ליהנות משום הצלחה חיצונית. החיים האמיתיים לא היו כאלה מחויכים". הפער בין מה שראו בחוץ ובין מה שהתחולל בפנים היה בלתי נתפס.

למרות הצלחתה, שביט לא מצאה את מקומה בעולם הפרסום. "היה בי מצפן פנימי שאמר לי שהאמת אינה נמצאת שם. למזלי, אבא שלי ליווה אותי לכל קמפיין, וזה הציל אותי ממצבים שעלולים היו להסתיים באסון. עולם הפרסום, אז וגם היום, רחוק מלהיות יפה. קידוש הגוף והנראות החיצונית, בלי צניעות ואצילות, היה בעבורי כרטיס אדום", היא אומרת. כאשר הגיעה הצעה יוקרתית לעבוד בחו"ל ולפתח קריירה בין־לאומית, היא בחרה לעצור.

קריירה של עבדות

השנים חולפות ושביט עוברת מהעבודה בעולם הזוהר אל קריירה נוצצת ומבטיחה.

בשנת תשס"ג היא מתמנה לעוזרת אישית של היועץ הכלכלי של בנימין נתניהו, המכהן באותן שנים כשר האוצר, ומגיעה מדי יום למשרדים הגבוהים במתחם הבורסה ברמת גן. "שם נפגשתי עם כל שמנה וסלתה של החברה הישראלית – העשירון העליון של אנשי העסקים בזירה הכלכלית־מדינית. נכחתי בפגישות מסווגות שבהן נסגרו כל הרכישות והמיזוגים המשמעותיים ביותר במדינה באותן שנים".

אף שהיה מדובר במשרה יוקרתית, שביט הייתה מתוסכלת, הרגישה שחייה הפכו למרוץ תובעני. "השקעתי את כל כולי בקריירה שלא הלמה את הערכים שלי. הרגשתי שהתפקיד היוקרתי עם כל מה שהוא מביא איתו דורש ממני להיות מישהי שאני לא. הרגשתי שחיקה מהמרוץ האינטנסיבי כי הבנתי שלא שם נמצאת השליחות שלי".

לא רק תחושת השחיקה הפריעה לה. "המרדף האובססיבי אחרי הישגים היה ממש ברמה של עבדות. לא היו שם ערכים, הייתה שם תחרותיות גדולה מאוד ורדיפה אחר כבוד ויוקרה", היא מסבירה. אומנם עבדה לצד אנשים שעסקו בהחלטות דרמטיות שהשפיעו על הכלכלה הארצית והבין־לאומית באותן השנים, "אך לא כל הנוצץ זהב הוא". מאחורי הקלעים ראתה כיצד מתנהלים אנשי מפתח ובכירים, ומה המחיר הפיזי, הנפשי והמנטלי שהם משלמים בעבור ההצלחה.

וההבנה הזו הובילה אותה לקבל החלטה, "יום אחרי לידת בתי הבכורה הודעתי שאני לא חוזרת לשם".

איך התחיל השינוי שלך? האם היה רגע מסוים שבו החלטת שזהו, את משנה את חייך?

"השינוי לא נולד מתוך רגע אחד של 'הארה דרמטית', אלא מתוך תחושת עייפות עמוקה ממרוץ העכברים. חייתי על רכבת הרים של מתח וסטרס בלתי פוסק", היא משתפת ברגעי ההבנה. "נקודת המפנה הגיעה כשהבנתי שיש בתוכי סתירה בין הרצון העמוק להתפתחות ולשינוי תודעתי רוחני, ובין הריקנות של העולם ההישגי. הבנתי שאדם צריך לפעול בהתאם ל'אני העתידי' שלו. כך הוא מגלה את מה שכבר קיים בו. הבנתי שבמהות שלי אני אישה של גאולה, של חיבור, של שליחות, ומאותו רגע התחלתי לפעול לא מתוך הישרדות ופחד, אלא מתוך תכלית".

בעקבות התובנות הללו שביט יצאה לחיפוש אחר האמת המוחלטת, והתחילה ללמוד שיעורי יהדות במרכז גדול בתל אביב.

