קישור כניסה להתוועדות:

https://edu-il.zoom.us/my/sara77060087

השבוע נקרא את פרשת צו העוסקת בין היתר בדיני קרבן תודה שהנו קרבן נדבה.

כפי שמתארת התורה: "אִם עַל תּוֹדָה יַקְרִיבֶנּוּ וְהִקְרִיב עַל זֶבַח הַתּוֹדָה חַלּוֹת מַצּוֹת בְּלוּלֹת בַּשֶּׁמֶן וּרְקִיקֵי מַצּוֹת מְשֻׁחִים בַּשָּׁמֶן וְסֹלֶת מֻרְבֶּכֶת חַלֹּת בְּלוּלֹת בַּשָּׁמֶן" (ויקרא פרק ז' פס' י"ב).

ורשי על אתר מבאר: 'אִם עַל תּוֹדָה יַקְרִיבֶנּוּ' – אִם עַל דְּבַר הוֹדָאָה עַל נֵס שֶׁנַּעֲשָׂה לוֹ, כְּגוֹן יוֹרְדֵי הַיָּם וְהוֹלְכֵי מִדְבָּרִיּוֹת וַחֲבוּשֵׁי בֵּית הָאֲסוּרִים וְחוֹלֶה שֶׁנִּתְרַפֵּא שֶׁהֵן צְרִיכִין לְהוֹדוֹת, שֶׁכָּתוּב בָּהֶן "יוֹדוּ לַה' חַסְדּוֹ וְנִפְלְאוֹתָיו לִבְנֵי אָדָם. (תהילים ק"ז).

מקור הדברים נמצא בתלמוד הבבלי (מסכת ברכות דף נ"ד ע"ב)  שם למדו חז"ל שקורבן תודה בא דווקא על נס ייחודי שנעשה לאדם והם מונים ארבע סוגי ניסים ייחודיים שכאלה:

1. יורדי הים – הנוסעים בספינה בים הגדול, שהם שרויים בסכנה.
2. הולכי מדבריות – שאף המדבר הוא מקום סכנה.
3. חולים שנתרפאו ממחלה מסוכנת.
4. ומי שהיה חבוש בבית האסורים והשתחרר.

התלמוד הבבלי מבסס את חובת ההודאה של ארבעה אירועים אלו על מזמור ק"ז בתהילים שם מתוארים ארבעת סוגי ניסים הללו ובכולם נאמר בסיום: "יודו לה' חסדו, ונפלאותיו לבני אדם".

שיתוף הדדי איש את רעהו בטוב שבחיינו, הנו הסגולה הטובה ביותר למניעת אירועים שליליים ומצערים:

ייחודיותו של קרבן תודה כאמור הנו בכך שהבאתו הנה על דבר חיובי שארע לאדם או על אירוע שלילי חלילה שנמנע ממנו בנס שנעשה לו.

אחד הדברים המשמעותיים והעיקריים אותם דרש ותבע הרבי מליובאוויטש מאנשים שבאו לבקש את ברכתו ועצתו לאירועים ודברים הדורשים תיקון איתם הם מתמודדים בחייהם, הנו לבשר לו טוב כאשר הדברים יסתדרו. הרבי הסביר שכאשר מבשרים טוב על דברים טובים שמתרחשים בחיים ממילא לא יצטרכו לבקש על דברים שהם הם היפך הטוב.

וכלשונו של הרבי: "וכבר כתבתי לאחדים מאנ"ש שאם היו מתאמצים ובמשך הזמן מתרגלים לכתוב מכתבים בבשורות טובות, הרי בטח שמזמן לזמן היו פוטרים אותם מכמה עניינים משונים שהמסובב מהם הוא כתיבת מכתב, כי הרי אין איתנו יודע עד מה, ואפשר כל העניין הוא בשביל ששני יהודים יבואו בקישור עוד הפעם, ובאופן של קירוב הלבבות, עניין הגורם נחת רוח למעלה מעלה, וכמובן ממה שנתבאר בלקוטי-תורה ד"ה "החלצו" ובדרך-מצוותיך, מצוות אהבת ישראל וכו' (אגרות קודש חלק י"ב עמ' קע"ד).

נקודה נוספת אותה חידד הרבי בכתיבת בשורות טובות הנה: 'מצוות ואהבת לרעך כמוך'. ובלשונו של הרבי: "ובוודאי כשיהיה לו בשורה טובה בזה לא ימנע הטוב מלהודיעני, והרי זהו אחד מפרטי המצווה היסודית "ואהבת לרעך כמוך", לגרום שמחה לאיש הישראלי, אשר אם בכל התקופות נשתוקקו לזה, על-אחת-כמה-וכמה בתקופתנו זו רבת התלאות, ורבת היגון, שכל עניין של טוב ושמחה יקר ביותר". (שם).

הרבי לימד שכאשר באים לבקש טוב יש להודות על העבר ואז לבקש על העתיד. בהודאה על העבר אנו פותחים את המרחב לאפשרויות העתידים לבא אל פתחנו. הודאה הנה הכלי בו ודרכו האדם מספר על הדרך שלו להתקרב אל הזולת.

בהודאה יש אלמנט עמוק בו מתרחשת קרבה אינטימית בין שני סובייקטים. ההכרה בסובייקט עוברת בהודאה בכך שיש משהו שבו ועל ידו הזולת יכול להסב לי קורת רוח ושמחה. ההודאה מבטאת את הכרה בכוחו של הזולת להעניק לי משהו שרק אני כסובייקט עצמאי ייחודי יכול להעניק לו.                                                                                                                   

ההודאה מאפשרת אם כן לצעוד עוד צעד אחד קדימה האחד אל עבר השני בדרך לחיזוק הקשר ביננו. הזכות להודות הניתנת לאדם, מספרת על כך שהזולת רואה בו ומכיר בייחודיותו כאמור, אך בעיקר היא מספרת על העובדה שהמקבל הנו משמעותי מאוד לנותן שבחר להעניק למקבל הזדמנות לראות ולחוות את היוקר שלו כסובייקט בעיניו של הנותן.

אם כן קרבן תודה טומן בחובו סיפור של אדם הבא להביע את הקרבה המשמעותית השוררת בינו לבין אלוקיו. היוקר של התודה בכך שהנותן הופך את הנתינה להזדמנות להתקרב (מלשון קרבן), לאלוקיו. אדם הזוכה להכיר תודה מעביר מסר למקבל התודה, שבתודה זו קיבלתי את המתנה הגדולה ביותר בחיי. והיא הזכות להודות לך.

אך בתודה ישנו אלמנט עמוק נוסף והוא הזכות של מקבל התודה להודות לנותן התודה. כאשר מקבל התודה מחזיר את הבעת הזכות ותודה על האפשרות להעניק למקבל התודה את מה שבעיניו הוא ראוי לו. כאן בעצם מעניק מקבל התודה לנותן התודה את הזכות להתקרב אליו יותר.

כאשר הקשר המתקיים בין אדם לאלוקיו הנו קשר מבוסס ועמוק אזי האדם מעניק לבורא את ההכרה בו בכך שהוא מודה לאלוקיו על הזכות להתברך ממנו והקב"ה מעניק לאדם את הזכות להתברך ממנו. אך לצד זאת גם מכיר לאדם תודה על הזכות להעניק לו כבורא את האפשרות להתברך מפיו כיציר כפיו.

 זו הזכות הגדולה לברך ולהתברך! האדם המתברך מודה לאלוקיו על ברכתו והקב"ה מודה לאדם על הזכות לברכו.

אדם שעבר אצל הרבי מליובאוויטש בחלוקת דולרים ביום ראשון בשבוע וביקש ברכה עבור רעייתו החולה, והודה לרבי על ברכתו ענה הרבי: "תודה רבה שנתת לי את האפשרות לברך יהודי. שהקדוש ברוך הוא יברך אותך לעשות טוב יותר, והעיקר שהברכות יתממשו".

על משמעותה של הכרה והכרה הדדית-ועל הודאה והודאה הדדית!

