כששוחחתי עם סמינריסטיות שבאו לבית ספרנו, רבות מהן שיתפו שכנראה לא ימשיכו לעסוק בהוראה. לדבריהן, המקצוע מתיש ולא תמיד מתגמל, העומס גדול, האחריות עצומה, והדרישות רק הולכות ומתרבות. ואני, אחרי למעלה מעשרים שנה במערכת, לא יכולתי לומר להן שהן טועות.

כמורה אני מכירה את הקשיים מקרוב. את העומס, את האחריות, את הצורך לחבוש כמה כובעים בעת ובעונה אחת, ולהיות מורה, מחנכת, כתובת רגשית, ולפעמים גם הרבה מעבר לכך.

למורה אפילו אין אפשרות "לקחת חופשה" באמצע השנה. כדי להיעדר מפאת מחלה עליה למצוא ממלאת מקום, וזו משימה לא פשוטה. לפעמים היא מגיעה לכיתה אחרי אקמול – כי ויתרה מראש על החיפוש המייגע… במצבי חירום אפשר לפנות לעמיתה מהצוות, לבקש טובה, וכמובן להרגיש אי נעימות. בגללה חברתה מוותרת על השעה שבה תכננה לנשום קצת, להכניס משהו לפה, להשלים מטלה שנדחתה…

פעם פניתי לממלאת מקום צעירה, ושאלתי אם היא יכולה להחליף אותי, אחרי שתחליף מורה אחרת. התשובה שלה הייתה: "אבדוק אם הצלחתי לשרוד את היום…" היא לא חזרה אליי.

אם קשה כל כך, למה אנחנו ממשיכות?

כדי לנסות לענות על השאלה הזאת, פניתי לנשות חינוך בשלבים שונים של הדרך: אלקה שיפמן, מחנכת שנמצאת במערכת כבר 36 שנה; רחלי רבקין, חמש שנים בהוראה; מוסי, שליחה צעירה ומורה שלוש שנים; ולצידן שתי מנהלות ותיקות, שריתה שוויכה, מנהלת בבית ספר חב"ד בקריית מלאכי, ודבורי מלוב, מנהלת בית ספר "אורות", ממ"ד חב"ד באור יהודה.

ביקשתי מהן לדבר בכנות על שני צדדים של אותה עבודה: מה בכל זאת גורם להן להישאר למרות האתגרים. ביקשתי גם לשמוע מה הן אומרות למורה צעירה שנכנסת למערכת בימים אלו, כשכבר יש הרבה יותר אפשרויות מקצועיות…

דומני כי הכתבה הבאה פותחת חלון גדול לעולמן של המחנכות והמורות, ומאפשרת לנו, ההורים, להתוודע לשלל הדילמות שאנו לא תמיד שמים לב אליהן בשעה שאנו שולחים את בנותינו לבית הספר.

להחזיק עולם שלם 

הייתה נקודה אחת שחזרה כמעט בכל הראיונות – ההוראה עצמה השתנתה. היום הילדים גדלים בעולם שונה, ועל מערכת החינוך להתאים את עצמה.

שריתה שוויכה, מנהלת ותיקה, מתארת את השינוי מנקודת מבט של מורה צעירה שנכנסת למקצוע. "פעם", היא אומרת, "הבחירה בחינוך הייתה כמעט אוטומטית. היום לבחורה יש הרבה יותר אפשרויות: היא יכולה ללמוד כל מיני מקצועות, לבחור במסלולים אחרים".

אבל דווקא בתוך השפע הזה, מי שבוחרת בהוראה צריכה לדעת למה היא נכנסת. הילדות של היום חיות בעולם של מסכים, מידע, גירויים וחידושים בלתי פוסקים. גם ההורים מעורבים יותר והדרישות המקצועיות גבוהות יותר. "זה אתגר לא פשוט בכלל," אומרת שריתה.

וזה אולי אחד ההבדלים הגדולים בין הבחירה בחינוך היום ובין הבחירה בחינוך לפני כמה עשורים: פעם זו הייתה כמעט ברירת המחדל. היום זו צריכה להיות בחירה מודעת.

