"אז את שומעת? התכתבתי עם הבוט, וזה היה פשוט מדהים! איך הוא דייק אותי במטרות שלי ובמה שאני רוצה לתת לקהל בסדנה החדשה הזו שאני פותחת", חני הרחיקה מעט את הטלפון הנייד מאוזנה. שפרה, מעבר לקו, כל כך נלהבת מיכולות הבינה המלאכותית. למה רק היא מרגישה קצת מאוימת?

שפרה המשיכה לדבר, מבטיחה לשלוח לחני דוגמאות במייל. "טוב, נכון שיש לו קצת טעויות, ואני עוד צריכה לעבור שוב על הפרוספקט שהוא הפיק לי", סיכמה, "אבל בסך הכול זה כלי מדהים! את חייבת ללמוד להשתמש בו, חני, זה ישדרג את כל העבודה שלך בהוראה".

איכשהו הסתיימה לה השיחה והותירה את חני שקועה בהרהורים עמוקים. נכון, חברותיה לעבודה כבר משתמשות בהתלהבות רבה בכלים של בינה מלאכותית. יוצרות כרטיסי עזר, מצגות ועוד־ועוד והכל בעזרת ה־Ai, אבל היא עדיין לא שם. עדיין חוששת, מרוחקת ובעיקר תוהה.

זהו? תם העידן שבו על האדם לחשוב לעצמו? במקום לעמול על הכנת שיעורי נביא והלכה מושקעים, לחפש במקורות ולחשוב יצירתי איך לרתק את הבנות ואיך להפוך את לימודי הקודש למשהו אהוב ורלוונטי עבורן – עליה להעלות מקורות לכלי בינה מלאכותית ולבקש ממנו להכין את השיעור בתוספת כמה דוגמאות מחיי היום־יום? האם בקרוב יגיע העידן שבו המורות תהיינה מיותרות, ובינה מלאכותית תמלא את מקומן?

רבקי, בת העשרה שלה, הגיעה נלהבת הביתה. "אימא, את לא מבינה אילו דברים מדהימים יש היום", סיפרה בעיניים נוצצות על חוויותיה מהערב החברתי ממנו שבה. "המורה הכינה לנו תוכנית מהממת, והכול בבינה מלאכותית. את לא מבינה איך צחקנו שעות. היא לקחה תמונות שלנו ושילבה ב…", רבקי המשיכה בתיאוריה הנלהבים, אבל חני הרגישה שהיא מאבדת את הקשב. איפה הימים של פעם, ובהן מורות ישבו שעות לגזור, להדביק, להכין ובעיקר לחשוב? מה יהיה השלב הבא? ערב חברותי שיונחה וינוהל כולו בידי הבינה?

שעת לילה מאוחרת פגשה את חני מקפלת הררי כביסה. היא נזכרה שקראה על רובוט חדש שהגיע לחנויות, כזה שמסוגל לקפל כביסה, להניח דברים בארונות, לסדר את הבית. רק מעלים לו סרטון ראשוני שבו את ממלאת את מטלות הבית, והוא לומד איך לעשות את הדברים בדיוק כמוך. הילדים שלה דווקא התלהבו מאוד מהרעיון והיו רצים לרכוש אותו, לולי מחירו הבלתי אפשרי בינתיים. אבל היא? דווקא להפך. לא שהייתה מתנגדת למישהו שיעזור לה לקפל כביסה, רק שהייתה מעדיפה שילדיה יהיו אלו שיושיטו יד. משום מה המחשבה על גולם פלדה שיסתובב בביתה ויעשה את הדברים במקומה, מעבירה בה חלחלה.

המחשבות הללו ליוו אותה גם אל תוך השינה, ואף כיכבו בחלומה רובוטים למיניהם ובוטים שענו תשובה על כל שאלה שנשאלה, עד שהותירו אותה בפינה נידחת בירכתי הבית. שקטה, הלומה ומיותרת.

הבוקר החדש לא מחק את המחשבות, ובדרכה לבית הספר שבו היא מלמדת, המשיכה לחשוב ולהרהר. הבינה המלאכותית הולכת וכובשת כל פינה, לא ירחק היום שבו היא באמת תשתלט על תחומים שעליהם היו אמונים בני אדם עד כה. אלפי אנשים ימצאו את עצמם ללא עבודה; לא יהיה בהם צורך כי הבינה תמלא את מקומם.

והיכן מותר האדם? במה יבואו לידי ביטוי היכולות שלנו כאשר המחשב עולה עליהן בהרבה? מה נותר לנו לעשות? האומנם זהו רצון ה' – שנהפוך לחסרי משמעות מול נפלאות המחשב? ומצד שני, אם הקדוש ברוך הוא הביא לעולם את היכולות הללו, סימן שהוא רוצה שהן יתגלו ושנשתמש בהן לטובה.

