הוראות הכנה וחומרים:
1. הכיני עוגה בחושה כרצונך: עוגת מיץ/שיש/שוקולד.
2. חיתכי את העוגה לרוחבה כך שתתקבל 1/3 עוגה ו2/3, את החלק הקטן העמידי למטה – הוא הבסיס לחנוכיה. ואת החלק הגדול – חיתכי משני צדדיו בצורה אלכסונית – כך שתתקבל לנו חנוכיה לתפארת.
3. צפי את העוגה בקצפת צמחית/קרם שוקולד.
4. כעת יש ליצור את הקנים על החלק הגדול – במגוון אפשרויות: קצפת/ חמצוצים/ גליליות/ וופלים ועוד..
ולא לשכוח את השלהבות מ: טופי/עדשים/סוכריות/קצפת צבעונית.
לסבלניות במיוחד: ניתן לחתוך ריבועים בינוניים מהעוגה השלימה – ולתת לילדים להכין לעצמם את החנוכיות.

זה התחיל בהתקפה: "תגידו, לא הגזמתם קצת?
"באמת, אנחנו מאד מעריכים את הפעילות של חב"ד בכל מקום בעולם. ממש לא רגיל. אפילו החבר'ה שלנו נעזרו בהם לא פעם בטיולים בחו"ל – יותר יעילים מהשגרירות אפילו… אבל עם כל הכבוד, ויש לנו הרבה כבוד לפעילות של השלוחים שלכם, הם מצליחים כי הם משקיעים מתוך מסירות נפש והמון אהבה לכל יהודי – ואפילו לכל אדם. ראינו איך הם מגייסים כסף מאין־ליש, וגם איך הם עובדים בלי תנאים מינימליים, זה מדהים!"
(נו, מה הבעיה אם כך? ביקשו מהם השבוע תרומה לחב"ד? נדנדו להם להניח תפילין / להדליק נרות שבת / לקבוע מזוזה בחדר אוכל של הקיבוץ? למה הטון הזה והפתיח הלא נעים? טוב, אבל בפועל אנחנו הרי אוהבים ומנומסים, נכון? אז זה נשמע כך:)
"תודה, משמח מאוד לשמוע…"

רבי, רבי, רבי
אולי לא שמתם לב, אבל החב"דניקים נשמעים בדרך כלל ככה: "הרבי ברך אותו, והוא הצליח למעלה מדרך הטבע!" או "רק בזכות הרבי הוא הגיע למה שהגיע", וגם "אפשר לראות ממש בחוש איך הרבי מלווה אותנו ועוזר בכל רגע", ועוד משפטים מעין אלה.
"אה, נראה לכם שהחב"דניקים הם סוג של 'סופרמנים' שנחלצים בהצלחה מכל בעיה ועם 'הפי אנד', כי ככה זה אמור להיות בסוף הסרט? טוב, אז לא. האנשים שיוצאים לשליחות הם אנשים רגילים לגמרי. כמוני וכמוך. לפעמים אפילו אנשים שבמבט ראשון אפשר היה לקרוא להם 'אנשים עם יכולות בינוניות ולפעמים אפילו פחות…' – אף אחד לא מעביר 'וועדת כשרונות' למי שרוצה לפתוח בית חב"ד"…
"כאילו, זה לא משהו שמלמדים אצלכם?… הכוונה – סוג של 'הטובים לטיס', לא?"
"כן, בהחלט. מלמדים ושואפים לזה תמיד – כל יהודי ובטח כל חב"דניק הוא שליח של הרבי מה"מ, ועם זה – לפתוח בית חב"ד רשמי מחוץ לאזור הנוחות שלך – דורש כישורים קצת יותר מבעל מפעל למשל. מסכים איתי?"
"לגמרי! אז מה סוד ההצלחה שלכם?? למה אנחנו לא מצליחים לחנך את הילדים שלנו לזה?"

כח העצם
"אקרא לך את דברי הרבי עם הסבר קטן, ומן הסתם המסקנות יהיו ברורות:
"ההצלחות של הפעילות שם (= הכוונה לצרפת) עכשיו, הן הגילוי בפועל של הכוחות אשר… נשיא דורנו השקיע שם בשנים שלפני זה [ובהערה שבשיחה מצויין שהרבי שליט"א והרבנית חיה מושקא גרו כשמונה שנים בצרפת בשליחות הרבי הריי"צ, והרבנית אמרה לאחת השלוחות בצרפת: 'אנו חרשנו וזרענו, ואתם צריכים לקצור']. אשר בהיותו נשיא הדור – והנשיא הוא הכל – נותן הוא את כח העצם לכל אנשי הדור כדי לפעול את הבירור בכל העולם כולו".
זהו. מדבר בעד עצמו, לא?"
"וואו. לא יאומן. והרבי עצמו אומר את זה… שווה מחשבה!"
"אה… ואם כבר דיברנו, אז הרבי מביא בשיחה הזו עוד כמה נקודות, לא רק למחשבה אלא למעשה בפועל:
"להכיר בניסים שה' עושה לנו, ולהודות עליהם – זה דבר שנוגע להבאת הגאולה, וגם לפרסם את הניסים של הזמן הזה, ובעיקר בימי החנוכה שעניינו 'פרסומי ניסא'".
ואם כבר חנוכה: אז להתוועד בימי חנוכה ולדבר בהתוועדויות אלו בדברי תורה וחסידות, לקבל החלטות טובות ולספר במיוחד על ניסים שה' עושה בזמן הזה.
בהצלחה!"

באדיבות: מגזין עטרת חיה

לאורך כל השנה פועל הארגון למען אלמנות בנות הגיל השלישי ומהווה עבורן מעין "בית שני" עם שלל פעילויות חברתיות, מפגשי תוכן וחוויה, טיולים, שבתונים ועוד.

ביום ראשון השבוע נערכה באולמי גוטניק בירושלים מסיבת החנוכה המרכזית של נפלאות מתגברות בהשתתפות מאות אלמנות. אל האולם זרמו נשים מכל המגזרים, שהגיעו מכל חלקי הארץ – מצפת ועד דימונה. לאורך השנה הן לוקחות חלק בפעילויות בסניפים המקומיים וזו הייתה עבורן הזדמנות למפגש כלל ארצי.

זה היה למעשה יום שלם שכולו גבורה ונפלאות ולבאות ציפתה תכנית עשירה במיוחד. המרצה הרב יואב אקריש ריתק את הקהל בהרצאה שהתמקדה בנושא הניסים. אמן החושים והמנטליסט הרב ויקטור עטיה שהינו גם שליח הרבי בחברון, הביא את הנפלאות לבמה (כפי שהוא עושה לאורך כל השנה…) והקסים את המשתתפות.

לצד ארוחת הצהריים העשירה נהנו באות האירוע מכיבוד לאורך כל היום. בין ההרצאות והסדנאות הנעים את היום אמן הקלידים אלאור ולנר ואליו הצטרף בנו למופע משותף. יחד הם "הרימו את האולם" בניגונים סוחפים שבמהלכם אף אחת לא נשארה במקום… כולן לקחו חלק והצטרפו למעגלי הריקודים בשמחה אדירה.

ההפתעות לא הפסיקו להגיע לאורך כל היום, אחת מהן הייתה ברכה מיוחדת שצילם לכבוד האירוע ענק הזמר החסידי אברהם פריד. הוא בירך בלבביות את המשתתפות ושלח את איחוליו לימים מלאים באור.

אחד הדברים שמאפיין יותר מכל את העשייה בנפלאות מתגברות הוא ההשקעה הרבה בכל אישה והחשיבה על כל פרט. לכל אחת מהמשתתפות חיכה על הכסא שי אישי מפנק לחורף – כובע צמר וצעיף מתנת חברת גולברי. אחר הצהריים נערכה הגרלת ענק על פרסים יקרי ערך, ביניהם: פאה יוקרתית חדשה, חבילת נופש מפנקת, תכשיטים, מוצרי טיפוח, טיפולי ספא ועוד.

הדלקת הנר הראשון של חנוכה נערכה בהשתתפות יו"ר ועד כפר חב"ד הרב שמעון רבינוביץ, ויו"ר כולל חב"ד הרב מנדי בלוי. את ניגון "הנרות הללו" ביצע החזן יוסי קפלושניק בהופעה מרטיטה שחדרה ללבבות.

מאז האירוע המשתתפות לא מפסיקות לשלוח הודעות מרגשות לצוות ההפקה ולרכזות נפלאות. ההזדמנות להתחבר לקהילה עצומה שבה אלמנות מכל סניפי "נפלאות", והתכנית המושקעת ריגשו את המשתתפות עד מאוד והן כבר סופרות את הימים עד למפגש הבא.

מייסדת נפלאות מתגברות מירי שניאורסון הודתה בחום לעסקים הרבים שלקחו חלק בהפקת היום, בתרומת פרסים ובחסות על האירוע, ולצוות המארגנות שעמל במשך שבועות ארוכים על הפקת המסיבה: "בנפלאות מתגברות כל יום בשנה הוא חנוכה – מאירים לבבות, מחוללים נפלאות בפועל ומגלים שכאשר אנחנו יחד בכוחנו לנצח גם את הקשיים!"

ב"ה הייתה הצלחה רבה בכמות ובאיכות בערב מיוחד ומושקע. בתוכנית – דברי ברכה מהרב רבינוביץ שליח הרבי לשכונת נווה אורנים שאירגן עם בני ביתו את הערב הזה . התוועד בטוב טעם המשפיע הרב לוי קירשנזפט שרומם את הציבור בדבריו ור' תומר מונפורט ניגן באופן מקצועי ומרגש . לסיום הגרלות למבוגרים והגרלות לילדים. יש לציין את תרומתם של ועד בית כנסת ובא לציון משפחת וייס ומשפחת דורקרקר. שנזכה כבר לגאולה שלימה!

