מעטו של וועלולה קריצבסקי

לרגל היארצייט של השליח י״ב שבט

כמה ממה שנכתב לזכרו:

היה היה איש

שידע להרגיש

לצחוק ולבכות

ולהתגעגע עמוקות

תשומת לבו לכל אחד

הייתה משהו מיוחד

ובאופן מתמיד

הוא עצבן כל חסיד

לצנזר ולשתוק

היו אצלו מחוץ לחוק

שפות האם אידיש ואנגלית

אבל טיף הארציגע זאגט זיך אין ערבית

כל אדם הוא ייקר

הרי ״אני לא חב״דניק כי אם ליובאוויטשער״

אתגעגע עמוקות לאחרון המשוגעים

שהיה כסבא טוב לטובים ולרעים

ליובאוויטש זה אתה ובליובאוויטש אין מספידים,

הכתוב הוא הקובע – כך חינכת חסידים.

אך ״הפרו תורתך״, לכל כלל יש חריגים,

ולכן אני מרשה לי, לשרבט קצת הגיגים.

לצייר אותך קשה לי, יש כל כך הרבה גוונים,

ומהיכן אבחר מילים כך, לתת לך פנים.

נקודה אחת בוערת, לא נותנת מנוחה,

אין חב״ד בלי ליובאוויטש, זו עבורי צוואתך.

ואם לתרגם ׳לאו כפשוטו׳, עבור מי שלא יידע,

זו אכפתיות בולטת, בלי גבול ומידה.

לכל אדם בעולם, יהודים כערבים,

כשאמרת מה שלומך?, הם הרגישו אהובים.

ורצית ושאפת: קינדערלאך, אהבה!

לילדים, למנגדים, הכיפה לא חשובה.

לפרגן ולשמוח, להשתתף בכל דבר,

להתעצב, להיאנח ולעזור במה שאפשר.

וכך כותב הרבי, לך נתן יחס כה מיוחד.

זוהי מטרתם, של כל מוסדות חב״ד.

לא הכשרה של כלי קודש, רבניות ורבנים,

כי אם יהודים כאלה, אכפתיים כנים.

אִישׁ אֶחָד מְאוֹד רָגִישׁ

לֹא חַבָּ"ד, מִלְּיוּבָּאוִיטְשׁ

בְּכֻלָּם הוּא מִתְעַנְיֵן

לְגַמְרֵי לֹא אָדִישׁ

מִתְפּוֹצֵץ מִגַּעְגּוּעִים

סוֹפֵר אֶת הַיָּמִים

אֵיךְ אֶפְשָׁר פָּשׁוּט לִחְיוֹת בְּלִי לִרְאוֹת

אֶת הַפָּנִים?!

וּכְמוֹ נִתְקַע בַּזְּמַן מְחַכֶּה בְּלִי מְנוּחָה

שֶׁהָרַבִּי יִכָּנֵס שׁוּב בְּשִׂמְחָה

נִתְפַּלֵּל אֶת אוֹתָהּ מִנְחָה

אוֹי כַּמָּה זְמַן זֶה כְּבָר נִדְחָה

וְהוּא פּוֹעֵל וּמְחַכֶּה לוֹ

כְּבָר שָׁנִים חוֹלֵם הוּא שֶׁיִּזְכֶּה לוֹ

בַּשְּׁלִיחוּת מַמְשִׁיךְ וּמְצַפֶּה לוֹ

מָתַי כְּבָר יַגִּיעַ הַיּוֹם

שאלות לגב' מירי תחי' שניאורסון

לפני כעשר שנים, הוזמנה גב' מירי לדבר באירוע יחודי לנשים, שהתקיים בבנק מזרחי טפחות בסניף רבי טרפון, בבני ברק.

בתחילת האירוע דיבר מנהל סניף הבנק, והוא הציג את גברת מירי למשתתפות. היה ניראה מתבקש מאליו וכהתנהגות טבעית, שבסיום דבריו, היא תביט בפניו ותודה לו, שאיפשר לה להיות מוזמנת לדבר על גבי במה מכובדת שכזו. אפילו היה מתקבל כהתנהגות שבשיגרה , לו היתה משלבת בדבריה חיוך קטנטן כהכרת הטוב מצידה.

כשהסתיימה הקדמת דברי מנהל הסניף, מירי הודתה לו, אך לא היישירה מבט אל פניו. אפילו לא לשניה בודדת אחת., אלא הביטה אל מול פני הנשים שממולה.

היתה זו התנהגות מפתיעה ונדירה, שביטאה את הצניעות הפנימית האמיתית של מירי בדרגה כל כך גבוהה, שעוררה השתאות והתפעלות בקרב קהל הצופות.

היה זה מתקבל באופן טבעי כהתנהגות מנומסת, לו היתה מסתכלת בפניו ומודה לו. אך היא לא התנהגה כמקובל. זכיתי להבחין בכך והתרגשתי מאד, ממש עד עומק הנשמה.

בהמשך מירי עשתה עוד צעד מאד משמעותי. מאד מאד לא קל, (בלשון המעטה) לביצוע. למירי היה כיסוי ראש מלא באמצעות פאה משיער טבעי ואיכותי. פאה ארוכה, מודרנית ויקרה מאד.

היא "הורידה יד מהלב", וקיצצה את הפאה היוקרתית.

גילוי נאות:

היוזמה לכתיבת הכתבה היא שלי ( ט.ח) ואין זה גימיק פירסומי. יש לנו כח מהקדוש ברוך הוא להחליט, ולחשוב חיובי על עצמנו. יש לנו חובה לשמור על הכבוד שלי כאשה יהודיה. לדעת שלא הזולות בהופעה החיצונית, היא זו שתביא לנו את ההצלחה וההערצה. לא בנושא מציאת הזיווג הטוב והמתאים להקמת בית יהודי מאושר, ולא בתחום של הצלחה עיסקית כלכלית.

אודה שסיקרן אותי לדעת, מה הגורם שנתן למירי את המחשבה ואת הכח הפנימי העצום, לשינוי המבורך שעשתה בנושא הפאה.

פניתי למירי; "את אשה שנמצאת בתודעה של נשים רבות. את מפורסמת בכובע של מראיינת נשים פופולרית ונוסרת שיעורים בפרשת השבוע. דומה שאין צורך להציג את גב' מירי שכן היא מוכרת בכל הסקטורים הנשיים.

בתחילה כמנהלת מפעל יצור בגדי ילדים המצליח והמפורסם, "קידי שיק".

ספרי בבקשה מנקודה זו על התהליך שעברת".

⁠בראשית דרכי והשליחות המקורית שלי, ייסדתי את עמותת "נפלאות" למען אחדות וקירוב לבבבות, ועשיית שלום בין נשים מכל המגזרים, על פי ארון הספרים היהודי ודעת הרבי כמובן. בהמשך לפני שבע שנים התחלתי ליצור מרחבים נשיים עבור אלמנות בגיל השלישי. מה שהתפתח והפך להיות "נפלאות גיבורות", שכולם מכירים היום כעמותה שיש בה ב"ה 1,000 חברות ב – 16 מרכזים ברחבי הארץ.

1. האם הצניעות שאת חיה לפיה היא תוצאה של חינוך או תהליך?