חיצוניות שמשפיעה על פנימיות

"ברגע שהתחלתי לחזור בתשובה, התחלתי להתלבש. בעולם שממנו באתי הלבוש היה חלקי מאוד… השלב הראשון שלי בחזרה בתשובה היה להתלבש בצניעות", היא מסבירה ומתארת את התהליך שעשתה. "זה התחיל ממטפחת, עבר לחצאית ולכיסוי המרפק וכו'. במקביל התחלתי להקפיד גם על שמירת נגיעה. במשפחה לא דתית בכלל לומר שאת כבר לא לוחצת יד ולא מחבקת זו רעידת אדמה ממש".

כשהיא עוברת ממטפחת לפאה היא כותבת מכתב לרבי, ומקבלת תשובה שמימית. "הרבי כתב לא להתייחס לכל המלעיגים, ושפאה היא הדבר הצנוע והיפה ביותר. יום לאחר שהרבי נתן ברכה, המשפיעה שלי הביאה לי ארבע־חמש פאות לבחירה, זה היה מהיר כל כך, הדרך שלי הייתה חלקה.

"כשהתחלתי להתלבש צנוע בקושי שמרתי תורה ומצוות. אבל הנראות שלי השתנתה, וכשאנחנו מגדירים את החיצוניות שלנו, משהו מתיישר לאט לאט מבפנים".

אל עולם החסידות

השינוי בחייה הלך והעמיק, ואז הגיע המפגש עם עולם החסידות וספר התניא. כשהוזמנה להצטרף לשיעור תניא, נפתח לפניה עולם חדש.

"הרגשתי שהגעתי הביתה", היא אומרת, ובקולה ניכר כי מצאה סוף־סוף את מקומה. "ברגע שהתיישבתי בשיעור וראיתי תמונה גדולה של הרבי מה"מ מביט בי בעיני הרנטגן הכחולות שלו, משהו בי נפתח. הרגשתי שהרבי רואה אותי, ויודע מה מתחולל בתוכי, אף שמעולם לא זכיתי לפגוש אותו פנים אל פנים".

וכשהיא לומדת תניא בפעם הראשונה בחייה, היא נפגשת עם השאלות שהעסיקו אותה עמוק בתוכה. "עד אז לא הכרתי מושגים ביהדות ולא הייתי מודעת לעומקים של החסידות. וכשפתחתי את ספר התניא, בשיעור התניא הראשון שלי, לפני שש עשרה שנים, הרגשתי חוויה מטלטלת. פתאום הבנתי מה אני עושה בעולם הזה, מה המשמעות".

אבל לא רק תשובות היא מצאה בשיעורי התניא, היא מצאה שם שליחות. "הבנתי את המשמעות של 'נרות להאיר'. הבנתי שהמחויבות שלי היא להדליק נשים אחרות. לא רק ללמוד בעצמי, אלא להפיץ את המעיינות חוצה. ואם אנחנו, הנשים, קיבלנו תשעה קבין של דיבור, עלינו להפיץ חסידות, להוציא החוצה את כל המתנות שקיבלנו, זו האחריות שלנו". קולה חדור בחיות.

"הייתי ילדה שקופה, לא יכולתי לדבר במשך שנים, ופתאום מצאתי את עצמי מוציאה החוצה את כל מה שיש בי. עסקתי בקירוב נערות ונשים. הרגשתי שיש לי מה לתת. זה נתן לי תחושת ריפוי ומסוגלות, ממש השתוקקתי לזה", היא אומרת, ואי אפשר להחמיץ את העוצמה שבקולה. "הרבי והחסידות העניקו לי את המקום הכי טבעי לי, את תחושת השייכות הגדולה ביותר. מאז בכל יום אני רוצה לעשות יותר. הפצת אור החסידות, על פי משנתו של הרבי מה"מ, מעניקה משמעות לחיי".

איזה שינוי חוללה בך החסידות?

