ברכה גררה את המזוודה על המדרכה הסדוקה. הגלגל העקום שוב עשה בעיות. היא מיהרה לייצב אותה, חוששת שתתהפך. היא הבינה שהועמסה הרבה מעבר לקיבולת שלה. בידה השנייה גררה מזוודת טרולי קטנה יותר. את מעיל הפוך תלתה על זרועה, לא הייתה מסוגלת ללובשו במזג האוויר החמים של הארץ, ובמזוודה לא נותר לו מקום.

צעדה עוד כמה מטרים, כשגלגלי המזוודה נתקעו שוב. הפעם שמעה את קול שבירת הגלגל, והבינה כי כרע תחת העומס. היא תיאלץ להסתדר ככה, עם מזוודה מתנדנדת שבקושי הצליחה לסחוב אחריה. עוד כשעה וחצי היא תפגוש את משפחתה לאחר שלא התראו חודש ימים. לא החשיבה את הפעמים שבהן דיברה עם הוריה ואחיה דרך הוואטסאפ, רואה חצי ממצחם או את קצה אפם. וגם אם זכתה לראות את פניהם כראוי, בודדות הפעמים שבהן הצליחה להבין באמת את דבריהם ולשמוע את סיפוריהם בתוך בליל צעקות ההתרגשות, בעוד אחיה הצעירים מנסים לגבור זה על זה. "אתם מבינים שלמרות המרחק בין ניו יורק לארץ ישראל אין צורך שתצעקו כדי שאשמע אתכם, נכון?" אמרה בבדיחות, אך לא היה נראה שהם שמעו אותה.

היא ישבה ברכבת, מצמידה אליה את המזוודות. מעליה נסקו מטוסים בשמיים התכולים, והיא בחנה אותם בריכוז, מנסה לזהות אם הם לקראת נחיתה או זה עתה המריאו אל יעד רחוק כלשהו.

עם כל געגועיה לבית, מה לא הייתה נותנת כדי להמריא חזרה לניו יורק, ל־770…

היא צבטה את עצמה בכוח, אינה מאמינה שהיא בארץ ישראל, היא לא שם. נלחמה בדמעות שהציפו את עיניה, לא מכאב הצביטה כי אם מגעגועים עזים לשם.

כמה דמעות היא שפכה כשעמדה ליד סעוון סעוונטי, מביטה בו בפעם האחרונה לפני שנפרדה ממנו. הרגישה שהיא משאירה מאחור חלק מהלב שלה. לולא חני שמשכה בשרוולה ועיניה מלאות אף הן בדמעות, כנראה לא הייתה מוצאת את הכוח להתנתק ממקומה ולהצטרף לנסיעה לשדה עם עוד שתי נשים שהן פגשו בחגים.

והנה היא ברכבת מנתב"ג, עושה את הדרך שעשתה לפני ארבעה שבועות, אך בכיוון ההפוך.

האדרנלין תסס בדמה, מוחק את העייפות. היא כמעט לא ישנה ביומיים האחרונים. העדיפה לנצל את המקסימום בשעות האחרונות, לאסוף מלוא דליים של כוחות לכל השנה. גם בטיסה לא הצליחה לעצום את עיניה. היא בחרה להעלות על הכתב את החוויות, ולשחזר את מה ששמעה בהתוועדויות, משתדלת שלא לשכוח שום סיפור, רעיון או ווארט חסידי.

המראות, הקולות, הקדושה, העוצמה, הריקודים, הכול הציף אותה מחדש. היא מיהרה לשלוף טישו מהתא הקטן בחזית תיק הטרולי, מחתה את דמעותיה וקינחה את אפה.

הסתכלה מסביבה. חיילים. גברים מבוגרים וצעירים, נשים וילדים. שמיים תכולים ונוף שמתחלף במהירות בחלונות השקופים של הרכבת. עולם כמנהגו נוהג. רק היא מרגישה שהזמן עמד מלכת.

גופה ברכבת ונפשה ב־770. לא הצליחה לעכל את השינוי.

היא ניתקה את מבטה מהנוף והביטה באותיות המהבהבות, עוד שלוש תחנות.

את שארית הדרך בחרה להעביר בזיכרונות, כשחיוך מלא געגועים מרחף על שפתיה.

