שלום לכולם
השבוע נתחיל לקרוא בספר במדבר בפרשת במדבר.
אחד הנושאים המעניינים בפרשה הנו יחסי שכנות הן לטוב והן למוטב.
אודות חניית שבט לוי נאמר: "מִשְׁפְּחֹת בְּנֵי קְהָת יַחֲנוּ עַל יֶרֶךְ הַמִּשְׁכָּן תֵּימָנָה" (פרק ג' פסוק כ"ט).
על כך מפרש רש"י: מִשְׁפְּחֹת בְּנֵי קְהָת יַחֲנוּ וְגוֹ' תֵּימָנָה – וּסְמוּכִין לָהֶם דֶּגֶל רְאוּבֵן הַחוֹנִים תֵּימָנָה: 'אוֹי לָרָשָׁע, אוֹי לִשְׁכֵנוֹ' לְכָךְ לָקוּ מֵהֶם דָּתָן וַאֲבִירָם וּמָאתַיִם וַחֲמִשִּׁים אִישׁ עִם קֹרַח וַעֲדָתוֹ, שֶׁנִּמְשְׁכוּ עִמָּהֶם בְּמַחְלֻקְתָּם (מדרש תנחומא, י"ב).
משמעותה של בחירה 'לא מודעת' בשכנות ומהי מספרת עלינו?
בפירושו של מאמר זה: "אוי לרשע ואוי לשכנו" הלקוח מהתלמוד הבבלי (מסכת נגעים פרק י"ב משנה ו'. ובמסכת סוכה דף נ"ו ע"ב). מצינו שלשה הביטים שונים בין מפרשי התורה ומהם:
הפירוש הראשון הובא במדרש תנחומא וכך נכתב שם: "ומן הדרום בני קהת וסמוכין להם ראובן ושמעון וגד מכאן אמרו אוי לרשע ואוי לשכנו אלו שלשת השבטים שהיו שכנים לקרח ועדתו בדרום אבדו עמו במחלוקתו שנאמר: " ותפתח הארץ את פיה ותבלע אותם ואת בתיהם ואת כל אשר להם ואת כל האדם אשר לקרח ואת כל הרכוש".
פירוש נוסף הובא במדרש רבה וכך נכתב שם: " שלשה שכנים מצד דרום, שהיו לבעלי מחלוקת סמוכין, אבדו עמהם ועליהם נאמר אוי לרשע אוי לשכנו ומי היו בעלי מחלוקת קרח בן יצהר בן קהת ולפי שהיו סמוכים להם ראובן ושמעון וגד היו כולם בעלי מחלוקת ".
ופירוש רש"י האמור לעיל: "וסמוכין להם דגל ראובן החונים תימנה, אוי לרשע ואוי לשכנו, לכך לקו מהם דתן ואבירם ומאתיים וחמשים איש עם קרח ועדתו שנמשכו עמהם במחלוקתם".
הרבי מליובאוויטש (ליקוטי שיחות פרשת במדבר חלק ל"ג שיחה ב') עומד על ההבדלים בין הפירושים השונים ואומר כי הם מבטאים את תפיסת המפרשים לשכנות לא טובה השלכותיה והשפעותיה האחד על השני:
במדרש תנחומא ההתייחסות היא לכך שנענשו יחד – "אבדו עמו במחלקותו ", ההתייחסות בשכנות לא טובה נוגעת רק לעונש המוטל על שכנות שכזו.
ברש"י מוסיף "(לקו מהם כו') שנמשכו עמהם במחלוקתם", היינו שה"רשע" משך את "שכנו" גם למעשה העבירה. ההתייחסות היא לא רק לעונש הנגזר משכנות לא טובה אלא גם להשפעה שישנה לשכנות לא טובה האחד על השני.
ובמדרש רבה מוסיף עוד יותר , ש"היו כולם בעלי מחלוקת, אף הם היו בעלי מריבה." כלומר: ההתייחסות הנה לעובדה שהשכנות הזו לא ארעה במקרה שהשכן בעל המחלוקת מצא מקום בטעות ליד שכנו שאף הוא בעל מחלוקת, אלא הסיבה שהפגישה את שניהם הנה בשל העובדה ששניהם הנם בעלי מחלוקת!