"החסידות אינה מוחקת את מי שהיית, אלא מחוללת טרנספורמציה זהותית עמוקה", היא אומרת. "החסידות הכניסה חיות עצומה למסע התשובה שלי, והפכה את עבודת ה' למסע של גילוי האור האלוקי מתוך שמחה וביטחון. ברוך ה', היום אני זוכה ללמד תניא ולהראות איך הכלים הללו משנים את החיים מן הקצה אל הקצה".

בשיעוריה היא נוגעת בדימוי עצמי, במימוש עצמי ובעבודת המידות. "כשאנחנו נעשה את עבודת המידות, הגאולה הפרטית של כל אחד ואחת מאיתנו תביא לגאולה האמיתית", היא קובעת.

היא בוחרת לשתף ברעיון חסידי שהפך עם השנים למצפן חייה. "הרבי מה"מ אומר: כששני יהודים נפגשים, צריכה לצאת מזה טובה ליהודי שלישי, בגשמיות או ברוחניות, או בשתיהן יחד. זה המוטו שלי לחיים". וכך, מתוך מסע חייה, החיבור בין אנשים הפך בעבורה לשליחות. "כל מפגש שלי עם נשים מוביל באופן טבעי לשיתופי פעולה, לחשיבה על חיבורים חדשים, להקמת מיזמים חדשים להפצת החסידות, להוספה במבצעי הרבי ולקירוב לבבות".

הקשיים שבדרך

ואולם, הדרך החדשה לא הייתה נטולת קשיים.

"אני מרגישה בת מזל כי הייתה לי סייעתא דשמיא גדולה מאוד והייתה לי התעוררות של הלב שהביאה לרצון גדול להתקדם מהר", אומרת שביט, ומספרת שגם ההישגיות, שהייתה חלק מחייה בעבר, מצאה את דרכה אל מסע התשובה.

"הייתי אימא בת 38 בקהילה של נשים מדהימות בעלות תשובה שנים רבות, הן היו הדוגמה החיה שלי. לא רציתי להיות 'חסידה הישגית', אבל הקצב היה צריך להיות מהיר, הרגשתי שאני חייבת להדביק את הפער, ידעתי לאן אני רוצה להגיע".

והקצב המהיר הביא עימו אתגרים, "ללמוד הרבה חסידות, להתפלל ברצינות, לאמץ הנהגות חסידיות במהירות. רציתי להיות כבר חסידה מן המניין", היא מסבירה, "איני יודעת אם זה טוב או לא, אבל ברגע שנפל לי האסימון שאלה החיים שאני רוצה לחיות, עשיתי פעולות מהירות לשם כך".

איך החזרה בתשובה השפיעה על המשפחה?

"בעלי לא היה שומר תורה ומצוות, והיה עליי לתווך לו כל הזמן את התהליך שאני עוברת".

שביט הייתה נלהבת, ורצתה מאוד שבני משפחתה יטעמו מהאור הנפלא שגילתה, אבל הם לא מיהרו להתלהב. "לא הייתה לי תמיכה מהסובבים, הם לא היו בטוחים שזה יישאר. הכול היה מורכב מאוד. ניסיתי להיות נר להאיר, ולא תמיד הצלחתי בכל המקומות", היא מתארת. "שמרתי שבת לבד. הייתי צריכה להסביר לעומק מה המשמעות של טהרת המשפחה. לפחות כשרות המטבח הייתה בתחום אחריותי, ולא נדרשתי לשכנע מישהו…"

המורכבות העיקרית הייתה חינוך הילדים. "בעלי היקר לא רצה בהתחלה שהם ילמדו במוסדות חב"דיים או דתיים בכלל. חיכיתי שנתיים וכל הזמן ניסיתי להסביר, לשכנע, להראות לו את המעלה של החינוך החסידי. לבסוף הוא הסכים, ובהמשך גם היה מאושר מאוד מההחלטה, אבל נדרש לו זמן".

