בזכות המחנכת 

הורינו היקרים, ר' מאיר ולאה מן ז"ל, הקימו את ביתם בנצרת עילית, בית שומר מצוות אך לא חב"די. ואולם במשך השנים זכינו והתקרבנו, ונעשינו חסידי חב"ד מקושרים לרבי. בזכותם של השלוחים המסורים הרב דוד נחשון והרב שמעון רוזנברג, שכיתתו רגליהם מבית לבית כדי לרשום תלמידים לבית ספר חב"ד (הרב רוזנברג היה מנהל בית הספר), נרשמנו גם אנו, וכך זכתה כל משפחתנו ליהנות מאורה של תורת החסידות ולהתקשר בעבותות של אהבה לרבי נשיא דורנו.

משחר ילדותנו בבית ספר חב"ד בנצרת עילית גדלנו על התקשרות לרבי, מספרת בלה בריכטא. זכיתי במחנכת כיתה נפלאה, הרבנית בלומה נחשון תחי'. היא נהגה לנסוע לרבי ל"תשרי" בכל שנה. כאשר חזרה לארץ ישראל, שיתפה את תלמידות הכיתה בתיאורים חיים מבית חיינו. היא סיפרה בעיניים נוצצות חוויות מ"תשרי" אצל הרבי. הדברים חלחלו והשפיעו וזרעו בתוכנו את הכמיהה לראות את הרבי. מדי פעם צפינו בסרטיו של הצלם החסידי ר' לוי יצחק פריידין ז"ל וראינו את הרבי ואת 770. היינו תלמידות צעירות, בלענו בשקיקה את החום החסידי שנשב בדבריה של המורה בלומה. היא עוררה בנו תשוקה לנסוע אל הרבי.

הרביתי לכתוב לרבי מכתבים ולשלוח אותם אליו בכל עת מצוא. הכתיבה לרבי הייתה תמיד ברצינות ומתוך ריכוז, ונבעה מתחושה של קשר חם וחסידי לרבי שלנו שמקום מושבו בארצות הברית הרחוקה. נהגתי לכתוב תחילה טיוטה, ואחר כך להוסיף תיקונים והגהות. הייתי מעתיקה את המכתב השלם לדף נקי ושולחת בדואר. את הטיוטות שמרתי מקופלות ומסודרות בארון, עם תאריכים. כך בעת שתגיע תשובה מהרבי, אדע על איזה מכתב היא עונה. כך נהגתי בתמימותי הילדותית החסידית.

עידוד למאמצי הנסיעה

בשנת תשד"מ, כשהייתי כמעט בת שש־עשרה, בער בנו, באחותי מלכה (ניסלביץ') ובי, רצון עז לנסוע אל הרבי. הניצוץ שהיה בנו לאורך השנים הפך לאש להבה. רציתי לנסוע לרבי לקראת יום הולדתי השישה־עשר, שחל בא' בניסן.

לאחר כל ההכנות הראויות התיישבתי וכתבתי לרבי מכתב. ביקשתי ברכה ליום הולדתי הקרב ובא, והוספתי שבוער בי הרצון להגיע אליו ליום ההולדת. שמתי את המכתב בתוך מעטפה, הדבקתי בול ושלחתי בדואר. לא חיכינו לתשובה. ידענו שהרבי כבר קיבל את המכתב ובטחנו בברכתו.

מאותו רגע ששלחתי את המכתב לרבי התחלנו אחותי ואני להתכונן לנסיעה. אספנו שקל לשקל בתוך קופה סגורה, עשינו בייביסיטר, לימדתי שיעורים פרטיים, ובעוד אנחנו עמלות להשיג את הכסף לטיסה, הגיע בדואר מכתב מהרבי. פתחתי בהתרגשות וביראת כבוד את המכתב, ולא הצלחתי להבין לאיזה מכתב ממכתביי הרבי עונה. בסיום המכתב הרבי הוסיף:

"נ.ב. לתוכן מכתבה – הובטחה אין לך דבר העומד בפני הרצון והקב"ה עוזר".

הבנתי מתוכן המכתב שהרבי מעודד את המאמץ שבוער בנו להגיע אליו, ומוסיף את ברכתו של הקדוש ברוך הוא. המכתב הזה הוסיף לנו עוד הרבה כוח ורצון ומאמץ ושמחה בהכנות שלנו לנסיעה. גם אימנו נתנה לנו סכום כלשהו, ובחסד ה', הזמנו כרטיסי טיסה מסוכן נסיעות ידוע, טיסת אל־על ישירה. היציאה הייתה בכ"ח באדר. רצינו לחזור לארץ ישראל ללימודים מייד אחרי חג הפסח, אבל לא היו מקומות בטיסה בתאריכים אלו, אז הסוכן סגר לנו כרטיס חזור לד' באייר.