דבורי מלוב מוסיפה נקודה חשובה בנוגע לאפשרויות החדשות. לפעמים נדמה שמחוץ למערכת החינוך מחכה עולם של עבודות קלות, גמישות ורווחיות יותר. עבודה מהבית, עצמאות, אפשרות לעבוד מעט ולהרוויח הרבה, ולמה בעצם לקום בכל בוקר מוקדם ולהיכנס לכיתה? אבל, לדעתה, צריך להיזהר מהאשליה הזאת.

לכל בחירה יש את המחירים והקשיים שלה. כל עבודה דורשת השקעה, אחריות והתמודדות. השאלה היא לא אם אפשר למצוא מקצוע שאין בו קושי, אלא איזה קושי מתאים לנו. בחינוך יש גם דברים שלא תמיד רואים כשמסתכלים מבחוץ: דווקא בעולם שבו יותר ויותר צעירות נמשכות לעצמאות ולעבודה גמישה, יש ערך גם לכך שיש מקום עבודה יציב, מערכת מסודרת ומשכורת שנכנסת באופן קבוע.

אבל דבורי אינה רוצה שהיציבות תהיה הסיבה היחידה להישאר. מבחינתה, מי שנכנסת לחינוך צריכה להבין שהקושי הוא חלק מהעניין. כמו בגידול ילדים: איננו מצפים שההורות תהיה קלה, ושום אימא אינה חושבת להתפטר בגלל הקושי. יש קושי, אבל יש גם שכר לעמל, ובעיקר, יש תחושה של שליחות.

מבחינה מסוימת, חינוך במוסדות מאתגר יותר מהורות: אלה לא הילדים שלך. אין היכרות ארוכה וקשר טבעי. צריך לבנות קשר עם ילדים של אנשים אחרים, להשפיע עליהם, להציב להם גבולות, להתמודד עם אתגרי משמעת וכו'. וזה דורש לא רק שעות עבודה, אלא התמסרות. וזה מוביל לקושי הבא, שעליו דיברו כמעט כולן: השינוי בילדות עצמן.

הכיתות של היום, הכיתות של פעם 

המורות ששוחחתי איתן לא תיארו "דור גרוע יותר", אלא דור שגדל בתוך מציאות אחרת. מסכים, מדיה, שפע של מידע, גירויים בלתי פוסקים ומציאות ביטחונית לא יציבה – כל אלה נכנסים עם הילדים לכיתה. מוסי, שנמצאת רק שלוש שנים במערכת, מתארת ילדים חסרי סבלנות, שמתקשים להתאפק ולדחות סיפוקים.

וכך האתגר מתעצם, והמורה תוהה: איך גורמים לילדה לעצור את כל מה שקורה לה בראש ולהקשיב?

הילדה יכולה להגיע לשיעור אחרי שראתה סרטון, דיברה עם חברות, קיבלה הודעה, חוותה משהו בהפסקה או פשוט כשהיא מוצפת מכל מה שקורה סביבה. המורה יכולה להגיע עם מערך מצוין, פעילות מושקעת ומצגת או סרטון שהיא יצרה בעצמה בשעות הקטנות של הלילה. אבל לפני שהיא מתחילה ללמד, היא צריכה להשיג את הקשב.

כאן נכנסת גם המשמעת. אלקה שיפמן, שכבר 36 שנה עוסקת בחינוך, מתארת שינוי גדול בדרך שבה מורה מתמודדת עם הפרעה בכיתה. פעם, לדבריה, מורה הייתה יכולה להרים את הקול, והכיתה הייתה משתתקת. הסמכות הייתה ברורה יותר.

היום זה כבר לא פשוט כל כך. מורה אינה יכולה להסתפק בשאלה "איך אני גורמת לה להפסיק להפריע?" היא נדרשת לשאול גם "למה היא מפריעה?" אולי היא עייפה. אולי משהו עובר עליה. אולי היא מוצפת. אולי היא זקוקה לגבול ברור. ואולי בכלל היא צריכה שמישהו יקשיב לה. המודעות לצרכים הרגשיים של הילדות גדלה, ובצדק. יש יותר שיחות אישיות, יותר חשיבה על עיצוב התנהגות, יותר ניסיון להבין את הילדה שמאחורי ההתנהגות. אבל עם המודעות גדלה גם האחריות. היום המורה לא רק צריכה לעצור את ההפרעה. היא צריכה להבין אותה.