אוטובוס נוסף, והנה היא מדשדשת מהתחנה, מבחינה בבניין שבו היא גרה. מולה המדרגות. איך תרים את המזוודה השבורה והכבדה? היא ממש לא יציבה. תחושה מרה טיפסה בגרונה. היא שמטה את המזוודות מידיה וחשבה איך תיכנס לבית במצב רוח כזה. היא עמדה מתוסכלת בתחילת גרם המדרגות. כשהרימה את מבטה הבחינה מייד בקישוטי 'ברוכה השבה' על הדלת, וניחשה שאחיה והוריה מחכים לשובה בהתרגשות. ואיך תהרוס להם את השמחה בעוד אחד ממצבי הרוח המבואסים שלה?

'זו לא אשמתי. אמרתי לפני הטיסה שצריך לקנות מזוודה חדשה. אוף! אין לי כוח לזה עכשיו. מעצבן'. וכמו בסרט, שבה בעיני רוחה אל הריקודים של שמחת בית השואבה. נזכרה איך לילה אחר לילה עמדה שם. לא שקלה כלל אם לקום או לא, לא נרתעה מהשעה המאוחרת, ואף שרגליה כאבו המשיכה לעמוד שם עד אור הבוקר. ידעה שאין שום סיכוי שתוותר על השמחה והחיות האלו.

היא נזכרה בחיוך איך לאחר יום כיפור ניגשה אליה אחת הנערות הוותיקות, זו שבכל שנה טסה לרבי. "הייתי בחנוכה, בכ"ב שבט וגם בשבועות. ועכשיו זו הפעם השלישית שלי בתשרי, אין על תשרי", נאמה להן בימים הראשונים. כעת פנתה אליה ושאלה, "ברכה, נכון?" קולה היה נלהב, משום שזכרה את שמה, "רוצה באקס?"

ברכה הביטה בה בחוסר הבנה, אבל היא כבר תקעה בידה ארגז פלסטיק, אחד מאלה שפירקו לאחר יום כיפור. "תשמרי לשמחת בית השואבה, שתוכלי לעמוד עליו ולראות טוב יותר את הריקודים". 

שמחת תורה. היא עמדה מהופנטת והביטה מלמעלה בריקודים, הקפה אחר הקפה, לא חשה כלל בשעות הרבות שבהן עמדה על רגליה. היה לה חם כל כך, עד שהסכימה עם הבנות שכינו זאת סאונה. הרגישה את אדי החום שעולים מעוצמת הריקודים עד למקום שבו היא עומדת.

היא ננערה מהזיכרונות. הביטה בגרם המדרגות. 'מה לך, ברכה? לפני כמה ימים לא היית מתפרקת ממדרגות וממזוודה שבורה. אז כואב? קשה? מעצבן? תתעלי. תתעלמי. תתרכזי בעיקר – היית אצל הרבי!'

היא אחזה מחדש במזוודות, והרגישה שהחיות מתעוררת בתוכה, דוחקת את השליליות הטבעית שהתעוררה בה. עוד לא הספיקה לעלות במדרגות, וכבר שעטות רגליים מעליה. ארבעה אחים צעירים תפסו את המזוודות מכל הצדדים, והיא צעדה אחריהם כמלכה.

"אני מבינה שאין לכם כוח לחכות למתנות", היא צחקקה.

"מה פתאום? התגעגענו גם אלייך, כבר מלאאא זמן שאנחנו מחכים שתגיעי", הכריז מענדי. כולם פרצו בצחוק, מוותרים מראש על חינוכו של בן השש לנימוסים.

השעות עברו מהר במחיצת בני משפחתה. רצתה לספר עוד ועוד ממאורעות תשרי, אך העייפות הכריעה אותה. "חייבים להתוועד… מחר… אני רק אשכב מעט… שעה, לא יותר…" מלמלה בקול כבד מעייפות, אינה יודעת למי היא אומרת את הדברים, ונשכבה במיטתה. אפילו לא מצאה כוח להחליף את בגדיה, בקושי הספיקה לחלוץ את נעליה בעיניים עצומות.