את אותה התייחסות הנוגעת ליחסי שכנים המובאים בפירושים השונים שלעיל הנוגעת לשכנות שאינה מטיבה ומקבלת את הביטוי "אוי לרשע ואי לשכנו", מצינו גם בנוגע להמשך הכלל "שטוב לצדיק טוב לשכנו".
רק שבנוגע לשכנות טובה ישנה הסכמה גורפת בין הפירושים השונים ששכנות טובה לא מתייחסת רק לשכר הבא משכנות זו, אלא בעיקר להשפעה שישנה לשכנות טובה האחד על השני מכיוון 'שמרובה מידה טובה ממידת פורענות'.
הרבי מליובאוויטש מסביר (שם) שמהותם ומשמעותם של ההבדלים בין הפירושים מתייחסים גם להשפעת השכנות האחד על השני כפי שבאה לידי ביטוי בשלשת הפירושים:
לפירוש המדרש תנחומא: פעולת והשפעת השכן על שכנו היא פעולה חיצונית לגמרי, כלומר: שהשכר של צדיק נמשך גם לשכינו, וכן להיפך, שהעונש שעל הרשע נמשך גם על שכינו.
וכפי שהדבר בא לידי ביטוי בסיפור בתלמוד הבבלי בסוף מס' סוכה (דף נ"ו עמ' ב'). התלמוד מספר על מרים בת בילגה, שהייתה בת כהנים ממשמרת בילגה (משמרת כהנים בבית המקדש), בימי מתתיהו בן יוחנן. אותה נערה המירה את דתה ונישאה לסרדיוט (חייל יווני), וכשנכנסו היוונים להיכל, מצערה ומתסכולה העמוק בעטה בסנדלה על גבי המזבח ואמרה, לוקוס לוקוס ('זאב' כינוי למזבח בלשון יווני), עד מתי אתה מכלה ממונן של ישראל ואי אתה עומד עליהם בשעת הדחק. וכששמעו חכמים בדבר (לאחר שגברה יד בית חשמונאי), קנסו את משמרת בילגה כולה, בכך שהיא חולקת את לחם הפנים בדרום גם בכניסתה למשמרת, וזאת לעומת המשמרות האחרות שחלקו בדרום רק ביציאתן, ובכניסתן חלקו בצפון – הצד המובחר לעניין זה. עוד נגזר על משמרת זו, כי טבעתה קבועה וחלונה סתומה.
ולכאורה מדוע בגלל מעשיה של אשה יחידה קונסים את המשמר כולו?, מסביר התלמוד שם, משום הכלל: "אוי לרשע אוי לשכינו".
לפירוש רש"י: פעולת השכן היא פעולה פנימית, כלומר, שהוא משנה את אופן הנהגתו של שכנו, ועד שמשנה גם את מהותו.
לפירוש המדרש רבה: שכנות אינה הסיבה לזה ש-'טוב לצדיק טוב לשכנו' או להיפך 'אוי לרשע אוי לשכנו', אלא היא סימן על מהותו של השכן, כלומר: זה שהם שכנים מורה ששניהם שייכים זה לזה במהותם בגדרם ובאישיותם, ופעולת השכנות היא שמגלה ומוציאה תכונה זו (של השכן) מן ההעלם והכח אל הגילוי והפועל.
ההזדמנות להיפגש עם עצמי דרך הבחירה ה-'לא מודעת' שבשכנות:
היבט נוסף אך משותף לסוגי השכנות השונים מתייחס לבחירה ה-'לא מודעת' שממנה נובעת השכנות זה לצד זה. בחירה זו יש בה בכדי להעיד על כך שלא במקרה נזדמנה לה שכנות שכזו זה לצד זה.
אחד המאפיינים הרבים של בחירות שאנו עושים בחיינו נשען על ההיבט ה-'לא מודע' שבבחירותינו. משמעותן של הבחירות שאנו עושים בחיינו יש בה בכדי לספר על כך שיש בבחירה זו מענה סמוי לצורך נפשי אותו אנו מוצאים בבחירה זו או אחרת בחיינו.
הבחירה הנה דינאמית ונשענת בדרך כלל על שלשה מאפיינים: עולם (מקום), שנה (זמן), נפש (סיטואציה-מצב נפשי). מה שמסביר את העובדה שבחירות עשויות להשתנות לפי המצב הנתון בו אני ניצב בעת הבחירה.