הספרות הטיפולית מתייחסת למושג הכרה והכרה הדדית: הכרה (Recognition ) – הוא מושג שטבעה ג’סיקה בנג’מין פסיכולוגית יהודייה אמריקאית. וכך היא הגדירה את משמעותה של ההכרה: “הכרה היא תגובת האחר המעניקה משמעות לתחושות, לכוונות ולפעולות של העצמי. ההכרה יכולה לבוא רק מן האחר, שהוא מוכר על ידינו כיצור מובדל מאתנו, לא פרי הפנטזיה שלנו” (בנג’מין,2005).
ובהרחבה למושג 'מהכרה' ל-”הכרה הדדית” היא כותבת: "הכרה הדדית (Recognition, Acknowledgment ) – כאשר הכרה זו מקבלת ביטוי מצד שני סובייקטים המכירים זה בנפרדותו של זה, מאפשרים ונותנים ביטוי סובייקטיבי זה לצד לזה היא מוגדרת כ-“הכרה הדדית” (שם).
מן הדברים ניתן ללמוד על כך שהזולת הפנים שלצדו חי סובייקט בעל צרכים, רצונות ומאוויים ייחודיים משל עצמו, והזולת מאפשר ונותן להם מקום וביטוי עצמי לצדו. ייחודיותה של הכרה והכרה הדדית הנה בכך שהזולת איננו מבטל את עצמו, את צרכיו, רצונותיו ומאווייו לטובת הזולת, אלא מכיר בהם ומאפשר את ביטויים הייחודי לצדו- כאמור, בכך הוא יוצר מרחב המאפשר לזולת להכיר בו בתורו ואף ליהנות מייחודיותו.
הכרה הדדית מעניקה לאדם מקום ומרחב מאפשר בנוכחותו של האדם כשווה בין שווים, כסובייקט בין סובייקטים, נפרד מאחרים ומחובר אליהם בעת ובעונה אחת.
הכרה הדדית מתייחסת לצורך של האדם שהזולת יראה אותו, ישים לב לקיומו, יתחשב בו. ראיה זו, שימת לב זו וההתחשבות אותה מעניק הזולת מגדירה את אופן ההתייחסות המאשר את קיומו של הפרט כסובייקט ראוי ועצמאי. היא מקנה תוקף להיותו עצמאי, בעל בחירה, בעל יכולת ליצור משמעות אישית ולהשפיע על יחסיו עם עצמו ועם אחרים.
הכרה זו יש בה בכדי להוביל את האדם לפעולות עצמאיות שאינן מוכתבת על ידי החברה, לביטוי ומימוש עצמי, לתפיסה שאני ראוי ומסוגל להוביל את עצמי ואחרים למקומות משמעותיים.
חשיבותה העליונה של הכרה הדדית מתייחסת לאפשרות הייחודית: קיומן של מגוון דעות שונות בעת ובעונה אחת, מבלי לבטל האחת את השנייה, תוך כדי מתן וביטוי עצמי ממשי וייחודי לכל דעה.
תפיסה זו מדגישה את חשיבות קיומן של דעות שונות ומגוונות, כדי לייצר שיח הדדי מפרה ובריא. כך שלא רק שלדעה ההפכית אין מקום לצדי, אלא שעצם קיומה של דעה נוספת לצדי מפרה אותי ואת מרחב הדיון בו ואליו אני שותף.

על קרבן תודה נאמר שאינו בטל לעולם: "אמר רבי פנחס בשם רבי לוי: כל הקרבנות בטלים וקרבן תודה אינו בטל לעולם, שנאמר: "אשלם תודות לך". שתים: אחד כנגד התפלה, ואחד כנגד הקרבן". (מדרש רבה (ויקרא פרק ט' ז'),

ובהמשך המדרש (שם) רבי פנחס ורבי לוי ורבי יוחנן בשם ר' מנחם דגליא לעתיד לבא כל הקרבנות בטלין וקרבן תודה אינו בטל. כל התפלות בטלות ההודאה אינה בטלה כפי שכתוב (ירמיה פרק ל"ג, פס' י"א) "קול ששון וקול שמחה קול חתן וקול כלה, קול אומרים הודו את ה' צבאות וגו' זו הודאה". ומביאין תודה בית ה' זה קרבן תודה וכן דוד אומר (תהילים פר' נ"ו, פס' י"ג) "עלי אלהים נדריך אשלם תּוֹדֹת לך". תודה אין כתיב כאן אלא תודות שהם א. ההודאה ו- ב. קרבן תודה.

משום שמהותו של קרבן תודה כאמור הנו הקרבה הייחודית בה ועל ידה נוצרת התניה של הכרה והכרה הדדית בין הנותן למקבל. מצד אחד הזכות להעניק תודה על הברכה ומצד שני לקבל תודה על הזכות להעניק ברכה.

אני מודה משמע אני קיים!

בתלמוד הבבלי מסכת סנהדרין נאמר: "ביקש הקדוש ברוך הוא לעשות חזקיהו משיח, וסנחריב גוג ומגוג. אמרה מדת הדין לפני הקדוש ברוך הוא: רבונו של עולם! ומה דוד מלך ישראל שאמר כמה שירות ותשבחות לפניך לא עשיתו משיח, חזקיה שעשית לו כל הנסים הללו ולא אמר שירה לפניך תעשהו משיח? לכך נסתתם" (מסכת סנהדרין דף צ"ד ע"ב).

להודאה צורות שונות של ביטוי: ההודאה הבאה לידי ביטוי בנתינה ללא מילים, או במילות ההערכה והוכרה קוגניטיבית או רגשית בשירה – זמרה וריקודים, מספרת על החיבור הקיומי של האדם לעצמו לבריאה ולמי שבראו. מהות החיבור של האדם לעצמו עובר ביכולת ההכרה בכך שעל כל דבר שהוא חווה ועובר ואתו הוא מתמודד צריך להודות.  החיבור לבריאה עובר בהכרה שמהות הקיום הנה ההכרה במי שברא את העולם מנהלו ומנהיגו בכל רגע ורגע.

כאשר האדם מחובר לעצמו בעצם ההכרה בבורא העולם ומנהיגו דרך הגשמת ייעדו עלי אדמות מעיד הוא במעשיו על העולם ובוראו.

במדרש תמורה מסופר (מדרש זה הוא ספר 'מדרש קטן' המיוחס לתנאים רבי ישמעאל ורבי עקיבא).

"מַעֲשֶׂה שֶׁבָּא מִין וְאָמַר לְרַ' עֲקִיבָא: הָעוֹלָם הַזֶּה מִי בְּרָאוֹ? אָמַר לוֹ: הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא . אָמַר לוֹ: הַרְאֵנִי דָּבָר בָּרוּר . אָמַר לוֹ: לְמָחָר תָּבוֹא אֵלַי.  לְמָחָר בָּא אֶצְלוֹ . אָמַר לוֹ רַ' עֲקִיבָא: מָה אַתָּה לוֹבֵשׁ? אָמַר לוֹ: בֶּגֶד.  אָמַר לוֹ: מִי עֲשָׂאוֹ? אָמַר לוֹ: הָאוֹרֵג.  אָמַר לוֹ: אֵינִי מַאֲמִין לְךָ, הַרְאֵנִי דָּבָר בָּרוּר!  אָמַר לוֹ: וּמָה אַרְאֲךָ, וְאֵין אַתָּה יוֹדֵעַ שֶׁהָאוֹרֵג עֲשָׂאוֹ? אָמַר לוֹ: וְאַתָּה אֵינְךָ יוֹדֵעַ, שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בָּרָא אֶת עוֹלָמוֹ? נִפְטַר אוֹתוֹ הַמִּין אָמְרוּ לוֹ תַּלְמִידָיו: מַהוּ הַדָּבָר בָּרוּר?  אָמַר לָהֶם: בָּנַי, כְּשֵׁם שֶׁהַבַּיִת מוֹדִיעַ עַל הַבַּנַּאי, וְהַבֶּגֶד מוֹדִיעַ עַל הָאוֹרֵג, וְהַדֶּלֶת עַל הַנַּגָּר, כָּךְ הָעוֹלָם מוֹדִיעַ עַל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁהוּא בְּרָאוֹ".

כלומר העדות על בורא עולם הנו העולם!  ההכרה בבורא עולם מאפשרת את ההודאה ואת ההכרה הקיומית של האדם הנברא. כאשר האדם מכיר תודה על עצם קיומו הוא מעיד בעצם על קיומו! ההודאה על קיומי, מספרת על ההבנה שהקיום הנו תלוי בורא נברא, ובהכרה זו אני מגיע להבנה שכאשר אני מודה על קיומי אני בעצם קיים!

קיום שכזה המאפשר לאדם לזכור ולהזכיר לעצמו בזכות מה ומי הוא קיים, יכולת זו מאפשרת את המשך קיומו בכל רגע ורגע מחדש על ידי בורא עולם ומנהיגו המחדש בטובו בכל יום ובכל רגע ורגע מעשה בראשית.

