היא הביטה במתבגרת המתוקה, היושבת על הדשא הרך, חופנת את ראשה בין כפות ידיה וכובשת בכי חנוק. רצתה כל כך לרוץ אליה ולחבק אותה, לנחם אותה. אבל עצרה את עצמה בכוח. איננה מכירה אותה, כנראה לא תסכים לשתף אותה.
עמדה והביטה בכתפיה הרוטטות. ניסתה לחשוב מה עובר עליה – אולי היא איבדה דבר יקר ערך? אולי היא מתחבטת בייסורי מצפון על משהו שתצחק עליו בעתיד? ואולי היא רבה עם חברה קרובה?
היא לא תוכל לדעת.
ואולי גם המתבגרת שלה מתמודדת עכשיו עם משבר כלשהו, והיא לא יודעת על כך?
לחזור אל הילד שבנו
בתחילת הדרך היא חשבה שהיא יודעת כול. ואז החיים לימדו אותה ענווה. אחרי שחיפשה זמן רב את הדרך, שבורה וכאובה, היא מצאה אותה. הניחה את השיפוטיות בצד.
בכל פעם שהמתבגר או המתבגרת 'עושים לה דווקא', מתפרצים או בוכים על שטויות – היא חוזרת אחורה בזמן, אל הילדה הקטנה שבתוכה:
זו שמשתוללת כש'בא לה'.
זו שאינה מבחינה בסובבים אותה, ודורכת על הזולת בלי שימת לב.
זו שנאחזת חזק–חזק בחלומות שלה, ואז מנפצת אותם אל הגלים ברגע משבר.
זו שנמצאת ימים שלמים אצל החברות, ואינה יודעת להזיז את המטאטא כמלוא נימה.
ואז באחת שוככת הסערה שבתוכה, כי זו בדיוק היא. את המסקנה היא מבינה מייד – היא צריכה אותי שם לידה. מחבקת, מלטפת, אוהבת.
פתאום היא מבינה שהבת שלה היא גם וגם:
גם נערה סקרנית וערנית, וגם מתהפכת במיטה מעל 12 שעות. גם תעוזתית וגם מרצה את החברות. גם לומדת למבחנים וגם שורפת את הזמן שעות על גבי שעות.
הצצה לעולמו של מתבגר
לאחרונה שמעתי שני פודקאסטים מעניינים על מתבגרים.
הראשון של איתי שאוליאן, המדבר על כך שבתהליך התפתחות תקין של מתבגר נכללת גם… שרפת זמן, זה חלק מהחיים שלו. כשהוא מתנסה בחוויה של שרפת זמן ומרגיש ריקנות, צומחת המשמעות שהוא מחפש. מתוך החוויה הזו עולה השאלה: בשביל מה נבראתי? מה הייעוד שלי פה בעולם?
והשני הוא של יעל זלץ, המתארת כי 90 אחוז מחוויות החיים של ילד ומתבגר קשורות בהכרח, ורק 10 אחוזים מהחוויות הן בבחירה. הוא לא בחר היכן להיוולד ולאלו הורים ועם מי לחלוק את החדר. הוא לא בחר את החברים בכיתה, לא בחר באיזה בית ספר ללמוד, וגם אין לו שום שליטה על מערכת הלימודים. מקצועות מסוימים שנלמדים בבית הספר אינו אוהב כלל, ההפסקות קצרות מדי לטעמו, אינו מכין בעצמו את רשימת הקניות המשפחתית וגם אין לו אפשרות להחליט מה אוכלים לארוחת הערב. והחשוב מכול, הוא לא בחר את ארון הממתקים הנסתר שמשם אימא שולפת חטיף אחר חטיף באין רואים.
אצלנו המבוגרים המצב הפוך:
90 אחוז מחיינו אנחנו בחרנו, ו–10 אחוזים לא. בחרנו עבודה, בחרנו בן זוג, בחרנו עיר מגורים, בחרנו על מה להוציא את הכסף ובחרנו איפה נטייל השבוע.
אז מה מצופה מילד וממתבגר? שיבצע את כל המטלות המוטלות עליו בחיוך שבע רצון? מספיק שיבצע בשמחה את המטלות שהוא מתחבר אליהן. בעתיד, כשיצא לחיים, ויבחר בעצמו את כל הרשימה שתוארה לעיל, הוא יהיה מחובר יותר למה שהוא עושה.
אימא, לאן הלכת?
גם הילד הקטן וגם המתבגר קוראים לנו נואשות. הראשון ידרוש זאת בבכיות, והאחרון ירמוז לנו באמצעות התרסה ומניפולציות לא נעימות.