אך לצד זאת יש מרכיב נפשי אישיותי המאפשר את הבחירה המדויקת עבורי מעצם מי שאני. זה הנשען על ההוויה הקיומית המתארת ומספרת לעצמי ולעולם מי הוא הבוחר ומעידה על ה-'אני' השלם הגדול מסך חלקיו של בעל הבחירה. מרכיב אישיותי זה יש בו בכדי לעצב ולהשפיע על הבחירות שאנו בוחרים ביום יום.
ביחסי שכנות ישנו היבט הרבה יותר עמוק: השכנים מגלים זה את זה!
כאשר הבחירה ה-'לא מודעת' בשכן זה או אחר נעשית, אני יכול מיד להסתייג ולומר אני לא זה שבחרתי בו או הוא בי פשוט זה מה שקרה בחרתי בית והוא היה שם, או שהוא הגיע לכאן לאחר שאני הגעתי לשם. זה אולי נכון טכנית, אבל בהתבוננות מעמיקה יותר, הבחירה הלא מודעת מספרת על שני אנשים שהבחירה שלהם לגור זה לצד זה יש בה בכדי לספר על אישיותם!
האם אני יכול ומסוגל לראות בשכנות זו הזדמנות לגלות את מי שאני באמת באמצעות שכנות זו, או שאמצא את עצמי נבהל מהאופי והאישיות של השכן שתכניס אותי פנימה אל תוך ביתי ותאפשר לי להתחמק מלבוא במגע עם אותם חלקים הקיימים גם בי, שכעת אני רואה אותם בשכני המתגורר לצדי וגורמים לי להתחבא מאחוריהם בטענה: ש-'מה לי ולהתנהגות שכזו, ואלו צדדים משותפים יש בכלל ביננו'?
ובמילים אחרות: יחסי שכנות יש בהם בכדי לספר עלי מי אני? ומה אני? דרך היכולת לקיים או להימנע מלקיים יחסים לצד ועם שכני!
הבחירה לראות בהתנהגות השכן הזדמנות לחפש היכן חלקים אלו קיימים בתוכי גם אם לא באותו אופן או באותה עוצמה כפי שהיא באה מהשכן. האם אני מסוגל לראות את ההזדמנות שבלחפש ולמצוא את אותם חלקים שבי כפי שהם משתקפים בהתנהגותו של השכן ולבא איתם במגע כדי שדרכם אהפוך לבן אדם טוב יותר.
מצב זה יכול להתאפשר רק כאשר אדע איך להתבונן על אותם חלקים המתרגשים לפתחי דרך שכני. אם אבחר להתבונן בהם כצדדים כאלה הקיימים אצל שכני אך לי אין ולא יהיה שום קשר אליהם, או אז הבחירה תהיה להחזיר את ההתנהגות לשכן ובכך לברוח מהתמודדות ומהזדמנות אמיתית לחולל שינוי בחיי.
אמנם כאשר אבחר להביט לאותם חלקים בעיניים ולראות בהם הזדמנות לשינוי, אעצור לרגע ואתבונן מנקודת מבט עצמית ופנימית, זו המיטיבה עמי שכן אילו הייתי מזהה את אותה התנהלות או התנהגות אצלי מיד הייתי מוצא את ההסבר או את לימוד הזכות על עצמי מדוע התנהלתי או התנהגתי כך, רק שזה מגיע אל השכן אז פתאום אין לי קשר לזה בכלל!
כך שהשכן לצדי הגיע לכאן ממש לא במקרה, הוא הגיע כדי להאיר את דרכי וכאשר אלמד איך וכיצד להשתמש בהזדמנות שנקרתה בדרכי בשלשת המאפיינים של עולם (מקום), שנה (זמן), נפש (סיטואציה) אשכיל לנתב ולתעל הזדמנות זו בכדי להפוך לבן טוב יותר גם דרך אותם חלקים איתם באתי פחות במגע ואפשרתי להם לנוח ולשכון עמוק בתוכי, וכעת שהשכן הופיע בהתנהלות ובהתנהגות שלו הוא הציף בתוכי את אותם חלקים רדומים וגרם לי לבהלה.