מכיוון שמציאות הנברא הנה ממציאות הבורא. לכן כאשר האדם מייצג את הבורא עלי אדמות במעשיו הוא מאשר ומנכיח את קיומו.

שני היבטים משמעותיים אם כן בהכרת תודה: האחד- עצם ההכרה המביעה את התודה בפשטות שאינה נאחזת בתובנה קוגניטיבית או רגשית. זו המבטאת הודאה הפשוטה בעצם הבאת מתנה בדמות קרבן תודה. והשני- ההיבט הקוגניטיבי והרגשי ההתבוננות המעמיקה במקבל המתנה והרגש הגואה אליו כתוצאה מהחיבור הקוגניטיבי שהביא להתפעלות רגשית המעוררת ומחזקת את הקשר ביננו.  

דבר זה בא לידי ביטוי בכמה מקומות במקרא: אחד המקומות הנו הבאת הביכורים לבית המקדש כפי שנתפרש בתורה: "וְהָיָה כִּי תָבוֹא אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה וִירִשְׁתָּהּ וְיָשַׁבְתָּ בָּהּ.  וְלָקַחְתָּ מֵרֵאשִׁית כָּל פְּרִי הָאֲדָמָה אֲשֶׁר תָּבִיא מֵאַרְצְךָ אֲשֶׁר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ וְשַׂמְתָּ בַטֶּנֶא וְהָלַכְתָּ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם". (דברים פרק כ"ו פס' א-ב')                                                                                                 

הכלול משני היבטים הנ"ל: האחד- עצם הבאת הביכורים כהכרה וכמתנה ל-ה' יתברך. והשני- מצוות מקרא ביכורים: המצווה להביע לפני ה' יתברך תודה בשבח והודיה כפי הנוסח המופיע בתורה בפרשת ביכורים, על הזכות ועל האפשרות להביא לו מהפירות בהן נשתבחה ארץ ישראל ועל הזכות לגדלן ולאוכלן בבוא העת.

רועה הצאן שלימד את הבעש"ט שיעור בעבודת ה':

מסופר על הבעל שם טוב הקדוש רבי ישראל בן אליעזר, שיום אחד גילו לו מן השמים שיש יהודי צדיק שעובד את השם יותר ממנו, ואם ירצה יוכל לפגוש אותו ולהיווכח במו עיניו.

סיפר הבעל שם טוב את הסוד שגילו לו משמים לתלמידיו, והזמינם להכיר את הצדיק. התלמידים נדהמו, ולא האמינו למשמע אוזניהם. אולם הבעל שם טוב ביקש מהם להצטרף אליו כדי לחזות במו עיניהם את הנהגותיו של הצדיק.

לשם כך ביקש הבעל שם טוב מתלמידיו לבוא עמו אל היער, ולהתחבא מאחורי עצים, בהסבירו להם ששם עומד הצדיק להתגלות אליהם. נכנסו התלמידים לתוך היער הסתתרו מאחורי העצים מתוך ציפייה לפגוש איזה צדיק גדול. שיערו התלמידים בנפשם שאולי יזכו לראות את משה רבנו רבן של נביאים, או אולי דוד המלך נעים זמירות ישראל.

בעודם מתרגשים ממה שהם עתידים לגלות, עבר לפניהם נער כפרי ההולך לדרכו לרעות את צאנו, אולם איש מהם לא שת לבו לנער הזה.

לתדהמתם החל הנער כורע על ברכיו וקרא בקול גדול:

ריבונו של עולם! אני כל כך אוהב אותך! רק אתה יודע עד כמה אני אוהב אותך! אבל מה אעשה ואיננו יודע מה לעשות! להתפלל – אינני יודע! לקרוא אינני יודע! ללמוד תורה איני יודע!

אבל מה? יש דבר אחד שיודע אני לעשות! אני יודע לחלל בחליל, אז זה מה שאעשה!

לקח הנער את חלילו והחל לחלל בכל כוחו לכבוד ה' יתברך מרוב מאמץ התעלף הנער ונפל על הרצפה.

עברו דקות מספר שוב התעורר הנער ושוב קרא בקול: ריבונו של עולם! אני אוהב אותך, אני נשבע שאני אוהב אותך. מה אני יכול לעשות עבורך? אתה יודע מה? יודע אני לקפוץ ולהתגלגל! אז זאת אעשה למענך!

ומיד החל הנער לקפוץ ולהתגלגל על הרצפה לכבוד השם, וגם הפעם עשה זאת עד שאפסו כוחותיו והתעלף.

הביטו תלמידי הבעל שם טוב בתעלוליו של הנער, ולא הבינו למה הם מבטלים לימוד תורה ומציצים מבין העצים על מעשיו של נער תימהוני זה. אולם הבעל שם טוב הביט על הנער תוך שהוא מתמלא שמחה פנימית עצומה ומעניו זולגות דמעות של אושר וכולו רועד מהתרגשות, ומאיץ בתלמידיו להשתתק ולהמשיך להביט ולהתבונן במעשיו של הנער.

שוב התעורר הנער וזעק בקול גדול: ריבונו של עולם אני אוהב אותך, ורוצה לתת לך מתנה, ומה אעשה וכסף אין לי? או, יש לי פרוטה שחוקה אחת! אותה רוצה אני לתת לך, תוכל לקנות בה מה שתרצה! מיד זרק הנער את הפרוטה כלפי מעלה.

באותו רגע יצאה יד מן השמים ותפסה את הפרוטה. מתנתו של הנער התקבלה באהבה גדולה מלמעלה.

או אז הבינו התלמידים שנער זה ומעשיו רצויים ואהובים לפני ה' מאוד! הנער שהיה פשוט ותמים באהבתו לה', נתן לה' יתברך את כל אשר לו בפשטות תוך מסירת נפשו וכידוע, 'רחמנא ליבא בעי' -הקדוש ברוך הוא חפץ בלב האדם! את העבודה הפנימית והאמיתית, את אהבת ה' ויראתו הכנים התמימים והפשוטים.     

ט' ניסן

בַּיּוֹם הַתְּשִׁיעִי נָשִׂיא לִבְנֵי בִנְיָמִן אֲבִידָן בֶּן גִּדְעֹנִי: קָרְבָּנוֹ קַעֲרַת כֶּסֶף אַחַת שְׁלֹשִׁים וּמֵאָה מִשְׁקָלָהּ מִזְרָק אֶחָד כֶּסֶף שִׁבְעִים שֶׁקֶל בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ, שְׁנֵיהֶם מְלֵאִים סֹלֶת בְּלוּלָה בַשֶּׁמֶן לְמִנְחָה: כַּף אַחַת עֲשָׂרָה זָהָב מְלֵאָה קְטֹרֶת: פַּר אֶחָד בֶּן בָּקָר אַיִל אֶחָד כֶּבֶשׂ אֶחָד בֶּן שְׁנָתוֹ לְעֹלָה: שְׂעִיר עִזִּים אֶחָד לְחַטָּאת: וּלְזֶבַח הַשְּׁלָמִים בָּקָר שְׁנַיִם אֵילִם חֲמִשָּׁה עַתֻּדִים חֲמִשָּׁה כְּבָשִׂים בְּנֵי שָׁנָה חֲמִשָּׁה, זֶה קָרְבַּן אֲבִידָן בֶּן גִּדְעֹנִי:

נוסח ה"יהי רצון" לאחר אמירת הנשיא של אותו יום: 

יְהִי רָצוֹן מִלְפָנֶיךָ יְיָ אֱלֹהַי וֵאלֹהֵי אֲבוֹתַי, שֶׁתָּאִיר הַיוֹם בְּחַסְדְּךָ הַגָדוֹל עַל נִשְׁמָתִין קַדִישִׁין דְמִתְחַדְּשִׁין כְּצִפֳּרִים וּמְצַפְצְפִין וּמְשַׁבְּחִין וּמְצַלְאִין עַל עַמָא קַדִישָׁא יִשְׂרָאֵל. רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, תַּכְנִיס וּתְעַיֵּיל הַנָּךְ צִיפָרֵי קַדִּישֵׁי לַאֲתַר קַדִּישָׁא דְאִתְּמָר עֲלֵייה עַיִן לֹא רָאֲתָה אֱלֹהִים זוּלָתֶךָ: יְהִי רָצוֹן מִלְפָנֶיךָ יְהֹוָה אֱלֹהַי וֵאלֹהֵי אֲבוֹתַי, שֶׁבְּאִם אֲנִי עַבְדְּךָ מִשֵּׁבֶט בִנְיָמִן שֶּׁקָּרָאתִי בְּתוֹרָתֶךָ פָּרָשָׁה שֶׁל הַנָּשִׂיא הַיּוֹם, אֲזַי יָאִירוּ נָא עָלַי כָּל נִיצוֹצִין קַדִּישִׁין וְכָל הָאוֹרוֹת הַקְּדוֹשׁוֹת הַכְּלוּלוֹת בִּקְדוּשַּׁת זֶה הַשֵּׁבֶט, לְהָבִין וּלְהַשְׂכִּיל בְּתוֹרָתֶךָ וּבְיִרְאָתֶךָ לַעֲשׂוֹת רְצוֹנְךָ כָּל יְמֵי חַיָּי אֲנִי וְזַרְעִי וְזֶרַע זַרְעִי מֵעַתָּה וְעַד עוֹלָם אָמֵן:

"שואלות ודורשות" בהלכות החג

שלושים יום קודם החג שואלים ודורשים בהלכות החג.