כשפקחה את עיניה, לא היה לה מושג מה השעה. הבית היה שקט. יותר מדי. היא נטלה את ידיה בנעגל וואסער שמישהו טרח להשאיר ליד מיטתה ועברה בין החדרים, עדיין מסוחררת מעייפות. מבט על שעון הקיר בסלון הראה כי עוד מעט אחת בצוהריים. הייתכן שישנה שעות רבות כל כך? איך זה שלא התעוררה כמו שתכננה? בלי תפילת ערבית, בלי קריאת שמע שעל המיטה. אין סיכוי שדבר כזה היה קורה שם. כשהייתה אצל הרבי הקפידה אפילו לחזור מהדירה ל־770 באמצע הלילה, רק כדי להתפלל שם קריאת שמע שעל המיטה.

היא צנחה על הספה, מאוכזבת מעצמה. לפחות תתפלל עכשיו שחרית, אפילו שכמעט אחת בצוהריים. או שאולי עדיף שתתפלל תפילת תשלומין, פעמיים שמונה־עשרה במנחה? הייתה לא מרוכזת בעליל, עייפה מדי, לא זכרה מה צריך לעשות. לא נעים, אבל עדיף לשאול. בכלל, אצל הרבי עכשיו כמעט שש בבוקר. בשעה הזו היא ישבה בדרך כלל בעזרת נשים או הייתה בדרך אליה כדי לשמור מקום טוב שממנו תוכל גם להתפלל וגם להשקיף אל הזאל.

היא לקחה סידור מהספרייה והתחילה ללחוש את מילות התפילה. הפלאפון החל לנגן. שיחה מאימא. אם היא מתקשרת באמצע העבודה, זה חייב להיות חשוב. מה כבר יכול… היא עצרה באמצע המחשבה. אולי? יכול להיות? ברור שזה קשור לשידוך. נפגשו לפני החגים פעמיים, וסיכמו עם השדכנית שיהיו בקשר לאחריהם. היא לחצה על השתק צלצול, לא מתאים לענות ב"נו… או… אהה"… באמצע הקטע. לחשה במהירות את המשך התפילה, מנסה להסיח דעתה מהמחשבות. אימא עדיין על הקו. מהר יותר. נשארו שתי שורות. הרטט פסק. שיחה שלא נענתה. נעמדה לשמונה־עשרה, החליטה לחזור אליה כשתסיים לגמרי את התפילה, גם ככה היא כבר ניתקה.

"אימא? חיפשת אותי?" בקולה מתח. היא הקשיבה. ניחשה יפה את הנושא, לא היה קשה במיוחד. ניסתה לחשוב באילו ימים יתאים לה להיפגש. מחר היא כבר חוזרת לסטאז' בבית הספר. מן הסתם היא לא תצליח למצוא ממלאת מקום, סיוט למצוא מישהי פנויה. בקושי מצאה לימים של הטיסה בהלוך ולאתמול.

ואיפה ייפגשו הפעם? אולי קרוב לעירה? בפעם הקודמת חזרה מותשת. לא קל לנסוע שעתיים לכל צד.

"שמעת מה אמרתי?" שאלה אימה, הסבירה כי היא חייבת לסיים, ההפסקה הקצרה שלה נגמרת בכל רגע. ברכה התרכזה שנית בדבריה ופניה נפלו. "כן.. נכון… בהשגחה פרטית", מלמלה את כל המילים הנכונות, גוש חנק את גרונה. היא ניתקה, משליכה את הטלפון הרחק ממנה.

והיא כבר רצה קדימה בתכנוניה – באילו ימים, באיזה מקום. 'עוד רגע והיית מתכננת כבר את החתונה', ירדה על עצמה. האמת שהרבה מזה כבר באמת תכננה, או לפחות חלמה, בשנתיים וחצי שבהן הייתה בשידוכים. אין לה כוח. נמאס לה. עוד שידוך שנפל. והפעם… היא באמת חשבה שיש לזה סיכוי.

אפילו… רצתה.

דמעות זלגו מעיניה.

האם היא בוכה דווקא על השידוך הזה? אילו הבחור היה מציע עכשיו, היא הייתה עונה בחיוב? אולי עוד פגישה או שתיים כדי להיות בטוחה. מצאה הרבה נקודות משותפות. הפעם הייתה לה תחושה טובה, אפילו… ציפתה לרגע שייפגשו.

אפילו לא שאלה את אימא למה. הם בכלל נתנו סיבה? הרבה פעמים אין הסבר, רק "תודה, היא מקסימה, אבל מחפשים משהו אחר". האמת שגם היא ענתה ככה בלא מעט מהשידוכים. אבל הפעם זה הפריע לה. למה הוא לא רצה? 'מה זה בכלל משנה? זה לא זה וזהו', חתכה את הנושא.