היא חנתה את רכבה סמוך לבית הספר, וגילתה שהגיעה שבע דקות לפני הצלצול. מצוין, היא תספיק להכין לעצמה קפה בחדר המורות. אולי כוס קפה חזק תנער אותה קצת, ותשכיח ממנה את המחשבות המטרידות לפחות לשעתיים הקרובות. כל עוד היא מחזיקה את הכיתה ולא הבינה המלאכותית, עליה להיות ערנית ומרוכזת.

"חני, בוקר טוב. מה שלומך?", שמחה לקראתה מאירה.

"בוקר אור. ברוך השם בסדר, ומה שלומך?", התעניינה חני.

מאירה הייתה מורה צעירה ממנה בכמה שנים, אבל הידידות שלהן הייתה הדוקה למדי, ונגעה בהרבה יותר מקשר של חברות לצוות. מאירה הייתה מהראשונות להשתמש בכלי הבינה המלאכותית. היא שלטה בכלים האלו באופן מוחלט, ונהגה לשתף את חני מעת לעת בתוצרים שלה.

"בסדר, ברוך השם", משהו בנימת הקול של מאירה היה שונה, וחני הבחינה בכך מייד. היא תהתה אם לשאול משהו כשמאירה המשיכה: "טוב שאני פוגשת אותך ככה בבוקר. רציתי להתקשר אליך אתמול, אבל עד שהגעתי לטלפון כבר היה מאוחר מדי… רציתי להתייעץ איתך באיזשהו עניין חשוב".

חני כבר ויתרה בליבה על כוס הקפה של הבוקר. "אבל זה לא לכמה דקות. נוכל להיפגש מתישהו היום בערב?". הן קבעו זמן ומקום, וחני פנתה להכין את הקפה שלה. כעת היה לה נושא נוסף לחשוב עליו, אבל היא דחקה את הכל לירכתי מוחה כשנכנסה לכיתה.

בערב נפגשה עם מאירה בפינה שקטה בפארק הקרוב. מאירה שיתפה בבעיה חינוכית עדינה ומורכבת שהיא חווה עם אחד מילדיה הצעירים. חני הקשיבה, השתתפה וניסתה לעזור למצוא את הדרך הנכונה לפתרון.

האור התפשט על פניה של מאירה. "את יודעת, חני?", אמרה בקול חרישי. "העולם היום מוצף בכלים של בינה מלאכותית. כמה שאני אוהבת את השימוש בהם ורואה את השדרוג שהם מעניקים לעבודה שלי", ענן קל חלף על פניה של חני, "אבל כשמם כן הם: מלאכותיים. לא אנושיים. שום כלי של בינה, משוכלל ככל שיהיה, לא יוכל להחליף את ההקשבה, את הלב. הוא לעולם לא יוכל למשל להחליף עיניים קשובות כמו שלך, ואת תחושת הקִרבה האנושית. הוא יכול לתת לנו עצות, אבל הבחירה לעולם תישאר בידיים שלנו. אנחנו אלה שנצטרך להחליט, לבחור בין הטוב ובין הפחות. לבחור בחיים, לבחור את הבחירות הנכונות שה' מצפה מאיתנו".

חני שתקה, נפעמת. כיוון החשיבה של מאירה היה חדש לה. "אנחנו עומדים בעידן בו שערי החוכמה כבר נפתחו כהכנה לגאולה, והם רק הולכים ומתרחבים. אבל מותר האדם מן המחשב הוא בדברים שאין ולא יהיו לו לעולם – נשמה, בחירה, רצון ותענוג. אלה דברים שניתנו רק לנו. שום בינה מלאכותית לא תחליף לעולם את ה'בינה היתרה' שניתנה לנו, את הנשמה שלנו. את היכולת להעניק, את היכולת לתת הרגשה טובה ולהקשיב לשני באמת. לבחור, לרצות, להאמין – אלה כלים של נשמה".

"כנראה שזה מה שה' מצפה מאיתנו כעת", לחשה חני. "להתמקד בחלקים הפנימיים שלנו ובמקומות הרוחניים שלנו. וגם…", היא חייכה, "לבחור נכון מה ועד כמה להשתמש בכלים הטכנולוגיים שהעולם מציע לנו".

באותו לילה שוב הסתובבו רובוטים בחלומה של חני. הם סידרו את הבית, קיפלו כביסה והדיחו את הכלים. אבל היא לא ישבה מאוימת ומיותרת בפינה; היא ישבה ליד שולחן הסלון עם מקורבת טרייה, מקשיבה להתלבטויות שלה, ומנסה להאיר לה את הדרך לבחור נכון.

(נכתב בהשראת שיעור של הרב יהודה לייב נחמנסון שיחי')

באדיבות מגזין עטרת חיה