כשההורים נכנסים לכיתה 

ואם חשבנו שהמורה מתמודדת רק עם מה שקורה בתוך הכיתה, יש עוד רובד – ההורים. ההורים היום מעורבים, מודעים ורוצים לדעת יותר. זה כמובן יכול להיות דבר טוב. הורה שמכיר את ילדתו ורוצה בטובתה הוא שותף חשוב בתהליך החינוכי. אבל בעבור המורה, ובמיוחד מורה צעירה שעדיין בונה את ביטחונה המקצועי, מעורבות ההורים מוסיפה עוד מורכבות לתפקיד.

אומנם אלקה, מורה ותיקה, מספרת שכבר אינה מרגישה שהיא חייבת להוכיח את עצמה בכל שיחה עם הורים. "אני הגעתי לגיל שאני לא מתכוונת לריב עם אף אחד", היא אומרת בחיוך שמאפיין אותה. באספה הראשונה עם ההורים היא משתדלת להסביר את הדברים בצורה רגועה והגיונית. היא יודעת שהורים מגיעים לפעמים עם פחדים ודעות קדומות, ושהתלונה הראשונה יכולה להישמע הרבה יותר גדולה ממה שהיא באמת.

הגישה שלה היא לא להיכנס למגננה, אלא להחזיר את השיחה למקום שבו אפשר לחשוב יחד. "לפעמים", היא אומרת, "כשמחזירים להורה את הכדור בצורה נכונה, הוא בעצמו מגיע למסקנה המתבקשת".

אבל מוסי עדיין מתמודדת עם האתגר, ולא קל לה לעמוד מול הורים מוצפים. "לפעמים את עדיין לומדת את המקצוע, עדיין מנסה להבין איך נכון להגיב, ופתאום את מוצאת את עצמך מול אימא נסערת שמטיחה בך טענות". עם הזמן היא למדה שלא כל כעס של הורה צריך לקחת באופן אישי. פעם, כשהרגישה שהשיחה גולשת למקום לא בריא, היא אמרה לאימא: "תקשיבי, אני לא יכולה להמשיך את השיחה ככה. תחזרי אליי כשתירגעי," וניתקה. זה לא היה פשוט. אבל מבחינתה זו הייתה גם למידה של גבול. בסוף השנה קרה משהו שהיא לא ציפתה לו. אותה אימא הגיעה לומר תודה.

הסיפור של מוסי ממחיש כמה תפקיד המורה השתנה. היא לא רק צריכה לדעת ללמד ילדים. היא צריכה ללמוד לדבר עם מבוגרים על ילדיהם גם כשהשיחה מורכבת, והיא צעירה וחסרת ניסיון.

אבל זה עדיין לא הכול, כי הקשיים האלה מגיעים כולם ביחד.

כשהכול מגיע בבת אחת

באותו יום יכולה להיות ילדה שמתמודדת עם קושי רגשי, מריבה שצריך לברר, הורה שמבקש שיחה, שיעור שצריך להכין, מבחנים שצריך לבדוק, טופס שצריך למלא, מנהלת שמבקשת משהו, ומחר יש עוד יום לימודים.

רחלי תיארה את התחושה הזאת: "מלא כובעים ביחד. וזה אולי אחד הדברים שהכי קשה להסביר למי שלא עובד בחינוך. מבחוץ רואים מורה שנכנסת לכיתה ומלמדת. אבל בתוך יום העבודה שלה יש כל כך הרבה משימות שאינן מופיעות בשום מקום בתיאור עבודת ההוראה".

מצד אחד, היום יודעים הרבה יותר על ילדים, על רגשות, על למידה ועל דרכי התמודדות. המורה מקבלת כלים שלא היו בעבר, והמודעות המקצועית שלה גדולה יותר. אבל, מצד אחר, גם רמת הדרישות עולה. פעם היה מספיק, במידה רבה, לדעת ללמד. היום מצפים מהמורה להיות גם רגישה יותר, מקצועית יותר, יצירתית יותר, מעודכנת יותר, קשובה יותר, ולדעת לתת מענה למגוון רחב של צרכים. וכל זה בתוך יום עבודה אחד.

