כשהאדם מדבר בשפה שעוד לא למדנו להבין:

לראות את הזולת לא כפי שהוא מופיע לנו, אלא כפי שהוא זקוק שנפגוש אותו. לראות את הזולת באמת, פירושו לא רק לראות אותו פירושו לנסות להבין למה הוא זקוק מאתנו.

לא מה אנחנו רוצים לתת לו. לא מה שאנחנו חושבים שנכון עבורו. לא מה שמעורר בנו המפגש איתו. ולא כיצד המציאות שלו יכולה לשרת את הצרכים, הרגשות והמאבקים האישיים שלנו.

אלא לעצור ולשאול: מי עומד מולי עכשיו? באיזו דרך הוא מופיע בפניי? מה אני עדיין איני מבין? ומה הוא זקוק ממני בתוך הרגע הזה?

לעיתים האדם שמולנו יודע לומר בדיוק מה הוא צריך. הוא מבקש עזרה. הוא בוכה. הוא משתף. הוא מבקש שנישאר לידו.

אך לעיתים האדם אינו מסוגל לומר. לא מפני שאין לו מה לומר, אלא מפני שהמילים אינן עומדות לרשותו.

ואז הוא מופיע! לפעמים בשתיקה. לפעמים בכעס. לפעמים בהתרחקות. לפעמים בהתנגדות. לפעמים בהתנהגות שאיננו מבינים. ולפעמים באופן כה חריג, עד שהתגובה הראשונה שלנו היא פשוט להתרחק.

אבל אולי דווקא כאן מתחיל המפגש האנושי האמיתי. כאשר אנו לומדים להניח שמה שמופיע מולנו אינו בהכרח כל האדם אך הוא עשוי להיות שפה. שפה שעוד לא למדנו להבין.

כשהמוכר מסתיים והאדם הזר מתחיל:

כאשר אנחנו פוגשים אדם שמופיע בדרך מוכרת, קל לנו יחסית להבין אותו. הוא מחייך אנו מבינים שהוא שמח. הוא בוכה אנו מבינים שכואב לו. הוא מבקש עזרה אנו מבינים שהוא זקוק לנו.

אבל מה קורה כאשר האדם אינו מדבר בשפה שאנחנו רגילים להבין? כאשר הוא מופיע בצורה מוזרה, חריגה, דוחה או אפילו מאיימת? כאן מתעוררות בדרך כלל שתי תגובות אפשריות.

הראשונה היא להיבהל. מה שאיננו מבינים מעורר בנו אי־נוחות. מה שאיננו מוכר לנו מאיים על תחושת הסדר שלנו. ואז אנו מתרחקים. לפעמים פיזית. לפעמים רגשית. ולפעמים באמצעות השיפוט.

אנחנו נותנים שם למה שאנחנו רואים: הוא מוזר. הוא בעייתי. הוא בלתי נסבל. משהו לא בסדר איתו. וכך, לעיתים, אנחנו נפטרים מן הצורך להבין.

אבל קיימת אפשרות אחרת. אפשר לעצור מול הדבר שאיננו מבינים ולומר: אני עדיין לא יודע מה אני רואה. לא מתוך ויתור. אלא מתוך סקרנות.

לא: מה לא בסדר איתו? אלא: איזו שפה מדברת כאן, שאני עדיין איני יודע לקרוא?

זו אינה רק טכניקה טיפולית. זו יכולה להיות עמדה אנושית בסיסית. מפני שהאדם אינו מדבר רק באמצעות המילים שהוא יודע לומר. לפעמים דווקא המקום שבו המילים נעלמות מתחיל לדבר במקומן משהו אחר.

המופע הוא שפה:

ניקח דוגמה קיצונית. אדם מופיע מולנו כשהוא מדיף ריח קשה מאוד, עד שאנשים באופן טבעי מתרחקים ממנו.

התגובה הראשונית כמעט בלתי נמנעת. אנחנו מריחים לפני שאנחנו מבינים. אנחנו חשים דחייה לפני שהספקנו לשאול שאלה.

אבל אם ננסה, ולו לרגע, להשהות את השיפוט, עשויה להופיע שאלה אחרת: מה קורה כאן?

אפשרות אחת היא שהאדם מתקשה כל כך ליצור קרבה וקשר עם בני אדם, עד שהוא זקוק, במודע או שלא במודע, ליצור סביבו מרחב שאי אפשר להתקרב אליו.

הוא אולי זקוק לקשר. אך הקשר מפחיד אותו. הוא אולי חושש מדחייה, ולכן מרחיק לפני שירחיקו אותו. הוא יוצר את המרחק בעצמו, מפני שזו הדרך היחידה שבה הוא יודע לשלוט בכאב האפשרי של הקרבה.

אך קיימת אפשרות אחרת, עמוקה לא פחות. ייתכן שהסירחון אינו אמצעי שנבחר כדי לומר: התרחקו ממני. ייתכן שהוא פשוט הדבר היחיד שנותר מחובר. כאילו כל ערוצי התקשורת האחרים התרחקו מנפשו.

המילים. היכולת לבקש. היכולת להתבייש. היכולת להסביר. היכולת להופיע באופן המקובל בעיני החברה. כל אלה אולי אינם זמינים לו עוד. ומה שנותר הוא המופע עצמו. הוא אינו אומר לנו במילים: קשה לי. הוא פשוט מגיע אלינו בתוך הקושי שלו. ואולי זהו העיקרון:

לפעמים האדם אינו משתמש בהתנהגות שלו כדי להעביר מסר. ההתנהגות עצמה היא המקום שבו מצבו הפנימי נעשה נראה לעין.