מירי: "היא תוצאה של תהליך פנימי ארוך. אבל ברור שתמיד עומדות לי בראש המילים של אבא שלי ( הרה"ח ר' ישראל רפאל ליפסקר ע"ה). בשנות נעורי, או כשהייתי מגיעה אליו שלא במיטבי מבחינת הצניעות, אמר לי; "מירלה את כל כך יפה ! מה זה בשבילך להאריך את החצאית"?. או כשנפצעתי במרפק בגיל חמש, ותפרו לי את החתכים. הרופא אמר שישאר סימן. ואבא הרגיע אותו: "אל דאגה ! היא תכסה את המרפק ולא יראו את הסימן".

בהמשך למדתי והבנתי, שצניעות איננה הנהגה חיצונית, אלא ביטוי לאמת פנימית. הרבי לימד, שכשאישה מחוברת לשליחות שלה, היא אינה זקוקה לאישורים מבחוץ. עם השנים קלטתי, שצניעות היא הדרך שלי להיות נאמנה לעצמי ולשליחות שהקב״ה נתן לי.

2. באירוע בבנק האם היית מודעת לרושם שיצרת?

מירי:" לא. לא חשבתי על זה כלל. עמדתי מול נשים והלב שלי היה מופנה אליהן".

בתניא מדובר על פשיטות אמת לעשות את הדבר הנכון בלי חשבון של איך זה נראה. רק אחר כך הבנתי, שנשים קלטו את המסר בלי מילים.

3. מה הקשר בין צניעות חיצונית לביטחון עצמי?

מירי: "הרבי מסביר, שהכוח של אישה הוא בפנימיות שלה. כשאישה יודעת מי היא ומה ערכה, אין לה צורך להוכיח את עצמה דרך פרובוקציה וניראות חיצונית בולטת . הצניעות מחזקת את הביטחון כי היא מחברת את האישה למקום היציב והעמוק שבתוכה.

4. קיצור הפאה היה צעד משמעותי. מה נתן לך את הכוח?

מירי: "זה נבע מהקשבה פנימית. ככל שלמדתי יותר תניא, ואפילו התחלתי ללמד וככל שהעמקתי בשליחות שלי, הרגשתי צורך שהחיצוניות תהיה מדויקת לפנימיות. הרבי מדגיש ששלימות פנימית מביאה שלמות חיצונית. כשההחלטה הבשילה, היא באה בשקט ובלי דרמה, כך שאפילו לא הרגשתי, שזה ויתור מצידי על בגדים או צבעים מסוימים .

5. האם הרגשת שינוי בעקבות ההחלטה?

מירי: "כן. הרגשתי יישוב הדעת ושקט פנימי. היה פחות פער בין מי שאני בפנים, לבין מה שרואים בחוץ. בחסידות זה נקרא להיות כלי רחב יותר לאור אלוקי".

6. נשים חוששות שצניעות תפגע בהצלחה או בזוגיות. מה את אומרת להן?

מירי: "הרבי לימד, שברכה שורה במקום של אמת. הצלחה שבאה מהחיצוניות בלבד היא זמנית. כשאישה בונה את חייה מתוך ערכים פנימיים, היא זוכה לברכה עמוקה ויציבה גם בזוגיות וגם בפרנסה".

7. איך את מגדירה הצלחה נשית על פי החסידות?

מירי: "הצלחה היא לחיות חיים של שליחות. אישה שמביאה אור של קדושה לבית שלה משפיעה על הדורות הבאים. זו הצלחה שאינה תלויה בכותרות ותאיר לנצח".

8. מסר לאישה שמתלבטת היום:

מירי: "אל תפחדי מהקול הפנימי שלך. למדתי שהנשמה יודעת את הדרך. כשאישה הולכת בדרך היהדות האמיתית, הקב״ה פותח לה את השערים ממקום של חסד ורחמים".

ישר כח מירי !

טמה חורושוכין

הרה"ח ר' ישראל רפאל ליפסקר ע"ה אצל הרבי. איור : שניאור ליפסקר

אם נשב בצל עץ רענן, נישען על גזעו ונתבונן בענפיו עמוסי הפירות – מן הסתם נסיק שיש שורשים כבירים שמזינים אותו.

בשלושת חלקי העץ הללו, השורשים הסמויים מעינינו, הגזע והענפים המפארים אותו והפירות העסיסיים, מורה לנו הרבי להתבונן. כי כך בנוי גם האדם… בחלקי העץ והשתיל טמונים מסרים חשובים מאוד, כי הם מסמלים שלושה צעדים מהותיים בחינוך השתילים הרכים – הילדים, ובחיי האדם בכלל.

שורשים

על שורשי החינוך נלמד מהרב לייבל רסקין, השליח במרוקו. הוא יצא לשליחות בתקופה של "יובש" רוחני גדול במקום. שאלוהו אנשים בפליאה: "כיצד אתה מחנך את ילדיך במקום כזה?" ענה להם: "אני מלמד את ילדיי לכתוב לרבי, וכך נפתרות כל הבעיות".

הקשר של השלוחים הצעירים עם הרבי – "וַיַּאֲמִינוּ בה' וּבְמֹשֶׁה עַבְדּוֹ", בונה את החוסן החסידי. הוא ידע שאם יכתבו לרבי בכל עניין, הם יהיו קשורים מהשורש באמונה חזקה, ואזי יוכל להיות רגוע בנוגע לחינוכם. השורשים, אומר הרבי, משל לאמונה. אומנם הם נסתרים מעינינו, אך בהם תלויה החיות של העץ.

גוף האילן

לאחר שהאמונה בתוקפה, היא מצמיחה ו"מרחיבה" את גוף האילן – הגזע וענפיו. הם מסמלים את קיום התורה והמצוות בפשטות, כי כך ה' ציווה.

כשהיה רבי ישראל מרוז'ין ילד רך בשנים, ראה מבנה אימתני מוקף חומה וסורגים. שאל: "מהו המבנה הזה, ומדוע הוא נעול ומסוגר?" ענו לו שזהו בית כלא, והוא בנוי כך כדי שהאסירים לא יברחו. תמה ישראל הצעיר: "לשם מה צריך סורגים? הרי אפשר להרחיק את קערות המים לנטילת הידיים ממיטות האסירים, והם לא יוכלו ללכת לשום מקום!"…

גם ילדינו שומרים מצוות רבות. אישה חסידית שנכנסת עם זאטוטיה למכולת יודעת שאולי לא תצליח לעמוד בהחלטה לקנות רק מוצרים מהרשימה, וייתכן שלבסוף שובביה ינשנשו חטיף בהנאה. אך היא גם יודעת מתי הילדים לא ינסו לשדל אותה: כשתביא לידיעתם שהממתק אינו בכשרות מהודרת – היא לא תצטרך להתווכח, וגם לא ילוו אותה נקיפות מצפון באמירת ה"לא".

הרבי דיבר על כך עם רב שכתב ספר על מצוות הכשרות. "היכן מופיע בספרך הבסיס – שאנו שומרים כשרות כי הקדוש ברוך הוא ציווה אותנו?" שאל הרבי. הרב ההוא הסתמך על מחקרים שמוכיחים כי טוב ונכון לשמור כשרות, ויש היגיון בהפרדה בין בשר לחלב, למשל, כי הבשר מתעכל זמן רב ואילו החלב מתעכל מהר. אך לא זו הסיבה לאכילת מאכלים כשרים. אנחנו שומרים כשרות בגלל ציווי ה'! יש לקיים מצוות ב"קבלת עול", ורק לאחר שהמצוות נעשות באופן של "נעשה" – ציות למי שציווה אותן, יכול להיות ה"נשמע" – החיבור, השייכות, החיות וההבנה.