שמונה חודשים קדימה. חודש מר חשוון תשע"ז, אנחנו בהאדיטש, עדיין תקועים באוקראינה בהליכים משפטיים. בני מתחתן היום ועדיין איני מצליחה ליצור איתו קשר.
באותו יום שלחתי הודעה לחברותיי ולשליחות הרבי שזכיתי להכיר באוקראינה, להרים איתי כוסית 'לחיים' למזל טוב. וכשאני בציון אדמו"ר הזקן זורמים אליי תמונות וסרטונים מהחתונה – מנשים יקרות שיצאו לשמחה ושלחו לי ד"שים מלבבים מרחוק. באותה תקופה, כתבתי יומנים ותיעדתי הכל. תוך כדי דפדוף אחורה ביומן, אני קוראת מה שכתבתי כשבני השתדך, מוצאת את הדמעות שטפטפו על הדפים; זוכרת איך ליבי לא עמד בכאב.
והנה עכשיו, בסך הכל שמונה חודשים אחרי, בני בכורי עומד מתחת לחופה ואני במרחק אלפי קילומטר ממנו… במקום אחר. ובכל זאת, ליבי חזק ואני זוכה 'לחיות' את החתונה בהיבטים הרוחניים שלה, להיות שותפה לשמחה ולהתפלל עליו מרחוק מתוך התרגשות, ואפילו הודאה.
מה קרה? פשוט התחלתי ללמוד תניא.
זו התשובה!
הייתה זו החלטה שקיבלנו בי"א ניסן בשנה הקודמת בהתוועדות בה השתתפנו, החלטה טובה ששינתה לחלוטין את חיינו.
המח התחזק, הלב נרגע והשינוי פשוט קרה!

מאסר בהפתעה
נתחיל מההתחלה:
שמי חנה וילר, מירושלים, נשואה לפנחס, אמא לעשרה. תשעה מנישואים קודמים ובן נוסף – שניאור זלמן בן החמש מנישואיי השניים.
אני מגיעה מקהילה חרדית, מאחת החסידויות הגדולות. בעקבות התמודדות לא פשוטה, הבית התפרק והתגרשתי עם תשעה ילדים. עברתי מסע נפשי של 'קילוף עטיפות'. על פניו הכל היה נהדר, תשעה ילדים נפלאים, גרה בבית טוב, קריירה, שם טוב… אך בתוך הבית פנימה היתה התמודדות מורכבת. הקב"ה ברחמיו גלגל את הנסיבות והתגרשתי לאחר 17 שנות נישואין. מצאתי את עצמי מתמודדת עם ניסיונות קשים: ללא פרנסה, עם חובות, ללא תמיכה משפחתית וההתמודדות הקשה מכל – חמשת ילדיי הגדולים נותקו ממני.
בחודש כסלו תשע"ו נסגר בשעה טובה השידוך ביני לבין פנחס בעלי ותוך זמן קצר נישאנו.
באותה תקופה הגיעה הצעת עבודה מעניינת באומן שבאוקראינה עבור שנינו, לאחר בירורים והתלבטויות נסענו עם זוג נוסף לבדוק אותה.
ט"ו טבת תשע"ו, אנחנו מתארגנים לחזור לארץ ישראל אחרי שהות של מספר ימים באוקראינה, מגיעים לשדה התעופה, ממהרים, הטיסה עומדת לצאת בעוד כשלושת רבעי שעה; שוקלים את המזוודות ומתקדמים לקראת הטיסה.
פתאום, מקיפים אותנו מספר אנשי ביטחון ומבקשים מאיתנו לבוא איתם ולפתוח את התיקים ואת המזוודות.
לפתע- ממש כמו בסרטי אימה, נהיה לשנינו צהוב בעיניים: חבילה קשיחה בצבע צהוב זורח מונחת בין החפצים במזוודה.
פנחס באינסטינקט תופס אותה ומוציא, מסתכל עליי.
"מה זה??? אלוקים!!! מי הניח אותה פה???"
חבילה זורחת נוספת נחה לה מתחת לסוודר. שקט שמחריש את אוזניי בחדר. אין לי מושג עדיין מה זה.
אבל זה משהו לא טוב!!! פנחס כמו נוגע בתפוח אדמה לוהט, מעביר אותה מיד ליד. מתחיל לרעוד, מנסה לא לאבד שליטה.
גם אצלי במזוודה נמצאים חומרים אסורים בעטיפות צהובות זורחות. אנחנו מבלים בחדר הביטחון עד שעות הערב ובחקירות עד לפנות בוקר. הורידו אותנו למטה מבלי שנתנו לנו לקחת כלום – רק את תיק היד הקטן שלי. כך ללא בגד להחלפה וללא מוצרים אלמנטריים, הוכנסתי למעצר.
אני מוצאת את עצמי בחדר עם בחורה נוספת. פינחס היה גם הוא עצור בקומה מעל. הבחורה הייתה יהודייה ודאגה לי לאוכל ביומיים הראשונים, היא נתנה לי מהפירות שהיו לה וצעקה לשומרים שיביאו לפנחס את התפילין שלו. היא גם שוחחה איתי (באנגלית) וסיפרה לי על המצב באוקראינה, על השחיתות והריקבון במשטר. "ברוכה הבאה לאוקראינה" חייכה במרירות, כשראתה את התדהמה שעל פניי.
לאחר 17 יום שוחררנו מהכלא למעצר בעיר- בערבות של 54 אלף דולר. היה אסור לנו לצאת מהמדינה.
מהרגע שיצאנו מהכלא הוקפנו בבלבול אדיר מצד עורכי הדין שבאו עם הצעות שונות ומשונות כיצד לשחרר אותנו בדרכים לא דרכים. כולם דיברו על סכומי עתק שעלינו לגייס כדי 'לשמן' את המערכת האוקראינית… בזמן שאנו מנסים לא לטבוע בייאוש ולגייס סכומי עתק, הקב"ה כבר הקדים רפואה למכתינו.
בימים בהם היינו עצורים, מפכ"ל משטרת ישראל התארח לשבת אצל בני משפחתו בשכונת גבעת המבתר בירושלים. בהשגחה מופלאה, בשכנות מתגוררת לא אחרת מאשר בת דודתו של פנחס. היא פגשה את המפכ"ל באותה השבת והסבירה לו שבן דודה וכלתו אינם עבריינים, מבריחי חומרים אסורים, אלא חפים מפשע שנפלו קורבן לתרגיל עוקץ. המפכ"ל שהתרשם מדבריה הקים צוות חקירה שבמשך 16 חודשים חקר את המקרה עד שהתבררה האמת ושוחררנו ארצה.

החלטה גורלית
נחזור לחודש ניסן, כחודשיים לאחר צאתנו מהמעצר בערבות כספית גבוהה.
מחודש שבט עד ניסן היתה תקופה לא פשוטה, עורכי הדין טענו כי על פי דרך הטבע, יגזרו עלינו כחמש עד שמונה שנות מאסר באוקראינה! הם גם הוסיפו שאנשים לא מחזיקים מעמד בכלא הזה… כלומר, אנחנו ממש בסכנת חיים.
אנו בהליכים משפטיים מייגעים, מנסים לגייס תרומות והלוואות בסכומי עתק. המשפחה החב"דית של פנחס פועלת מעל ומעבר ומצליחה לגייס עבורנו תרומות.
עם כל זה, בתוכי כאב חד ועצום על ארבעת הילדים הקטנטנים שמחכים לי בארץ ישראל – הקטן שבהם עוד לא בן שנתיים. אני מתגעגעת גם לילדים הגדולים יותר שהורחקו ממני ואין לי קשר איתם.
בינתיים החקירות קשות ומתישות. החוקר מנסה להפחיד אותנו ומספר כאילו כבדרך אגב, שכאן מתחתינו בקומה מינוס שלוש הוציאו להורג לפני ארבעים שנה. בליבי החלטה: 'ארור הוא, לא אתן לו את השמחה לאיד שהצליח להפחיד אותי!׳… לא אשכח את פניו המאפירות של המתורגמן שלנו, בחור תמים בשם מיכאל שישב מול החוקר ותירגם לנו כשהוא רועד מפחד ואומר: 'מה יהיה חנה? מה יהיה פנחס?'…
עורכי הדין מחזיקים בדעה אחת: הדבר החשוב ביותר הוא לדאוג שהתיק לא יגיע לבית המשפט, כי אז הסיפור יהיה הרבה יותר מורכב ומסובך.
פסח מתקרב והחוקר מלחיץ שנתקדם ונגיע לחתום על כתב האישום כי הוא רוצה כבר לשלוח את ה'תיק' לבית המשפט. אנו מנסים להתחמק באמתלאות שונות.
בוקר י"א ניסן.
יוסי אסמן, מנהל הפעילות, בן השליח בקייב הרב משה אסמן, מזמין אותנו להתוועדות יום הולדת הרבי על ספינה בנהר הדנייפר עם 'על האש' ו'פארבייסען' בשפע. אנחנו מגחכים לשמע ההזמנה המוזרה.
בקהילתנו היו אומרים שיום הולדת זה שייך לפרעה, לא לצדיקים… מה זה, גן ילדים?! עוד לא הכרנו את המבצע יום הולדת עליו הכריז הרבי מליובאוויטש.
הוא 'נדנד' לנו כמה פעמים, ואנו חשנו חוסר הנעימות מולו, שכן הוא תמך בנו רבות… החלטנו אפוא לצאת להתאוורר קצת. הגענו לחוף וראינו את האונייה מרחוק. בלבנו, למען האמת, קצת לעגו; 'נו, זה חב"ד'… – הרוב לבושים בבגדים צבעוניים, כל השאר נראים גויים ממש, 'על האש' ו'יום הולדת'… ובכלל, הראש והלב שלנו טרודים במצבינו האישי, בחקירות ובגיוס הכספים.
ההתוועדות לקראת סופה, יוסי אסמן ביקש מכל אחד לקבל 'החלטה טובה' ואני מרגישה כמו בגן… גם לפנחס זה נשמע מוזר. ואז ניגש אלינו יוסי אסמן ודיבר מהלב ישר ללב: "פנחס וחנה, אתם במצב לא פשוט וזקוקים לישועה. דעו לכם, שמה שהתוועדות חסידית יכולה לפעול המלאך מיכאל לא יכול לפעול! אני מבקש שתקחו על עצמכם החלטה טובה".
"אוקי, אני אתחיל ללמוד תניא", קיבלתי על עצמי למרות שלא היה לי מושג מה זה אומר… ופנחס הצטרף להחלטתי.
חירות הנשמה
ליל התקדש החג, חג החירות.
אנחנו שוהים בחדר קטן במלון, בקומה ה–17 ומוזמנים למשפחת רוטמן לליל הסדר. הדלקתי נרות ואנחנו מתכוננים לצאת.
פתאום דפיקות חזקות בדלת. מולי ניצב דימיטרי החוקר שלנו, מאחוריו התובע האוקראיני וברנשים נוספים עם מצלמות שמבזיקות מול עיניי הנדהמות. דימיטרי בחיוך ניצחון מרושע מגיש לנו ערמת דפים: "לא באתם אליי, אה? אז אני באתי אליכם!" אנחנו מבינים כי מצבנו בכי רע, התיק שלנו הולך לבית המשפט והמצב מסתבך… אנו מסרבים לחתום כי החג כבר נכנס, אך דימיטרי לא מוותר ומורה לבחורים לתעד במצלמה שאיננו חותמים.
כך יצאנו לחגוג את ליל חג החירות, כשבמסדרון יושבים כל ה'חברה' וצוות המלון נסער. מתברר שיש כאן זוג עבריינים! אנחנו עוברים ביניהם ויוצאים לעבר בית חב״ד של משפחת רוטמן. האמת שאינני זוכרת כלום מליל הסדר הזה. רק שמיד שהגענו אליהם ביקשנו ספר לחיזוק, והרב רוטמן נתן לנו את ההגדה של הרבי. לכל אורך הסדר קראנו בשקיקה את דברי הרבי על ההגדה. היה זה ספר החסידות הראשון שזכינו ללמוד.