האדם מדבר בכלים שנותרו לו. אחד יודע לבכות. אחר יודע לכעוס. אחד יודע לבקש קרבה. אחר יודע רק להרחיק. אחד יודע לומר: אני זקוק לך. ואחר, שאינו יודע כיצד לומר זאת, אומר בדרכו: לך ממני.

האם משמעות הדבר שעלינו לפרש כל התנהגות כאילו אנחנו יודעים מה מסתתר מאחוריה?

בוודאי שלא. הסכנה הגדולה היא להפוך את הסקרנות לאבחנה מהירה. לראות אדם כועס ולומר מיד: הוא מפחד. לראות אדם מתרחק ולומר: הוא בעצם רוצה קרבה. לראות אדם תוקף ולומר: זו המצוקה שלו.  גם זו יכולה להיות צורה של אי־הקשבה. מפני ששוב אנחנו יודעים מי הוא לפני שפגשנו אותו.

לכן הסקרנות אינה אומרת: אני יודע מה אתה באמת מרגיש.היא אומרת: אני רואה שמשהו בדרך שבה אתה נמצא איתי אומר דבר מה. אני עדיין לא יודע מה. האם יש דרך שבה אוכל להבין אותך קצת יותר?

זהו מפגש בגובה העיניים. לא מפגש שבו האדם הופך לאובייקט של האבחנה שלי. אלא מפגש שבו מה שאני רואה הופך לשער אל האדם.

הסכנה הגדולה: להפוך את הכאב של האחר לסיפור שלי

וכאן מגיעה אולי אחת השאלות הקשות ביותר ביחסים שבין אדם לאדם. כאשר אני פוגש כאב האם אני באמת מקשיב לכאב? או שאני משתמש בו כדי לספר את הסיפור שלי?

אדם אחר סובל, אבל אני כבר יודע מי אשם. אדם אחר מתאבל, אבל אני כבר יודע על מי עליו לכעוס. אדם אחר נמצא במצוקה, אבל אני כבר יודע מה נכון עבורו.

וכך, מבלי לשים לב, המפגש חדל להיות מפגש איתו. הוא הופך למפגש עם עצמי! 

אני משתמש בכאב שלו כדי לפרוק את הכאב שלי. אני משתמש באבל שלו כדי לבטא את הכעס שלי. אני משתמש באסון שלו כדי לקדם את המאבק שלי.

ואז מתרחש דבר טרגי: האדם שמולנו נעלם דווקא בזמן שאנחנו טוענים שאנחנו עומדים לצדו.

לראות את הזולת באמת פירושו אפוא לשאול לא רק: מה אני מרגיש מול מה שקורה לו? אלא גם: האם הרגשות שלי תופסים כרגע את המקום שהוא זקוק לו?

לפעמים, לראות אדם פירושו פשוט לפנות מקום. לא למלא את החדר בכאב שלנו. לא להעמיס עליו את החשבונות שלנו. לא לדרוש ממנו לשאת את רגשות האשם שאנחנו רוצים לעורר בו. לא להפוך את המצוקה שלו לזירת ההתמודדות האישית שלנו.

כאשר מי שאמון על שלומך אינו רואה אותך!

אולי אחת הדרכים החדות ביותר להבין את ההבדל בין לעשות למען אדם לבין להיות איתו, נמצאת בסיפור מורכב וכואב המובא בספרות הטיפולית.

אנני, נערה בת ארבע־עשרה, מכירה ברשת נער בשם צ'ארלי, הטוען שהוא נער בגילה. הם מנהלים קשר דרך הצ'אט, עד שהם נפגשים במציאות. ואז מתברר שאנני הוטעתה. צ'ארלי אינו נער בגילה אלא אדם מבוגר שהתחזה בפניה, והוא פוגע בה מינית.

מכאן מתחיל סיפורו של האב, וויל. הוא אינו מסוגל להכיל את מה שקרה לבתו. הכאב שלו עצום. הזעם שלו עצום. והוא יוצא למסע. הוא רוצה למצוא את האדם שפגע בבתו. הוא רוצה לחשוף אותו. הוא רוצה לנקום.

במובן מסוים, הוא עושה הכול למענה. הוא מחפש. חוקר. נלחם. מקדיש את עצמו למאבק. אבל ככל שהמסע שלו מתקדם, מתברר דבר כואב מאוד: הוא עושה למען בתו אך הולך ומאבד את היכולת להיות איתה.

אנני אינה זקוקה רק לכך שמישהו ימצא את מי שפגע בה. היא אינה זקוקה רק לכך שמישהו יילחם עבורה. היא זקוקה לאביה! לנוכחות שלו. ליכולת שלו להיות איתה בתוך מה שעובר עליה.

אך האב שקוע כל כך בזעם ובצורך לנקום, עד שהוא כמעט אינו רואה את המשבר הנפשי שבו בתו נמצאת.

ואנני מתעמתת איתו. בנקודה הזאת מתגלה אמת קשה: היא מבקשת ממנו לראות אותה. לא את הפוגע. לא את המאבק. לא את הנקמה. אותה. היא מבקשת ממנו להיות איתה בתוך הכאב שלה.

והאב נשבר. הוא מבין שהוא היה עסוק כל כך במאבק שלו, עד שהוא כמעט איבד את בתו בתוך המאבק שניהל לכאורה עבורה.