זוגות מעורבים מתמודדים עם אתגר לא פשוט. קשה כשהבעל והאישה אינם צועדים באותו הקצב. "זה מאתגר ברמה היום־יומית. המורכבות הזו נמשכה אצלנו הרבה מאוד שנים. בשלב כלשהו בעלי הבין שזה עושה לי טוב, והתחיל לעשות דברים שישמחו אותי", היא מחייכת, "למשל, הוא הביא לי פעם תמונה גדולה של הרבי, כי פיזרתי הרבה תמונות קטנות בבית, והוא אמר שקשה לו שהרבי רואה אותו בכל פינה, אז אולי שיהיה מקום אחד בבית שיראו אותו בגדול… הוא גם קיבל עליו את כל העניין הלוגיסטי. הוא לא שמר שבת, אבל הכין בעצמו את הפלטה ודאג לקניות של שבת, והיה חשוב לו שהדברים יתנהלו כמו שאני רוצה וחושבת שנכון…

"זו התמודדות לא קלה בכלל, ויש בה לא מעט כאב. בתהליך של חזרה בתשובה, כשעושים הכול יחד, בשותפות – זה נותן הרבה מאוד כוחות. אך הכול בהשגחה פרטית", היא אומרת ומוסיפה, "המשפיעה שלי אמרה לי: 'את צריכה להתפלל ולתת דוגמה אישית, כל השאר אלו חשבונות שמיים והתנהלות של בעלך מול הקדוש ברוך הוא'. אז ככה נהגתי ונוהגת כי בעלי עדיין אינו חב"דניק במלוא המובן. אנחנו יכולים תמיד להשפיע ולעזור לאנשים למצוא את הדרך שלהם. אבל כשזה בתוך הבית זה קשה", היא נושמת עמוק, "כי את רוצה שהיקרים לך יטעמו מהטעם הטוב של התורה והחסידות".

התמודדות עם הקשיים

שביט הבינה שהקשיים הם חלק מהדרך שלה, ולא נרתעה מהם.

"היו רגעים של ספק, של בלבול, של פחד משינוי", היא משתפת, "התחלתי לעשות דברים בנחת. הבנתי שכל צעד קטן הוא משמעותי", אבל השינוי האמיתי הגיע כשהבינה שאין כאן מרוץ.

"כשהתחלתי ללמוד, הבנתי שאין סטופר. אני לא בתחרות עם שום אדם בעולם. הקדוש ברוך הוא בוחן כליות ולב ורואה הכול, גם את המאמץ: 'יגעת ומצאת תאמין'".

היא מצטטת את הפסוק האישי שלה, שהיא רואה בו הוראה לחייה, "שִׁוִּיתִי ה' לְנֶגְדִּי תָמִיד כִּי מִימִינִי בַּל אֶמּוֹט' – ה' איתך, תירגעי. את עושה את ההשתדלות שלך, ואת התוצאות את משאירה לו".

ומתוך התפילה ולימוד החסידות, ובמיוחד מתוך לימוד "שער הביטחון" של רבנו בחיי, היא מצאה את הדרך אל אותה מנוחת נפש – לעשות את מה שביכולתה, ולבטוח בה' בנוגע לכל השאר.

מה הרבי מצפה ממני עכשיו?

בתוך תהליך התשובה הלך ונבנה הקשר שלה עם הרבי מה"מ.

כיצד הרבי נוכח בחייך ובחיי משפחתך?

"הקשר שלי לרבי הוא מצפן פנימי מובנה. הרבי מה"מ הוא לא רק נשיא הדור", קולה נחנק מהתרגשות כשהיא מנסה להגדיר במילים מהו הרבי בעבורה, "בתחושה שלי הוא ממש כמו אבא שלי, הוא מלמד אותי לקבל אחריות על השליחות שלי, לא לחכות לנס, אלא להיות הנס.

"הרבי נוכח בביתנו, בכל שיחה ובכל החלטה", היא אומרת, ומדגימה, "כשיש קושי אנחנו שואלים: 'מה נדרש מאיתנו עכשיו?' כשיש הצלחה אנחנו שואלים: 'איך זה מקדם את הגאולה?' הנוכחות של הרבי היא לא רעיון, היא דרך חיים".