הראשון יקבל את מבוקשו כאן ומייד, בלי השתהות יזכה לחיבוק. ובכל הנוגע לאחרון – תמיד נתלבט מה עלינו לעשות. אבל האחרון זקוק לנו מאוד מאוד, גם אם הוא קורא תיגר.
הסתכלי בעיניים שמדברות על הכאב, הסתכלי בתווי פנים שמדברים בשפת הלב.
אל תשימי לב להתנהגות הקשוחה כלפי חוץ, לאמירות הפוגעניות. היא פשוט צריכה אותך, הוא פשוט צריך אותך. את הטבעיות שבך. וכן, גם את החיבוק.
אבל את הלכת – הלכת להכין, לבשל, לקפל, לסדר, לארגן. הלכת גם רחוק יותר – הלכת לרשתות החברתיות, הלכת לסייע לשכנות, הלכת לעבודה ששוחקת.
הלכת רחוק, קצת שכחת אותם – הם לא התקרבו. אבל אולי יתקרבו. הדבר תלוי אך ורק בך.
הנה שני דברים חכמים ששמעתי בנוגע לקשר שלנו עם ילדים ומתבגרים:
הראשון – כדאי שלכל ילד תהיה בבית פינה נסתרת משלו. שם אפשר להניח מדי פעם פתק קטן עם הרבה אהבה או ממתק קטן ומפנק.
השני – חשוב שיהיה להורים זמן איכות עם כל ילד בנפרד אחת לשבוע, אפילו לכמה דקות. אפשר לשחרר אותם כמה דקות מוקדם יותר מבית הספר, לשחק איתם בפארק הקרוב או לצאת להליכה.
העצות הללו יתרמו לקשר עם כל ילד, ולמתבגר הקשר עם ההורה חשוב במיוחד, גם אם אינו מודה בכך.
מטרה אחת, שתי דרכים
ועוד נקודה חשובה שכדאי לזכור:
בחינוך יש חשיבות רבה למילים שבהן אנחנו בוחרות להשתמש.
כשילד קטן מבקש עוגייה נוספת, ואת הרשית לו רק אחת, והוא מתעקש שלא קיבל, יש שתי דרכים לענות לו: האחת: "למה אתה משקר?", והאחרת: "אתה מתכוון שאתה רוצה עוד?" אחר כך תחליטי אם את מרשה לו עוד אחת, אבל השיח הוא קריטי.
בדרך הראשונה – הילד מפנים שהוא שקרן. אם עוד כמה פעמים תגידי את המילה "שקרן" או אם מישהו מבני הבית האחרים או מהחברים יאמר לו את זה – זו התווית שתוצמד לו. בדרך השנייה – לא התעלמת מכך שהוא כבר קיבל עוגייה, ועם זאת ביטאת את הרצון שלו לקבל עוד.
והדבר נכון גם בנוגע למתבגרים שלנו.
אצל מתבגר זה יכול להיראות כך:
הדרך האחת: "מה זו החצאית הקצרה הזו? למה את קונה כל הזמן בגדים לא צנועים?" והדרך האחרת, בכנות: "החצאית החדשה שלך מצערת אותי מאוד. אולי נחליף אותה?"
בדרך הראשונה הצמדת לה תוויות – נערה שרק מעניין אותה לרכוש בגדים לא צנועים. בדרך השנייה הצעת לה פתרון מעשי ושטחת לפניה את הכאב שלך.
וזה לא בא בקלות. לא תמיד נצליח לעשות רק מה שנכון. כדי לחולל שינויים, בכל תחומי החיים, נדרש רגע של עצירה, חשיבה פנימה, אל תוך–תוכי, סקירה של היום העובר, הפעולות שנעשו בו, האמירות שלא שמתי לב אליהן.
כדי לעבוד מתוך מודעות אפשר לערוך טבלה: בעמודה הראשונה תרשמי את המשפט שנאמר או את המעשה שנעשה, ובעמודה השנייה – את התחליף הראוי. נסי בפעם הבאה להיצמד לתחליף. לא קל, אבל משתלם.
ואם תסתכלי על המתבגרת במבט עמוק יותר, תביני שהתקופה הזו היא תקופה לא פשוטה בעבורה. המתבגרים עוברים המון שינויים פיזיים, מנטליים וחברתיים. במקום להביט בה במבט מאוכזב, חשבי על האתגרים ועל הקשיים שלה, עוררי בליבך חמלה כלפיה ואמצי אותה אלייך, קרוב–קרוב.
תני למתבגרים שלך מקום, הרעיפי עליהם אהבה.
את עצמך תרוויחי מכך.
באדיבות מגזין עטרת חיה