זהו רגע מטלטל ומכונן משום שהוא חושף בלב הסיפור שאלה שאינה פשוטה כלל:                   האם מה שאני עושה למען אדם באמת פוגש את מה שהוא זקוק לו?                            אפשר לפעול מאוד למען אדם ועדיין לא להיות איתו. ואפשר לעשות דבר קטן מאוד ולפגוש אותו באמת.

זו אולי אחת ההבחנות החשובות ביותר במפגש האנושי. מפני שלפעמים אנחנו מודדים את האהבה שלנו לפי עוצמת המעשה. כמה עשינו. כמה נלחמנו. כמה השקענו. כמה הקרבנו.

אבל האדם שמולנו אינו בהכרח זקוק לעוצמת המעשה. לפעמים הוא זקוק לנוכחות. למבט. להקשבה. למישהו שלא ימהר להפוך את הכאב שלו לסיפור אחר.

והשאלה חוזרת: מי עומד במרכז עכשיו האדם שמולי, או מה שהמפגש איתו מעורר בי?

והרעיון הזה פוגש אותנו בעוצמה רבה בפרשת השבוע!

משה רבינו על סף הפרידה:

בפרשת וילך אנו פוגשים את משה רבינו ברגע מן הרגעים הטעונים ביותר בחייו.                      משה עומד להיפרד מעם ישראל. ארבעים שנה הוא הולך עמם. הוא מוציא אותם ממצרים. מוליך אותם במדבר. מתפלל עליהם. נאבק עבורם. מגן עליהם. הוא נושא אותם ברגעיהם הגדולים וברגעיהם הקשים.

ועכשיו הוא עומד על סף הארץ. אך הוא עצמו לא ייכנס אליה!

וכך אומר משה: "וַיֵּלֶךְ מֹשֶׁה וַיְדַבֵּר אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל. וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם בֶּן מֵאָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה אָנֹכִי הַיּוֹם לֹא אוּכַל עוֹד לָצֵאת וְלָבוֹא וַה' אָמַר אֵלַי לֹא תַעֲבֹר אֶת הַיַּרְדֵּן הַזֶּה".

הספורנו מפרש: "וה' אמר אלי לא תעבור וגם אם הייתי יכול לצאת ולבוא, הנה ה' אמר אלי לא תעבור, ואם כן טוב לכם שאמות כדי שתוכלו לעבור".

אבל מאחורי המילים הללו עומד סיפור עמוק וכואב. מדוע משה אינו נכנס לארץ? היכן התרחש הרגע שהוביל לכך?

הסלע, ההכאה והפחד מפני הקטרוג:

הסיפור התרחש במדבר, כאשר בני ישראל חנו בקדש. מרים, אחותם של משה ואהרן, נפטרה ונקברה שם. עם פטירתה הסתלקה הבאר שסיפקה מים לעם ישראל. העם צמא. ושוב נשמעות התלונות: מדוע הוצאתם אותנו ממצרים? מדוע הבאתם אותנו אל המקום הזה? מדוע אין לנו מים?

הקב"ה מצווה את משה ואהרן להקהיל את העדה ולדבר אל הסלע. אך משה מכה בסלע. המים אמנם יוצאים, והעם שותה, אך בשל העובדה שמשה ואהרן לא דיברו אל הסלע כפי שנצטוו, נגזר עליהם שלא להיכנס לארץ.

הרמב"ן כותב על הפסוק: "ודברתם אל הסלע ולא אמר והכיתם, שאלו דברו היה הקב"ה מתקדש לעיני כל העדה, ואומרים: ומה סלע זה שאינו שומע ואינו מדבר מקיים דברו של הקב"ה, אנו על אחת כמה וכמה".

וכאן מתעצמת השאלה. אם דיבור אל הסלע היה מביא לקידוש שמו של הקב"ה לעיני כל ישראל מדוע בחר משה להכות?

כשנתבונן מה עומד מאחורי המעשה של משה נוכל להבין את גודל מסירותו של משה.

משה רואה את עם ישראל. הוא יודע מהו מצבם. הוא יודע שהם נמצאים שוב בעמדה של תלונה ומרי. "שִׁמְעוּ נָא הַמֹּרִים". הוא חושש. לא לעצמו. להם.

מה יקרה אם יתרחש נס כה מופלא, וההשוואה המתבקשת תעמוד לעיני הכול? ומה יאמרו אז? ומה סלע שאינו שומע ואינו מדבר מקיים מיד את דבר ה'. ואתם, עם ישראל, כמה פעמים כבר שמעתם ולא קיימתם? משה חושש מפני קטרוג על עם ישראל.

ובתפיסה הזאת הוא מוכן לשלם מחיר אישי כבד. הוא מעדיף, כביכול, לשאת בעצמו את התוצאה ובלבד שלא תיווצר מציאות שתעמיק את הקטרוג על צאן מרעיתו.

זוהי גדלותו של מנהיג. לא רק מסירות נפש במובן של הקרבה פיזית. אלא היכולת לשאול, ברגע שבו גם לי יש כאב: מה האדם שמולי זקוק ממני עכשיו?

משה מוותר על הזכות לספר את סיפורו:

וכעת מגיע רגע הפרידה. זהו אולי הרגע שבו למשה הייתה הזכות הגדולה ביותר לספר לעם ישראל את סיפורו. הוא יכול היה לומר: אני לא נכנס לארץ בגלל מה שקרה בינינו. הוא יכול היה להזכיר את מי מריבה. הוא יכול היה להניח את מלוא הכאב על שולחנם. הוא יכול היה לעורר בהם אשמה, חרטה ובושה.