פירות

השלב האחרון והמרשים בחינוך, גידול הפירות, מוביל להשפעה על העולם כולו. כיצד מגיעים אליו?

גם זאת אפשר ללמוד מן העץ, שהוא מהנבראים היחידים המעניקים לזולת בלי לחשוב על תועלת אישית. מאז היותנו בגן הילדים חשבנו שהכבשה "נותנת לנו צמר", והפרה "נותנת לנו חלב". אך הרי הפרה מייצרת את החלב בעבור העגל, והכבשה מצמיחה את הצמר כדי להתחמם בחורף. שום בהמה במשק אינה חושבת עלינו…

בניגוד להן, העץ מצמיח פירות כדי שמהם יצמחו אילנות נוספים. אך לשם כך די להצמיח את גרעיני הפירות בלבד, ואילו בחלק המתוק של הפרי – אין שום צורך. אם כך, העץ מייצר את הפירות הנפלאים שלו בעבורנו – "ליהנות בהם בני אדם"!

אפשר, אפוא, להבין מדוע הפירות הם סמל להענקה גשמית ולהשפעה רוחנית על הזולת, בלי שאלות כמו: "ומה אקבל בתמורה?"

בחמישה–עשר בשבט אוכלים פירות, מקצתם מיובשים. אך את הפירות שלנו איננו רוצים "לייבש". להפך, כמו העץ נרצה להעניק לילדינו, לתלמידינו או לסביבתנו מתוך חיות של קדושה, כפי שמורה לנו הרבי מה"מ, שהוא מקור החיות לכל "בני האדם – עצי השדה".

עם שורשים איתנים של אמונה, גזע יציב וענפים מלאים מצוות ומעשים טובים נזכה לתנובת פירות רעננים, פירות שיטיפו עסיס מתוק לכל באי העולם ויקראו להם: "בֹּאוּ נִשְׁתַּחֲוֶה וְנִכְרָעָה… לִפְנֵי ה'" בגאולה האמיתית והשלמה עכשיו נאו!

באדיבות מגזין עטרת חיה

פרשת בשלח- שבת שירה/ אסתי פרקש

תְּהִי נַחְשׁוֹן,

תִּקְפְּצִי לַמַּיִם,

גַּם כְּשֶׁנִּרְאֶה שֶׁהַיָּם סוֹעֵר

וְהַכֹּל סָבִיב סוֹגֵר עָלַיִךְ.

תְּהִי נַחְשׁוֹן,

תִּקְפְּצִי לַמַּיִם,

גַּם אִם הַמַּיִם עָלוּ

וְהִגִּיעוּ עַד הַצַּוָּאר.

תְּהִי נַחְשׁוֹן,

תִּקְפְּצִי לַמַּיִם,

גַּם אִם זֶה נִרְאֶה

מַעֲשֶׂה לֹא רֵיאָלִי.

תְּהִי נַחְשׁוֹן,

תִּקְפְּצִי לַמַּיִם,

תַּאֲמִינִי שֶׁאִם ה'

הֵבִיא אוֹתָךְ לְכָאן

וְאָמַר לָךְ לַעֲבוֹר- אַתְּ תַּעַבְרִי!

תְּהִי נַחְשׁוֹן,

תִּקְפְּצִי לַמַּיִם,

תַּשְׁאִירִי אֶת הַשֵּׂכֶל בַּצַּד,

תַּשְׁתִּיקִי אֶת הָרְגָשׁוֹת,

וְתַקְשִׁיבִי לַצִּוּוּי הָאֱלֹקִי.

תְּהִי נַחְשׁוֹן,

תִּקְפְּצִי לַמַּיִם,

גַּם אִם הִתְחַלְּקוּ סְבִיבֵךְ

לְאַרְבַּע כִּתּוֹת שׁוֹנוֹת,

וְהַדֵּעוֹת עֲדַיִן חֲלוּקוֹת.

תְּהִי נַחְשׁוֹן,

תִּקְפְּצִי לַמַּיִם:

"ה' יִלָּחֵם לָכֶם,

וְאַתֶּם תַּחֲרִישׁוּן".

תְּהִי נַחְשׁוֹן,

תַּאֲמִינִי… תַּבְטִיחִי…

תִּקְפְּצִי לַמַּיִם,

וְתִרְאִי אֶת הַנֵּס- מוּל הָעֵינַיִם.

תְּהִי נַחְשׁוֹן,

וְתָשִׁירִי אֶת שִׁירַת חַיַּיִךְ:

"אָשִׁירָה לַה'…

זֶה אֵלִי וְאַנְוֵהוּ,

אֱלֹהֵי אָבִי וַאֲרֹמְמֶנְהוּ".

לע"נ סבי ר' ברוך בן חנה

להצטרפות לקבוצה השקטה שירת הלב👇

https://chat.whatsapp.com/GPujXoJp30oEtCTltrc2zj

שבת שלום

אסתי

קולה של אמא משרה ביטחון

אימא יקרה, זכרי: בעבור ילדייך, הקול שלך הוא הצליל היפה ביותר בעולם. הם לא רוצים לשמוע זמרת מפורסמת עם קול זמיר, הם רוצים לשמוע את אימא. בעבורם, הקול שלך יוצר מקום הכי בטוח ונעים שיש.

שיר ערש בהתאמה אישית: הרגעים שלפני השינה הם הזמן העוצמתי ביותר לטעת בילדים ביטחון ושלווה. קחי מנגינה פשוטה ומוכרת, ו"הלבישי" עליה מילים של מחמאות לילד: "איזה ילד מתוק הוא שניאור, פניו מאירות באור, כמה יפה הוא סידר היום בבית את כל הקניות…". גם אם אינך משוררת דגולה, וזה לא בדיוק מסתדר עם המנגינה או החרוזים – זה בסדר גמור. המילים הללו, כשהן עטופות במנגינה של אימא, חודרות ישר לתת–מודע, נחרטות בלב ובונות את הביטחון העצמי של הילד.

ניגון לכל זמן ועת 

השכמה: היום שלנו מושפע מאופן ההתעוררות. במקום להעיר בלחץ, התחילו את הבוקר בשירים שמעניקים אנרגיה של קדושה. למה זה חשוב כל כך? כי הניגון הראשון שנכנס לאוזניים בבוקר קובע את הטון לכל היום. שימו שירי "מודה אני" או ניגוני שמחה קצביים. גם כשמסדרים את הבית או מכינים כריכים – המוזיקה הופכת את המטלות הטכניות לעבודת ה' בשמחה, וממלאת את הבית באווירה חיובית שדוחה כל עצבות.

לפני כניסת השבת ואחרי צאתה: ביום שישי, כשהלחץ עולה, שימו ניגונים רגועים או שירי שבת שמכניסים לאווירה. במוצאי שבת שברו את תחושת החולין ופתחו את השבוע החדש בניגוני דבקות ואנרגיות טובות של אמונה וביטחון ("אל תירא עבדי יעקב", "המבדיל").