בני אדם מגלים האחד את השני במפגש החיים, אפשרו לעצכם להיפגש עם עצמכם דרך המפגש הבין אישי הנקרה בדרככם היומיומית!
'שכנים שכאלה'
חורף ירושלמי. כבר כמה ימים שיורד הגשם, ובחוץ רוחות עזות במיוחד. החושך מקדים ויורד על הרחוב. את השכנים בחורף פוגשים פחות. כל אחד ספון בדירתו עם בני ביתו, ולאיש אין חשק לצאת מביתו בערב כזה, אם לא שיש לו הכרח. אני גרה כאן כבר יותר משנתיים, אבל לא עברתי לירושלים וגם לא נשארתי בה בזכות החורף המקפיא הזה.
נקישות בדלת. שכנתי מהדירה שמעלינו בפתח, מחייכת בחמימות ושואלת לשלומי. "אפשר לשאול", היא ממשיכה, "איך אתם מחממים את הדירה שלכם?" "יש לנו שני רדיאטורים אחד גדול ואחד קטן לסלון ולחדר שינה", עניתי לה.
"ואיך הם, מחממים?" "כן. במיוחד הגדול, רק שאותו עוד לא הספקנו לתקן מהחורף שעבר"
"אהה..", אמרה בטון נמוך ומאוכזב, "מה הבעיה אצלו?"
"לא משהו רציני", מיהרתי להתנצל, החוטים נשרפו, ואנחנו נסדר את זה בהקדם. בינתיים אנחנו מסתדרים."
"כן?" הרימה שכנתי את גבותיה ברחמים. "בטח", עניתי לה בביטחון, זה לא בעיה. ממש תודה על ההתעניינות."
סגרתי אחרי את הדלת, והרהרתי בגברת השכנה שמעלי. מהיכן יש לה זמן לחשוב כיצד מחממים השכנים שלה את דירתם, ונזכרתי בחמשת ילדיה הקטנים..
לא חלף זמן רב ופתאום עוד פעם נקישות בדלת. (יש לנו פעמון אך נדיר שמישהו מהשכנים משתמש בו, מאין הסבלנות לחכות עד שמישהו ישמע אותך מקיש ויפתח?…) הפעם היה זה השכן, בעלה של הגברת: " כן, איפה הרדיאטור המקולקל?"
"מה.. הראדיאטור שלנו..?" שאלתי בהיסוס, "כן! תנו לי לראות מה הבעיה, זה צ'יק צ'אק".
השכן נכנס, שאל אם אפשר לשבת על הכיסא שהיה סמוך לו, ולאחר שנענה בחפץ לב, התיישב, קרב אליו את הרדיאטור המקולקל והחל לפרק את התקע השרוף.
"זה קורה לנו כל שנה", אמר בעוד אני ובעלי עומדים סביבו ועינינו עוקבות אחר ידיו הזריזות. "כל שנה אני צריך להחליף את התקע שנשרף מחום הרדיאטור. אסור להוציא אותו מהחשמל מיד אחרי שמכבים, צריך לחכות קצת."
"אולי אפשר להכין לך קפה?", שאלתי בחשק רב, אחרי ששמחתי מהידיעה שהלילה הולך להיות חמים ונעים בכל הסלון. בת צחוק עלתה על פניו של השכן לשמע הצעתי: "אני בא מהבית ויש שם הכל, זה בסדר."
הבטתי על השכן. הוא נראה אדם חרוץ, ששום דבר אינו מטריד אותו במיוחד. הוא גם מרבה לחייך ולדבר בהומור. טוב לו. יש לו כל מה שהוא צריך. הרמתי עיני וראיתי את בעלי, אף הוא הסתכל בו במבט מלא הערכה.
"הנה, אני מקווה שזה בסדר עכשיו. חברו אותו לחשמל ונבדוק שזה עובד."
תוך כדי שגרר בעלי את הרדיאטור למקום השקע הקרוב, הרשיתי לעצמי לשאול: "ואיך אתם מחממים את הדירה שלכם?"
"יש לנו רדיאטור בחדר ילדים", אמר השכן ללא התרגשות מיוחדת.