אבל משה אינו עושה זאת!

הרמב"ן מפרש: "ויאמר אליהם בן מאה ועשרים שנה אנכי היום וזה לנחם אותם על עניינו. כלומר: אני זקן ואין לכם עוד תועלת ממני, ועוד כי השם צווני שלא אעבור שם, ואל תפחדו ואל תיראו כי ה' יעבור עמכם… ואף על פי שמשה רבינו היה בתקפו ובבריאותו, כאשר העיד הכתוב 'לא כהתה עינו ולא נס לחה', אמר להם כן לנחמם".

איזו רגישות עצומה מסתתרת כאן. משה יודע שעם ישראל עומד לאבד אותו. הוא יודע שהפרידה עומדת להיות קשה. והוא מבין דבר נוסף: כרגע אסור שהכאב שלו יתפוס את המקום של האבל שלהם.

הוא אינו אומר להם: תראו מה עשיתם לי. הוא אינו דורש מהם להתאבל עליו מתוך אשמה. הוא אינו מעמיס עליהם את החוב הרגשי כלפיו. במקום זאת הוא מפנה מקום. הוא מאפשר להם להיפרד ממנו כאדם וכמנהיג. לא כאדם שהם אשמים בגורלו.

וזוהי אולי משמעות עמוקה מאוד של לראות את הזולת: לפעמים לראות את האדם פירושו לאפשר לו להרגיש את מה שהוא צריך להרגיש, מבלי להשתלט על הרגש שלו באמצעות הרגשות שלנו.

משה מבין שהאבל של עם ישראל זקוק למרחב. לזמן. לכאב. לפרידה. ואולי גם לשתיקה. הוא אינו מנסה להכתיב להם כיצד להתאבל. הוא בוודאי אינו מסיט את האבל שלהם לעיסוק באשמה ובחשבון נפש כלפיו. הוא שומר עבורם על המרחב הנפשי והרגשי.

האבל מדבר בשפה שלו!

אבל הוא אחת השפות האנושיות המורכבות ביותר.

אין אדם מתאבל בדיוק כמו חברו. יש הבוכה. יש השותק. יש המדבר ללא הפסקה. יש המתקשה לדבר. יש הזקוק לקרבה. ויש הזקוק דווקא למרחק.

כאשר אנחנו עומדים מול אדם אבל, אנחנו עשויים לחשוב שאנחנו יודעים מה הוא צריך.

אבל אולי זו בדיוק הטעות.

לפני שאנחנו יודעים עלינו להקשיב. לפני שאנחנו מציעים עלינו לראות. לפני שאנחנו מכוונים את האבל עלינו להבין באיזו שפה הוא מופיע.

האדם האבל אינו זקוק בהכרח שניתן לו את הכאב שאנחנו היינו מרגישים במקומו. הוא זקוק למרחב שבו יוכל לפגוש את הכאב שלו.

ולעיתים, מתוך כוונות טובות, אנחנו עושים בדיוק את ההפך. אנחנו מסיטים את הכאב אל מקום אחר. מכוונים אותו לכעס. מחפשים אשמים. מעוררים נקמה. מעמידים את כל המרחב סביב השאלה: מי אשם?

אבל השאלה הזאת עלולה להפוך, במקרים מסוימים, למקום שבו האבל כבר אינו יכול לפגוש את אובדנו. במקום להתייחד עם הזיכרון, עם הכאב, עם האהבה ועם הפרידה כל עולמו הפנימי מתגייס למאבק. וכך, במקום לאפשר לכאב לדבר בשפה שלו, אנחנו מחליפים לו את השפה.

האבל אומר: כואב לי. ואנחנו מלמדים אותו לומר: אני כועס.                                          הוא אומר: איבדתי אדם יקר. ואנחנו מלמדים אותו לומר: אני חייב למצוא את מי לשנוא.

וכאן נמצאת סכנה עמוקה. לא מפני שכעס אינו רגש לגיטימי. כעס הוא חלק מן החוויה האנושית.

אלא מפני שאסור לנו להחליט עבור האדם האבל איזה רגש ינהל את התהליך שלו. האבל זקוק לעיבוד. לא לעיוות. הוא זקוק למרחב שבו יוכל להתייחד עם יקיריו, להעלות זיכרונות, לבכות, לכאוב ולהיפרד בדרכו. הוא זקוק לאפשרות לעבור תהליך שלא אנחנו מנהלים עבורו.

וכאשר אנו מסיטים אותו מן האבל לטובת הצרכים שלנו, ייתכן שאנחנו לוקחים ממנו דווקא את הדבר שהוא זקוק לו יותר מכול: את הזכות להיות בתוך הכאב שלו.

כאשר ההזדהות עם הקרבן הופכת לשימוש בקרבן!

ישנו היבט נוסף וקשה עוד יותר.

לעיתים האדם העומד לצד הקרבן משוכנע בכל ליבו שהוא פועל למענו. הוא כועס בשבילו. הוא נלחם בשבילו. הוא צועק בשבילו. אבל האם תמיד הוא באמת עושה זאת בשבילו?

או שלפעמים הקרבן הופך, מבלי שהדבר ייאמר במפורש, למרחב שבו האדם האחר יכול לפרוק את מה שלא הצליח לעבד בתוך עצמו?

כאשר אדם מקדיש את כל כוחו לחיפוש אשמים, להפניית אצבע מאשימה ולזעם בלתי פוסק, אפשר לעיתים לשאול בזהירות:

איזה מסר סמוי עובר כאן? לא כדי לאבחן אותו. לא כדי לומר שאנחנו יודעים מה מתרחש בנפשו.