אלקה מתארת את ריבוי הדרישות היום: "לכל מורה יש בלי סוף מנחות ומדריכות, תוכנות, טפסים ומטלות", היא אומרת. "ונהיה מצב ש־50 אחוז מול הילדים ו־50 אחוז מול תוכניות חדשות, שיטות חדשות, יעדים, מדדים, הדרכות וכלים חדשים שצריך להכיר. המורה נדרשת כל הזמן ללמוד ולהתאים את עצמה".

אבל כדי ללמוד צריך זמן, מחשבה ואנרגיה. וכך, בלי ששמנו לב, העבודה של המורה כבר מזמן אינה מסתיימת כשהצלצול מבשר על סוף היום והילדות יוצאות מהכיתה. היא פשוט עוברת איתה לשלב הבא של היום, כפי שאומרת רחלי, "כל הזמן העבודה איתך, כאילו זה לא נגמר, העול והאחריות, ואת לוקחת את זה הביתה."

שינויים במבנה יום העבודה 

גם יום העבודה הרשמי של המורה התארך. דבורי מלוב זוכרת את אימהּ, שגם היא הייתה מורה, חוזרת הביתה ב־12:00 או ב־13:00. "היום מורות עובדות יותר. הן מסיימות בשתיים וחצי, שלוש וחצי, מי שרוצה משרה מלאה", היא אומרת. המורה של היום עובדת באופן מקצועי יותר. יש יותר מודעוּת פדגוגית, רגשית וחברתית, יש יותר כלים ויש ניסיון לתת לילדות מענה מדויק יותר. אבל לכל זה יש מחיר. העבודה נעשתה דורשת יותר. כל מענה נוסף דורש מהמורה זמן, כוחות, למידה והתמסרות.

ולכך מצטרף שינוי משמעותי נוסף, החינוך המיוחד בתוך הכיתה הרגילה. "חוק החינוך המיוחד שנכנס לפני כמה שנים מכביד מאוד", אומרת דבורי. "פעם תלמידי קיצון היו מופנים לכיתות מיוחדות. היום הם בכיתה, ולא תמיד המענים מספקים."

המורה מוצאת את עצמה מתמודדת לא רק עם הילדה עצמה, אלא עם מערכת שלמה סביבה. עליה לנסות להבין מה הילדה צריכה, לבנות בעבורה מענה, להיות בקשר עם אנשי מקצוע, לדבר עם ההורים, למלא טפסים, להשתתף בתהליכים ובמקביל להמשיך להחזיק כיתה של 30 תלמידות. ולא תמיד יש סייעת. וגם כשיש, לא תמיד היא יכולה לתת את כל המענה. "זה דורש הרבה משאבים וכוחות נפש", אומרת דבורי. "זה מעמיס מאוד."

קושי שאי אפשר למדוד

ויש עוד קושי, אולי עמוק יותר: לא תמיד רואים תוצאה. בעבודה רגילה, אדם יכול להשקיע בפרויקט, לסיים אותו ולראות מה יצא. בחינוך זה אחרת. מורה יכולה להשקיע בתלמידה במשך שנה שלמה, לדבר איתה שוב ושוב, לנסות דרך אחת ואז אחרת, להתייעץ עם היועצת, לדבר עם ההורים, להפנות לגורמים מקצועיים, לעודד, להציב גבול, ועדיין לסיים את השנה בלי לדעת אם משהו מכל זה באמת נשאר.

אלקה מדברת בדיוק על הנקודה הזאת. "בחינוך", היא אומרת, "לא תמיד רואים את התפוקה". לפעמים משקיעים מאוד ולא מקבלים פידבק חיובי. לפעמים רואים תוצאות רק אחרי חודשים, ולפעמים אחרי שנים. וזה לא דבר פשוט.

דבורי דווקא זוכה לראות תלמידות שלה מהיסודי כשהן כבר מסיימות י"ב, משום שבאותו בניין נמצא גם תיכון "אור חנה". "זו זכות גדולה מאוד לראות שחינוך הוא תהליך", היא אומרת.

שליחות ללא ברק 

קושי אחר שדבורי מצביעה עליו הוא היעדר ההכרה בכך שחינוך הוא שליחות אמיתית.