בשולחן השבת: זה הזמן היחיד בשבוע שבו כולם יושבים יחד בלי מסכים, בלי רעשים והפרעות, והלבבות נפתחים. שירו יחד שירי קעמפים אהובים שהילדים מכירים, ניגוני דבקות מרגשים, ותנו לכל ילד לבחור ניגון שהוא אוהב. זה הזמן שבו המשפחה מתגבשת והופכת ליחידה אחת. אפשר גם לשחק משחקי ניגונים לפי האל"ף–בי"ת ועוד.

זמן איכות נשי: בזמן "רעווא דרעווין", כשהבנים והגברים נמצאים בבית הכנסת, זו הזדמנות נפלאה לנגן בבית עם הבנות והילדים הצעירים ניגונים ושירי משפחה. אפשר לתת לבנות לחבר ריקוד, ליצור "הופעה" משפחתית ולנצל את הזמן הזה להתעלות משותפת של קדושה ושמחה.

בדרכים: נסיעות ארוכות יכולות להיות זמן מתיש של מריבות במושב האחורי או זמן קסום של גיבוש – אם תשמיעו ברכב שירים שכולם אוהבים. אם הילדים נוסעים בהסעה או בתחבורה ציבורית, ציידו אותם בנגנים עם תוכן איכותי וניגונים. כך הדרך עוברת מהר יותר ובשמחה רבה יותר.

בהתאם לעונה: הלוח החסידי מכתיב לנו את הקצב בבית. השמיעו ניגונים בהתאם לתקופה בשנה: באלול ננגן את ניגוני הימים הנוראים המרטיטים; בחנוכה את ניגוני "הנרות הללו" ולקראת פסח ניגונים הקשורים לפסח וכן הלאה. המוזיקה מכניסה מייד לאווירה ומחברת את הילדים למהות הרוחנית של התאריך החסידי שחל באותו יום, בלי צורך בהסברים ארוכים.

תיבת נח: ניגוני חב"ד בלבד

כדאי לזכור שבניגוני חב"ד יש עושר עצום. הרפרטואר בימינו הוא רחב, ובניגוני חב"ד עצמם יש מגוון סגנונות רחב, כדי שכל ילד יוכל להתחבר לסגנון שהוא אוהב. מכיוון שגדלתי בבית כזה, שבו שמעו רק ניגוני חב"ד, אני יכולה להעיד: מעולם לא הרגשתי שחסר לי משהו. להפך, כולי תודה להוריי שנטעו בנו עיקרון זה ששמר על הנשמה שלנו עדינה ומחוברת.

שירי תניא ומשניות: הדרך הקלה ביותר ללמוד בעל–פה היא דרך השירה. שימו ברקע שירי תניא, פרקי משניות או פסוקים, והילדים יקלטו את המילים הקדושות תוך כדי משחק, בלי מאמץ כלל. לר' אלאור ולנר יש זכויות רבות בכך, ואפשר לרכוש דרכו בקלות את פסי השמע במחיר סמלי ולהפוך את הבית ל'זאל מזמר'.

טכנולוגיה בשירות הקדושה: אולפן ביתי

אחד הנכסים היקרים ביותר למשפחה הוא הקלטות של שירים משותפים שתמיד נעים להשמיע שוב ושוב (לצרכים פנימיים – אפשר שישירו גם הבנים וגם הבנות). כשמדובר באירוע גדול ורוצים להשקיע, אפשר להקליט באולפן מקצועי, אבל ממש לא חובה. היום הטכנולוגיה הביתית מאפשרת לנו ליצור בקלות מול המחשב, עם רמקול ומיקרופון פשוט שכבר מותקנים.

שיר לכל שמחה: יש בר מצווה? חלאק'ה? יום הולדת? קחו פלייבק פשוט, הקליטו את בני המשפחה מברכים או שרים שיר בחרוזים שחיברתם. זה לא חייב להיות מקצועי, אבל השירים האלה נחרטים בלב לעד.

שיר לנסיעה לרבי: מתכוננים לנסיעה לחצרות קודשנו? הקליטו שיר משפחתי שמכין את הילדים לנסיעה, עם הכיסופים והציפייה לראות את המלך. זה פרויקט שיכול להעסיק את הילדים זמן ממושך, החל משלב כתיבת המילים, ממשיך דרך חיבור הניגון ועד להפקה הטכנית. זו מזכרת שנשארת לנצח והופכת את ההכנה לחוויה.

שירים במציאות מאתגרת: כשיש קושי או משבר, במקום לדבר עליו ולחפור בו, אפשר פשוט לשיר אותו. ניגון של ביטחון, ששרים יחד, יכול להמיס פחדים וחרדות ביעילות רבה יותר מכל שיחה שיש בה פנייה אל ההיגיון.

* * *

זכרו, שירים נחרטים בזיכרונם של ילדים צעירים ואינם נשכחים לעולם. הילד אולי ישכח מה אמרת לו, אבל הוא לא ישכח מה שרת לו. וכפי שהרבי מה"מ אומר ומדגיש בדבר מלכות פרשת בשלח: "כשם שביציאת מצרים 'מובטחות היו צדקניות שבדור שהקב"ה עושה להם נסים והוציאו תופים ממצרים', כך גם בהגאולה מגלות זה האחרון, שנשי ישראל הצדקניות… ביחד עם התפלה, הבקשה והדרישה מהקב"ה שיביא את הגאולה תיכף ומיד ממש, שהיא מתוך רגש של צער ומרירות ('מרים על שם המירור')… חדורות הן (גם ובעיקר) ברגש השמחה, ושמחה גדולה ביותר שבאה לידי ביטוי בהשירה, מצד גודל הבטחון ש'הנה זה (המלך המשיח) בא', וכבר בא!"

השירה שלנו בבית היא לא רק הווי, היא הכלי שלנו לזרז ולהביא את הגאולה.

באדיבות מגזין עטרת חיה

תעודות – מבט של מורה:

אני מתמתחת, משפשפת את העיניים, שכבר כואבות מההסתכלות בצג המחשב, הולכת למטבח, מכינה לעצמי כוס קפה שלישית ללילה זה. אחר כך אני מעיפה מבט מהיר על המדפים, אולי נשאר משהו טעים לנשנש ליד הקפה? אחר כך מחליטה שלא. אין שום סיבה שאשמין רק בגלל התעודות. מה, עונש כפול? במיוחד כשאני חוזרת לפינת המחשב, מזהה לידו שקית ריקה של במבה ופירורי עוגת בראוניז משבת. כבר שכחתי שאכלתי אותן…

אני מתיישבת חזרה, מתלבטת לרגע אם לברך על הקפה או לא. אחר כך לוגמת לגימה חמה ומנחמת, נכנסת שוב לקובץ. סביבי על השולחן ערמות–ערמות של מבחנים ומבדקים ועבודות שדחיתי עד הלילה. כבר בדקתי אותם, עדכנתי את הציונים, נשאר רק לכתוב הערכות.

החלק הקשה ביותר בתעודה, במחשבה שנייה.

התעודה של אפרת היא מן המשימות הקלות. תעודה משעממת של 'טוב מאוד' ו'מצוין'. גם ב'הליכות' הכול א', מתוקה שכמוה, מושלמת. אילו רק אפשר היה לשכפל אותה. מתחשק לי לכתוב לה את זה בהערכה, אבל זה לא מתאים, אז אני ממלאת כמה שורות על נחת ומידות טובות, כותבת שהיא נעימה לחברות ומצטיינת ותורמת הרבה לשיעור. לא קשה לכתוב לה.