היא קמה ממקומה. החליטה שאם לא התפללה כמו שרצתה, כמו בתשרי, לפחות תאמר את השיעורים היומיים בחת"ת. תרה בעיניה אחר קובץ הלימוד. כנראה אבא לקח אותו איתו, או אולי לוי יצחק, אחיה. חיפשה חת"ת, אבל ראתה רק כמה מרוטים וללא כריכה. סביר להניח שחסרים בהם דפים. מזמן היו אמורים להגיע לגניזה.

היא החלה לאבד את סבלנותה, חשה בעצבנות המדגדגת בקצות אצבעותיה. "שום דבר נורמלי אין כאן כשצריך", רטנה לעצמה.

נזכרה בחת"ת שלה. עדיין במזוודה. היא נכנסה אל החדר ופתחה את המזוודה, ומייד חשה שענן של תשרי מקיף אותה מכל עבר. היא אפילו לא שמה לב שהתיישבה על הרצפה החשופה למרגלות המזוודות הפתוחות לרווחה. אצבעותיה ליטפו הכול. רפרפו על הבגדים שלבשה. ראש השנה, יום כיפור, סוכות, שמחת תורה. על החוברות מההתוועדות. מחברות הסיכומים. אפילו עטיפה ריקה של חטיף אמריקאי. צ'יפס כלשהו. יש לה גם אחד שלם, שהביאה למשפחה, שיטעמו.

היא התחילה לצחוק ולבכות גם יחד, נזכרת בסיטואציות מצחיקות בחנויות, מבקשת אייס קפה ומקבלת קפה קר עם קוביות קרח… תוהה למה האמריקאים אינם מבינים אנגלית. "אייס קפה זה באנגלית, לא?" שאלה את חני שהתפוצצה מצחוק. לגמה בחשדנות, לא היה רע, אבל ממש לא אייס קפה.

היא מצאה את החת"ת, התיישבה על כיסא והחלה לדפדף בין הדפים הדקים, מחפשת את הפרשה הנכונה בחומש. 'אבל למה לא? ולמה אימא אמרה לי בטלפון? יכלה לומר לי בעדינות בבית. ככה לבשר לי בלי רגישות…' התמלאה בכעס עליה. מתעלמת מזה שהסבירה שלא רצתה שתצפה לחינם, מכירה אותה, יודעת שהיא תמשיך לדמיין הרים וגבעות בדמיונה… או שמלת כלה וחופה. 

היא פרצה בבכי, אינה מבינה למה זה מגיע לה.

היא ניגבה את הדמעות וסיימה לומר חומש עם רש"י. כשהגיעה לתהילים שוב התפרקה. בין פרצי הבכי כבר לא ישבה על הכיסא בחדרה, אלא על הכיסא בסעוון סעוונטי, אינה מרימה עיניה מהתהילים של ראש השנה, מנסה לסיים עוד ספר.

והנה היא יושבת שם גם ביום כיפור. לא באותו מקום בדיוק, שורה אחת מאחור. נתונה כל כולה בעוצמתן של התפילות הקדושות וברוממות הנפש, וכך עבר לו הצום בלי שתרגיש. היא נזכרה בתחושת ההלם כשהבינה שהצום יצא. בשנים הקודמות סבלה בצום מצימאון ומחולשה, ואף חששה ללכת לבית הכנסת לתפילת נעילה לאחר שבאחת השנים כמעט התעלפה מול כל נשות הקהילה. והפעם, כשעמדה ב"נעילה" צמודה לנשים ובנות בעזרת הנשים, כתפיהן נוגעות זו בזו, הבינה לראשונה את התיאורים שקראה על בית המקדש,  "עומדים צפופים ומשתחווים רווחים".

סיימה את השיעורים וסגרה את החת"ת, כשהנייד צפצף ובישר על הודעה חדשה. ליבה ניתר. 'אולי זאת אימא. שולחת הודעה כי אינה יכולה להתקשר באמצע השיעור. בטח התקשרו לומר לה שהוא התחרט, שרוצה עוד פגישה, והיא לא התאפקה מלבשר לי'. כשחיפשה את הטלפון במקום שבו השליכה אותו על הספה, ידעה כי היא סתם משלה את עצמה. אבל נתנה לעצמה עוד כמה שניות של תקווה. הרימה את הטלפון. "תוכלי להחליף אותי מחר בשהייה שלך ולהיכנס במקומי לכיתה ה'?" היא קראה בקול את ההודעה, וחשה שזה הקש ששובר את גבה.