בקהילת חב"ד המילה "שליחות" מעוררת מייד אסוציאציה מסוימת, זוג שיוצא למקום מרוחק או משפחה שפותחת בית חב"ד בשכונה חדשה. אנשים רואים ביציאה לשליחות כזו זכות גדולה, והיא הופכת למשהו שיש בו הרבה יוקרה.

אבל מה עם המורה שנכנסת בכל בוקר לחנך ילדי ישראל?

היא לא נסעה לקצה העולם, היא לא פתחה בית חב"ד, אין לה שלט על הבניין, לא כותבים עליה כתבה, והיא לא מספרת בכל שנה מחדש לאן נשלחה.

דבורי חושבת שזו אחת הבעיות המרכזיות בחינוך: "לא תמיד אנחנו חיים מספיק את התובנה שמורה היא שליחה, שליחה ממש". היא מזכירה שכאשר יצא ספר השלוחים, הרבי ביקש לכלול בו גם את אנשי החינוך ומשפחותיהם. גם בספר השליחות, שבו רוכזו שיחות הרבי בענייני שליחות, השליחות החינוכית נמצאת בפרקים הראשונים.

"בפועל", אומרת דבורי, "השליחות החינוכית לא תמיד מקבלת את אותו מעמד. היא שוחקת, יום־יומית, חוזרת על עצמה, ולעיתים קרובות נעשית בלי פרסום ומחיאות כפיים. אפילו בעולם השידוכים", היא מוסיפה בחצי חיוך, "לפעמים עצם הכותרת 'הורים שלוחים' נשמעת יוקרתית יותר מאשר 'הורים שעוסקים בחינוך', גם כאשר לא ברור עד כמה השליחות בפועל היא חלק מחיי המשפחה".

וזה, בעיניה, משהו שצריך להשתנות בתודעה. כידוע, החברה הכללית אינה מעניקה לחינוך את היוקרה שהיא מעניקה למקצועות אחרים. ואם חושבים על כך שגם בתוך קהילת חב"ד לא תמיד רואים במורה שליחה, קל להבין מדוע בחורה צעירה אינה רואה במקצוע הזה בחירה מושכת כל כך.

וזו בדיוק הנקודה: בלי תחושת השליחות קשה מאוד להישאר לאורך שנים בעבודה תובענית כל כך. אבל כשמורה יודעת שהיא לא רק "עובדת בבית ספר", אלא קיבלה תפקיד לגדל את הדור הבא ולהשפיע על נשמות, היא יכולה להבין למה כדאי לה להמשיך.

אז למה בכל זאת להישאר?

על הקשיים כמעט כולן דיברו באופן דומה. אבל ברגע ששאלתי אותן למה הן נשארות ומה נותן להן כוח, קיבלתי מגוון תשובות.

וכאן, אולי, נמצא הסיפור האמיתי של החינוך. הקשיים אמיתיים, גדולים ולעיתים שוחקים. אבל בצד השני של המשוואה יש משהו גדול שמצליח לגרום למורה לבחור בכל יום מחדש בחינוך.

כששאלתי את שריתה שוויכה, מנהלת ותיקה, מה נותן לה כוח אחרי כל כך הרבה שנים, התשובה שלה הייתה חד־משמעית: "אני אוהבת מאוד את החינוך. אחד הדברים שנותנים לי כוח הוא המשמעות, השליחות". זו לא רק עבודה. זו יצירה, תחושת השליחות שמלווה אותה כשהיא קמה בבוקר. "אני יוצאת לבית הספר עם חשק, עם שמחה, לפגוש את הצוות, את הילדות. ליצור את דור העתיד, דור הגאולה, בעזרת ה'".

בעיניה, זה בדיוק הדבר המיוחד בחינוך: לקחת ילד או ילדה שנמצאים בתחילת הדרך, כשהם עדיין גמישים ופתוחים, ולהיות שותפה בתהליך שבו הם נבנים. "רק מי שעסוק בחינוך זוכה לכך", היא אומרת. "עם כל הקושי, זה הדבר הכי מיוחד שיש."