אחריה מגיעה התעודה של ליבי. חיוך סלחני עולה על פניי כשאני חושבת על הפרצוף המנומש, השובב שלה. תמיד היא מצליחה להתחמק, גם מעונש וגם ממטלות משעממות. הציונים שלה אינם מפתיעים אותי, וגם אותה ואת הוריה מן הסתם לא יפתיעו. אני ממלאת לה בחיוך כמה שורות נחמדות על חיוך מאיר ואהבת ישראל, תורמת לכיתה בשמחה ובזריזות… אחר כך מוסיפה במילים עדינות, לא מבהילות: יש לך כוח רצון ופוטנציאל, למידה בשיעור והכנת העבודות יעזרו לך לקבל ציונים טובים יותר.

יעלי.

אני מביטה בתעודה של יעלי ונאנחת.

'מספיק' בחשבון, 'מספיק' בתורה, 'מספיק' בנביא. 'טוב' בהנדסה ועוד 'טוב' אחד בהבנת הנקרא. רק בספורט יש לה 'טוב מאוד' וגם בציור. שני מקצועות שבהם המורות נותנות אותו ציון בדיוק לכל תלמידה, בלי לבדוק אפילו. סוג של העתק הדבק. יש לה אפילו תיאוריה, למורה לספורט. לא כל אחד גמיש מספיק, זה לא תלוי בו. אז למה להרוס לו את התעודה?

אני לא מסכימה איתה. מה זאת אומרת? יש גם ילדים שלא טובים בחשבון. אולי ניתן לכולם טוב מאוד כי מה הם אשמים? כמו שבחשבון אני דורשת מילדות להתאמץ, ואם לא הצליחו אני מורידה ציון, ככה גם בספורט, לא?

אבל אני לא הסגנית, ואיש לא שאל אותי מה דעתי, אז אני לא אומרת אותה, רק שותקת. ואולי זה באמת מקנאה. כמה כיף לכתוב לכולן 'טוב מאוד' ו'עובדת יפה בשיעור חשבון'…

מה אני עושה עם יעלי?

התלמידה הזאת נוגעת לי בלב.

היא השתדלה כל כך השנה, רצתה כל כך. לא הצליחה כלל…

אילו היו שוקלים את המאמצים של כל כיתה ד' שלי, וכנגדם את המאמצים של יעלי, הייתה מכריעה את כולן. ועוד בלי לדבר על אלו שהאימהות מתאמצות בשבילן. מפונקות קטנות.

חבל שאני לא יכולה לתת לה ציון לפי מאמץ. אפילו עשר היה נמוך מדי.

אני עוברת שוב על הציונים, מנסה לחשוב איך אפשר להעלות לה קצת. אי אפשר. גם ככה הייתי אמורה לכתוב 'בלתי מספיק', אבל לא הייתי מסוגלת. ה'מספיק' עוד מפרגן לה.

בתחילת השנה היא ניגשה אליי, מספרת לי בעיניים נוצצות שהחליטה השנה להיות תלמידה טובה. "אבא אמר שאם תהיה לי תעודה טובה, אני אוכל ללכת לבית הספר לרופאים. אני כל כך רוצה להיות רופאה!"

אני מחייכת, מופתעת. עוד לא מכירה. בוחנת את חולצת התלבושת הישנה, המשופשפת, המקומטת. את השיער שאסוף בקוקו מקורזל, מסתיר הרבה קשרים.

"התכוננת לשנת הלימודים?" אני מבררת בחיוך.

היא מהנהנת ברצינות גמורה. "בטח, המורה. תלשתי מכל המחברות את מה שהיה מקושקש. עכשיו יש לי פה," היא מצביעה על תיק בד ישן, "מלא מחברות ריקות. ואח שלי גם נתן לי קלסר ועט!"

יש לה עט, ועליו כיתוב, פרסומת של באזר כלשהו, וגם קלסר קרטון של ארכיונים, משומש במצב לא רע. אני מתפעלת בחיוך זהיר, מנסה להבין את הסיטואציה. סביבי הרבה ילקוטים חדשים, מנצנצים, עם סט של קלמר תואם ועוד תיק קטן שומר חום לאוכל. "ספרי לימוד יש לך?" אני מבררת.

היא מספרת לי על השכנה שלה. היא ביקשה ממנה את הספרים שלה, כי היא כבר עולה לכיתה ה'. הם יפים, והיא כבר כמעט גמרה למחוק את כל מה שכתוב. היא רוצה ללמוד בעצמה.

בחדר מורות אני מנסה בזהירות לגשש על יעלי, מתיישבת ליד המורה של שנה שעברה.

"סיפור קשה ומייאש," היא נאנחת. נשמע יותר כמו אנחת רווחה על כך שהיא כבר לא מורה שלה. "אבא מובטל, לא ממש מתפקד. אימא חולה, אין לי מושג במה. כל האחים הגדולים שלה כבר נשרו מזמן מבית הספר. חלק עדיין על הברזלים, חלק כבר פושעים. הבכור בכלא."

"וואו," אני מצטמררת. "היא הגיעה מלאת רצון טוב!"

"היא נשמה טובה…" עמיתתי לעבודה מחייכת בסלחנות, "אבל אין לה הרבה סיכוי. זה רק עניין של זמן עד שגם היא תישבר. יש לה כנראה קושי כלשהו, אולי אפילו יותר מאחד. היא עדיין לא ממש קלטה את הקריאה, וגם עולם המספרים הוא חידה בשבילה. אני אומרת לך, גם אם היא הייתה באה מבית מתפקד, שבו אבא ואימא יושבים איתה על שיעורי בית ולוקחים לה מורה פרטית, היה לה קשה. וכמו שהחיים שלה נראים, פלא שהיא לא פנויה ללמידה?"

אני נאנחת. עוד לא ממש הכרתי אותה, וכבר אני מרחמת.

"לא עשו לה אבחון?" אני נזכרת לשאול אחרי יומיים, שבהם הספקתי לנסות לבדוק את הקריאה שלה וגיליתי איך העיניים שלה ממצמצות ואיך היא לא מבדילה בין חולם לשורוק.

"עשו לה אבחון?" היא מגחכת, "תשאלי אם הכינו לה סנדוויץ'…"

אני לא שואלת, יודעת. יעלי אהובה על רוב בנות הכיתה, והן מכבדות אותה באוכל שלהן. במיוחד המפונקות שאינן מצליחות לסיים את כל הסנדוויץ' העבה שאימא הכינה. היא לא בררנית. אוכלת כל לחם עם כל ממרח. ממש אחראית "בל תשחית" בכיתה שלנו. כמה עצוב.

אחרי השבועיים הראשונים, שבהם השתדלה להעתיק בכתב חרטומים שחורט חזק על המחברת, לפתוח ספרים ואפילו לפתור תרגילים, אני רואה אותה מתחילה להישבר. אין לה מושג איזה דף שייך לאיזו מחברת. העט הולך לאיבוד, והעמוד בספר שממנו היו צריכים לגזור את המשפטים להתאמה, חסר. כנראה השכנה מכיתה ד' של שנה שעברה כבר השתמשה בו.

היא מיואשת, דוחפת את השולחן קדימה, נותנת לכל הבלגן להתפזר סביב. "נמאס לי!"

אני אפילו לא כועסת, רק מנסה לעצור את הדמעות שעולות לעיניי. ילדה קטנה כל כך שמתמודדת עם חיים שגם מבוגר לא היה מצליח להתמודד איתם.