מגיעות למלך

בהתרגשות רבה עלינו למטוס בפעם הראשונה בחיינו. אנחנו עומדות לראות את הרבי! למחרת הגענו לניו יורק. והנה אנחנו דורכות על אדמת ארצות הברית, מתקרבות אל "בית חיינו" 770! בנמל התעופה אסף אותנו ידיד של משפחתנו, איש חסד זכור לטוב, הרב אברהם לידר ז"ל. הוא דאג לנו לדירת אירוח של הכנסת אורחים.

ראשית כול נכנסנו למזכירות, כמו שלימדו אותנו, להודיע לרבי על בואנו. קיבל אותנו שם המזכיר הרב בנימין קליין ז"ל. הוא שמע את שמותינו, הסתכל בנו ושאל: "למה באתן?" לא הכרנו אותו, וענינו בפשטות שהגענו כי השתוקקנו לראות את הרבי, ורציתי להיות כאן ביום ההולדת שלי ואחרי כן לחגוג כאן את חג הפסח. הרב קליין השיב לנו שיכניס את שמותנו לרבי. עמדנו ב־770 משתאות מול מה שרואות עינינו, ממתינות בציפייה. כאשר זכינו לראות את הרבי בפעם הראשונה, בדרכו לתפילת מנחה בזאל הקטן, אפפה אותנו התרגשות עצומה.

התקשרנו הביתה בשיחת גוביינא מטלפון ציבורי, אלו היו דרכי התקשורת של פעם… רצינו לעדכן את אימא שהגענו בשלום והכול בסדר. והנה הפתעה. אחותי רבקה הרימה את השפופרת, קיבלה את השיחה והודיעה שהגיע בדואר מכתב מהרבי שממוען אליי. נרעדתי כולי. ביקשתי מאחותי שתפתח את המעטפה ותקריא לי מה כתוב במכתב.

אחותי קראה באוזניי את תוכן המכתב – הייתה שם ברכה ליום ההולדת וגם מילים שהרבי הוסיף בכתב ידו הקדושה:

"ואין צורך כלל וכלל ולא נכון שתצא מארץ הקודש, ותמשיך בלימודי' שם. וה' יצליחה".

נדהמתי לשמוע את המילים המפורשות שכתב הרבי, והרי אנחנו כבר יצאנו מהארץ ובאנו לכאן! עמדנו אחותי ואני נבוכות ומבולבלות, לא ידענו את נפשנו. תוך כדי הבהלה שאחזה בנו ראינו בהשגחה פרטית את הרב דוד נחשון יחי', מיודענו מנצרת עילית, עובר מול עינינו. פנינו אליו, שיתפנו אותו במצוקתנו וביקשנו את עצתו.

הרב נחשון הציע לנו כך: תכתבו לרבי את האפשרויות שיש לכן עכשיו, תשאלו את הרבי מה לעשות, ונראה מה הרבי יענה לכן.

התיישבנו אחותי מלכה ואני וכתבנו מכתב לרבי. שטחנו את השתלשלות האירועים, וכתבנו שאם איננו אמורות להיות פה, אולי עלינו לסדר כרטיס ולנסוע מייד בחזרה, או אולי להישאר עד י"א בניסן או עד אחרי פסח וכו', או שנוכל להישאר עד ד' באייר, התאריך שבכרטיס, כמו שתכננו מלכתחילה. באנו למזכירות, הגשנו לרב קליין את המכתב, וסיפרנו לו על האי־הבנה שקרתה כאן.

עכשיו הבין הרב קליין שבאנו אל הרבי בתמימות, מפני שהמכתב של הרבי ובו ההוראה אלינו לא לצאת מהארץ לא הגיע לידינו לפני שיצאנו. הוא הסביר לנו מדוע שאל לפשר בואנו. במסגרת תפקידו במזכירות הוא ראה את ההוראה המפורשת של הרבי במכתב – לא לצאת מהארץ.

בסופו של דבר, המזכיר הרב קליין הכניס את המכתב שלנו לרבי. זה היה לפני הצוהריים. בשעה שלוש ורבע, העת שבה הרבי יוצא לתפילת מנחה, עמדנו עם קהל הממתינים לראות את הרבי ב"גן עדן התחתון". המזכיר ראה אותנו וסימן לנו לבוא למזכירות אחרי התפילה. חיכינו מתוחות ומרוגשות לסיום התפילה, ואז בחדר המזכירות הראה לנו הרב קליין שהרבי הקיף בעיגול את האפשרות להישאר עד התאריך שכתוב בכרטיס.

נשמנו לרווחה. שהינו בבית חיינו מעל חודש. בחג הפסח התארחנו אצל משפחה מכניסת אורחים, משפחתו של המשפיע הנודע הרב פינחס קארף ז"ל.

זכינו לקרובים נפלאים מהרבי. כל עניין הנסיעה הזאת היה שמימי ולא להבנתנו. גם בחלוף השנים העניין הזה נשגב מבינתנו, מתנה נפלאה שקיבלנו מה'. שבנו לביתנו אחרי חג הפסח כמו מרחפות בתוך חלום, חלום שהתגשם. מוארות, חסידיות ושמחות בזכות שלנו להתקשר אל הרבי.