והטיפ הראשון שלה פשוט מאוד: "כשאת הולכת להוראה, תעשי תמיד דבר שאת אוהבת." לא צריך לאהוב כל חלק בעבודה. לא כל מורה חייבת להצטיין בכל תחום, אבל כדאי שתמצא בתוך ההוראה משהו שמרגש ומשמח אותה באמת. אחת אוהבת לקשט כיתה, אחרת אוהבת לארגן בוקר כיתה או ערב כיתה. אחת אוהבת לשוחח עם הילדות, ואחרת נהנית דווקא מהפעילויות והיצירה. "תיקחי תחום אחד שאת אוהבת ותשקיעי בו", אומרת שריתה.

"הנקודה השנייה היא לדעת לעצור לפני שנגמרת הבטרייה", היא מסבירה, "לא לחכות לרגע שבו כבר אין כוח, הסבלנות נגמרת וכל משימה קטנה דומה למשא כבד. חשוב לזהות שהכוחות הולכים ואוזלים ולעצור לפני שמגיעים לשם. את עובדת קשה, את מורה", היא אומרת, "וכל הזמן צריך לדאוג להתמלא. לא להגיע לבית הספר מרוקנת."

וזה גם מתחבר לטיפ נוסף שלה: לחפש בתוך הצוות מישהי שעובדת איתך בשיתוף פעולה, אבל גם יודעת לחזק אותך ולא לרוקן אותך. כי בחדר מורות אפשר לפעמים לפגוש שתי תגובות שונות לחלוטין לאותה מציאות. אחת מגיעה ואומרת: "אוי, קשה לי, קשה", "זו הכיתה הכי קשה, מה נתנו לך?…" והשיחה רק מוסיפה עוד משקל לקושי. ומולה יכולה להיות מישהי שאומרת: "וואו, אני כבר רואה שהכיתה שלך השתפרה מאוד מתחילת השנה ועד עכשיו. כל הכבוד לך. רואים שאת משקיעה."

אבל שריתה אינה מסתפקת בשאלה איך לא להישחק. מבחינתה, כדי להישאר בחינוך לאורך זמן צריך גם להתחדש. "לא לבוא וללמד בדיוק את אותו דבר", היא אומרת. "אם היום בא לך, תעשי עבודה בקבוצות… תלמדי משהו אחר. תבואי אחרת לכיתה, לבנות."

מצאתי את המקום שלי 

אבל בסופו של דבר, לא כל מורה נשארת בחינוך בדיוק מאותה סיבה. רחלי, למשל, נמצאת במערכת רק חמש שנים. היא בכלל למדה מדעי המחשב, והמסלול שלה לא היה מוכרח להוביל אותה לכיתה. אבל דווקא בכיתות א'־ב' היא מצאה את המקום שלה.

"אני בסוף נהנית מהנישה שמצאתי", היא אומרת. עם הזמן היא גילתה שהיא אוהבת את העבודה, שהיא טובה בה, ושהיא מקבלת משוב חיובי מהילדות ומההורים. "אני באמת מרגישה שאני מצליחה בזה, ברוך השם, סייעתא דשמיא." וזה חשוב במיוחד כשמדובר במקצוע שיש בו כל כך הרבה ביקורת, דרישות וקושי.

ילדה שהבינה משהו שלא הצליחה להבין קודם, כיתה שהתחילה את השנה סוערת והשתפרה, הורה שאמר תודה, תחושה שהשיעור שתכננת באמת עבד – כל זה נותן כוח ורצון להמשיך. רחלי גם למדה עם השנים לא לתת לקושי נקודתי לצבוע את כל התמונה. "אם רוב הזמן היה בסדר, רוב הבנות היו בסדר, עם רוב ההורים הייתי בסדר – אז כדאי להביט על הצד הטוב."

הרבי נותן את הכוח 

שריתה מתחברת למשמעות ולשליחות, רחלי מצאה את המקום שמתאים לה, ואילו אלקה שיפמן מביאה איתה משהו שקשה לקבל בתחילת הדרך: פרספקטיבה.