בנוסף לשאלה ולדרישה בהלכות הפסח אשר בה אנו מצווים כעת, יורשה לנו לבצע את ה"שואלים ודורשים" (או בעצם שואלות ודורשות…) בסגנון שלנו, כדבר אישה אל אישה.

ובכן,

את "דורשים" אנו מקיימות בהידור רב בערבי פסחים. כל כך הרבה דרוש לנו: ראשית לכל – כסף. בשביל צורכי החג, כדי לשמח את בנות הבית בבגדי צבעונין ובתכשיטים, אולי גם עבור פאה חדשה, כמה מוצרי חשמל קטנים שהתבלו, ועוד ועוד…

שנית – אנחנו צריכות כוח. שה' ינסוך בעורקנו אנרגיה רבה כדי שנוכל להמשיך למרק ולשפשף גם כשהעיניים כבר חצי עצומות וכל שריר בגופנו משווע למנוחה.

אחרון חביב – דרושה לנו יצירת 'יש' מ'אין': זמן! כמה היינו מאושרות אם היו יותר מאשר עשרים וארבע שעות ביממות הקצרות מדי של ערב פסח.

אכן, דרישות מינימליות לחלוטין. אך, כבר לימדנו אדמו"ר הזקן שכדי לקבל את הנצרך ב"דורשים", צריך קודם כל להקדים לו את ה"שואלים". למה הכוונה? למענה שענה לאותו חסיד ששפך את ליבו לפניו אודות מצוקותיו: דרוש לו סכום כסף גדול להשאת בנותיו, הוא צריך גם רחמי שמים בעניין שלום הבית, וגם ברכה לבריאות טובה וכו' וכו'. ענה לו אדמו"ר הזקן: מה אתה צריך מהקב"ה – אתה יודע היטב! אך האם שאלת את עצמך לשם מה צריכים אותך? מה ה' דורש ורוצה ממך?

שאלה זו ידועה ומוכרת וימיה כימות עולם. מה טעם היא צריכה להישאל דווקא עתה, בסמוך ל"דורשים" של ערבי פסחים? משום שהיא שזורה ורקומה בתוך תוכה של המשימה העיקרית שבעבורה אנו נותנות את הנשמה בימים אלו – ביעור החמץ והכנסת המצה.

דיירים בבית של החמץ והמצה

המילים 'חמץ' ו'מצה', מורכבות כידוע, מאותיות כמעט זהות. השוני וההבדל ביניהן הוא דווקא באותיות שצורתן מזכירה בַּית: ח' ו–ה'. לכל אחת מהן קירות ותקרה דומים, ברם הבדל קטנטן מבדיל ביניהן:

ה–ח' היא בית חסומה לחלוטין, כמעט בית כלא. יש בה פתח רק כלפי מטה, ושם נמצאת האדמה, קרי – הארציות, החומריות, העולם הזה השפל.

ה–ה' גם היא בית פתוח כלפי מטה, אך נוסף לה חלון קטן, צוהר פתוח בכותל הפונה כלפי מעלה. מעין אשנב שדרכו נושאים האסירים בבית הכלא עיניים כמהות אל פיסת השמים שנשקפה מבעד לסורגי החלון. תכלת השמים – כמה אור בה, ואיזו תקווה היא מעוררת! הן בה נשקף כביכול הקב"ה בכבודו ובעצמו ושולח נטפי נוחם אל בין הקורות הסוגרים סביב.

אם כן, מהותן הפנימית של ה–ח' וה–ה' – החמץ והמצה –  מקביל לשאלה ולדרישה עליה דובר לעיל: ה–ח' של החמץ מלאה דרישות, כי החמץ התופח והגאה רואה רק את עצמו ואת צרכיו. הוא רוצה להביא את האדם להסתכל אך ורק כלפי מטה, שם נמצאות תאוות גשמיות למכביר, ועל כן הוא משלב את ידו בזרועה של הנפש הבהמית ולוחש לה את דרישותיו השונות והמשונות.

המצה המעודנת והבטלה מנתבת את מבטו של האדם אל על, שם היא מגישה לו – מבעד לפתח העליון – מגש של כסף ועליו קורטוב של קירבת אלוקים. אדם הגר ב–ה' של המצה יכול להתרומם מעל להוויה הגשמית, לשאת כפיים אל השמים ולשאול: מה אלוקיי שואל מעמי? לשם מה הוא ברא אותי בעולמו?

בזיקה לימי האביב, לובשת שאלה זו פנים "פסחיות": האם באמת כל מה שאני קוראת לו "ניקיון הפסח" הוא לרצון ה'? האם הקב"ה רוצה שאכלה את כוחותיי במיון של בגדים, צעצועים ומה לא – אשר אין בהם חמץ כלל – ולא תישאר בי טיפת אנרגיה חיובית עבור הבעל והילדים?

האם מסע הקניות הנרחב שאני עורכת כולל דברים שהם באמת נחוצים כדי לענג את החג, או שמצוות הענקת המתנות לכבוד החג היא עילה לסחיטת התקציב המשפחתי ממה שאין בו? אולי בכלל, סגנון המתנות וערכן מושפע מן המבט הבהמי של החמץ, וכשאנו רואים רק את עצמנו – קשה להבחין בענות נפשו של בן הזוג המתרוצץ בין הגמ"חים…

בעקבות השאלות ישתנו הדרישות, משום שהן תגענה מבית מדרשה של המצה. אז יעלה הרצון שהפסח יהיה לא רק כשר אלא גם שמח, שמחה כפשוטה. שמחה שנובעת מהיות "גופו נבזה ונמאס" – קרי: מצה, "רק שמחתו תהיה שמחת הנפש לבדה" – נפש המבטת דרך החלון אל אלוקיה.

יש לנו אבא

פרט לרוח מול גשם, לביטול ולשפלות מול האנוכיות והיישות המתגוררים זה מול זה ב–ה' וב–ח'- יש בחמץ ובמצה דייר נוסף: גר לו שם גם ילד.

משנולד, אין הילד מודע יתר על המידה למה שקורה בסביבתו. הוא חווה את מציאותו העצמית בלבד וסבור שכל העולם שייך לו ואמור לרקד סביבו ולדאוג שלא יהיה לו קר, שלא ירעב ושיוכל לישון בשלווה וחוזר חלילה. הילד גדל ומתפתח וממשיך לחשוב שהוא מרכז היקום. הכל שלו – הצעצועים, כרית הליטוף החביבה, עגלת הילדים.

ההזדמנות הראשונה, המפעימה, שבה ניכרת בברור העובדה שהפעוט כבר מכיר בקיומם של אנשים נוספים, היא הרגע שבו הוא הוגה את המילה הראשונה: אבא! מילה שאין בה עדיין הבנה מי ומה הוא אבא, אך יש בה רגש רב. כאילו הוא אומר: יש לי אבא, והוא גדול כל כך… הוא אוהב אותי, ורוצה אותי, ומגן עליי… ואני שלו!

כדי שהילד יגיע לשלב החשוב והמיוחל הזה בתהליך התפתחותו, אין צורך בתרגול, שינון והדרכה. הגמרא אומרת שהתפתחותו תלויה במשהו שאינו כלול בספרי הפסיכולוגיה, וגם אין לומדים אותו בחוגי הנחיית הורים: "אין התינוק יודע לקרות אבא עד שיטעום טעם דגן". טעם הדגן האמור – על פי הזוהר – הוא כזית מצה.

כי הילד הזה הוא אנחנו, "בני בכורי ישראל". רוב ימות השנה אנו עומדים על פי התהום הפעורה שבקרקעית ה–ח של החמץ, תהום של דיכאון, ייאוש וחידלון. אנו מנסים לשכך אותם באמצעות סיפוקים רגעיים של תינוק: מזון, שינה, הצלחות חומריות.