אלא מתוך סקרנות: האם ייתכן שהכאב של האחר הפך למקום שבו מותר סוף סוף לתת ביטוי לכעסים שלי?

לפעמים לאדם יש תסכולים ישנים. כעסים לא פתורים. פצעים בין-אישיים שלא עובדו. אך הוא אינו מוצא מקום לגיטימי להביע אותם. ואז הוא פוגש מציאות שבה יש סבל אמיתי. יש קרבן אמיתי. יש הזדהות ציבורית עם הכאב. ופתאום נפתח מרחב. כאן מותר לכעוס. כאן מותר לצעוק. כאן אפילו אפשר לזכות בהערכה על הזעם, מפני שהוא נתפס כהזדהות עם הקרבן!

אבל דווקא כאן נדרשת כנות מוסרית עמוקה.                                                                             מפני שאפשר לעמוד לצד הקרבן ולהשתמש בו.                                                                   אפשר לדבר בשמו מבלי לשאול מה הוא צריך.                                                                  אפשר לנהל את מאבקו כדי להימנע מן המאבק עם עצמנו.

וזהו עיוות קשה. מפני שהאדם האמיתי שנפגע הופך שוב לכלי. רק שהפעם לא בידיו של מי שפגע בו אלא בידיהם של מי שטוענים שהם מגנים עליו.

לכן עלינו לחזור שוב אל השאלה: מי עומד במרכז המפגש האדם שסובל, או הצרכים של אלה שמדברים בשמו? לזכור מיהו הקרבן האמיתי בסיפור. ולא את מי אנחנו מעוניינים להפוך לקרבן.

הרבי והאסירים – לראות אדם מבלי להפוך אותו למופע:

התבונה והרגישות המופלאה של הרבי מליובאוויטש באה לידי ביטוי בסיפור מרגש במיוחד, המסופר על ידי הרב שלום בער ליפסקר, שליח חב"ד בפלורידה.

בשנת תשמ"א (1981) הקים הרב ליפסקר את "מכון אל"ף" עבור גברים ונשים יהודים המרצים תקופות מאסר או משרתים בצבא.

בין פעילויות הארגון הייתה תוכנית שאפשרה לאסירים מסוימים לצאת מבתי הכלא לתקופה מוגבלת, כדי ללמוד ולהתחזק בחיים יהודיים.

בשנת תשמ"ה ( 1985) הגיעה קבוצה של עשרים אסירים יהודים לשכונת קראון הייטס, כדי לחוות שבת ולהשתתף בהתוועדות אצל הרבי. הם נכנסו ל־770. מסביבם אלפי חסידים. רובם בעלי חזות חסידית מוכרת לבושים בשחור לבן, מזוקנים, חבושי מגבעות.

מולם עמדה קבוצה שנראתה אחרת. גברים מגולחים. לבושים בסגנון מודרני. כיפות שאולות על ראשיהם. אפשר היה לראות שהם שונים.

וזו בדיוק הייתה הסכנה! לא מפני שמישהו רצה לפגוע בהם. אלא מפני שהמבט האנושי מסוגל להפוך אדם במהירות למופע. מי הם? מאין הם הגיעו? למה הם לבושים כך? מה הסיפור שלהם?

כמה רגעים לפני תחילת ההתוועדות ירד מזכירו של הרבי, הרב לייבל גרונר, ושאל: "איפה שלום בער ליפסקר?" כאשר הגיע אליו, מסר לו את בקשתו של הרבי.

הרבי הציע שהאסירים לא יתרכזו כולם יחד כקבוצה. אם הם יישבו כקבוצה, אנשים יתחילו לשאול מי הם. והשאלות עלולות להביך אותם. לכן ביקש הרבי לפזר אותם ברחבי בית המדרש ובית הכנסת 770.

אבל בכך לא הסתיימה הרגישות. הרבי נהג לחלק בקבוקי משקה לברכה לקבוצות ולאנשים שונים, זו הייתה דרכו של הרבי למסור דש לקהילה אליה שבו אותם אנשים לעודדם ולחזקם.

הרב גרונר מסר לרב ליפסקר שהרבי אמר שקבוצה זו ראויה לעידוד כזה יותר מקבוצות רבות אחרות. אבל הרבי גם החליט שלא לעשות זאת. מדוע? מפני שהענקת הבקבוק וההכרזה הנלווית היו עלולות לחשוף את זהותם כאסירים. והרבי לא היה מוכן שהעידוד והחיזוק יהפוך למבוכה.

זהו רגע מדהים של ראיית הזולת. מפני שהרבי לא שאל: מה יהיה מרשים לעשות עבורם? הוא שאל: מה הם צריכים עכשיו? והתשובה הייתה: הם אינם זקוקים כעת שיסתכלו עליהם. הם אינם זקוקים שכולם ידעו מי הם. הם אינם זקוקים שיהפכו למרכז תשומת הלב. הם הגיעו כדי ללמוד. כדי לפגוש את היהדות. כדי להיות בתוך החוויה. ולכן, כדי לראות אותם באמת, היה צורך דווקא לא להפוך אותם למופע!

הרבי מעביר לנו מסר עמוק: לפעמים לראות אדם אינו פירושו להפנות אליו זרקור. לפעמים לראות אותו פירושו לדעת מתי להניח לו להיות. לאפשר לו להיות בתוך הקהל. בלי שיזהו אותו. בלי שיבחנו אותו. בלי שהעבר שלו יהפוך לדבר הראשון והיחיד שרואים בו.