לא יכולנו לחכות עד תשרי

את הזווית שלה מוסיפה האחות מלכה ניסלביץ':

היינו נערות, תלמידות תיכון נלהבות, אחותי בלה ואני. גדלנו וצמחנו במוסדות חב"ד, והשתוקקנו לנסוע לרבי, אבל לא היו לנו אמצעים. בכל שנה כשהגיע לעירנו נצרת עילית סרט "תשרי" של הצלם החסידי לוי יצחק פריידין, צפיתי בו בערגה, ודמעות זולגות מעיניי. האפשרות לנסוע לרבי נראתה הזויה, אבל היא קמה והייתה!

ישבנו אחותי ואני, וכל אחת כתבה לרבי מכתב. נהגתי לכתוב לרבי בכל עת מצוא. כתבתי לרבי שבוער בי רצון עז לבוא ל"בית חיינו", אבל אין לי אפשרות כלכלית. המשכנו בשגרת חיינו החב"דית, והנה חלף זמן מה והגיע לתיבת הדואר בביתנו מכתב תשובה מהרבי, ממוען לאחותי בלה. התרגשנו מאוד, קראנו יחד את המכתב. בליבי הרגשתי שהמכתב שנכתב בעבור אחותי מיועד גם בעבורי.

קראתי שוב ושוב את שורת הסיום של המכתב: "אין לך דבר העומד בפני הרצון והקב"ה עוזר".

החלטנו אחותי ואני שאם כך כתב אלינו הרבי, אז הרצון יגבר על כל המניעות. התשוקה שלנו לראות את הרבי התעצמה. כך אספנו שקל לשקל, ובניסים ונפלאות שלא בדרך הטבע הצלחנו, בחסד ה', להגיע לכרטיס. 

הגענו. נכנסנו לחדר המזכירות. שם קיבל את פנינו המזכיר הרב קליין ז"ל. הוא פנה אלינו בשאלה: "למה באתן? לפני פסח בנות צריכות להיות בבית כדי לעזור". נדהמתי מקבלת הפנים הזאת. ציפיתי שיעריך את המאמץ שלנו להגיע. הרגשתי מאוכזבת ומדוכדכת.

לאחר מכן נודע לנו שבהתוועדות בשבת שלפני כן הורה הרבי בשיחה שלא יבואו אליו חסידים לחג הפסח, ואת הכסף שתכננו לשלם על כרטיס טיסה – יוציאו על הידורי מצווה לחג. בדירת הכנסת האורחים שבה התגוררנו פגשנו את החסיד הנודע הפרטיזן ר' זושא וילימובסקי. הוא הגיע זמן מה לפני כן לשמחת חתונת בנו, ותכנן להישאר על יד הרבי לחג הפסח. כאשר שמע את דבריו של הרבי בהתוועדות, הוא קם בקבלת עול, ארז את חפציו וחזר לארץ.

נוסף לדבריו של הרבי בהתוועדות, הרי אחותי קיבלה מכתב מפורש בכתב ידו של הרבי "לא נכון לצאת מהארץ"! ובכל זאת אנחנו, שתי בנות צעירות, יצאנו מהארץ והגענו.

במבט לאחור, אני חושבת שאומנם כל העניין הזה – המכתב ובו ההוראה של הרבי שלא לצאת מהארץ, שהגיע לביתנו לאחר שכבר יצאנו – הוא מעבר להשגתנו. הכול ממסובב כל הסיבות.

 אבל באופן פשוט התקיים כאן הפתגם שכתב לנו הרבי במכתב הראשון: "אין דבר העומד בפני הרצון".

אנחנו לא יכולנו לחכות עד "תשרי", בער בנו הרצון החזק להגיע לרבי, והנה הגענו! יהי רצון שנשתוקק לקבל פני משיח בעוצמה כזאת, ונזכה לראות את הרצון שלנו מתגשם!

לאחר שנודע לנו על המכתב שהתקבל בביתנו, שיתפנו מייד את המזכיר, הרב קליין. כתבנו מכתב לרבי, וקיבלנו את אישורו של הרבי להישאר עד לתאריך שהיה רשום בכרטיס הטיסה שלנו.     

אז התחילו ימי האור והשמחה שלנו בבית חיינו. זכינו לקבל קרובים נפלאים מהרבי. לא ידענו שובע. כשנוסעים פעם אחת, רוצים לחזור שוב.

לפני צאתנו חזרה הביתה במוצאי שבת פרשת אמור חיכינו לראות את הרבי בצאתו מ־770. זכינו והרבי הניף את ידו אלינו מתוך המכונית לברכת הדרך. שבנו לביתנו ולשליחותנו עם אור שלא נגמר.

אשרינו שחסידים אנחנו.

סיפור זה וסיפורים נוספים על רגעים אהובים עם הרבי תוכלו לקרוא בספר "אור מושך אליו". אפשר להזמין את הספר בהוצאת חיש – הפצת המעיינות.

באדיבות מגזין עטרת חיה