עד שמגיע הלילה שבו "נגלה עלינו מלך מלכי המלכים". אכילת המצה – "מיכלא דמהימנותא" – מאכל האמונה – פוקחת את עינינו להכיר את אבא, אבינו שבשמים, והוא גואל אותנו ממ"ט שערי הטומאה של מצרים הקדורנית והחשוכה ומשער ה–נ', הפעור לרגלינו במדרון היורד מן החמץ. כשאנו נושאים את עינינו אל הזוהר האלוקי הבוקע מן המצה – מציפים אותנו קרניו בגלים של אמונה טהורה, ואנו מרגישים שיש לנו אבא בשמים: גדול, אוהב, מגן, ואנו שלו!

כל שאינו בעשייה – אינו בלמידה

יש פרט אחד בכל העניין שקצת קשה לנו להבין בשכלנו הדל. מדוע צריך החלון של ה–ה' להיות בפינה העליונה, ליד התקרה? למה שלא יהיה, למשל, בגובה העיניים, כדי שנוכל לראות בעדו בלי מאמץ, ללא התרוממות על קצות האצבעות ובלי הטיית הראש כלפי מעלה?

מפני שכדי להרגיש קירבת אלוקים לא מספיק לדעת שהוא כאן, לידינו. צריך לעשות משהו כדי לחוות את חסדו, בבחינת "שאו מרום עיניכם" ואז "וראו מי ברא אלה". כי אחרי המעשים נמשכים הלבבות – החוויה הנוצרת מעשיה, חורטת את רישומה בקולמוס הלב.

ההתרוממות מן העמידה השפופה ב–ח' של החמץ (אשר בה, בדומה לבהמה אנו עם ה"ראש למטה") ההזדקפות על מנת להביט קוממיות אל מרומי החלון – הן שתיצורנה את התחושה שיש ה' בקרבנו, ורגש עמוק של אמונה ינסוך טל של תחיה בכל אברינו. 

כך היה גם במצרים. בני ישראל אשר התעוררו לקול הנפת שוטי הנוגשים היו נתונים בין חומותיה של ח' חסומה, אפופה אפלה, ייאוש ושחור. ממול עיניהם לא סרו דמויותיהם של הילדים שהיו ואינם, נשטפים במצולות היאור, ר"ל.

באותן חומות שיעבוד פרצו להן הנשים אשנב קטן, בכוחה של האמונה המקננת בליבן ביתר שאת וביתר תוקף. הן ידעו אל נכון, והצהירו בביטחון מלא שבבוקר תזרח שמש של ישועה. הרי הקב"ה הבטיח שבוא יבוא לפקוד את בניו, ואין כל ספק שהנה, הנה יחוש למלא את דברו ולהביא את הגאולה.

הן לא הסתפקו במילים, אלא אף תמכו את תקוותן במעשה: הן הן הנשים הצדקניות ששכנעו את בעליהן להמשיך וללדת ילדים נוספים, ובכך הקימו את הדור שיצא ממצרים. אלמלא ראו בעיני רוחן את האור עוד בטרם הופיע בקצה המנהרה – לא היה לקב"ה את מי לגאול בבוא היום הגדול.

איך הן היו מסוגלות ללדת ילד אשר ייתכן שיומת ביום היוולדו? ועוד אחד, ועוד – שאולי ילכו בדרכו של אחיהם, חלילה? מהיכן לקחו את תעצומות הנפש כדי להרעיף אמונה ותקווה על בעליהן?

מן החלון. מן השמים ומן ההבטחה של שוכן השחקים. אף שעברו מאות שנים מאז אמר אותה, לא חדלו לשנן בוודאות נחרצת שהוא בוא יבוא לגאלנו. ואם זה עדיין לא קרה עד היום – זה יהיה עכשיו, מיד, ממש!

המצה המהודרת ביותר

מורה וקבוצת ילדות ניצבו לאחרונה באחד מבתי ספר חב"ד ליד קיר שעיטרו, והתבוננו במעשה ידיהן. הן עיצבו בצוותא נוף של הגאולה העתידה: במרכז התנשא בית המקדש נישא ורם, וממנו בוקעת אלומת אור. את עמודי יכין ובועז קישטו הילדות בגפנים של זהב. סביב בית המקדש ובצמוד אליו הודבקו תצלומים של בתי כנסת מרחבי תבל ש"עלו" לירושלים, ובראשם "בית רבנו שבבבל" – 770. בתי הכנסת השתלבו בין מבנים ירושלמיים טיפוסיים, עטורי כיפות ומחופי אבן ירושלמית.

עמדו הילדות והתבוננו, שבחו, העירו והאירו, והמורה שותקת. לבסוף שאלה אותה אחת הזאטוטות: מה את אומרת על היצירה, המורה?

הרכינה המורה את ראשה אליהן והן ראו שעיניה דומעות בעת שאמרה להן בחמימות: "אני מאוד מתרגשת… הרי זה מה שאנחנו נראה בקרוב ממש כשהרבי מלך המשיח יתגלה ונעלה כולנו לירושלים!"

הקטנות שנדהמו מפרץ הרגשות נאלמו דום. רק אחת ההינה להגיב: "נו, באמת, המורה"…

המורה נזדעקה: "האם את אומרת כל יום 'ותחזינה עינינו בשובך לציון'?" שאלה את הילדה. "מה את מתכוונת כשאת אומרת את המילים האלו?"

"כן, המורה, בוודאי" – השיבה הילדה – "כולם יודעים שהמשיח יבוא, אבל רק את מדברת ככה"…

מדברת ככה – מה הכוונה?

מדברת ככה – זה לא רק מדברת, אלא מתרגשת, דומעת ומבטאת את התחושות עלי קיר שהוא אשנב לגאולה. כולם יודעים, והיא חווה את הגאולה כבר עכשיו.

זה הוא הלקח שלימדונו אמותינו במצרים: לא מספיק שיודעים שה' עומד אחר כותלנו ומציץ מן החרכים. צריך לקרוע חלון בנשמה באמצעות מעשים שיחיו את הידיעה.

אפשר לתלות בחדר הילדים תמונה של בית המקדש, ולתאר בגוף ראשון מה נראה בעת שנהלך בו בקרוב ממש. לכתוב עם הילדים במשותף ספר, שבו יתאר כל אחד מה יזכה לראות ולעשות בקבלת הפנים לרבי מלך המשיח. לחלק תפקידים כדי שכולם ידעו מי ממונה על מה בעת העליה לרגל, ואפילו להבטיח לזה שאינו מחבב את טעמו של "בשר על האש", שהנתח של קורבן פסח שנקריב בוודאי ינעם לחיכו.

כך תחדור לתוך לשד עצמותינו האמונה הבלתי ניתנת לערעור אשר אותה ירשנו מן הנשים הצדקניות שבמצרים – שגם אם עבר זמן מה – יש לנו אבא, ואת הבטחתו ש"הגיע זמן גאולתכם" יקיים. או אז תלבשנה הדרישות שלנו פנים חדשות, ונפנה בלהט אל היושב במרומים: אבא, אבינו שבשמים! אנו רוצים לראות כבר את אדוננו מורנו ורבנו מלך המשיח מוביל אותנו אל בית המקדש השלישי, זה שציירנו גם על הקיר וגם בלב. אנו רוצים משיח עכשיו! 

מצה עם ה' כזו, אשר חלון האמונה שלה הוא גדל מימדים – תהיה המצה המהודרת ביותר אשר נוכל להשיג לחג הפסח.

שיהיה חג כשר ושמח, שבו אור חדש על ציון יאיר, ונזכה כולנו במהרה לאורו

כָּל חֲמִירָא וַחֲמִיעָא דְאִיכָּא בִרְשׁוּתִי;

ערב פסח הגיע, שוב. זה זמן להוציא את כלי הנשק: מטאטא, מגב, סמרטוטים וכל החד־גדיא. זמן לנקות, לאבק, למרק, לשפשף, מצאת החמה עד צאת הנשמה.

זה הזמן לנער מהאבק גם את כללי ערב פסח הנושנים: "לא להסתובב עם חמץ!" "בשום אופן לא להכניס אוכל לחדרים!" "לנער את הבגדים היטב לפני שיוצאים מהמטבח!"