קיבלתי החלטה טובה ובחול המועד פסח התחלתי ללמוד את שער התניא וההקדמה עם ביאור של הרב יצחק ערד, שם אדמו"ר הזקן כותב על הדרך הארוכה והקצרה. פתאום הרגשתי כמו 'פלאש'; מישהו פשוט מבין אותי! הרי אני, בעצם כל חיי הולכת בדרך שהיא קצרה וארוכה. דרך מייגעת ללא תכלית. למשל, בשולחן שבת אומרים 'ווארט' את מרגישה 'וואו' נפתח לך הלב אבל זה כמו ברק, בא ונעלם… או לדוגמה כשאני מתפללת בכותל המערבי, הלב נדלק, מתעורר… ואז – אחרי זמן קצר האור נכבה. את תוהה היכן הוא נעלם? הרגש לא נתפס. זה בעצם כמו אקמול לנפש. אבל את מסתובבת כאן בעולם ורוצה רפואה שלימה! לא רוצה דרכים קצרות! לא רוצה 'אקמולים'… והנה יש כאן הבטחה של אדמו"ר הזקן, דרך ארוכה וקצרה! את תוכלי להגיע לעיר, המח מגיע אל הלב והלב יגיע לאיזון, למצב יציב. והחלטתי אני הולכת על זה! לא אכפת לי כמה ארוכה תהיה הדרך…
משיעור לשיעור נשאבתי ללימוד, התחלתי להקשיב למרצים נוספים, פתחתי ספרים וגיליתי את המעיין מים זכים. ישבתי ובלעתי בצמא שיעורים, מילאתי מחברות בסיכומים והנפש כמהה לעוד ועוד…
עבורי, אותם שישה עשר חודשי 'תקיעות' באוקראינה היו 'שנת שבתון' לנשמה, שנה שבה מכורח הנסיבות יכולתי לשבת וללמוד לעומק תניא וחסידות. עולם שלם נחשף בפניי שלא הכרתי קודם.
בחודש סיון זכינו להגיע ל"האדיטש" ולהיות שם בשליחות שמונה חודשים – להיות אחראים על הכשרות ולקבל את האורחים.

פדה בשלום נפשי
בחסדי השם, לאחר חודשי חקירה ארוכים בארץ ישראל, עלו על אלו שהטמינו לנו את החומרים האסורים במזוודות, וזכינו לקבל את דרכונינו חזרה ולשוב ארצה. זה קרה בדיוק ביום שישי, י"א ניסן תשע"ז – בדיוק שנה מאז ההחלטה הטובה שקיבלתי בהתוועדות יום ההולדת של הרבי – ללמוד את ספר התניא – מודיעים לנו: "אתם משוחררים"!
מזרזים אותנו לצאת, התובע מתקשר ולוחץ "אם אתם לא באים אליי, אני שולח מונית לקחת אתכם". ממש כמו שמצריים לחצו על בני ישראל שיצאו לחירות…
חגגנו שבת אחרונה באוקראינה בקהילת ז'יטומיר, וביום ראשון י"ג בניסן, חזרנו לארץ הקודש.

מחג"ת לחב"ד
משם הדרך הייתה ארוכה וקצרה להתקרבות שלנו לחב"ד ולרבי. אני זוכרת את הפעם הראשונה שהגענו לכפר חב"ד, ותמהתי למראה השלטים, הסיסמאות, תמונות הרבי, המדבקות, המכוניות המקושטות. חשבתי שיש בחירות… כל ה'אקשן' הזה קורה אצלנו רק לפני בחירות. חב"ד זה מקום שחיים בפשטות שעוד שנייה גאולה! חיים את זה עם כל ה'שטורעם'.
מה הדבר שהביא אותנו לחב"ד? קשה לשים את האצבע על רגע מסוים… ה'אסימונים' נפלו לנו לאט־לאט. למשל כשהתארחנו אצל משפחת וילהלם בז'יטומיר, אני זוכרת שהיינו בסוג של הלם: ראיתי את המשפחה, משפחה ירושלמית עם בנות צנועות וחסודות ואמרתי: "וואו, מישהו קטף אותן מ'מאה שערים'. מה הן עושות כאן בז'יטומיר?! משפחה חסידית שורשית שחיה בתוך מדבר רוחני.
ראיתי את הפעילות המדהימה שהם עושים. נשים מגיעות בצורה לא מתאימה לבית חב"ד בחג, ולידן בנות הרב עם כל הטוהר שלהן מכוונות אותן איפה פותחים בסידור. ה'מוח החרדי' שלי התקשה לקלוט את התמונה הזו: 'הן הרי עלולות להתקלקל!' והרבנית מסבירה לנו שכלי שפולט לא בולע… אם עסוקים בשליחות, יש ברכה מיוחדת מהרבי שהילדים לא יושפעו. ואני מבינה שיש משהו בחינוך החב"די שהוא הרבה יותר עמוק ומגן חזק על הנפש.
דבר נוסף שהפנמנו מתוך הקושי בו היינו – שיש בחב"ד אהבת ישראל מיוחדת. אחד השלוחים אמר לנו כשהשתחררנו: "האמת, לא ידעתי אם אתם מבריחי חומרים אסורים או לא". 'רגע, אבל אנחנו לא הרגשנו את זה, עזרת לנו כמו אח אל אח!' אמרנו, אך הוא הגיב בפשטות: "מה פירוש? ידעתי שיש יהודים בכלא שצריך לסייע להם!"
את קולטת שיש כאן איזה מנוע טורבו שמניע אהבת ישראל בעוצמה אדירה.

מתודעת לקוח לתודעת שליח
מה גיליתי בלימוד התניא? היו פרקים בתניא שלא למדתי… אלא בכיתי, זעקתי אותם. למשל, את פרק י"א באגרת הקודש – "להשכילך בינה" למדתי בציון אדמו"ר הזקן וזעקתי ממש שיסביר לי. זכרתי שלפני נישואיי הראשונים קיבלתי הדרכה להתפלל ביום החתונה כל הזמן על 'בני, חיי ומזוני' – זו תמצית התפילה. והנה, אני קוראת את פרק י"א באגרת הקודש שלא זו התכלית והדרך.
ואינני מבינה, מדוע לא? ויותר מכך, אני זוכרת שבכיתי שם: "ריבונו של עולם, מה אני מבקשת ממך? לזכות לראות את הילדים שלי שלא ראיתי כבר שנה, תינוק בן שנתיים וילדה בת ארבע… מה הבעיה לבקש על בני, חיי ומזוני??" שאלתי בכזה כאב וחיפשתי את התשובה.
רק בסוף הקטע את מקבלת את הסוכריה… שתזכי בסוף גם לטוב נראה ונגלה.
אבל בקטע הזה, שהוא תמצית התניא בשבילי, אדמו"ר הזקן מסביר לעומק "תביני, שזה לא העיקר של החיים, את רוצה את זה – על הדרך, אבל יש משמעות עמוקה יותר לחיים!"
המסר של הפרק הזה הולך איתי הלאה כל הזמן, לבקש – כן! אבל להבין שתכלית החיים היא לא מה שיצא לי ומה שיהיה לי – אפילו דברים רוחניים! אלא רצון ה' והשליחות שהוא רוצה ממני.
המיוחד בתניא הוא, שכל יום התניא היומי מכוון בדיוק למה שאני צריכה באותו יום. כי תניא זו נקודת האלוקות של החיים. כשאת מתחברת למטען הזה הוא ממלא את החיים באור.
אי אפשר לכמת את האלוקות הזו לנקודה אחת. בלתי אפשרי, השינוי הוא בכל רובד בחיים. אולי אבחר עניין אחד שמשמעותי עבורי – הגישה לחיים. אם עד אז הגישה הטבעית שלי הייתה: אני 'לקוחה' של החיים, של הבורא, כלומר קמה בבוקר ומיד עולה לי המחשבה – יש לי כוח לקום היום? אין לי כוח? שווה לקום כי… אין ברירה, כי יש לי ילדים, עבודה, מחויבויות וכו'…
כיום, דווקא כשהחיים הפכו להיות עבורי מורכבים עוד יותר, התהפכה המחשבה במאה שמונים מעלות. אמנם אני חיה עם חור ענק בלב של געגועים ודאגה לילדים שלי, אך לאחר המחשבה הראשונה הטבעית הזו שעולה, אני בוחרת לעבור לתדר החיים החדש, שהוא – 'מה השליחות שלי הבוקר?! מי צריך אותי היום?! מה ה' רוצה ממני'. זה שינוי כל כך משמעותי, וכשזה כך, אין זמן למחשבות עצובות…
יש לי שאלות שונות לגמרי בראש, כמו: מה הלאה בשליחות?! איך אוכל לקחת את הניסיון שלי כעזרה לאחרים?! מה הצעדים הבאים שלי?! השליחות ממלאת את היום ואת הנפש. כך עברתי מתודעת 'לקוח' ל'תודעת שליח'. לכל מה שקורה לי בחיים יש משמעות הרבה יותר גדולה; אני חלק מפאזל ענק של תכלית כל העולמות וזוכה לתרום לגאולה את החלק שלי.
שלוש דקות תניא
התחלתי לעשות שיעור תניא לנשים בשכונת 'רמות' בירושלים במשך כארבע שנים לזכות ילדיי. אמנם בתחילה חשבתי: 'מי אני שאפתח שיעור תניא?' ואז ראיתי מכתב של הרבי שמדבר על זה שאם אתה יודע א', תלמד א'! אמרתי: "א' אני יודעת, אני חייבת להעביר הלאה!"
תמיד אהבתי לקום בבוקר ולהתעדכן מה קורה בעולם. והנה כשהיינו בהאדיטש, בסוף העולם, ואין עיתון יומי. אין עדכונים שוטפים… יום אחד ראיתי עיתון על השולחן, פותחת ומגלה שזה…"דבר מלכות". אבל זה היה ה'עיתון' היחיד בחדר האוכל, ומאז הייתי יושבת שם בארוחות וקוראת מאמרים של הרבי.
כשהתחלתי ללמוד תניא הרגשתי שאני מגלה עולמות, חדשות מסעירות! לא רק מהעולם הזה… אלא 'חדשות' מעולמות עליונים, של עומק הנשמה. תוך כדי לימוד הייתי מתקשרת לחברות בארץ ישראל ומספרת להן את ה'חדשות', מתחילה לעדכן אותן במידע המסעיר שהולך ונגלה לפניי. הייתי המומה שבמשך 40 שנה הסתובבתי בעולם ולא הבנתי באמת מה אני עושה פה? מה ה' רוצה ממני, מה תכלית הכל…
כשחזרתי ארצה והתחלנו את השיעור פתחתי קבוצה שבה היינו 40 נשים אליהן שלחתי את התניא היומי. לפני שנתיים התחלתי לערוך זאת בתוכנית מסודרת יותר וקראתי לה '3 דקות תניא'. בכל יום אני שולחת את התניא היומי בקטע ערוך ומסוגנן עם אימוג'ים חמודים וכן בהקלטה.
שעתיים וחצי של עריכה דרושות לי כדי לזקק את אותן שלוש דקות.
ב"ה, היום אנחנו 4000 נשים בקבוצות 'וואטאפ', יש גם באנגלית, וכן פתחתי קו טלפון שמספרו 077–430–9956
יש בי רצון עז ובוער להפיץ את לימוד התניא גם במגזר החרדי, לנשים כמוני שגדלו בקהילות שומרות תורה ומצוות אך לא זכו להכיר את האור הנפלא הזה. להפתעתי, הצטרפו לתוכנית גם מאות נשים שאינן שומרות תורה ומצוות לעת עתה.
ההפתעה הגדולה שלי שהצטרפו ובהתלהבות רבה הרבה נשים חב"דיות ששולחות לי משובים נלהבים. השבוע סיפרה לי אחת הנשים שהיא טסה בקרוב לרבי ורוצה לספר לו שבפעם ראשונה בחייה סיימה ללמוד ברצינות את ספר התניא, וזה בזכות ה–3 דקות תניא. חסידת חב"ד נוספת כתבה לי: "40 שנה אני מנסה ללמוד תניא ולראשונה אני מרגישה שאני מבינה".
אני כל הזמן מקבלת תגובות מנשים וזה מחזק אותי להמשיך, להתמיד ולהרחיב את ההפצה.
לשנה החסידית החדשה אני רוצה להרחיב את ההפצה דרך הטלפון וכן לפתוח את התוכנית באימייל כדי לאפשר לנשים מהמגזר החרדי דרך נגישה ללימוד.