כשהעיניים רואות מקום והלב רואה אדם!

לפעמים אנחנו חושבים שכדי לראות אדם באמת צריך לעשות עבורו משהו גדול. לפתור את הבעיה שלו. להציל אותו. לשנות את המציאות שלו. לתת לו דבר שלא היה לו. אבל לפעמים המפגש האמיתי מתחיל דווקא במעשה קטן מאוד.

הרב מנחם מענדל גלוכובסקי שליט"א, רב קהילת חב"ד ברחובות ומזכיר בית דין רבני חב"ד, סיפר סיפור מרגש בהתוועדות חי" אלול תשפ"ו שאירע לו כאשר ישב שבעה על אביו ע"ה.

במהלך השבעה נכנס אליו יהודי מבעלי התשובה בטורונטו, פרופסור חב"דניק.                         הוא התיישב ליד הרב הביט בו ואמר: "תדע לך, אני נשוי היום לאשתי בזכות אבא שלך."                                   הרב גלוכובסקי הופתע. הוא שאל אותו: "למה אתה מתכוון? אבא שלי היה השדכן שלך?"

והאיש השיב: "אני אספר לך מה היה".

כאשר השתדך עם מי שלימים נעשתה אשתו, הוא היה פרופסור, או במהלך הסמכה לפרופסור. אשתו לעתיד הגיעה ממשפחה מקהילה מודרנית ועשירה מאוד בטורונטו, שהחזיקה באחד מבתי הכנסת המפוארים בעיר. זה היה הרקע שלה.

אך הוא עצמו התקרב דרך חב"ד והתפלל בבית הכנסת של אביו של הרב גלוכובסקי. בבית הכנסת היה מניין לסטודנטים. שישים, שבעים סטודנטים היו מגיעים מדי שבת.

התפילה הייתה מילה במילה, עם שירים וניגונים. תפילה שהייתה ממש תענוג. לאחר התפילה הייתה התוועדות חמה, עם הרבה חמימות אידישקייט רגש ואכפתיות. המקום הזה מאוד חיזק אותו. הוא אהב את התפילה. הוא אהב את ההתוועדות. הוא אהב את הקהילה.

וכאשר נפגש עם מי שהייתה עתידה להיות אשתו, הוא הרבה לשבח בפניה את בית הכנסת.

למרות שבית הכנסת עצמו היה קטן מאוד. מבנה בן שתי קומות, ישן מאוד, עם ריהוט ישן וריח מיוחד של שנות השלושים והארבעים מהמאה ה- 20. ה־PVC שעל המדרגות היה קרוע. בכל זאת, הוא תיאר בפניה בהתלהבות את המקום.

היא כל כך התפעלה מן האופן שבו הוא דיבר על בית הכנסת, עד שהחליטה להפתיע אותו ולבוא לשם בשבת להתפלל. היא הייתה גרה במרחק של ארבעים וחמש דקות מבית הכנסת. והיא הגיעה בהפתעה, מבלי להודיע לחתן שלה שהיא מגיעה.

מכיוון שאצלה זמן הוא זמן, היא דייקה להגיע בזמן ואפילו קצת לפני הזמן. רק ששם, תשע וחצי לא היה בדיוק תשע וחצי. היא הגיעה. ראתה את מבנה בית הכנסת מבחוץ וחשכו עיניה. היא באה מבית כנסת מפואר. קירות מהודרים בשיש. פאר והדר. ומולה היא רואה מבנה ישן, קטן, עם ריח שלא היה כל כך נעים.

היא נכנסה והבינה שהמניין נמצא בקומה השנייה. היא עלתה במדרגות. וראתה את ה־PVC הקרוע במעלי המדרגות.

היא ראתה שעזרת הגברים ממול הכניסה ועזרת הנשים מימין. היא נכנסה לעזרת הנשים. אף אחת לא הייתה שם. היא הייתה לבד.

היו שם ספסלים ושולחנות שנראו לה כאילו הגיעו מימי הביניים. ומעזרת הגברים היא שמעה קולות של לימוד.

היא ישבה והתבוננה כמה דקות בבית הכנסת ואמרה בליבה: זה בית הכנסת שהחתן שלי כל כך משבח ומפאר אותו? כנראה שמשהו לא בסדר איתו.

אחרי כמה דקות היא החליטה: אין לי מה לחפש פה יותר. והיא קמה ללכת.

היא ירדה במדרגות במחשבה שלא רק שהיא עוזבת עכשיו את בית הכנסת. אם זה המקום שחתנה משבח אותו כל כך, כנראה שהפערים ביניהם גדולים מאוד.

תוך כדי שהיא יורדת, היא שמעה קול של מישהו שפונה אליה: "שלום." "שבת שלום." זה היה אביו של הרב גלוכובסקי ע"ה.

לאבי היה מנהג מספר הרב: כל כמה דקות הוא היה יוצא לפרוזדור כדי לבדוק מה קורה שם. מה מתרחש בפרוזדור. הרב גלוכובסקי היה מכנה אותו: "הדייג". הוא היה עושה "פישינג". מחפש "דגים". דגים בדמות נשמות המלכות להם 'בבריכה' שאיננה מרגישה להם כמו הבית שלהם.

הבחורה הייתה עם הגב אליו. היא שמעה שמישהו פונה אליה והסתובבה. הוא שאל לשמה. היא ענתה. ואז אביו של הרב גלוכובסקי התלהב: "וואו! את הכלה של ר' אריה פש… את יודעת איזה חתן יש לך?"