גם הוראותיו של הרבי, ובראשן הוראותיו בשיחות ה"דבר מלכות", הפכו בעבורה למשקפיים שדרכם היא מביטה על המציאות וחיה חיי גאולה בפועל ממש. "הרבי נוכח בכל החלטה: בחינוך הילדים, בניהול הבית וגם באופן שבו אני בוחרת לנהל את העסק שלי. בכל צומת דרכים השאלה המנחה היא אחת: מה הרבי מצפה ממני לעשות כדי לקרב את הגאולה?"

שתפי ברגע שבו הרגשת את הרבי לצידך.

"הרבי מה"מ מלווה אותי מהרגע הראשון", היא אומרת, ומשתפת ברגע של השגחה פרטית. "בכינוס השליחות התיישבתי בהשגחה פרטית עם קבוצה של שליחות שהקימו ומנהלות מוסדות לילדים עם צרכים מיוחדים". באותה תקופה היא ניהלה את יחסי הציבור של מוסדות "צוהר הלב", מוסדות העוסקים במתן מענה לאוכלוסייה עם צרכים מיוחדים.

"ראיתי בזה השגחה פרטית. כל אחת שיתפה באתגרים ובהצלחות, ואני יכולתי לתרום מניסיוני. ראיתי איך הרבי מכוון ומדייק את הדברים, כך שהונחיתי לשבת דווקא לצד נשים מעוררות השראה מעולם התוכן שלי. הרגשתי שהרבי איתי, יד ביד".

חיים של שליחות

כיום שביט היא חסידת חב"ד, מאמנת מנטלית ברוח החסידות, מעבירה שיעורי תניא ומרצה בארץ ישראל ובעולם לנערות ולנשים. נוסף על כך היא עוסקת בהדרכת כלות, ומלווה נשים גם בתחומי ההתפתחות האישית וההתנהלות הכלכלית.

במסגרת השיעורים וההרצאות היא משפיעה גם על נשים שאינן שומרות תורה ומצוות לעת עתה. "אני מעבירה אותן תהליך אימון מנטלי חסידי אפילו בלי שידעו", היא צוחקת. "אני מכירה את שני העולמות, הלא דתי והחב"די, המעגלים שלי רחבים ומגוונים.

"היום אני חיה בתודעה גאולתית", היא מסבירה, "כל רגע הוא הזדמנות לגלות את ה’ בעולם", ועם תודעה זו היא יוצאת לשליחות כדי לעזור לנשים, להאיר להן את עצמן ואת המתנות ואת היכולות שהן קיבלו מהקדוש ברוך הוא.

"הסיפור שלי הוא הכלי שלי. הוא מאפשר לי להראות לנשים שהשינוי אינו קפיצה, הוא צעד אחד נכון בכל פעם".

כיצד נראה יום רגיל בחייך?

"היום שלי מתחיל ברגע של שקט, בלימוד חת"ת יומי ובתפילה. משם אני עוברת לכתיבת תכנים על חיים מתוך איזון, להכנת הרצאות ושיעורים שאני מעבירה, להדרכת כלות ולאימונים מנטליים לנערות ולנשים. אני גם עוסקת ביצירת שיתופי פעולה נשיים".

במקביל, יש כמובן בית ומשפחה. "הערבים שלי מוקדשים לחיבור משפחתי, ללימוד שבועי בחברותא וללמידת תחומים חדשים היכולים לקדם הפצה".

ובתוך כל העשייה הזו, נדמה שהנתינה היא שממלאת אותה יותר מכול. "בסוף כל יום אני דואגת לשאול את עצמי: האם הייתי נאמנה לשליחות שלי? האם עשיתי לפחות דבר טוב אחד בעבור מישהו אחר? אני מתפללת בכל יום שהקדוש ברוך הוא יזמן לי הזדמנויות ליצור חיבורים טובים".

ספרי על מפגש עם מישהי שהושפעה מסיפור חייך.

"יש הרבה נשים שמגיעות אליי אחרי הרצאות ומשתפות שהסיפור שלי והמסע שעשיתי גרמו להן לחיות ולפעול חיים של אלוקות. אני נותנת להן כלים פרקטיים למימוש ולגילוי של השליחות שלהן, ממש כמו לתת להן פנס – להראות להן איך להתגבר על הקשיים הפנימיים הנמצאים בראש, על כל מעכבי הפוטנציאל, ולמצוא את קולן הייחודי".