התפרים נתפרים מחדש
כיום, בעלי ואני, ב"ה עסוקים בשליחות גדולה – לעזור ולייעץ לזוגות מאותגרים בשלום בית, גם במקרים מורכבים ביותר. יש לנו צוות של אנשי מקצוע ומומחים שעובדים איתנו. אין סיפוק גדול מלראות זוגות שמתקדמים וחוזרים לחיות בטוב ובאושר.
זכיתי, ב"ה, תוך כדי העיסוק בשליחות לראות ישועות גם בעניין הילדים.
ב"ה, בני הבכור חזר להיות בקשר לפני כשנתיים – הוא ומשפחתו היקרה. ילדיי הקטנים, ב"ה, גם הם שוהים אצלי הרבה (אמנם לא מספיק) ושתי בנות, תודה לה', החלו לרקום מחדש את הקשר, והחוטים מתחברים לאט־לאט, עם הרבה סבלנות. זכיתי לראות את הטוב הנראה והנגלה בהרבה תחומים בחיי ואני בטוחה שכך יהיה גם בעניין הילדים, כולם. אני בטוחה שעוד אזכה לראות בעיניי איך הכל מתהפך לטוב ולמתוק.

את סיפור החיים שלנו הבורא בחר עבורנו. כל אחת עוברת מסע חיים, אך לנו יש את הכוח לבחור איך להסתכל על המציאות ולחיות בתוכה גאולה.
כאמא, התרגשות עזה אחזה בי כשבני הקטן התחיל לקרוא לי 'אמא' אחרי מספר שנים שחוויתי 'ניכור הורי', שנים בהן לא זכיתי לשמוע את המילה הזו יוצאת מפיו. כשאני בוחרת וחיה את המהות שלי, אני חיה גאולה. אמנם במשך כמה שנים לא זכיתי לבשל לילדיי ולדאוג לצרכיהם, אך לא ויתרתי על המהות: המשכתי להיות אימא! לשלוח אליהם חבילות, ד"שים ומכתבי אהבה, וגם לפתוח את הלב ולארח בביתנו עוד בנות רבות. ביתנו הוא בית פתוח, ועובדה זו גם מסייעת לנו לשמור על אנרגיות טובות ואווירת נתינה ושמחה.
כשאת חיה את המהות שלך, זה מביא ומושך את הישועה, וכך תוך כדי שאנו זוכים לחתן מישהי שהיא בת־בית אצלינו – הבת שלי חוזרת לקשר ועוד בת… והמשך עוד יבוא אני בטוחה!

מי שמעוניינת להתחבר לשלוש דקות תניא שתשלח הודעה למספר: 054-9156200

באדיבות: מגזין עטרת חיה

חומרים והוראות הכנה:
1. מכינים את הבצק במיקסר או בלישה ביד:
800 גר' קמח (1 ק"ג פחות כוס ורבע)
כפית מלח – ולערבב היטב, שלא תגע בשמרים לאחר מכן.
5 כפות סוכר
כף וחצי שמרים יבשים (או שימרית)
ולהוסיף:
400 מ"ל מים פושרים
100 מ"ל שמן
2 ביצים
כף תמצית וניל

לאחר שהבצק מעובד היטב – מכסים בניילון נצמד ומתפיחים כשעה.
2. מחלקים את הבצק ל-4 חלקים. מרדדים כל חלק לעובי 2 ס"מ. חותכים עיגולים בקוטר 3 ס"מ ניתן בעזרת בעזרת כוס קטנטנה או קורצן עיגול.
ומעבירים למשטח מקומח קלות להתפחה של עוד ארבעים-חמישים דקות.
3. מחממים שמן עמוק במחבת עמוקה, ומטגנים את הסופגניות משני הצדדים עד שישחימו מעט.
מעבירים לנייר סופג.
4. המילוי:
אפשר למלא בריבה ולפזר אבקת סוכר – כרגיל.
ואפשר להמיס 200 גר' שוקולד מריר עם 1 חבילה קצפת צימחית (בסיר או במיקרוגל) ולטבול את הסופגניות עד לחצי הגובה בתוך השוקולד, ולפזר סוכריות מעל.
אפשר גם למלא בקרם השוקולד – בעזרת הכלי שבו ממלאים ריבה, או בעזרת שקית ניילון, ולפזר אבקת סוכר.
מגישים מיד!

הרבנית סטערנא – רעיית אדמו"ר הזקן והרבנית הראשונה בשושלת חסידות חב'"ד – הייתה אישה של מסירות נפש, שעמדה כל חייה לימינו של בעלה הגדול ומסרה נפשה על התורה ועל החסידות של בעלה.

תולדות חייה ידועים פחות, ובכתבה שלפניכן ניסינו ללקט שביבי אור מדרכה המיוחדת, כדי ללמוד ממסירות נפשה לתורה ולחסידות.

היא נולדה לאביה הגביר ר' יהודה לייב סגל מויטבסק, בתאריך שאינו ידוע לנו. ביום י"ב במנחם אב תק"ך, נישאה לאדמו"ר הזקן.

רבי שניאור זלמן, שעדיין לא נתוודע לתורת החסידות, היה שקדן עצום, ישב יומם ולילה בעליית הגג בבית חמיו שהוקצתה לו על פי בקשתו, ולמד תורה שעות רבות מתוך התמדה ושקידה. בשלב מסוים חמיו החל לחשוש לבריאותו, ובדרכים שונות ניסה למנוע ממנו ללמוד במשך לילות רצופים.

הנהגתו זו לא מצאה חן בעיני הורי אשתו והם ניסו לשכנע אותה לבקש ממנו גט, אך הרבנית סטערנא שעמדה על צדקותו של בעלה, לא הסכימה בשום אופן. עקב כך השתנה יחסם של החם והחמות לחתנם ובתם, ובני הזוג סבלו מהצקות בלתי פוסקות מצד המשפחה. הם הפסיקו לספק להם נרות כדי שלא יוכל ללמוד בלילות, ואדמו"ר הזקן נאלץ לצאת ללמוד לאור הירח שבחוץ. בחורף לא היו עצים להסקה, וכמעט קפאו מקור. לעתים גם לא היה כמעט מה לאכול. וכשחזר פעם בליל שבת לאחר יום תענית ושעות ארוכות של תפילה, לא הותירו לו כל דבר מאכל, ואף לא גביע ויין לקידוש. לבסוף מצא יי"ש וקערה גדולה אותה מילא ביי"ש ועם זה עשה קידוש. בעקבות כך היה  אדמו"ר הזקן בסכנת נפשות ממש, עד שבנס מצא במטבח שיירים של דייסה שנותרו בשולי הסיר, ובהם שבר את צומו.

הרבנית סטערנא סבלה מכך רבות, אולם המשיכה ללכת במסירות נפש לצד בעלה.

לבד למען התורה

כשהגיע אדמו"ר הזקן לגיל תשע עשרה, החליט לקיים את דברי המשנה "הוי גולה למקום תורה" ולחפש מקום להתעלות בו בתורה ובעבודת ה'. הוא ביקש את הסכמתה של הרבנית, אך זו התנתה שייסע לפרק זמן של שנה וחצי בלבד. היא אף השיגה עבור בעלה סכום של שלושים רובל כסף להוצאות מחייתו.

אדמו"ר הזקן התלבט לאן לנסוע, לוילנא או למעזריטש, ולבסוף החליט לנסוע למעזריטש, שם דבק בדרך החסידות חרף התנגדות עיקשת מצד חמיו וחמותו ובני העיר. למרות זאת, הרבנית סטערנא המשיכה לתמוך בבעלה, וקיבלה את דרכו החדשה ללא עוררין.

מדי פעם שלחה לו מעות כדי הצורך, כמו גם בגדים חמים, כפי שניתן ללמוד מאחד ממכתביו ששיגר ממעזריטש לרעייתו הצדקת: "קיבלתי המלבושים והמעות וגם המכתב – אני ברוך השם בבריאה (בבריאות) נכונה".