אני מניחה יד על הכתף שלה, מתכופפת. "זוכרת שרצית להיות רופאה?"

היא מביטה בי, מהנהנת בעצב.

"אני אעזור לך," אני מבטיחה. בזמן שהבנות גוזרות את המשפטים מהספר במספריים חדשים וורודים, אני יורדת למזכירות, מצלמת לה את העמוד המתאים. היא מקבלת את הדף במבט נחוש, לוחשת תודה. אין לה מספריים, וזה בכלל לא מלחיץ אותה. במיומנות של שורדת היא מקפלת את הדף, מחזקת את הקיפול בציפורניים ארוכות, מלקקת. הדף נחתך מדויק וישר, יחסית. ההתאמה של כל משפט למקום המתאים בספר מלחיצה אותה הרבה יותר. אחרי כמה ניסיונות תוהו להבין מה כתוב היא פשוט מטיילת בכיתה, בודקת בספרי החברות שלה. עד סוף השיעור גם לה יש עבודה מושלמת.

היו עוד כמה רגעי ייאוש. היו רגעים שבהם גם אני כמעט נשברתי. אבל החלום להיות רופאה העמיד אותה על הרגליים בכל פעם מחדש. לה לא היה קל וגם לי לא. בין כל הדברים שלא אבחנו אצלה, יש כנראה גם קושי כלשהו של קשב, כי היא לא מצליחה לשבת בשקט אפילו עשר דקות, תמיד משהו נופל או מתנדנד או נשפך לידה.

אבל היא ממשיכה להחזיק בשיניים, ממש.

אני מביטה במבחן בחשבון, בציון שמתנוסס עליו. 43.

היא למדה בכל רגע פנוי, ממש. ביום שלישי אחד, אחרי אספת צוות מייאשת, מצאתי אותה בכיתה מסתובבת הלוך ושוב ומשננת תרגילים בעל פה. "אני כבר הולכת, מבטיחה, המורה! פשוט בבית האחים שלי עושים רעש, ואני לא מצליחה ללמוד…"

אילו רק יכולתי, הייתי משנה לה את הציון. נותנת לה מאה עגול על השתדלות והתמדה והמון כוח רצון. אבל קולה של הסגנית שלנו לוחש לי בראש: "תעודה היא מסמך מחייב. מוכר. היא חייבת להיות מדויקת. אנחנו לא יכולים לעבוד לא על ההורים ולא על בית ספר אחר, שאולי יסתמך על התעודה הזאת כדי לקבל את הילדה אליו! תפרגנו לה בהערכה…"

בהחלט פרגנתי בהערכה. כתבתי לה מה אני באמת חושבת עליה. "יעלי, את לוחמת אמיתית. אינך מוותרת לעולם, גם אם קשה. יודעת מה את רוצה ומוכנה לעשות הכול כדי שזה יקרה!"

אבל יעלי מתקשה בקריאה, איני יודעת מתי ואם בכלל היא תקרא את ההערכה שלה. את ה"מספיק" היא תראה מייד. ואני הבטחתי שאעזור לה להגשים את החלום שלה להיות רופאה.

שבועיים עוברים.

התלמידות מנסות ממש להצליח בלימודים ולהתנהג יפה, אינן יודעות שהתעודות כבר כתובות מזמן, מחכות במשרד של המנהלת על השולחן… בכל בוקר אני רואה את יעלי מתאמצת, נושכת שפה. חורטת בדבקות במחברת ומתיישבת על הגדר בדרך הביתה להכין שיעורי בית. ליבי יוצא אליה. הידיעה שבתעודה שלה רשמתי לה "מספיק" נותנת לי תחושה של בוגדת.

יום קבלת התעודות מגיע סוף–סוף. מתח בכיתה. אני מחזיקה את הגיליונות המרגשים בידיי, עדיין לא מחלקת. מנסה להסביר לכיתה ולי שהעיקר הוא ההשתדלות והמאמץ, לא משנה כל כך מה הציון בתעודה. "טוב" שהתאמצו עליו שווה יותר מ"מצוין" שהגיע בקלות, אני מנסחת סיסמה. הן לא ממש מקשיבות, רוצות כבר להציץ בתעודה. רק אפרת הטובה שואלת: "אבל אם התאמצו אז בטח יקבלו מצוין. 'יגעתי ומצאתי תאמין', לא?"

מה שנכון – נכון.

הבנות נכנסות אחת–אחת לפי התור, מקשיבות לי מעט, בעיקר עסוקות בתעודה. אף אחת מהן אינה מופתעת מהציונים שלה. מי שטובה, טובה. מי שלא התאמצה, יודעת את זה.

יעלי נכנסת בין האחרונות. היא מביטה בי בשקיקה, מושיטה יד. אלף מילים שהכנתי לרגע הזה מתנדפות באוויר. אני פשוט מושיטה לה את התעודה, שותקת.

היא פותחת אותה בלהיטות, מקמטת מצח כשהיא מתאמצת לקרוא מה קיבלה באיזה מקצוע. אחר כך היא מרימה את עיניה, מחייכת. "אולי בסוף אני באמת אהיה רופאה!"

אני שמחה שהיא לא מתייאשת למרות התעודה העצובה, תוהה איך. "אהבת את התעודה?" אני מבררת בזהירות.

היא מהנהנת, מגרדת בראש רגע. "היא תעודה טובה."

"אני שמחה שאת חושבת ככה." אין לי מושג איך המילים יצאו מפי בכלל. "מה את חושבת על הציון בחשבון?"

היא מעיפה מבט חוזר בתעודה, מתחייכת. "המורה כתבה לי מספיק, וזה נכון. אני באמת חושבת שלמדתי מספיק. המורה יודעת, למדתי המון! תודה שהמורה שמה לב!"

תעודות – מבט של אימא:

חיים שלי הוא ילד של נחת, ברוך ה'. מהילדים שכיף ללכת לאספת הורים שלהם. יושבים שעה בחוץ כדי להיכנס ולראות את המורה מחייך, מספר לנו עד כמה הבן שלנו לומד טוב, מתפלל טוב, נהדר עם החברים ומכבד את המורים. הוא משתדל להגיע למקומות הראשונים בכל מבחן, חידון או מבצע, ובלב הטהור שלו תמיד שם לב למי חסר משהו, איזה חבר בודד.

ילד של נחת, בלי סוגריים.

המנהל, באחת השנים, התבטא: רק תשכפלו לי אותו…

התעודה שלו, כמו שכבר הבנתם לבד, היא תעודה משעממת, כולה מצוינים וטוב מאודים, אל"ף–אל"ף בהליכות וכו'. אני לא מתלוננת על התעודה, אם למישהי, חס ושלום, נשמע ככה. פעמיים בשנה, כשהוא נותן לנו לחתום עליה, אנחנו אומרים "מזמור לתודה" ותורמים כסף לצדקה.

כשחיים הגיע לכיתה ה', נכנס לתלמוד תורה מורה חדש, מהניילונים. ילדון ממש שהתחתן אתמול. הוא קיבל חינוך של כיתה ה', לא פחות. היו הורים שהתנגדו מאוד, לא הבינו למה הכיתה של הילדים שלנו צריכה להיות שפן ניסיון של המערכת. קודם שיתנו לו מילויי מקום או שעות של מורה מקצועי. אחרי שיוכיח את עצמו, אפשר יהיה לשלב אותו בחינוך! הם אפילו בחרו נציגים ושלחו משלחת למנהל. לא התערבתי. חשבתי לעצמי, כדאי לתת למורה הזדמנות להוכיח את עצמו. אולי הוא בסדר? יש כאלו שנולדו להיות מורים, אינם צריכים הכשרה בכלל. אם יהיו בעיות, אז נעשה בלגן.