היא בוחרת לספר על חברה קיבוצניקית, שאמרה לה אחרי הרצאה, "ראיתי אותך בביטחון מלא נוכחת באמת שלך, והבנתי שגם אני יכולה". המפגש נתן לה את האומץ להתחיל לשמור תורה ומצוות. בהמשך הצטרפה אליה גם משפחתה: בעלה החל להתקרב וילדיה מתחנכים בחב"ד. "היא קרובה אליי מאוד. אני מלווה אותה לאורך כל התהליך. זה משמח אותי כל כך, כי יש לי חלק בזה, ולו במעט".

חודש של תשובה

מה המסר שלך לקוראות שרוצות לעשות שינוי אך חוששות שלא יצליחו?

"אלול הוא לא חודש של פחד, הוא חודש של גילוי. תשובה היא לא לחזור אחורה, היא לחזור לעצמך. את לא צריכה להיות מושלמת כדי להתחיל. את צריכה לבחור פעולה אחת נכונה, היום", היא אומרת ומציעה, "העבירי את הפוקוס מ'מה אני רוצה להשיג', ל'מה נדרש ממני ברגע הזה'. זהו סוד הגאולה: פעולה קטנה, מדויקת, מתוך אמונה, משנה את כל המציאות. זכרי שהצלחות מתחילות בצעדים קטנים, מתמידים בכך תקופה ואז ממשיכים הלאה".

ומה עושים כשמפחדים להשתנות?

"כשיש לך חזון ואת עושה פעולות, הפחד משינוי הופך למזערי. כשאת מגלה תחושת מסוגלות, את רואה את עצמך באור אחר", אומרת שביט ומציעה לערוך דו"ח רווח והפסד. "שבי עם דף ותבדקי: כמה כואב לי להישאר וכמה מפחיד אותי להשתנות. כשכואב יותר להישאר, את יודעת שהגיע הזמן לזוז".

"בסופו של דבר, כל מה שעברתי מהעולם 'הזוהר' של הפרסום ועד עומק החסידות הוביל אותי להבנה אחת פשוטה", מסכמת שביט את מסעה:

"הנשמה שלנו אינה מחפשת שלמות חיצונית, היא מחפשת אמת. חודש אלול מלמד אותנו שהאמת הזו אינה נמצאת בקפיצה דרמטית, אלא בצעד קטן אחד שנעשה היום מתוך כוונה נקייה".

מתוך המסע של שביט אל עולם החסידות, היא קיבלה את היכולת לראות את עצמה באופן שונה, "לא דרך התוצאות, אלא דרך ההשתדלות והעשייה ללא המתנה ל'פרס' או לאישור. הפועל היוצא של ההשתדלות מביא לפתחנו את כל מה שמדויק לנשמתנו. החיבור לרבי מה"מ, נשיא הדור שלנו, נותן לכולנו את הכלים להפוך את השליחות לפעולות יום־יומיות".

מתוך המקום הזה היא פונה אל הקוראות, ומבקשת להעביר מסר חשוב:

"האור שלך כבר בגילוי, הוא כבר מאיר! כל חלום הוא אפשרי – תעזי, תחלמי ותפעלי מכוח המשלח. בזכות נשים צדקניות נגאל. ובדור הזה, האחרון לגלות והראשון לגאולה, זו העת ל'עזות דקדושה'. אין יותר מקום לחוסר ביטחון, לספקות ולביישנות. עלינו לפעול במרץ ולא להיות שאננות. הרבי מה"מ יצר מנהיגות. 'בשעה שמלך המשיח בא, עומד על גג בית המקדש הוא משמיע להם לישראל ואומר: ענווים, הגיע זמן גאולתכם, ואם אין אתם מאמינים, ראו באורי שזורח עליכם' – זה הזמן של כולנו לזרוח".

באדיבות מגזין עטרת חיה