מסירות נפש להמשכיות חסידות

כשאדמו"ר הזקן הגיע לליאזנא, לאחר ששמו כבר החל להתפרסם בעולם, ראה מהחלונות אלפי חסידים נוהרים לכיוון ביתו. הוא התגלגל על הרצפה וזעק: "מה רוצים הם ממני, מה מצאו בי?" הרבנית סטערנא בפקחותה ביקשה להרגיעו: "הם מגיעים אליך רק בגלל היותך תלמיד של המגיד ממעזריטש, הם רוצים לשמוע וללמוד ממך מה ששמעת ולמדת מהמגיד".

"אם כך, אספר להם", אמר רבינו הזקן והסכים לקבל את אלפי החסידים שצבאו על דלתו. כך, בזכות דבריה של הרבנית סטערנא, זכו החסידים לקבל חסידות מפי בעלה הרבי, ואנו זכינו עד היום לשתות מאותה באר מים חיים של תורת חסידות חב'"ד.

כאשר באו לאסור את אדמו"ר הזקן בפעם הראשונה, הוא מיהר להתחבא. החיילים דרשו בתקיפות מהרבנית סטערנא שתגלה להם מיד היכן שוהה בעלה, אך במסירות נפש עצומה עמדה על שלה כחומה בצורה, ולא הסכימה לגלות היכן מקום הימצאו של בעלה. אחד החיילים, בכעסו הרב, סטר על פניה בעוצמה כזו, ששתיים משיניה נפלו. אולם הרבנית סטערנא לא נכנעה ולא מסרה כל מידע לחיילים.

תיבול מפולפל

כשהגיע חברו של בעלה, רבי שלמה מקרלין לבקר את אדמו"ר הזקן, נתגלעה מחלוקת בין הרבנית סטערנא לבתה הרבנית פריידא.

מזה מספר שנים שהרבנית סטערנא לא עסקה בבישולים במטבח, ובתה היא זו שעסקה בבישולים. אולם כעת טענה הרבנית סטערנא כי היא רוצה לזכות להכין את האוכל לאורח הדגול. לעומתה, טענה הרבנית פריידא, כי האחריות על המטבח מוחזקת בידיה, ומדוע דווקא הפעם עליה לוותר על הזכות?!

הלכו האם והבת לשאול את פי אדמו"ר הזקן, והוא פסק כי הרבנית סטערנא תבשל את האוכל, והרבנית פריידא תוסיף את המלח למאכלים, וכך תיטול גם היא חלק בהכנת תבשילים.

ביום המיועד שכחה הרבנית סטערנא, ומתוך הרגל תיבלה את המאכלים. הרבנית פריידא לא ידעה מכך והוסיפה אף היא מלח לתבשיל. כאשר הוגש האוכל לשולחן, טעם ממנו רבי שלמה מקרלין מעט ודחה את הצלחת מלפניו בשל המליחות הגבוהה. לפליאתו הבחין באדמו"ר הזקן ממשיך לאכול כרגיל. כשתמה על כך רבי שלמה, אמר לו אדמו"ר הזקן: "מהיום בו הייתי אצל המגיד ממעזריטש, אינני חש טעם באוכל…"

ברכת המגיד לבנים 

בארבע עשרה השנים שלאחר חתונתם, נולדו לאדמו"ר הזקן ולרעייתו הרבנית רק בנות. המגיד ממעזריטש בירך את אדמו"ר הזקן והורה לו להדר בהכנסת אורחים  בהזכירו את הפסוק "במה יזכה נער – את ארחו" – במה זוכים לבנים? על ידי הכנסת אורחים. והם אכן זכו לשלושה בנים: אדמו"ר האמצעי, רבי חיים אברהם ורבי משה.

הוראה מיוחדת שקיבלה הרבנית סטערנא מהמגיד ממעזריטש, וקיימה בהקפדה הייתה, שבמשך כל זמן ההריון תשתה בכל לילה כוס חלב עם דבש.

"שלי!"

פעם, ביציאתו מחדרו, נקרה לאדמו"ר הזקן לשמוע איך שהרבנית אומרת למספר נשים: "שלי אומר", בהתוונה על בעלה הרבי.

נענה אדמו"ר הזקן ואמר: "במצווה אחת אני שייך לה, בכמה מצוות שייכים לקב"ה".

כשאמר זאת, נפל על מזוזת הפתח ונכנס לדבקות. כשהתעורר מהדבקות, אמר: "'צאינה וראינה' – לצאת מעצמו ולראות אלקות, זה נהיה על ידי – 'בנות ציון', מלכות מעוררת זעיר אנפין, לעתיד לבוא יהיה אשת חיל עטרת בעלה".

סבתא – כאמא

כאשר נפטרה בתה, הרבנית דבורה לאה שמסרה נפשה על המשכיות החסידות, היא הותירה אחריה את בנה הקטן מנחם מענדל, לימים אדמו"ר ה"צמח צדק". הסבתא, הרבנית סטערנא לקחה על עצמה לגדל את הילד כאמא ודאגה לכל מה שהיה צריך.

כשהיה ה'צמח צדק' ילד כבן תשע, החל אדמו"ר הזקן לומר מאמרי חסידות לבניו בכל ערב שבת בחדרו. מנחם מענדל הקטן רצה גם הוא להשתתף, אך אדמו"ר הזקן לא הרשה לו. הנכד לא ויתר וחיפש תחבולה, ולבסוף מצא אותה: בין חדרו של אדמו"ר הזקן לחדר ההמתנה של החסידים, 'גן עדן התחתון', היה תנור גדול עשוי מלבנים שהפריד בין החדרים. בכל ערב שבת היה מנחם מענדל הקטן נכנס מכיוון החדר החיצוני, מסתתר בתנור ומקשיב למאמרי החסידות.

שבת חורפית אחת, היה ליל חורף סוער וקר במיוחד. המשרת הגוי רץ להסיק את התנור כדי שיהיה חם. הוא דחף את גזרי העצים פנימה והרגיש שמשהו עוצר בעדם מהלכנס עד לעומק התנור. איוון לא חשב לבדוק מה מפריע לעצים; הוא השאיר את העצים בפתח התנור והדליק את האש. לפתע הבית נמלא בעשן, וגזרי עצים בוערים החלו להיפלט מתוך התנור. איוון מיהר לכבות את התנור כדי לבדוק את מקור הבעיה, וכשראה את הילד הנמצא בעומק התנור, החל לצעוק בבהלה. בני הבית התאספו ולחרדתם ראו את מנחם מענדל מעולף בתוך התנור.

רבי חיים אברהם הוציא את הילד והרבנית סטערנא הזדעקה מרות. היא התפרצה לחדרו של בעלה והתחננה: "תציל את נכדנו, מנחם מענדל". אדמו"ר הזקן ניגש אל הילד, הניח את ידיו הקדושות על ראשו, והילד פקח מיד את עיניו.

שאלה אותו סבתו: "מה עשית בתוך התנור?"

ענה לה הילד: "אני מאד רוצה לשמוע את מאמרי החסידות של סבא, אך הוא לא מרשה לי להיכנס לחדרו, וזה המקום שמצאתי ממנו אוכל לשמוע".

הרבנית סטערנא, פנתה בטענה אל בעלה: "מדוע לא הרשית לנכד שלנו להיכנס לשמוע את מאמרי החסידות? ראה מה קרה לו בגלל זה, רק בנס ניצל!"

ענה לה אדמו"ר הזקן: "הס, הס. משה רבינו הגיע להר סיני על ידי אש (שראה את האש הבוערת בסנה) וזכה שעל ידו יהיה מתן תורה. תורה ׳לוקחים׳ רק במסירות נפש, הוא יהיה בריא ויאריך ימים".

שנות זקנותה

הרבנית סטערנא זכתה לאריכות ימים, ואף זכתה לראות את נכדה ה"צמח צדק", אותו גידלה במסירות, נושא בעול הנהגת החסידות.

תאריך לידתה ופטירתה אינם ידועים, מקום מנוחתה בליובאוויטש.

באדיבות: מגזין עטרת חיה

מה אתן עושים כשיש משימה שממש, אבל ממש לא מתחשק לכם לעשות? כזו שתקועה לכם כמו עצם בגרון? המלצה שלי – להמציא זמן מיוחד, משבצת ייעודית ביומן למשימות כאלו.

זה יכול להיות רגע בו אתן רגועות במיוחד, או טרודות ממילא. אתן יכולות לשבץ את זה בתחילת היום, כדי לסיים את המשימה מהר, או דווקא בסוף היום, כדי שלאחר ביצועה תוכלו לנוח. העיקר שתהיו רגועות.

אני, באופן אישי, מתעדף משימות שמעצבנות אותי. אם יש משהו שמאוד לא מתחשק לי לעשות, אני אעשה הכול כדי להקצות זמן עבורו כמה שיותר מהר. מבחינתי, העיקר הוא לפנות כמה שיותר מהר את היומן שלי ממשימות שמפריעות לי, שגורמות לי לא לרצות לפתוח את היומן ולהתחיל בעשייה שלי.

אבל, לא כולם כמוני. יש אנשים שצריכים להבשיל למשימות שמרגיזות אותם, שלוקח להם זמן לעכל או להתארגן מבחינה טכנית למשימה, ואפילו מבחינה רגשית. במקרים כאלו, ההמלצה שלי היא לכתוב ביומן את משבצת הזמן בה תבצעו את המשימה. כך תוכלו לוודא שאכן תבצעו אותה ולא תשכחו או תדחיקו אותה, ומצד שני, תוכלו לשמור אותה להמשך ובינתיים לעסוק בנחת במשימות אחרות.

כמו בכל תכנון, העיקר הוא האיזון. לא כדאי לדחות יותר מידי זמן משימות כאלו, אחרת אתן עלולות להיות מתוסכלות, לפספס דד ליינים ולא לבצע דברים חשובים. הזמן שלכם הוא שלכם בלבד – אז קחו אחריות על הקשיים שהוא מציב ועל הפוטנציאל הטמון בו לתכנון נכון ומאוזן.

בהצלחה!

שמואל הראל

עבודה מתוכננת מצליחה יותר – יעוץ. הגשמה. מנהיגות

ליצירת קשר: 054-5864030 או 02-6667117 כתבו לנו: [email protected]

משימה שבועית

לקחת את המשימה הכי מעצבנת שיש לך ולהפוך אותה לזהב מנצנץ והנצחון שלך.

לאורך הערב שיתפו הדוברות בזווית האישית שלהן על התניא ועל עבודת הנפש, ואת ה"התוועדות החסידית" השלימו ניגונים מרגשים ובראשם ניגון חג הגאולה "פדה בשלום" שנגע עמוק בלבבות. הזמרת המוכשרת ענת סגל ביצעה בהופעת בכורה סוחפת את שירה החדש "את" והצלילים יצרו חיבור מיוחד גם דרך עולם הניגון.