והוא המשיך: "שמעתי את השם שלך, ואני מכיר את המשפחה שלך מקהילת 'שער השמיים'." ואז אמר לה: "בואי ניכנס. אני רוצה לשוחח איתך קצת." והם חזרו ונכנסו יחד לעזרת הנשים.

הוא קלט את הסיטואציה. הוא הבין מה עובר עליה עכשיו. הוא לא התחיל להסביר לה למה היא טועה. הוא לא אמר לה: את לא מבינה מה יש כאן. הוא לא ניסה לשכנע אותה שהמקום נפלא. הוא פשוט ישב איתה.

במשך עשר דקות הוא דיבר איתה על המשפחה. על החתן שלה. על הרקע שלה. והוא פשוט משך את הזמן. עד ששתי האחיות שלו הגיעו. ואז הוא מיד אמר להן: "אתן יודעות מי זו? זו הכלה של ר' אריה." והוסיף: "היא מגיעה ממשפחה מכובדת מאוד מקהילת 'שער השמיים'." ואז אמר להן: "בבקשה, תכירו לה את המקום. תסייעו לה בתפילה ובכל מה שהיא צריכה."

רק אז הוא יצא מעזרת נשים ושב לעזרת גברים!

ואז נפל לה האסימון. פתאום היא הבינה מדוע החתן שלה שיבח כל כך את המקום. זה לא הפאר וההדר שנעדרו מהמקום. זו הנשמה הגדולה שיש במקום!

ור' אריה מסיים את הסיפור כשהוא יושב מול הרב גלוכובסקי היושב שבעה על אביו ע"ה: "לזה התכוונתי שאמרתי שאני נשוי לאשתי בגלל אבא שלך. בגלל הסיפור הזה."                    כי היא כבר הייתה בדרך החוצה. לא רק מבית הכנסת אלא גם ובעיקר מהקשר שלנו! 

ואבא שלך הרגיש זאת והצליח לשנות אצלה את כל התפיסה על המקום ועלי!..                         לא באמצעות נאום. לא באמצעות הסבר. לא באמצעות מעשה גדול. אלא באמצעות כמה דקות שבהן הוא ראה אותה!

הוא ראה שהיא עומדת לעזוב. הוא ראה שהיא מתקשה להכיל את המקום את הסיטואציה הם גדולים עליה בכמה וכמה מידות.. והוא לא ניסה לשנות אותה. הוא פשוט פגש אותה במקום שבו היא הייתה!

וזה אולי אחד המשפטים החשובים ביותר שאפשר לקחת מן הסיפור הזה: אפשר לפעול מאוד למען אדם ועדיין לא להיות איתו. ואפשר לעשות דבר קטן מאוד ולפגוש אותו באמת.

עשר דקות של נוכחות אמיתית. היכרות קצרה. כמה מילים חמות. שיחה קצרה. אכפתיות ורגישות אנושית עשו את כל הסיפור אחר ושונה..

לפעמים דווקא הדבר הקטן הזה הוא שמאפשר לאדם לראות מחדש את כל המציאות.

אותו אדם – צרכים שונים!

בחזרה אל הסיפור עם האסירים שבאו לביקור ב-770 במהלך ההתוועדות פנה הרבי אל הרבנים שהיו נוכחים במקום בתביעה תקיפה.

הוא עורר אותם להוסיף בלימוד הלכה, לחזור ולהיבחן, להעמיק ולהתמקצע. ומנגד, הוא הקדיש שיחה מיוחדת לנושא המאסר. אך הוא לא ציין שבאולם נמצאים אסירים. הוא דיבר על כך שבתורה אין המאסר מופיע כעונש. הוא דיבר על תכליתו של האדם בעולם ועל העובדה שאין לשלול ממנו את האפשרות למלא את ייעודו.

הוא התייחס לגישה שלפיה תכלית המאסר אינה רק ענישה, אלא גם הגנה על החברה ומתן אפשרות לאדם לחזור לדרך ישרה ולהתכונן לחיים חדשים.

ובהמשך העביר מסר עמוק: גם במקום החשוך ביותר יכול האדם לגלות אור. גם ירידה יכולה להפוך לצורך עלייה.

האסירים, ששמעו את הדברים במקומות שונים באולם, הבינו שהרבי רואה אותם. לא מפני שהוא קרא בשמם. אלא מפני שהוא ידע מה לומר אך בעיקר מה לא לומר!

אחד מהם תיאר את התפעלותו מן העובדה שהרבי דרש מן הרבנים להוסיף ולהתאמץ, ואילו מהם ביקש להוציא את הטוב ואת התקווה. את הרבנים קורא לסדר ואת האסירים מרומם.

וזו נקודה עמוקה מאוד. רגישות אינה נוסחה קבועה.                                                      לאדם אחד נכון לומר: אתה יכול יותר. ולאדם אחר נכון לומר: אתה מסוגל להתחיל מחדש.  לאדם אחד צריך להציב אתגר. ולאדם אחר צריך קודם להשיב את האמון.

אין כאן סתירה. מפני שהשאלה אינה: מה אני תמיד אומר? אלא: מי עומד מולי עכשיו? זוהי אולי משמעותה העמוקה ביותר של רגישות:

לא לתת לכולם את אותו הדבר, אלא לתת לכל אדם את מה שהוא זקוק לו כדי שיוכל לפגוש את עצמו במקום הנכון לו.

הסקרנות אינה מבטלת גבולות!