הילדים לוקחים את האזהרות מאד ברצינות. הבן הגדול תלה שלט על דלת חדרו: "לתשומת לב כל דיירי הבית: לא להיכנס עם אוכל לחדר!" כשהוא גומר לאכול בחדר את הביסלי שלו, הוא מתחיל לשמור מאד בתקיפות שאף אחד אחר לא יעז!

הקטנה שלי, למשל, שגדלה קצת מאז הכתבה הקודמת, פורצת בקריאת אזהרה ברגע שאני מתיישבת על הספה לרגע של מנוחה עם כוס קפה: "אמא, אסור לאכול על הספה"!

אני מסתכלת על כוס המיץ שהיא מחזיקה בידה, ושואלת אותה: "ומה בדיוק את עושה עם הכוס הזאת?"

"אני?" היא עונה מאוד ברצינות, "אני לא אוכלת אני רק שותה"!

לכי תתווכחי עם הגיון בריא בעל מוצץ וחיתול.

בתקופה הזו של השנה מסתערות נשי ובנות החסידים, וגם הלא כל כך חסידים, על המטלה הזו, ששמה "ניקיון לפסח", בכל המרץ וההתלהבות. הופכות כל אבן, מזיזות כל פיסת רהיט; כל גרגר אבק מותקף בחמת זעם. תכולת כל ארון ממוינת, ושקים של פסולת מושלכים מהבית, עד שאי אפשר להאמין שאת כל זה צברנו במשך שנה בלבד, מאז הפסח הקודם.

לפסח עצמו מגיעים מתנשמים ומתנשפים, זוחלים על ארבע, ועם הלשון בחוץ, ומרגישים קצת כמו קרבן פסח.

אנו נוטות לשכוח כי בעצם, אבק איננו חמץ, המצוה היא לבער את החמץ מהבית, והמצוה הזאת תיעשה באותו הידור גם אם לא שפשפת את הפנלים, וגם אם לא מיינת את הקסטות לפני פסח. לא נורא, אפשר למיין אותם גם אחרי פסח.

גם וילונות חדשים אפשר לקנות לקראת ט"ו בשבט, ולאו דווקא בחודש ניסן. תכולת מגירות אפשר לסדר במשך כל השנה, ואז עוברים על זה בקיצור נמרץ בלבד לפני החג.

מַה נִּשְׁתַּנָה הַלַּיְלָה הַזֶּה מִכָּל הַלֵּילוֹת

מה נשתנה פסח מודרני, שעשוי ומוכן בימים אלו, לבין פסח שעשו אבותינו בעבר הלא־כל־כך רחוק, לפני דור אחד בלבד?

פעם, בעבר הלא–כל–כך רחוק, לא היו קונים כמעט שום דבר מוכן באופן תעשייתי. כמעט או בכלל לא. המצות היו נאפות ביד, תפוחי האדמה מקולפים ביד, החסה היתה נבדקת עלה עלה, והמהדרים לא השתמשו בחסה בכל ימי הפסח, חוץ מבליל הסדר, שבו זקוקים אנו לחסה לשם קיום מצוות מרור. ירקות שנקנו לפסח היו רק כאלו עם קליפה, שאפשר להסיר. במקום שמן השתמשו ב"שמאלץ", ויש כאלה שגם לא משתמשים בדגים בכלל. את המים שמרו בגיגית מיוחדת מלפני הפסח.

אבל היום הזה – ישנם בתים שכשתכנסו אליהם במשך החג, לא תדעו שעכשיו פסח. על השולחן "הא לחמא עניא" – בקבוקי "קוקה קולה", שוקולדים למיניהם וכל סוגי העוגיות שבעולם. אנשים שותים קפה כרגיל, אוכלים עוגות כרגיל. מגוון מוצרי חלב למיניהם ממלא את המקרר. ממתקים שונים ומשונים: הילדים מוצצים סוכריות, אוכלים ארטיקים ולפעמים כשאת רואה את כל השפע, נדמה לך שהתבלבלת בתאריך והיום בעצם, פורים…

סמוכים ובטוחים אנו שכל ההכשרים לפסח הם הכשרים מהודרים ביותר. הרבה מאוד אמצעי זהירות ננקטים כדי להכשיר מפעל ומכונות למטרת ייצור מיוחד לפסח. נזכיר רק את המנהג "אין פסח מישט מען זיך נישט" [= אין מתערבים זה בזה בפסח] לא אוכלים האחד אצל השני שום דבר אפילו לא פרי שאפשר לקלף.

תָּם מָה הוּא שוֹאֵל – מַה זֹּאת? כיצד זה שאנשים כל כך מקפידים לא לאכול זה אצל זה, מתירים לעצמם פתאום מוצרים שעברו תהליכי ייצור בבית חרושת? אם אינני אוכל אצל הגיס הסוּפּר־חסידי, או אצל בני הדוד, שלהקפדתו על כשרות יצאו מוניטין, כיצד אוכל לאכול אוכל שיוצר בבית־חרושת, על ידי פועלים שלפעמים אינם אפילו שומרי תורה ומצוות?

שלא לדבר על בילוי הפסח במלונות, לפעמים אפילו בחוץ־לארץ. שם בודאי ובודאי מעסיקים פועלים גויים והפרצות בכשרות לא תמיד ניתנות למניעה, גם עם ההשגחה המעולה ביותר.

אבל מה לעשות והם הרי מקיימים את מאמר ההגדה "וירד מצרימה – אנוס על פי הדבור".

קושיה חמישית?

נקודה למחשבה.

מְלַמֵּד שֶׁהָיוּ יִשְׂרָאֵל מְצֻיָּנִים שָׁם 

צא ולמד מה נדרש מאתנו, בתור אמהות ובעלות משפחה. אולי זה הזמן, במסגרת הנקיון הכללי, גם לעבור על רשימת המטלות היומיומיות שלנו, ולערוך סדרי עדיפויות בין האבק לחמץ (מחקי את המיותר, אם תמצאי כזה):

צריך להתפלל.

צריך ללמוד את השיעורים היומיים (תת"ת, ספר המצוות).

הבית צריך להיות תמיד נקי ומסודר.

צריך לתת לילדים את החופש לשחק בבית, גם אם יוצרים לפעמים בלגן.

צריך להקפיד על שמונה שעות שינה בלילה.

צריך לקום בלילה לילדים.

צריך להכין ארוחות מזינות, מחומרים בריאים בלבד.

צריך שכל ילד יאהב כל ארוחה. אבוי אם חס וחלילה יישאר רעב.

צריך לאפות עוגות לשבת, כי "בלבוסטע" אמיתית, לא קונה, חס וחלילה, עוגות מוכנות.

צריך לעמוד על המשמר ולספור כל קלוריה שנכנסת לפה, כי צריך, ממש חובה, לשמור על הנתונים!

צריך להקדיש "זמן איכות" לכל ילד בנפרד, גם אם יש לך עשרים ילדים! אם לא, הם עלולים, חלילה, לצאת פגועים נפשית. כל פסיכולוג מתחיל יגיד לך כעבור חמש דקות של שיחה, כי הכל נובע ממשקעים שהילד צובר נגד אמא שלו.

מוכרחים להיות נחושים, עקביים ותקיפים בחינוך הילדים, כדי לא לקלקל את החינוך שלהם.

צריך לרחוץ את הילדים כל ערב.

צריך, כך לימדו אותך בקורס להכנת כלות, לפני שהתחתנת, להיות אישה טובה לבעלך. אי לכך ובהתאם לזאת עלייך להפסיק מיד כל פעילות שהיא כאשר הבעל חוזר בערב מהעבודה, ולהקדיש זמן מיוחד ותשומת לב עם חיוך רק לו, ולא חשוב אם הילדים מציפים בינתיים את חדר האמבטיה במים עם סבון.

צריך לתפור כפתורים, לספר סיפורים, לענות על שאלות ולעזור בשיעורי הבית. אחרת, אם דילגת על כמה ימים, מזמינים אותך לבית־הספר, ומתעניינים בהבעה דאוגה אם "הכל בסדר בבית".

צריך למצוא גם זמן לעצמך. תשאלי כל מרצה בקורסים המודרניים ל"הגשמה עצמית". יסבירו לך בפרוטרוט כמה חשובה מודעות עצמית וכמה חשובה זכותך־חובתך למצוא זמן שהוא שלך בלבד, כי את לא רק אשתו של, ולא רק אמא.

צריך לרוץ עם הילדים לרופאים, לבדוק את תיבת הדואר, לענות למכתבים, להספיק כביסות, קיפולים, מיונים. לענות לטלפונים, לכתוב פתקים למורים, לשמור על יחסי שכנות טובים, "לעשות קניות" למוצרי מכולת וירקות, קניות לבגדי ילדים, לבשל לשבת ולחג, לבשל לחברה שילדה, להתקשר להורים, לשמור על קשר טוב עם האחים והאחיות.