כמו בכל הכנסים מבית נפלאות, גם הפעם הפסיפס האנושי היה יוצא דופן. לא רק כמות הנשים שהיו מחוברות בו זמנית לכנס אלא גם המגוון המרשים: מכל אזור בארץ וממדינות רבות בעולם, מכל רקע ומצב דתי, בכל גיל, מאינספור תחומי עיסוק – פשוט נשים עם נשים בעוצמה בלתי אינסופית. מתאחדות, מדברות, מקשיבות, שמחות ודומעות, ובעיקר מרגישות גאולה!

האופי המיוחד של הכנס אפשר גם שיח ער בין המשתתפות. הצ'אט – חדר השיחה היה פעיל לאורך כל הערב והנשים לא רק חלקו בו חוויות אלא גם ביקשו וקיבלו מידע על פעילויות שונות של נפלאות לאורך השנה, מפגשי לימוד, שיעורי תניא באזורים שונים בארץ ועוד. התוועדות פעילה לעילא ולעילא!

את הסיכום הטוב מכולן העניקה השליחה בבית שאן, הרבנית חני שמולביץ שתחיה: "כשעלה הבעש"ט להיכלו של המשיח ושאלו 'אימתי קאתי מר' הוא נענה: 'לכשיפוצו מעיינותיך חוצה'. ואין 'לכשיפוצו' גדול ומשמעותי יותר מערב כזה. כשכל כך הרבה נשמות ועוצמות מתכנסות במקום אחד ומדברות על הגאולה – מרגישים במוחש שהיא מעבר לפינה!"

גם אם לא זכינו לצאת לקצה העולם ולהפיח את השממה הרוחנית. למנוע התבוללות, להקים בית חב"ד, להטיס אוכל כשר למקומות נידחים, להשפיע על בנות ונשים להדליק נרות שבת בזמן, ללמד על החשיבות של מצוות טהרת המשפחה, לדאוג להכנסתו של תינוק יהודי בבריתו של אברהם אבינו וכו'… עדיין יש לנו את הזכות העצומה, לפעול במקום בו אנו נמצאים לעת עתה. להיות שליח לדבר מצוה. להציל נשמה יהודיה. והרי כל יהודי הוא עולם מלא!

ומעשה שהיה – כך היה.

השתתפתי ב"ה בהתוועדות לרגל יט' כסלו בבית כנסת חב"ד בבני ברק. פגשתי שם אשה שלא ראיתיה זה זמן רב מאד. הפגישה עמה, ששימחה אותי מאד, הזכירה לי ….

חיכיתי בתור לרופאת משפחה במרכז רפואי, לפני שלושים ושלוש שנים. התור היה ארוך. ברירה אחרת לא היתה, אלא לחכות בסבלנות להתקדמות התור שלי.

חשבתי בליבי; מה אוכל להעניק בדקות הקרובות לנשים שמסביבי, מהעושר הפנימי של חסידות חב"ד, מתוך מיגוון הנושאים שאפשר לדבר עליהם? החלטתי לדבר על החשיבות של מתן חינוך חסידי במוסדות חב"ד, ופניתי לאשה שעמדה מולי במיסדרון.

הסברתי בין השאר שביהדות רוסיה בזכות הלימוד בספר התניא קדישא, שחיבר אותו רבי שניאור זלמן מליאדי, משפחות יהודיות נשארו שלמות באמונה ובקיום המיצוות, בזכות הלימוד של התניא.

חלפו שנים. באחד מהטיולים המאורגנים, שיצאו מבני ברק עם נשות חב"ד ליום תפילה בקברי צדיקים, נעמדה אשה ליד המיקרופון וסיפרה איך היא הגיעה לחב"ד. סיפרה איך בזמן המתנה לרופאת משפחה שמעה על החשיבות, שבמתן חינוך יהודי חסידי לילדים. היא הפנימה את הדברים, ואת ילדיה העבירה ללמוד במוסדות חב"ד.

התרגשות אחזה בי. הסיפור שלה החזיר אותי באחת, שנים רבות קודם לכן. ראיתי בעיני רוחי את המיסדרון במרכז הרפואי…ואת עומס האנשים שחיכו בתור לרופאה…

בסיום התוועדות שנערכה אתמול עידכנה אותי, שהילד הקטן שלה היה במכינה. הוא שמע בחיידר על העונשים שיקבלו יהודים שעשו עבירות, ואיך שהם יסבלו מהעונשים בגיהנום.

שיטת החינוך הזו זעזעה את האמא. היא החליטה לקחת את המילים שנאמרו לה בתור בקופת חולים ברצינות. את הילד העבירה למכינה של תלמוד תורה חב"ד.

אחת הנשים שמלמדת חסידות הוזמנה לביתה למסירת שיעורים קבועים. בכל שבוע מחדש. גם בעלה וגם שאר ילדיה דבקו בשיטה של חב"ד.

מי היה מאמין, ששיח נשים לכאורה שיחה אקראית במסדרון שבקופת חולים יהיה ה"זרז" לכך שיתחיל תהליך, שיגרום לכל המשפחה לשנות כיוון. להתחיל לעבוד את השם בדרך של אהבת ישראל. ללמוד לאהוב את השם יתברך ולא להפחיד עם איומים איזה עונש יהי' בגיהנום.

ועפ"י מה שלימד אותנו הבעל שם טוב הקדוש ; "אהוב יהודי והשם יאהב אותך. קרב יהודי והשם יקרב אותך. עשה טובה ליהודי והשם ייטיב עמך".

שניזכה לראות את פירות מאמצינו לקרב יהודים. שהשם יקרב אותנו ושניזכה לקירוב הכי גדול. התגלות הרבי מלך המשיח בגאולה האמיתית והשלמה תכף ומיד ממש.

את הערב פתח אביה הרב מנחם טל שליח הרבי מלך המשיח שליט"א למושב עין איילה וישובי חוף הכרמל בהסבירו על מעלת שנה זו שנת הקהל והימים המיוחדים שנמצאים בהם.

בהמשך הופיעה הגרפולוגית הגב' אתי בורוכוב מחברת רב-המכר פנימיות הכתב וקישרה את הדברים לחסידות ולספר התניא.

אחד האירועים בפרשה הנו:

מעשה יהודה ותמר
התורה מתארת את השתלשלות האירועים ופותחת בכך שיהודה נמצא במצב נפשי לא פשוט עקב שינוי במעמדו בעיני אחיו שהורידוהו מגדלותו בשל מכירת יוסף לעבד. האחים ראו בסבלו של אביהם והשליכו את האחריות על יהודה. בטענה שאתה זה שיעצת לנו למכרו לעבד, אילו היית אומר לנו טענו האחים להשיבו הביתה לאבא היינו שומעים לך!
יהודה מגיע לבית של 'אִישׁ עֲדֻלָּמִי וּשְׁמוֹ חִירָה', ושוכר מקום בביתו כשותף נוסף. יהודה מתוודע לאנשי המקום ומכיר בחורה המתוארת במקרא כך: 'בַּת אִישׁ כְּנַעֲנִי (לשון סוחר) וּשְׁמוֹ שׁוּעַ'.
הוא מתוודע אליה והיא אליו והם מחליטים להקים יחד משפחה. בת הכנעני (סוחר) יולדת שלשה בנים ממנו עֵר, אוֹנָן ו- שֵׁלָה, ואז היא עוצרת מלדת.
הבן הבכור ער גדל ויהודה לוקח לו אישה העונה לשם תמר. ער מסרב להביא ילדים לעולם עם תמר כדי שתמר לא תאבד מיופיה לכן הוא בוחר להשחית את זרעו, ה' יתברך לא אוהב את התנהגותו וער מוצא את מותו בגיל צעיר מאוד. הדבר שב ונשנה גם עם אונן אחיו המייבם את אשת אחיו תמר ונושא אותה לאישה. אונן כמו אחיו מסרב להקים עמה משפחה מאותה סיבה ומשחית זרעו ואף הוא מוצא את מותו.
יהודה שכבר איבד שניים מבניו, מורה לתמר לשוב לבית אביה בתירוץ כי שלה בנו הקטן צעיר מידי בכדי להינשא לה בשלישית, בכך יהודה חושב לדחות את תמר מחשש לאבד גם את בנו השלישי.
ברבות הימים אשת יהודה בת שוע נפטרה, יהודה מתאבל עליה יושב שבעה, ומנסה להמשיך בשגרת חייו. הוא עולה לתמנתה (שם מקום היושב בשיפוע ההר) עם חברו שותפו לדירה חִירָה ה-'עֲדֻלָּמִי להשגיח על גוזזי צאנו. תמר כלתו של יהודה שומעת על כך שיהודה עולה לתמנע, ומחליטה לעשות תרגיל ליהודה, היא ראתה ש- שלה בנו הקטן של יהודה גדל ועדיין לא ניתנה לו לאשה.
היא מסירה את בגדי אלמנותה ומתלבשת בבגדים נאים ובצעיף מכסה היא את פניה לבל יכירה יהודה. היא יושבת על אם הדרך העולה תמנתה. מטרתה להיחשף בפני יהודה כשיגיע לאם הדרך ולבקש ממנו להינשא לשלה בנו.
יהודה אכן רואה אותה אך חושבה לאשה זונה. הוא נוטה אליה מן הדרך ולא מזהה שזו תמר כלתו בשל הצעיף שעטתה על פניה, ושואל אותה האם יוכל להתייחד עמה? תמר שמבינה שיהודה לא מזהה אותה, משיבה לו בשאלה ומה תיתן לי אם אתייחד עמך? ויהודה משיב לה גדי עיזים מהצאן שלי בתמנע. תמר מסכימה אך מתנה זאת בהפקדת ערבון עד שיהודה ישלח לה את גדי העיזים. ויהודה שואל אותה ומה הפיקדון שתרצי שאפקיד בידייך? תמר עונה תן לי כערבון את המטה אשר בידך, (המשמש את יהודה לרעיית צאן ולתמיכה להליכה בהרים), את הטבעת שעל ידך המשמשת חותמת ליהודה (בימיהם היו חותמים עם טבעת עליה היה טבוע שם או דיוקן המעיד על השייכות לאדם החותם את שמו), ואת 'פתילו'-חגורתו (לפירוש הרשב"ם).
יהודה מסכים הם מתייחדים ותמר נכנסת להיריון מיהודה. היא שבה לבית אביה מסירה את בגדיה ושבה ללבוש את בגדי אלמנותה. יהודה מקיים את הבטחתו לתמר ושולח לה עם רעהו חירה את גדי העיזים שהבטיח לה ולקחת את הפיקדון של יהודה בחזרה, חירה מחפש את אותה אשה שיהודה מסר לו את תיאורה ואת מיקומה ולא מוצא אותה. הוא שואל את אנשי המקום על אותה אשה המכונה במקרא 'הַקְּדֵשָׁה' (על שם שמובדלת ומזומנת לזנות), אנשי המקום משיבים לו שאינם יודעים על קיומה של קדשה באזורם כלל. חירה שב ליהודה ומספר לו את הדברים כהווייתם, ויהודה עונה לו עזוב שהפיקדון יישאר אצלה, מחשש שהדבר יגרום לו נזק ויצא לו שם רע. אם תמשיך לחפשה מסביר יהודה לחירה יתוודע הדבר ברבים ויגרום לנו ביזיון מכך, עשינו את שלנו ניסינו לאתרה ללא הצלחה אין עוד מה לעשות..
לאחר שלשה חדשים עוברת לה השמועה שתמר כלתו של יהודה בהיריון, משמעות הדבר שתמר זנתה מכיוון שכל עוד לא נתייבמה על ידי אח בעלה אסורה להינשא או להתייחד עם איש.
חשוב להדגיש שהקשר בין יהודה לתמר כלתו היה על בסיס נישואין ואין שום איסור בקשר ביניהם, שכן לפני מתן תורה מצוות ייבום חלה לא רק על אח הנפטר אלא גם על האב.
יהודה שומע על כך ומבין את חומרת המעשה, על פי דין תורה היא בת כהן שזנתה אמורה להיות נידונה למיתה בשריפה (בזמן בו חלו עונשי ארבע מיתות בית דין).
יהודה נאלץ להסכים לכך ובצער רב תמר כלתו מוצאת לשריפה ואז קורא דבר מדהים: תמר שולחת לחמיה יהודה את המטה, החותמת והחגורה אותם הפקיד בידיה כשנתייחד עמה, בכדי לנסות למנוע את מותה ואת מות העוברים שבבטנה, הסתבר שתאומים בבטנה.
תמר בוחרת שלא להפנות אצבע ישירה כלפי יהודה, היא בוחרת לרמוז לו דרך הפיקדון שהופקד אצלה בכדי לא לביישו, אם יודה אמרה תמר מוטב הדבר ואם לאו אעדיף להישרף מאשר להלבין את פניו ברבים!
המקרא מבטא זאת דברי תמר בצורה מושלמת: "הִוא מוּצֵאת וְהִיא שָׁלְחָה אֶל חָמִיהָ לֵאמֹר לְאִישׁ אֲשֶׁר אֵלֶּה לּוֹ אָנֹכִי הָרָה וַתֹּאמֶר הַכֶּר נָא לְמִי הַחֹתֶמֶת וְהַפְּתִילִים וְהַמַּטֶּה הָאֵלֶּה."
יהודה מקבל את המשלוח ומזדעזע, אכן חפצים אלו הם שלו, משמעות הדבר שתמר הרתה ממני! יהודה בוש ונכלם ומיד מודה אכן שלי הם ותמר כלתי הרתה לי.
יהודה לא מסתפק בכך: הוא מודה ומתוודה: "וַיַּכֵּר יְהוּדָה וַיֹּאמֶר צָדְקָה מִמֶּנִּי כִּי עַל כֵּן לֹא נְתַתִּיהָ לְשֵׁלָה בְנִי וְלֹא יָסַף עוֹד לְדַעְתָּה."
תמר יולדת תאומים, המיילדת ממהרת לקשור חוט שני על ידו של התינוק שהוציא יד אחת החוצה לאות וזיהוי שהוא הבכור. מיד לאחר מכן הוא השיב ידו פנימה ואחיו התאום דחק לצאת החוצה, לכן נקרא שמו פרץ (על שם שהתפרץ לפני אחיו שכבר הושיט ידו החוצה), לאחר מכן יצא אחיו עם חוט השני על ידו בשלמות ונקרא שמו זרח.