חשוב לומר: לראות בכל מופע שפה אין פירושו להצדיק כל התנהגות. לא כל מעשה צריך להתקבל. לא כל אדם צריך לאפשר לאחר לפגוע בו.

לא כל התנהגות מבטלת את הצורך בגבול. אבל אפשר להציב גבול מבלי להפסיק להיות סקרן!

אפשר לומר: אני לא יכול לאפשר את מה שאתה עושה עכשיו אבל אני עדיין לא מוכן להחליט שאתה רק מה שעשית.

אפשר להתרחק מבלי למחוק. אפשר לומר "לא" להתנהגות מבלי לומר "לא" לקיומו של האדם.

אפשר לא להבין שפה מבלי להכריז שהיא חסרת משמעות!

וזו אולי אחת מצורותיה הגבוהות של האחריות האנושית. להישאר מספיק קרובים כדי להקשיב. אך גם מספיק נאמנים לעצמנו כדי לשמור על הגבולות.

ללמוד לחיות בסקרנות!

אולי הסקרנות היא אחת המתנות הגדולות שאנחנו יכולים להעניק לעצמנו ולאדם שמולנו!

מפני שהסקרנות מתחילה במקום שבו אנחנו מסכימים לומר: אני לא יודע. אבל לא כוויתור. אלא כפתח. אני עדיין לא יודע מי אתה. אני עדיין לא יודע מה פירוש ההתנהגות שלך. אני עדיין לא יודע מה עובר עליך. ולכן אני מוכן ללמוד.

אולי זהו ההבדל בין שיפוט למפגש. השיפוט אומר: כבר הבנתי אותך. המפגש אומר: אני רוצה להבין.

השיפוט רואה את המופע ומחליט שהוא האדם. הסקרנות רואה את המופע ושואלת: מי עומד מאחוריו?

אבל אולי נכון אף יותר לומר: לא תמיד צריך לשאול מי מסתתר מאחורי המופע, כאילו המופע הוא מסכה. לפעמים האדם אינו מסתתר מאחוריו. לפעמים הוא פשוט מצליח להיות נוכח בעולם רק באמצעותו!

ולכן עלינו לשאול: מה אני פוגש כאן, שאיני יודע עדיין כיצד להקשיב לו?

לראות את הזולת!

משה רבינו מלמד אותנו, על פי הדרך שבה אנו מבקשים לקרוא את סיפורו, שמנהיגות אמיתית מתחילה ביכולת להניח בצד את הסיפור האישי כאשר האדם שמולך זקוק כרגע למרחב משלו.

האדם האבל מלמד אותנו שכאב זקוק לכך שנקשיב לו לפני שאנחנו מחליטים לאן להוביל אותו.

הסיפור הטיפולי על אנני ואביה מלמד אותנו שאפשר לפעול בעוצמה למען אדם ובכל זאת לא לפגוש את המקום שבו הוא נמצא באמת.

הסיפור על הרבי והאסירים מלמד אותנו שלפעמים הדרך העמוקה ביותר לראות אדם היא לשמור עליו מפני מבט שעלול לצמצם אותו לזהות אחת.

והסיפור על אביו של הרב גלוכובסקי מלמד אותנו שגם מעשה קטן, כאשר הוא נובע מראייה אמיתית של האדם, יכול לשנות מסלול של חיים שלמים.

כולם נפגשים בנקודה אחת:

לראות את הזולת אינו אומר להחליט מהר מה הוא צריך. לראות אותו פירושו להסכים להקשיב. להתבונן. להיות סקרן. לשאול.

ולהבין שגם כאשר נדמה לנו שאנחנו רואים הכול אולי ראינו רק את המופע הראשון.

כל אדם מגיע אלינו בדרך כלשהי. לפעמים הדרך הזאת מוכרת לנו. ולפעמים היא זרה. חריגה. מבלבלת. מעוררת דחייה.

אבל השאלה האמיתית מתחילה ברגע שבו אנו מבינים: התגובה שמעורר בנו האדם אינה בהכרח האמת על האדם.

ואז עומדת בפנינו בחירה. אפשר להפוך את המופע לפסק דין. ואפשר לראות בו שפה. שפה שאולי איננו מבינים עדיין.

הסקרנות אינה מבטיחה שנדע לפרש אותה. אבל היא מונעת מאתנו לסגור את האדם בתוך הפרשנות הראשונה שלנו.

ואולי זו משמעותו העמוקה ביותר של מפגש בגובה העיניים: לא לומר לאדם: אני יודע מי אתה.

אלא לומר: אני רואה אותך מופיע מולי בדרך מסוימת. אני עדיין לא בטוח שאני מבין. אבל אתה חשוב לי מספיק כדי שלא אמהר להחליט.

ומתוך המקום הזה אפשר לשאול: מה אתה צריך ממני עכשיו? לא תמיד נקבל תשובה. לא תמיד נדע.

לפעמים דווקא הדבר הנכון יהיה להניח לאדם לנפשו. ולפעמים יהיה צורך להתקרב.                     לפעמים להציב גבול. ולפעמים לפנות מקום.

אבל עצם השאלה כבר משנה את המפגש.

מפני שמרגע שאנחנו מפסיקים לשאול רק: מה אני רוצה לעשות עם מה שאני רואה?

ומתחילים לשאול: מה מנסה להיאמר כאן, בשפה שאני עדיין לא מבין ומה האחריות שלי כלפי האדם שמדבר אותה?

אנחנו מתחילים, אולי, לראות. לא רק את המופע. אלא את האדם עצמו.

שבת שלום

מאת מישאל אלמלם