וחשוב מאוד מאוד לשמור על שקט נפשי ושלווה, כי המתח, כידוע לכל, הורס את הבריאות ומביא עליך כל מרעין בישין ומכת מצרים, חס ושלום…

געוואלד! וַיֵּאָנְחוּ .. מִן הָעֲבוֹדָה וַיִּזְעָקוּ, וַתַּעַל שַׁוְעָתָם מִן הָעֲבֹדָה.

עַל אַחַת, כַּמָּה וְכַמָּה, טוֹבָה כְפוּלָה וּמְכֻפֶּלֶת לַמָּקוֹם עָלֵינוּ

עם כל מה שקורה היום מסביב, הדם והאש ותמרות העשן, צריכים אנו להודות אלף אלפי אלפים ורבי רבבות פעמים, שיש לנו חגים, ויש עם מי לחגוג אותם, ויש את הכוחות והבריאות לחגוג אותם ולמלא את המטלות שלפני הפסח ואחריו. כי לו נתן לנו אבינו שבשמים רק חלק קטן ממה שנתן, דיינו.

שְׁפֹךְ חֲמָתְךָ אֶל הַגּוֹיִם 

שפוך חמתך, אבינו שבשמים, אל הגויים אשר לא ידעוך, על רוצחים מפוצצים ומתפוצצים, על ההופכים ילדינו ליתומים, נשים לאלמנות. כי אכל את יעקב ואת נווהו השמו, כי החריבו משפחות וגזלו מטפינו את אמהותיהם, את אשרם את בריאות נפשם ואת ילדותם, ותעל שוועתם אל האלוקים.

פרעה לא גזר אלא על הזכרים, ואלו מבקשים לעקור את הכל.

שפוך עליהם זעמך וחרון אפך ישיגם, אבל מהר, כי בא מועד.

לְשָׁנָה הַבָּאָה בִּירוּשָׁלָיִם הַבְּנוּיָה.

החומרים:

בצל גדול

מעט שמן לטיגון

5-6 גזרים בינוניים

2 כוסות אורז

5 כוסות מים

מלח ופלפל

כף אבקת מרק

ההכנה:

קוצצים את הבצל ומטגנים בשמן עד שנהיה שקוף, מוסיפים גזר מגורד עבה ומערבבים היטב.

מוסיפים אורז ומים ומביאים לרתיחה.

מתבלים בתבלינים ומערבבים היטב, מכסים ומנמיכים את האש.

מבשלים על להבה קטנה 20 דקות בדיוק.

מכבים, מניחים מגבת בין המכסה לסיר משאירים כך עוד 10 דקות.

מכירה את משפט המחץ שאומרת שכנה/אחות – "אני כבר במטבח"… והכוונה היא שהיא אוחזת כבר בנקיון המטבח, ואוטוטו ינחתו שם כלי פסח כשהבית כולו בעצם כבר מבהיק בנקיונו. זה בדרך כלל קורה כשאת עוד עמוק בנקיונות של החדרים. אז הפעם גם את תרגישי טוב, אם תנקטי בכלל: פסח מתחילים מהמטבח!

נראה שערב פסח ,יותר מכל עיתוי אחר, מתחבר בדימיוננו עם לחם וממרח/ פלאפל ממכירה שכונתית/ מוצרי סויה/ קופסאות שימורים ופיתות. בעצם, היינו רוצות שעד קרוב לפסח יאכלו אצלינו אוכל מבושל חם ומזין, אך איך אפשר לעמוד ביעד הזה ובו זמנית להשתלט על מכלול ההכנות לפסח ושאר מטלות הבית?!

כשחושבים במבט נרחב יותר, ההתמודדות הזו של 'גם וגם' מופיעה במצבים רבים בחיינו. לידה במשפחה ברוכה, למשל. אמא ששבה הביתה עם תינוק הזקוק לאם במשרה מלאה, ובבית – הילדים הגדולים דורשים את שלהם. אמא שמחתנת – בשעה טובה, וביחד עם זה צריכה לדאוג לילדים הצעירים שבבית. אולי אפילו כניסה לבידוד שהוא כמעט כלא, ביחד עם החיים שצריכים להמשיך להתנהל: לקנות אוכל, לטפל בבית ולדאוג לילדים.

הצורך לשלב הפכים בולט במיוחד בשלב שבו יש בבית זאטוטים הזקוקים לדממה מוחלטת החל משעות הערב המוקדמות,  ובוגרים המתמלאים דווקא אז בחיות, פעילים עד שעות מאוחרות ומשוועים לאמא רעננה, פנויה לשיחות נפש אישיות.

האם ניתן לחבר ולגשר בין צרכים ורצונות מנוגדים בלי להיקרע ביניהם? בוודאי! כך אומרת תורת החסידות, שיכולת זו נתונה לנו מכוחה של נפשנו האלוקית, כי הקב"ה הוא 'נמנע הנמנעות' – יכול לעשות דבר והיפוכו.

בערב פסח נערך המבחן השנתי של 'גם וגם', בו אנו מוזמנות לממש את 'יכולת העל' הזו. גם לדאוג לשיגרת החיים שתימשך, וגם לדאוג ל"בל ייראה ובל יימצא" – בלי שהבית יצא מאיזון לגמרי. המקום שבו במיוחד נדרשת יכולת זו – הוא המטבח.

האתגר הגדול הוא למקד הכנת ארוחה מזינה לעצמינו ולבני המשפחה – שאינה דורשת זמן רב ואינה משאירה עקבות של כיור גדוש בכלים. האוכל החם מרגיע וממלא בכוח, משביע ומעורר מרץ לעבודה, משרה רוגע על בני המשפחה והעבודות נעשות בנכונות ובהתלהבות גדולה יותר.

סבתי מספרת שארוחות ערבי הפסחים נרשמו בזיכרונה כחוויה. המאכלים המבוססים על מתכונים מאולתרים והישיבה ביחד בצפיפות, בשמחה ובצהלה, כשכולם הולכים לקראת כולם – יצרו אוירה של קייטנה משפחתית.

הבה ונתגייס לנצל הזדמנות חד שנתית זו ליצירת הווי ייחודי ורב ערך חינוכי – במטבח שבו מתערבים ריח האקונומיקה בריחות מהבילים של 'מתכוני ערב פסח' מהירים וקלים.

בימים הקרובים נפרסם מתכונים לערב פסח, עקבו באתר

בחומש ויקרא, במילה הראשונה

האות אלף משאר האותיות קטנה

בתורה יש 3 סוגי אותיות

גדולות,  קטנות ובנוניות

כשהצמח צדק היה ילד קטן

ולהכנס לחדר הגיע הזמן

אדמו"ר הזקן, סבו, ציווה

שילמדו איתו את ויקרא

לאחר הלימוד שאל הילד שאלה

מדוע בויקרא האות אלף קטנה?

לאחר ששמע הסב את השאלה

התחיל לשקוע בדביקות ואז ענה

בתחילת ספר דברי הימים

אדם נכתב עם אלף גדולה מהמילים

האות א' הגדולה רומזת לגאווה

שבאדם הראשון הייתה

הרי אותו הראשון השם ברא

והוא חשוב יותר מכל בריה

הוא הרגיש את חשיבותו, וזה גרם

שבעץ הדעת יכשל אדם

אצלנו, בפרשת ויקרא, האות אלף קטנה

היא מרמזת שבמשה רבינו הייתה ענווה גדולה

הוא היה בטוח, שכל אדם במקומו

היה עושה יותר טוב את עבודתו

התורה כתובה באותיות בינונייות

להזכיר באיזה מידה צריך להיות

מצד אחד, עלינו ביהדותינו להתגאות

מאבותינו ירשנו תכונות טובות

מצד שני, עלינו להיות בענווה

לא להתגאות על כל מעלה

כשדורשים ממנו להוסיף במצווה

לא נחשוב שאנו קטנים מידי לביצוע המשימה

עלינו ללמוד מאדם הראשון

להכיר במעלותינו ולצעוד בגאון

אך גם אין עלינו להתגאות

יותר מידי על היכולות

עלינו להתנהג בענווה

כמו שלומדים ממשה בפרשת ויקרא

בארגון "נפלאות מתגברות" מקיימים כל השנה מגוון פעילויות ומערך תמיכה רחב במיוחד לאלמנות בגיל השלישי. חלק בלתי נפרד מחזון הארגון הוא העצמה של כל אחת מה"מתגברות" – בשיעורים ובמפגשים, במסעות המיוחדים ובעיקר ברשת העזרה ההדדית שכולן חברות בה.