מסירות נפשה של תמר להוריד נשמה גבוהה לעולם!
הסיפור עם יהודה ותמר לא מותיר עין יבשה, הוא מעורר סערת רגשות עזה פנימה לאור התרחשויות המטלטלות אותן הוא נושא בחובו, הוא מעלה תהיות רבות ומעורר למחשבה עמוקה מה בדיוק קרה שם?
מפרשי המקרא והמדרשים על התורה מתארים את תמר כאמיצה, עקשנית (בצד החיובי של העקשנות) וכבעלת מסירות נפש ממש לאור מעשיה הנועזים.
מה באמת עומד מאחורי מעשיה? מדוע סיכנה עצמה בצורה כל כך מוחשית? מדוע בחרה שלא לבייש את יהודה גם במחיר של לשלם בחייה?
המפרשים והמדרש מגלים שתמר הכירה וידעה שמזרעו של יהודה עתיד לעמוד מלך המשיח מושיען של ישראל, מרגע זה ואילך היא עושה כל אשר ביכולתה שהיא זו שתזכה להיות האמא של מושיען של ישראל וכן זכתה שמזרעו של פרץ יצא דוד מלך ישראל, הנחשב לראש מלכי בית דוד עד ביאת משיח צדקנו!
אבל מדוע נשמה כל כך גבוהה צריכה לרדת לעולם בדרך כל כך קשה מטלטלת ותמוה?
ההסבר לכך, נעוצה במשל אותו מתאר האדמו"ר הריי"צ (רבי יוסף יצחק שניאורסון השישי מבין שבעת אדמו"רי חב"ד לדורותיהם), חבורה של אנשים חצתה מדבריות בצוותא, במהלך המסע הבחינו שיש ביניהם מישהו שגונב מיתר בני החבורה, אך לא הצליחו לאתר את הגנב. בסיום המסע ניגש הגנב אל העשיר שביניהם, והתוודה בפניו שהוא הוא הגנב, אך שאלה הייתה לו לעשיר, איפה הצליח העשיר להחביא את הכסף שלו מפני הגנב? ענה לו העשיר: שמתי לב אליך כבר מתחילת המסע וראיתי כמה ממעשיך שעוררו בי חשד, ולכן בכל פעם החבאתי את הכסף בגבך, כי הבנתי, ששם ודאי לא יעלה בדעתך לחפש.
כך גם בנמשל, נשמה גדולה צריכה לרדת לעולם, הדבר מעורר למעלה התנגדות עזה מצד כוחות הטומאה והרשע שאינם ששים לרדתה של נשמה גבוהה וקדושה לעולם. ומנסים בכל כוחם מתנגד למונע את ירידת הנשמה. מה עושה הקב׳׳ה? מוריד נשמה זו בדרך לא דרך, בדרך עקלתון וחתחתים, מקום שם השטן לא מחפש נשמות גבוהות, וכך מפלסת לה הנשמה דרך לרדת לעולם הזה ולבצע את שליחותה.

הכרה הדדית סובייקטיבית וחוסר הכרה משמעותה והשלכותיה על האדם:
אך עדיין מה עומד אחרי מעשיה האצילי של תמר שלא לבייש את יהודה גם במחיר של לאבד את חייה בצורה כל כך טראגית עם שני עוברים בבטנה?
לשם כך נקדים את משמעותה של ההכרה כפי שמתוארת בספרות הטיפולית.
הכרה (Recognition ) – הוא מושג שטבעה ג’סיקה בנג’מין פסיכולוגית יהודייה אמריקאית. וכך היא הגדירה את משמעותה של ההכרה: “הכרה היא תגובת האחר המעניקה משמעות לתחושות, לכוונות ולפעולות של העצמי. ההכרה יכולה לבוא רק מן האחר, שהוא מוכר על ידינו כיצור מובדל מאתנו, לא פרי הפנטזיה שלנו” (בנג’מין,2005).
ובהרחבה למושג 'מהכרה' ל-”הכרה הדדית” היא כותבת: "הכרה הדדית (Recognition, Acknowledgment ) – כאשר הכרה זו מקבלת ביטוי מצד שני סובייקטים המכירים זה בנפרדותו של זה, מאפשרים ונותנים ביטוי סובייקטיבי זה לצד לזה היא מוגדרת כ-“הכרה הדדית” (שם).
מן הדברים ניתן ללמוד על כך שהזולת הפנים שלצדו חי סובייקט בעל צרכים, רצונות ומאוויים ייחודיים משל עצמו, והזולת מאפשר ונותן להם מקום וביטוי עצמי לצדו. ייחודיותה של הכרה והכרה הדדית הנה בכך שהזולת איננו מבטל את עצמו, את צרכיו, רצונותיו ומאווייו לטובת הזולת, אלא מכיר בהם ומאפשר את ביטויים הייחודי לצדו- כאמור, בכך הוא יוצר מרחב המאפשר לזולת להכיר בו בתורו ואף ליהנות מייחודיותו.
הכרה הדדית מעניקה לאדם מקום ומרחב מאפשר בנוכחותו של האדם כשווה בין שווים, כסובייקט בין סובייקטים, נפרד מאחרים ומחובר אליהם בעת ובעונה אחת.
הכרה הדדית מתייחסת לצורך של האדם שהזולת יראה אותו, ישים לב לקיומו, יתחשב בו. ראיה זו, שימת לב זו וההתחשבות אותה מעניק הזולת מגדירה את אופן ההתייחסות המאשר את קיומו של הפרט כסובייקט ראוי ועצמאי. היא מקנה תוקף להיותו עצמאי, בעל בחירה, בעל יכולת ליצור משמעות אישית ולהשפיע על יחסיו עם עצמו ועם אחרים.
הכרה זו יש בה בכדי להוביל את האדם לפעולות עצמאיות שאינן מוכתבת על ידי החברה, לביטוי ומימוש עצמי, לתפיסה שאני ראוי ומסוגל להוביל את עצמי ואחרים למקומות משמעותיים.
חשיבותה העליונה של הכרה הדדית מתייחסת לאפשרות הייחודית: קיומן של מגוון דעות שונות בעת ובעונה אחת, מבלי לבטל האחת את השנייה, תוך כדי מתן וביטוי עצמי ממשי וייחודי לכל דעה.
תפיסה זו מדגישה את חשיבות קיומן של דעות שונות ומגוונות, כדי לייצר שיח הדדי מפרה ובריא. כך שלא רק שלדעה ההפכית אין מקום לצדי, אלא שעצם קיומה של דעה נוספת לצדי מפרה אותי ואת מרחב הדיון בו ואליו אני שותף.
כשאדם לא זוכה להכרה הוא מחפש אותה בכל דרך אפשרית ובכל אופן אפשרי גם אם הוא מעוות. הסביבה לא בהכרח תבין את המשמעות ואת הסיבה, ויתכן שגם האדם עצמו לא ממש יבין את משמעות מעשיו והתנהלותו במרחב האישי והבין אישי, כי כשהאדם זקוק להכרה הוא פועל ומונע ממקום של צורך נפשי עמוק לזכות ב-'חמצן' של החיים ושמו הכרה!