תשובתו מלאה אותי סקרנות, ומבלי איפוק הוספתי לשאול: "מה אין לכם רדיאטור בסלון? מה עושים הילדים כשהם בסלון, האם לא קר להם?" הם יכולים להיות בחדר, ואם הם לא רוצים, אז שישתו תה ויקפצו – ככה יתחממו בלי בעיה."
"ברוך ה' הרדיאטור עובד, תודה רבה לך שטרחת בשבילנו והשקעת מזמנך", אמר בעלי בידידות לשכננו. "זה שום דבר, אל תודה לי כל כך, לילה טוב, תהיו בריאים."
השכן הסתובב ופנה ללכת, ובעודו יוצא את מפתן הבית, הבטתי אחריו, תמהה וחסרת הבנה, איך זה יכול להיות, הרי לשכן ולאשתו יש פחות אמצעי חימום מאשר לנו, ויותר נפשות בבית, והם מתנהגים אתנו כאילו היה להם הכל, וכעת רצונם לעזור לאלו "שחסר" להם..?! השכן נעלם בחדר במדרגות, ואני סגרתי אחריו את הדלת באיטיות, וחשבתי לעצמי מדהים, איזה שכנים טובים שכאלה…
לגלות את ה-'שכן' שבי:
בכל אחד מאתנו שוכן לו 'שכן', הקול הפנימי שבנו זה שתמיד ידאג לייסר את מצפוננו ולהזכיר לנו למה הגענו לכאן? לשם מה נשלחנו לכאן? מה מצופה מאתנו לעשות כאן?
וכך כתב הרבי מליובאוויטש בספר הפתגמים הראשון אותו ערך העונה לשם 'היום-יום': "חסיד יוצר סביבו סביבה. אם אין סביבה סביבו – עליו לבדוק היטב את עצמו, את מצבו האישי. עובדה זו כשלעצמה – שאינו יוצר סביבה – צריכה לשבור אותו, ועליו לשאול את עצמו: מה אני עושה בעולם?" (ל' אדר ראשון ה'תש"ג).
הרבי מליובאוויטש טרח להזכיר לנו בכל הזדמנות את משמעות ההשגחה הפרטית הניבטת אלנו מחלון ההזדמנויות אליה אנו נחשפים מידי יום, מידי שעה ומידי רגע, המזכירה לנו שאנחנו לא כאן במקרה!
אל כל מקום (עולם), אליו אנו מגיעים, בכל זמן (שנה), בו אנו עומדים, לכל סיטואציה (נפש) אליה אנו נקלעים יש תכלית ומשמעות!
הרבי נשען על הפסוק: "מֵיְהוָה מִצְעֲדֵי גֶבֶר כּוֹנָנוּ וְדַרְכּוֹ יֶחְפָּץ" (תהילים ל"ז, פס' כ"ג).
וכך כתב הרבי מליובאוויטש בספר 'היום-יום' : "המאמין בהשגחה פרטית יודע כי מה' מצעדי גבר כוננו, אשר נשמה זו צריכה לברר ולתקן איזה בירור ותיקון במקום פלוני. ומאות בשנים, או גם משעת בריאת העולם – הנה הדבר שצריך להתברר או להתתקן מחכה לאותה הנשמה שתבוא לבררו ולתקנו. וגם נשמה הלזו הנה מאז נאצלה ונבראה היא מחכה לזמן ירידתה לברר ולתקן את אשר הוטל עליה". (ג' אלול ה'תש"ג).
ה-'שכן' שבי מזכיר לי שבוודאי יש איזה שהוא דבר, משהו קטן, שבאפשרותי לעשות עבור אחרים. אותו קול פנימי הנאמן לבוראו זה שמצפונו מייסר אותו, מגלה לנו שיש לכל אדם בעולם צורך עמוק ותשוקה פנימית הבוערת בו לעשות את שליחותו בעולם.
מטרת-העל שבשכנות
שכנות הנה שיתופיות בין אישית ומרחבית שנועדה לגלות לאדם שאי אפשר בלעדי הזולת! אתה יכול לחיות את חייך לבד, אבל ללא הזולת לא תדע או תחווה שותפות מהי?!
הצורך העומד מאחורי שכנות נשען על מהות ותכלית הקשר הבין אישי לו זקוק כל בר אנוש והוא חוויה משותפת ומאחדת!