בדיוק עכשיו? רגע אחרי שדמיינה שהיא תצטרך למצוא מילוי מקום כדי לצאת לפגישה ואולי אפילו ל"לחיים", כמו לפזר מלח על פצעיה, היא עצמה תחליף מורה אחרת? ועוד תישאר במיוחד שעה נוספת, אף שיכולה ללכת הביתה? התחילה להקליד שאינה יכולה, מצטערת, פעם אחרת, וזיכרון נוסף הציף אותה רגע לפני ששלחה את ההודעה.

שבת. "וזאת התורה…" היא עמדה מאחור. אין מצב שתצליח לראות את התורה עצמה, ויתרה. והנה מול עיניה מתכופפות הנשים שורה אחרי שורה, מאפשרות לאלה שמאחוריהן לראות ולברך. היא נעמדה על קצות אצבעותיה, בשל קומתה הנמוכה לא ממש הצליחה לראות. ואז אישה צעירה, פאה לראשה, סימנה לה למהר ולתפוס את מקומה. היא החליפה איתה מקום ומיהרה לומר את המילים. הרגישה לא נעים כשהבחינה שהיא בהיריון. הבינה שהגיעה הרבה לפניה כדי לתפוס את המקום שבו עמדה. האישה חייכה לעברה, מסמנת לה להישאר במקומה.

היא מיהרה לסמס למורה שפנתה אליה שתחליף אותה בשמחה, וקמה מהכיסא, מתיישבת למרגלות המזוודה כשפניה אדומות מבושה. "מה שווה שטסתי ל־770 אם נשארתי כפי שהייתי לפני? עם אותן המידות, אותן ההתנהגויות מקובעות, אותה צורת חשיבה מרירה?"

היא החלה לפרק את המזוודות, כשמחברת הסיכומים צדה את עיניה. פתחה ודפדפה, נעצרה במילים האחרונות שכתבה – "ויעקב הלך לדרכו".

איך???

כשהיא על הרצפה, ליד המזוודות, התחילה ברכה להפנים שאכן מזוודותיה מכילות את כל הכלים והכוחות שאספה בתשרי, וכל שעליה לעשות הוא ללמוד להשתמש בהם.

ברגע שהיא סיימה לפרוק את המזוודות, היא התקשרה לחני וקבעה איתה חברותא. אפילו הספיקה ללמוד משהו ממה שהן למדו שם, שואבות מזה כוח, מרגישות כאילו הן שוב אצל הרבי.

בימים הבאים היא הקפידה לכתוב מדי יום לרבי מה"מ, נזכרת בכל הפעמים שבהן כתבה כשהייתה שם, והרגישה קרובה אליו כל כך, כאילו היא ביחידות. וכשהיה לה רגע פנוי היא ראתה סרטונים מ־770, חיה מחדש את האווירה, את התפילות, הזמינה את אחיה הקטנים לצפות איתה. ואף שבני משפחתה לא הפסיקו לצחוק על מנהגה החדש, היא לא הצליחה להפסיק לבדוק מה השעה ב־770 עכשיו ולחשוב מה עושים שם ברגע זה, האם תפילת שחרית, מנחה?

אך מעל לכול היא שאלה את עצמה שוב ושוב: מה אני צריכה לעשות עכשיו, ברגע זה, במקום שבו אני נמצאת?

ברכה ישבה להכין שיעור פרשת שבוע לתלמידותיה. לא האמינה שחלף שבוע מאז שבה מהרבי. היא פתחה את שיחת הרבי מה"מ לפרשת נח תשכ"ז, וקראה בקול, מתעכבת על המילים: "ויעקב הלך לדרכו. וענין זה מהווה נתינת כח על כל השנה כולה – שההנהגה במשך כל השנה כולה תהי' בדוגמת אופן ההנהגה של חודש תשרי". הפעם היא הבינה את ההוראה, חיה אותה ממש לאחר השבוע שבו עבדה על עצמה, מאותו הרגע שבו שאלה איך, ובלי להתפשר תבעה מעצמה למצוא וליישם את המענה לשאלתה. 

באדיבות מגזין עטרת חיה