הדרך להכרה והכרה הדדית עוברת בהכרה במי שאמר והיה העולם והעניק לאנושות כולה את המתנה הנפלאה ושמה הכרה:
כשתמר מבינה כי כלתה אליה הרעה היא פונה בניסיון אחרון אל יהודה בבקשה ותחינה כפי שמתאר זאת המקרא: "הִוא מוּצֵאת וְהִיא שָׁלְחָה אֶל חָמִיהָ לֵאמֹר לְאִישׁ אֲשֶׁר אֵלֶּה לּוֹ אָנֹכִי הָרָה וַתֹּאמֶר הַכֶּר נָא לְמִי הַחֹתֶמֶת וְהַפְּתִילִים וְהַמַּטֶּה הָאֵלֶּה."
ורש"י על אתר מפרש כך את הפסוק:
הִוא מוּצֵאת – לִשָּׂרֵף.
וְהִיא שָׁלְחָה אֶל חָמִיהָ – לֹא רָצְתָה לְהַלְבִּין פָּנָיו וְלוֹמַר: מִמְּךָ אֲנִי מְעֻבֶּרֶת אֶלָּא לְאִישׁ אֲשֶׁר אֵלֶּה לוֹ .אָמְרָה: אִם יוֹדֶה מֵעַצְמוֹ – יוֹדֶה. וְאִם לָאו, יִשְׂרְפוּנִי וְאַל אַלְבִּין פָּנָיו. מִכָּאן אָמְרוּ: נוֹחַ לוֹ לְאָדָם שֶׁיַּפִּיל עַצְמוֹ לְכִבְשַׁן הָאֵשׁ, וְאַל יַלְבִּין פְּנֵי חֲבֵרוֹ בָּרַבִּים) .סוטה י' ע"ב.(
הַכֶּר נָא – אֵין "נָא" אֶלָּא לְשׁוֹן בַּקָּשָׁה: הַכֶּר נָא בּוֹרַאֲךָ (שם) וְאַל תְּאַבֵּד שָׁלֹשׁ נְפָשׁוֹת.
הכרה אמיתית עוברת בהכרה במי שאמר והיה העולם. אדם החש מחויב לעולם אותו ברא הבורא ברוך הוא, לצורך לשמר אותו ולקיים אותו על פי רצון ה', להוסיף ולהרבות אור וטוב בעולם על ידי הנהגה אנושית ומוסרית, מכיר גם בקיומם הסובייקטיבי של הברואים בעולם כולו ללא יוצא דופן! זאת משום שגם הם מעשי ידיו של ה' יתברך, והוא מחויב להם בדיוק כפי שהוא מחויב לכל דבר אותו ברא ה' בעולם ומקיים אותו בטובו הגדול וברוב חסדיו!
תמר יודעת שיהודה הנו ישר במעשיו והנהגותיו והוא איש ירא אלוקים. תמר פונה אל מקור ההכרה הסובייקטיבית הראשונית לה זוכה כל נברא על ידי הבורא יתברך, בעצם ירידת נשמתו לעולם. ומשם היא מנסה לעורר את לבו ורחמיו של יהודה עליה.
יהודה מיד מזדעזע, ומשיב: "וַיַּכֵּר יְהוּדָה וַיֹּאמֶר צָדְקָה מִמֶּנִּי כִּי עַל כֵּן לֹא נְתַתִּיהָ לְשֵׁלָה בְנִי וְלֹא יָסַף עוֹד לְדַעְתָּה."
ורש"י על אתר מבאר כך את הפסוק: צָדְקָה – בִּדְבָרֶיהָ.
מִמֶּנִּי – הִיא מְעֻבֶּרֶת (אונקלוס). וְרַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה דָּרְשׁוּ, שֶׁיָּצְאָה בַּת קוֹל וְאָמְרָה: מִמֶּנִּי וּמֵאִתִּי יָצְאוּ הַדְּבָרִים (סוטה י' ע"ב (לְפִי שֶׁהָיְתָה צְנוּעָה בְּבֵית חָמִיהָ, גָּזַרְתִּי שֶׁיֵּצְאוּ מִמֶּנָּהּ מְלָכִים, וּמִשֵּׁבֶט יְהוּדָה גָּזַרְתִּי לְהַעֲמִיד מְלָכִים בְּיִשְׂרָאֵל.
כִּי עַל כֵּן לֹא נְתַתִּיהָ – כִּי בְּדִין עָשְׂתָה, עַל אֲשֶׁר לֹא נְתַתִּיהָ לְשֵׁלָה בְּנִי.
והרמב"ן ז"ל פירש: צדקה ממני – יותר ממני, שאני נתכוונתי לזנות והיא נתכוונה למצוות יבום, וזהו שאמר כי על כן לא נתתיה לשלה בני, כלומר נכון עשתה כן כשלא נתתיה לשלה בני, כי שלה הוא היבם ואני הגואל אחריו אם לא יחפוץ לקחת את יבמתו.

קיום רצונו של בורא עולם על ידי הנברא איננה יכולה לבוא על חשבון עלבונו של נברא אחר תהיה המטרה נעלית וקדושה ככל שתהיה!
יהודה ער לקולה של תמר ומבין את טעותו. הוא אכן מודה ומתוודה שלא העניק לתמר את ההכרה הסובייקטיבית אותה בחר ה' יתברך להעניק לתמר. את הזכות להעמיד דור ישירים שמהם יעמדו מלכי מבית דוד. יהודה מבין את גדלותה של תמר וברמז העבה אותו היא מעבירה לו דרך הפיקדון שהעבירה לו.
הסובייקטיביות אותה ניסתה להשיג במעשיה איננה בכדי להציל את חייה, היא חושבת אך ורק על הרצון האלוקי לדאוג להמשך זרעו של יהודה שעתיד להעמיד דור של מלכי בית דוד עד ביאת משיח צדקנו. תמר דרך פנייתה ליהודה 'הַכֶּר נָא בּוֹרַאֲךָ', עסוקה רק בדבר אחד, כיצד להביא לידי פועל את רצון ה' יתברך ולהמשיך את זרעו של יהודה דרך ילדיו. מילים אלו מזעזעות את יהודה, יהודה מבין שתמר כלתו מגלמת אישיות אצילת נפש, יהודה מכיר בכוונתה הטהורה של תמר להעמיד דור ישרים מבורך ממנו ומזרעו, דור שיעמיד את מלכי בית דוד לדורותם עד ביאת משיח צדקנו.
זו הסיבה שתמר בחרה שלא לבייש את יהודה גם במחיר של איבוד חייה האישיים! תמר מבינה היטב שרצונה וכוונתה טהורה וקדושה, אך היא יודעת שהדרך להמשיך לעולם קדושה ולקיים את רצון ה' איננה יכולה להתקיים בשום צורה שהיא אם על ידי כך היא תעבור על ציווי ה' שלא להלבין פני אדם ברבים!
תמר באצילות נפשה בוחנת ובוררת באופן ברור ומוחלט את צעדיה והתנהלותה בכל שלב. תמר יודעת ומבינה היטב את גודל וחשיבות המעשה האצילי והקדוש אותו בחרה לעשות – העמדת מלכי בית דוד. יחד עם זאת תמר מבינה שהדרך לקיים את רצון ה' בעולם בעשיית מעשה טהור, קדוש ואצילי ככל שיהיה חייבת להתבצע על פי רצון ה' לאורך כל הדרך, ואם ישנו מכשול באמצע הדרך בדמות פגיעה והלבנת אדם ברבים בטח אם מדובר בחמיה זה לא בא בחשבון מבחינתה. היא לא תעבור על הציווי של הלבנת פני אדם ברבים בשום אופן, גם אם זה דורש ממנה לוותר על חלומה להעמיד דור ישרים שממנו יצאו מלכי בית דוד, ויתרה מזו גם אם זה יבא על חשבונה האישי והיא תיאלץ לשלם על כך בחייה ובחיי העוברים אשר בבטנה!

המאמר נכתב באדיבות מישאל אלמלם

לעילוי נשמת אימו מורתו רחל בת זהבה ע"ה

בוקר טוב חברות יקרות!
אחרי מרתון התוועדויות שהייתי בהן בימים שלישי ורביעי מוצאת כעת זמן לכתוב.
כשחזרתי לביתי מאחת ההתוועדויות, פגשה אותי אישה מהקהילה , היא לוחשת לי בשפה רפויה ש: המליצו לה להתייעץ איתי,
היא בהליכי גירושין… והיא רוצה שאני אחזק אותה ואתן לה כלים איך *צולחים* את הדרך בשפיות, מה אומרים לילדים? ושאלה עיקרית איך מתרוממים מתוך המשבר.
השתדלתי לתת לה עיצות טובות וב"ה המשכנו כל אחת לביתה בתחושת חיזוק.
…קראת עד כאן ובטח את שואלת למה אני נמשכת לספר לך על צרות? הרי כולנו סוחבות תיק.
נכון, לגמרי לא! באתי רק לספר על עוד אישה מסכנה,
אני מנסה להגיע עם *ההסתכלות העצמית. -העצמה לעצמי* , יכלו להמליץ לאותה אישה שתפנה לעוד מלא נשים אחרות שעברו את הסרט, ובכל זאת המליצו לה לבוא להתייעץ דוקא איתי, וואלה התנפחתי מגאוה (רק לשניה),
יש בי משהו יחודי שאין באפאחת אחרת
*יש בי כח לתת כח.*
לתת עיצה טובה, תקוה, .

ואיפה את בסיפור?
אני לא מחדשת לך כלום, אני רק מעוררת אותך *להעצים* את *עצמך* ולא *לעצום*, לא להתעלם מהיחודיות שה' נתן לך.
שימי 💖 מה היכולת שלך לטעת טוב בעולם?
תממשי את הטוב הזה כבר מהיום!
את מסוגלת בענק.
ובהקשר לפרשת השבוע-
את (הגוף של) יוסף זרקו לבור
אך חלומותיו שקדמו לבור הביאו לגדולתו אחרי שהוציאו אותו משם.
גם אם לעיתים את נופלת לבור, למשבר,
זיכרי! משבר- בחילוף אותיות- מבשר.
דוקא מהקושי תצמח הישועה
דווקא בגלל ובזכות המסלול שה' סידר לי, הצלחתי לממש את היכולות שלי ולחזק נשים נוספות.
שיהיו בשורות טובות, חנוכה שמח ומאיר, אוהבת, שרה