עירוב חצרות: הנה תקנה הלכתית המצויה בספר ההלכות היהודי המכונה: 'שולחן ערוך' בהלכות עירובין, המתירה את הטלטול (הוצאת חפצים) ביום השבת בין רשויות היחיד פרטיות או משותפות שנמצאות בבעלות שונה בתחום חצר אחת או בחצרות צמודות, (כגון מבית לחדר מדרגות או לחצר משותפת, או מחצר לחצר אחרת), דבר האסור מתקנת חכמים, (איסור טלטול בין רשויות היחיד) באמצעות יצירת שותפות סמלית בין כל הדיירים בכל הרשויות הנפרדות, ההופכת את כל הרשויות הנפרדות לרשות אחת משותפת.
על פי דברי רב יהודה בשם שמואל בתלמוד הבבלי, תקנה זו תוקנה על ידי שלמה המלך והיא אחת משבע מצוות שתקנו חכמים.
הרבי מליובאוויטש מסביר את משמעותה הפנימית של הדרישה ההלכתית לעירוב חצרות בכך שפעולת עירוב חצרות הופכת את החצר כולה לרשות אחת, כלומר: על ידי זה שלוקחים פת או איזה מזון שבו משתתפים כל דיירי החצר, ומניחים בדירתו של אחד מהם, נעשה מקום זה רשות משותפת של כל דיירי החצר. זאת מכיוון שישנו כלל הלכתי ולפיו "דירתו של אדם אינה נמשכת אלא אחר מקום פתו", שמשמעותו הנה שהדבר העיקרי והמהותי המציין את בעלות האדם על דירתו הנה באכילת מזון. הסעודה בבית מבטאת בצורה מקיפה ושלימה את זהותו של בעל הבית. וכאשר נפעלת שותפות על ידי מזון משותף לכלל באי החצר נהפכת החצר כולה למרחב שיתופי אחד גדול המאפשרת לכולם להשתמש בה ולחוש בה כבביתם.
הדבר משתקף היטב במאמר התלמודי 'גדולה לגימה שמקרבת' (מסכת סנהדרין דף ק"ג ע"ב).
מסביר הרבי מליובאוויטש: מהותו של מאמר חז"ל זה 'גדולה לגימה שמקרבת' מתייחס למצב בו מאכילים אורחים בלחם – שעל ידי ה-'לחם', שהוא כללות השם של ענייני מזון, נפעל ענין הקירוב בבחינת קירוב לבבות בפנימיות האמיתית של האדם, ומשם נמשך גם בבחינות החיצוניות קרבה פיזיולוגית , ועד שנמשך גם במרחב ובמצב בו יש תפיסת ריחוק מקום גשמי – שגם שם יתבטל הפירוד לבבות ויומר בהתקשרות ובדביקות זה בזה, ועד להתאחדות, מבלי הבט על כך שהגוף של איש פלוני נמצא במקום זה והגוף של השני נמצא במקום אחר. (משיחות פרשת 'לך-לך' ה'תשכ"א).
כלומר: כאשר אנו מבינים את משמעותה של עירוב חצרות במהותה הפנימית: יצירת תלכיד בין כל באי החצר ואיחודם למרחב שיתופי אחד גדול המשרת את כולם. נוכל להפנים וליישם את הגישה גם ביחסי שכנות אוניברסליים ולאוו דווקא במרחב בו יש חצר שיתופית, שמטרתם הנה ליצור מקום שיתופי שמטרתו לאחד לחבר וליצור שותפות בין כלל השכנים המשרתת את מטרת העל ביחסי שכנות. תובנה זו יש בה בכדי לגייס אותנו לעשות ככל אשר ביכולתנו כדי לאחד בין השורות בין כלל חלקי העם, על ידי פעולות מקרבות ומאחדות: הארת פנים האחד לשני, דאגה, אכפתיות והתעניינות כנה בשלומם של שכננו, אירוח לבבי האחד של השני, יוזמות שיתופיות בין הדיירים גינה שיתופית, גמ"ח שיתופי, שיעורי וחוגי בית, ועוד יוזמות ברוכות…
שבת שלום ומבורכת
מאת מישאל אלמלם. לעילוי נשמת אימו מורתו רחל בת זהבה.