לא החליפו אותו. הנציגים אמרו שהמנהל הסביר למה הוא אולץ לשבץ אותו דווקא ובכיתתנו דווקא. הבטיח שהוא יהיה עם יד על הדופק בכל הנוגע לכיתה הזאת.

לא היה בשביל מה. המורה הצעיר הצליח מעל ומעבר למשוער. הילדים היו מרותקים בשיעורים, משולהבים במבצעים שהוא ארגן, ומעולם לא היה להם טוב כל כך מבחינה חברתית. חיים היה חוזר מהלימודים בכל יום עם עיניים נוצצות, ופותח ספרים ועושה כל מיני משימות אתגר שהרב דאג לסדר לתלמידים החזקים, שגמרו תמיד את שיעורי הבית עוד בכיתה.

ואז הגיעה התעודה. לא היו לי ציפיות לתעודה אחרת, כי התעודה של חיים הייתה גם ככה תמיד מעולה, אבל המורה הזה הצליח להפתיע גם אותי. הציונים היו כרגיל עשר ותשע, וההנהגה הייתה מעולה. בהערכה המילולית למטה, המקום הזה שבו המורה כותב מדי שנה: "חיים, אתה תלמיד טוב מאוד ומשתתף יפה בשיעור, נעים לחברים וכו'…" – שם היה כתוב ככה:

"חיים המתוק, נהניתי לראות אותך עומד על שלך בוויכוח שהיה לנו בכיתה על 'ארבעת השומרים', והתפעלתי מהידע הרב שצברת בכל הנושא של דגי נוי! חוש ההומור שלך מצוין, ואתה יודע להשתמש בו בדיוק במינון הנכון כדי לגרום לנו לחייך בלי לפגוע באף אחד חס ושלום. תמשיך להיות חסיד, ירא שמיים ולמדן, אתה אחד מעמודי התווך של הכיתה שלנו, חיל!"

התרגשתי ממש. אני מקווה שאתם מבינים למה. בכל מקרה אשמח להסביר: המורה הזה באמת ניסה להכיר את הבן שלי. הוא לא סימן לעצמו "וי" על השם של חיים, ילד מושלם שאינו עושה בעיות ותמיד יציל אותו אם הכיתה לא תדע כלום. באמת היה חשוב לו לדעת מה הבן שלי אוהב, במה הוא מתעניין, איזו תכונה ייחודית יש לו מלבד ה"ילד טוב" שבו.

התרגשתי ממש ונתתי צדקה, כתבתי לרב עד כמה התעודה ריגשה אותי. עכשיו נשאר לי רק להתפלל שהוא יעלה איתם לכיתה ו'. מגיע לנו, לא? אחרי הכול אנחנו היינו שפני הניסיון…

תעודות – מבט של תלמידה:

תעודות הן דבר מלחיץ. כל תלמידה די חוששת מהתעודה, אלא אם כן היא מושלמת כזאת, שרק צריכה לראות את השורות הישרות של התשע והעשר שלה. מאלו שבוכות למורה בגלל תשעים ושמונה במבחן…

אז אנחנו משתדלות ומתפללות, וניגשות בלב הולם לראות מה כתבו לנו שמה. אפילו אלו שמעמידות פנים שלא אכפת להן, אכפת להן מאוד. לפעמים הן אפילו מפחדות מהתעודה יותר מאלו שנושכות את השפתיים וכוססות את הציפורניים. זו רק הדרך שלהן להרגיע את עצמן.

בכיתה ו' קיבלנו את המורה רוחמה, שם בדוי כמובן. היא כבר ממש מורה של הכיתות הגבוהות, עם קול בס ומינימום של חוש הומור. אחרי השבוע הראשון, שבו היו הרבה שיעורי פתיחה של כל מיני מקצועות וגם ח"י אלול ועוד, היא אמרה לנו פתאום: "אני רוצה לדבר אתכן על התעודות." כמעט התעלפנו. ראש השנה עוד לא היה, מה תעודות?

אז היא הסבירה לנו שאנחנו אלו שכותבות את התעודות שלנו. כל אחת כותבת את שלה. היא רק מקלידה בסוף את הנתונים. היא הראתה לנו טבלאות בקלסר מיוחד, טבלה לכל נושא. היו כתובים שם מראש כל המבחנים. נגיד בתורה: מבחן בראשית, עבודת סיכום בריאת העולם, בוחן תאריכים במבול…

למטה הייתה עוד טבלה קטנה של שיעורי בית והשתתפות או הפרעה בשיעור.

בטבלה לא היו שמות, רק מספרי תעודת זהות. היא ביקשה ממנו ללמוד את מספר הזהות שלנו בעל פה, הזכירה לנו בקצרה איך עושים ממוצע, והשאירה את הקלסר על מדף בארון הכיתה. יכולנו פשוט לגשת אליו מתי שנרצה.

עמדנו סביבו המומות, יכולות פשוט לראות מה הולך להיות כל השנה. הציון הצפוי לא היה סוד, כי אנחנו רשמנו אותו. כשהמורה החזירה מבחנים, היא הכניסה את הציונים לקלסר. גם כשבדקה שיעורי בית ומישהי לא הכינה, היא נאנחה, לקחה את הקלסר, סימנה במקצוע המסוים ואמרה לה, "זה את רשמת, כן?"

הזיכרון שלנו קצר, ככה מתברר. לפעמים הייתי מגיעה בלי שיעורי בית, בטוחה שזו פעם ראשונה, ממש לא נראה לי שאי פעם שכחתי ש"ב בהבנת הנקרא, למשל. ואז אני ניגשת לקלסר ומגלה שדווקא שכחתי, כבר פעמיים, ממהרת להכין לפני שהמורה תבוא.

כל המורות אומרות תמיד שאנחנו אלו שכותבות את התעודה, אבל אצלה זה פתאום היה מוחשי כל כך! ההתנהלות הזו גם נתנה לנו תחושה של אמון ושל בגרות. המורה אינה צריכה להסתיר את פנקס הציונים שלה מאיתנו, הכול כתוב, הכול שקוף. לשום בת לא הייתה הפתעה כשקיבלה את התעודה, ואם כבר, היו בנות שהופתעו לטובה, כי המורה באמת השתדלה לעגל את הממוצע כלפי מעלה, בחסד וברחמים.

ככה שיכול להיות שציון שמונה, שאצל מורה אחרת היה מעצבן (למה היא לא יכלה לפרגן תשע?), אצל המורה הזאת, כשידענו שבאמת מגיע לנו שבע, הוא שימח אותנו, מאוד.

בכיתה ז' כבר הייתה לנו מורה אחרת, שנהגה כמו כל המורות שבעולם, והרגשתי שזה מפריע לי, שאני לא באמת יודעת מה קורה איתי, אז התחלתי לסמן לי ביומן. היה לי עמוד לכל מקצוע, וכתבתי בו ציונים ופעמים שלא הכנתי שיעורי בית, לדוגמה, וזה נתן לי המון ביטחון, כי ידעתי בערך איפה אני עומדת.