36 שנים בחינוך הן אלפי בקרים שבהם נכנסים לכיתה, מאות אספות הורים, אין־ספור שיחות, תלמידות שהתחילו בכיתה א' והפכו לנשים, תקופות שבהן הכול הסתדר או שום דבר לא הסתדר. ובעיקר, זו תקופה ארוכה דיה כדי להבין שלא כל דבר צריך לפתור היום. אולי זו גם הסיבה שכאשר אלקה מדברת על חינוך, היא לא מדברת רק על התמודדות עם עוד יום קשה.

"מורה צעירה צריכה לזכור שאיש אינו רואה אותה. רק הרבי איתה", היא אומרת. "הברכה של הרבי מלווה אותה. אבל זה מחייב אותה לעשות את המקסימום". מבחינתה, הידיעה שהשליחות שקיבלה מלווה בברכה היא גם כוח וגם אחריות. "זה לא עניין של כאן ועכשיו", היא אומרת. "היא צריכה לתכנן איזו מורה היא רוצה להיות".

אצל דבורי מלוב, מנהלת ותיקה המילה שליחות מקבלת משמעות מחייבת מאד. מעבר לאהבה למקצוע, הסיפוק מהעבודה ותחושת המשמעות, היא מדברת על התחושה שהתפקיד ניתן לה מלמעלה. היא רואה מול עיניה משפט ממכתב של הרבי, שלפיו כל פעולה שנעשית עם צעירים ובני נוער מוכפלת בפירות גם אצל המושפעים עצמם וגם לדורי דורות, כשהם יבנו את ביתם ויהיו להם ילדים ונכדים.

"לכן אני כאן", היא אומרת. "רק בגלל השליחות אני נמצאת איפה שאני נמצאת". השליחות מאד מספקת. יחד עם זאת, ברגעים של קושי, בהם מתחשק לה להניח את המפתחות, היא חוזרת לאותה אמונה פשוטה: אם זו השליחות שקיבלה, אי אפשר לקום ולעזוב רק מפני שנהיה קשה. היא מספרת שקיבלה בעבר הצעת ניהול במקום שהיה יכול להיות פשוט וקל יותר, אבל לאחר שכתבה לרבי, קיבלה תשובה שהבהירה לה שהמקום שבו היא נמצאת הוא המקום שבו היא צריכה להישאר. "מאז", היא אומרת, "עד שלא יגרשו אותי, אני פה".

"הרבי נותן לי כוח", היא אומרת. "תמיד ברגעי קושי הוא הכתובת". היא צופה קבוע בהתוועדויות של הרבי, כותבת לרבי, מתפללת ובעיקר מאמינה שהדברים בסופו של דבר יסתדרו.

אבל לצד האמונה היא מדגישה נקודה מעשית מאוד: גם אדם שנמצא בשליחות צריך לשמור על הכוחות שקיבל. "אני צריכה לתת את הכוח לעצמי", היא אומרת. יום חופשי הוא יום חופשי, זמן עם המשפחה הוא זמן עם המשפחה. מבחינתה, לא מדובר בפינוק אלא בתחזוקה הכרחית, שבלעדיה אי אפשר להמשיך לתת לאחרים לאורך שנים.

מוסי, מורה צעירה, למדה שכדאי להיעזר באחרים, ולא לנסות להתמודד לבד. היא משתדלת להתייעץ עם המשפיעה, ההנהלה, היועצת וחברות בחדר המורות. "כל אחת תורמת מניסיונה", היא אומרת, "איך לשפר, לקדם, לעזור, להתקדם". לפעמים עצה של מורה מנוסה יכולה לחסוך למורה צעירה שעות של תסכול.

היא גם למדה שיעור נוסף: "כשאני לא לוקחת אישית דברים שקורים בבית הספר", היא אומרת, "כשאני אומרת שאוקיי, אימא הזאת יכולה להתרגז ולהעיר, אבל זה לא בהכרח קשור אליי, ואני לא צריכה לקחת את זה ללב, זה עוזר לי".

מלאכת החינוך אינה קלה אך משתלמת. כך מכינים את הדור הצעיר לקבלת פני משיח.

"תלמידותיי יודעות שהן יהיו בשורה הראשונה בקבלת פני משיח, ואני אהיה איתן", אומרת אלקה. "כל השנה אני מזכירה ואומרת להן שכבר רואים עליהן שהן בנות שמחכות למשיח".

באדיבות מגזין עטרת חיה