"לקראת פסח חיפשנו דרך לסייע למתגברות רבות שאולי יהיו בחג לבד, לחלקן לא יהיו מצות שמורות ובוודאי שלא אווירת חג. המטרה שלנו היא לא רק להעביר להן עזרה אלא גם למלא את הלבבות בשמחה אמיתית, והפתרון, מסתבר – הוא חלק מהמוטו הקבוע בעשייה שלנו" מספרת המייסדת, אשת התקשורת מירי שניאורסון.

"במבצע קמחא דפסחא השנה, המתגברות עצמן נרתמות ועוסקות בחלוקת המצות השמורות וחבילות השי. כך כל אחת עוברת באופן אוטומטי ממצב של 'מקבלת' ולא עלינו נזקקת, למקום של נתינה, השפעה וכוח. זו הרוח האמיתית של נפלאות!"

בארגון קוראים לכלל הציבור להירתם לפרויקט שממש משנה תפיסה ויוצר 'סדר חדש': "אנו נמצאים בתקופה לא פשוטה לעם ישראל. מבית הפילוג הולך ומתגבר ומחוץ – האויבים לא צריכים יותר מדי סיבות כדי להמשיך ולפגוע בנו. הפתרון לכל זה הוא מעל הכל: אמונה. כאשר עוברים מאשה לאשה ומעניקים לה את 'מאכל האמונה', זהו החיזוק הכי גדול שיכול להיות!"

"אנו קוראים לכם לתרום מכל הלב לפרויקט שמרחיב לבבות וממלא עוד ועוד בתים בשמחה. ויהי רצון שבזכות החיזוק, בזכות הנתינה והעשייה שינצחו את הבדידות והעצב נזכה לקיום הייעוד 'כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות'".

ניתן לתרום בקישור המצורף

https://www.shutaf.im/niflaots

או בהעברה בנקאית

מוטב נפלאות מתגברות

בנק פאגי

סניף 181

חשבון 217700

או בביט 058-5217700

כל אחת מאיתנו  עסוקה וטרודה סביב בית, ילדים ועבודה, והיא עצמה לרוב נדחקת לסוף הרשימה. ובתוך כל זה, הרבי מטיל עלינו משימה: לחיות משיח כל רגע ביממה. מה זה אומר ואיך זה מתבצע?

כחסידות חב"ד, זכינו שרבותינו נשיאנו התוו לנו את הדרך בהתאם ליסוד: "נתאווה הקב"ה להיות לו יתברך דירה בתחתונים". בשונה מחסידויות אחרות שמדגישות את העולם הבא, חסידות חב"ד שמה את הפוקוס דווקא על העולם הזה. העיסוק שלנו בגשמיות אינו נחות, ואיננו סותר או מפריע לחיים הרוחניים והגאולתיים שלנו. כך אנו ממלאות את השליחות שלנו בעולם. ככל שמתעסקים בדברים יותר אפורים, פשוטים, שגרתיים ויומיומיים – התאווה של ה' מתמלאת בצורה טובה יותר.

בואי לא ניבהל מכמות המשימות הטכניות שלנו. ה' רוצה אותנו ככה! כנשים, אנו מבטאות בעוצמה את עקרון הדירה בתחתונים, ומחדירות משיח בפרטים הכי קטנים, פשוטים ויומיומיים. אלה שדווקא לנו חשוב שיסודרו על הצד הטוב ביותר, ודווקא אנחנו יודעות כיצד לסדרם: הסנדוויץ' לילד בבוקר, הגרביים התואמים לילדה, כוס הקפה לבעל, החיוך לעמיתה לעבודה, וכן הלאה. בכל זה אנו בונות את המקדש הפרטי שלנו, וכך מביאות לבניין בית המקדש הכללי.

היום שלנו מורכב מפיסות קטנטנות שנעשות כולן עבור המטרה האחת והיחידה – משיח.

רוצה לקבל פני משיח? תתחילי מהפנימיות שלך

במשך השנים הוביל אותנו הרבי צעד אחר צעד ושלב אחר שלב לקראת משיח, כשבכל פעם הרבי העלה את הרף, והדגיש יותר ויותר את ענייני הגאולה. עד שהגענו, כבר מזמן, לזמן השיא, ונכנסנו לתקופה חדשה שבה נסתיימה עבודת השליחות.

החידוש של התקופה החדשה, הוא שכל ענייני השליחות, כל פרטי החיים שלנו כאן בעולם כנשמה בגוף גשמי, עוברים  ועולים היום דרך השער הזה של: לקבל פני משיח צדקנו. כשאני עוצרת, אפילו לרגע קט, כדי להתבונן במשפט העצום הזה, לקבל פני משיח צדקנו, המילה הראשונה שתופסת את תשומת ליבי היא המילה ״פני״ המורה על הפנימיות של משיח והפנימיות שלנו עצמנו. זהו שער הכניסה לתקופה החדשה – עמידה חדשה מול פנימיותנו ועצמיותנו.

כשאנו מבינות שסיום עבודת הבירורים יצר מצב חדש של אדם שלם, כפי שאומר הרבי ב"דבר מלכות" לפרשיות "תזריע מצורע", שכולנו הגענו כבר לדרגה הגבוהה ביותר, דרגת 'אדם', והפסולת שאנו מתמודדות איתה היא חיצונית בלבד, אנו מבינות שנותר לנו לקבל את עצמנו, את פנימיותנו, לשנות את כל הוייב הכואב, החסר, המטיל ספק, המתקן, המתייגע, ולהיות שלמות עם עצמנו. לדעת להתנהל מתוך תחושת מסוגלות ומתוך הכרה בכך שאנחנו חלק מעם סגולה. להתנהג עם עצמנו במידת החסד, לאהוב את עצמנו, ולאפשר לנו ולבני ביתנו מרחב בטוח ופתוח.

זה תלוי בך

עבודת עם־ישראל לאורך כל הדורות הייתה לזכך את העולם, לתקן אותו, ולהעלות כל פרט אפשרי למקום הראוי לו. כעת, אומר הרבי, העולם מוכן. השולחן כבר ערוך לסעודת הגאולה.

מה נשאר? או, יותר נכון, מי נשאר(ה)? אני ואת. נשאר לנו להתפטר משיירי הגלות שממלאים לנו את הראש, להשתחרר מהרושם שלה, שתחתיו אנו נתונות עדיין, ולזרוק הצידה את ההאשמות והתירוצים: 'הוא אמר…', 'היא אמרה…', בגללו/ה, 'אם היא/אילו הוא.. אז.. ', ולקחת אחריות על חיינו.

גלות, הרי, במשמעה הפשוט, היא שיעבוד למישהו אחר. כשאני מאשימה או תולה את ההתנהגות/מצב הרוח שלי, במישהו או במשהו, אני בעצם משועבדת, כבולה וכפופה למה שהוא יבחר לומר או לעשות, במקום להיות חופשיה, בת חורין שמחליטה כיצד יראו חייה. זה רק נדמה לי שמישהו או משהו חיצוני מציק ומפריע. בעצם זו רק אני וההסתכלות האישית שלי על מציאות חיי.

ואם יש לי קושי עם מערכת יחסים כלשהי – צריך לפעמים מלבד עבודה פנימית, גם שינוי טכני ממשי. אם יש מישהי שאני מתקשה לעבוד בצמוד לה, למשל, אולי נכון יהיה לייצר בינינו מרחק מסוים כדי לאפשר תקשורת בריאה ונכונה ויחסים תקינים. יש לבחון כל מקרה לגופו, אך לזכור תמיד שהמפתח נמצא אצלי.

הרבי אומר ב"היום יום" לכ' אייר: "אין על מי להתפנק (= לסמוך). צריכים להתייגע, בסבלנות וקירוב הדעת ניתן, בעזרת השם יתברך, ליישב הכל. בביטול הזולת והגבהת עצמו נהיים חלילה ללא כלום". מי שחיה כך, חיה חיים של גאולה פרטית, כי היא אינה תלויה בגורמים זרים.

כשכל אחת מאיתנו תאמץ זאת – נגיע לגאולה כללית בעזרת־ה'. אנחנו מחכות בידיעה ברורה שכל מה שקורה איתנו מוביל למטרה האחת והיחידה – קבלת פני משיח צדקנו בפועל ממש

באדיבות: מגזין עטרת חיה