נראה לי שהשיעור שלמדנו אצל המורה רוחמה היה חשוב לנו לכל החיים, ונתן לנו המון ביטחון בעצמנו ובלמידה שלנו.

באדיבות מגזין עטרת חיה

היום!!

https://us06web.zoom.us/j/87433890784

קוד 770

ניתן להאזין גם דרך הטלפון

במספר 03-9786688

מקישים קוד פגישה: 87433890784 ואחר כך #, שוב #,

סיסמה: 770 , #

כדאי להגיע, לחזק ולהתחזק!!

‏להצטרפות לקהילה שלי ב-WhatsApp:‏ https://chat.whatsapp.com/IqqzpvaZRid0LUyEttgkMr?mode=ems_wa_c

לבעלות כרטיס מלכתא נשלח קוד קופון

אם לא קבלת, צרי קשר עם מזכירות הארגון: 055-6884501

https://tickchak.co.il/98323

***

מוזמנת לקחת חלק בפעילות העניפה של הארגון

והשתתפות בהגרלה על פרס יקר ערך

שותפות

* * *

הכנסי לאתר שלנו,

שפע של תכנים איכותיים, שיעורים, התוועדויות והפקות מולטימדיה

אתר נשי חבד צפת

חודש ש תהיינה ב שורות ט ובות שמח וצומח!

"כי האדם עץ השדה"- מבאר לנו הרבי כי האדם נמשל לאילן

כיון שהוא צומח כל העת.

תכליתו של העץ להוציא פירות

ופירי פירות רבים וטובים ככל האפשר.

גם מהיהודי נדרש שיהיה בצמיחה מתמדת

בחינת מוסיף והולך בשלשת העמודים-

תורה תפילה וגמילות חסדים.

והקב"ה מעניק את כל הכוחות הנחוצים

כדי שנפעל בכל האמור בשמחה ובטוב לבב.

בנפלאות הצמיחה מוסיפה והולכת…

מוגשת כאן הצצה לפעילות הסניפים בחודש החולף…

בברכת חודש טוב ומבורך

מירי שניאורסון – נפלאות️️️

שִׁיר שֶׁל יוֹם #253

לַעֲשׂוֹת לְךָ נַחַת

כְּתִיבָה: וועלוועל׳ה קריצ׳בסקי

בְּאַרְבַּע רוּחוֹת

שְׁלוּחִים וּשְׁלוּחוֹת

מוֹסְרִים אֶת הַנֶּפֶשׁ

וְאֶת כָּל הַכּוֹחוֹת

עוֹשִׂים עוֹד פְּעֻלָּה

לְהָבִיא הַגְּאֻלָּה

וּבַלֵּב פְּנִימָה

בּוֹעֶרֶת מִשְׁאָלָה:

שֶׁנִּזְכֶּה רַבִּי

לַעֲשׂוֹת לְךָ נַחַת*3

בְּמַאֲמָרִים וְשִׂיחוֹת

אִגְּרוֹת וְהַנָּחוֹת

אנ״ש וְהַתְּמִימִים

מַשְׁקִיעִים אֶת הַמֹּחוֹת

מַהוּ הָאוֹצָר

אִם לְהָבִין אֶפְשָׁר?

אַךְ בִּשְׁבִילָם עִקַּר

וְזֶהוּ הַדָּבָר:

שֶׁנִּזְכֶּה רַבִּי

לַעֲשׂוֹת לְךָ נַחַת*3

לרישום לחצי על הקישור –

https://drive.google.com/file/d/1mE9IpYHSBzzf-_6jCckVGHaUOZDu94sC/view?usp=sharing

*שבת יתרו -*

בתוכנית-

הרב דיסקין

הרב שוויכה

הרבנית רחל הנדל

הגב' רחל בולטון

הגב' זיזי קוג'מן

הגב' חני מרזל

הגב' שרה זילברשטרום עם הגב' דקלה דנינו

הגב' שרה רבקה ששונקין

הגב' שוויכה

יפוש ובנותיה

במוצ"ש המופע מחפשת

*שבת משפטים -*

בתוכנית-

הרב גלוכובסקי

הרב מני רוט

הרב אלי וולף

הגב' זיזי קוג'מן

הגב' יהודית נפרסטק

הגב' חני מרזל

הגב' שרה זילברשטרום עם הגב' דקלה דנינו

הרבנית הינדה גערליצקי

יפוש ובנותיה

במוצ"ש המופע מחפשת

בשתי השבתות –

* שמרטפיות לתינוקות

* שי לכל אחת ועוד הרבה הפתעות…

מחכות לכן באהבה

..חִבָּה יְתֵרָה נוֹדַעַת לָהֶם תָּמִיד.. אֲשֶׁר תָּבַע מֵהֶם וְהַתִּקְוָה וְהַבִּטָּחוֹן אֲשֶׁר בָּטַח בָּהֶם.. ממכתב הרבי לי׳ שבט

שִׁיר שֶׁל יוֹם #252

חיבה יתרה

כְּתִיבָה: וועלוועל׳ה קריצ׳בסקי

אוֹהֵב אוֹתִי בְּכָל מַצָּב

לֹא יַעֲזֹב וְלֹא עָזַב

מְלַוֶּה אוֹתִי תָּמִיד

מְאַחֵל לִי טוֹב עַכְשָׁו

נִרְאֶה נִגְלֶה וְלֹא מֻרְכָּב

אֲנִי אֶצְלוֹ כְּמוֹ בֵּן יָחִיד

רַבִּי אֲנִי אוֹהֵב אוֹתְךָ

רַבִּי רוֹצֶה לִהְיוֹת שֶׁלְּךָ

רַבִּי בְּנַחַת לְהַרְווֹת

לְמַלֵּא וּלְהַגְשִׁים

אֶת כָּל הַתִּקְווֹת

שׁוּב תּוֹבֵעַ עוֹד וָעוֹד

שֶׁאֲנַצֵּל אֶת הַכּוֹחוֹת

לְהָאִיר אֶת הָעוֹלָם

בּוֹטֵחַ בִּי בַּיְּכוֹלוֹת

שֶׁעוֹד אַגִּיעַ לִגְדוֹלוֹת

וְאָבִיא ת׳גאולה

רַבִּי אֲנִי אוֹהֵב אוֹתְךָ

רַבִּי רוֹצֶה לִהְיוֹת שֶׁלְּךָ

רַבִּי בְּנַחַת לְהַרְווֹת

לְמַלֵּא וּלְהַגְשִׁים

אֶת כָּל הַתִּקְווֹת

כָּל הַזְּכוּיוֹת שְׁמוּרוֹת (c)

אשה יקרה, מוזמנת להשתתף בשיעורים ובהתוועדויות שיתקיימו השבוע.

שימי לב – ב"ה קהילתנו גדלה מאד↗️

ולכן מתקיימות שתי התוועדויות לכבוד י' שבט💫

שתיהן ביום שלישי אור לי' שבט בשעה 20:00.

⭐התוועדויות קהילתית בבית כנסת היכל לוי יצחק

⭐התוועדות לצעירות (עד גיל 35) בבית חנה.

מחכות לראות את כולן – לכל אחת יש מקום🌸

🎫 הכניסה חינם לבעלות כרטיס 'מלכתא'

לשותפות בפעילות הארגון:

שותפות בארגון