'דמיון מודרך' זו שיטה המשתמשת בדמיון כדי להשפיע על המצב הנפשי ואף הפיזי של האדם. בדרך כלל תהליך הדמיון המודרך מלווה במדריך שמנחה את האדם להרגיש, לחשוב ולחוות חוויה מסוימת באופן מודע באמצעות הדמיון. במהלך הטיפול בדמיון מודרך, המדריך מכוון את המטופל להתרכז בחוויות הדמיוניות באמצעות חושים רבים ככל האפשר: ראייה, שמיעה, תחושה גופנית וטעם מתוך מטרה להפוך את החוויה לכמה שיותר אמיתית וחזקה, ומשכך – יותר משמעותית ומשפיעה על חיי היום־יום של האדם.

דמיון מודרך היא שיטה מוכחת, עם תוצאות בשטח, המשמשת לטיפול במגוון מצבים תוך שימוש בטכניקות של הירגעות והרפיה.

מה הקשר בין כל זה ל"דבר מלכות" השבועי שלנו?

ב"דבר מלכות" של השבוע מחדד שוב הרבי מה"מ את הצורך והחובה שלנו לחוות בכל החושים את רגע הגאולה האמיתית והשלימה, להאמין ולצפות לכך בכל נימי נפשנו, ומתוך כך גם לפעול (ולצעוק! ולתבוע ולהזכיר לעצמנו ולסביבה ולהקב"ה "עד מתי?!) ועל ידי כך לגרום שהדבר יקרה רגע אחד קודם (משמע – הרגע!)

– "ומכל זה מובן – שזמן זה ומקום זה הרי הוא זמן ומקום הכי מסוגלים לביאת משיח צדקנו"!

אז מלבד כל השיטות והסגולות שהרבי מה"מ מלמד אותנו בכל שיחות ה"דבר מלכות", השבוע יש משהו שנראה הכי קרוב לדמיון מודרך, ובעיניי, אם באמת נעשה על זה תרגילי דמיון מודרך (רצוי בעזרת מישהי נוספת שתנחה אותנו) נחווה זאת הרבה יותר בעוצמה ומשכך – גם נפעל זאת בשטח.

נסי לקרוא בתשומת לב מרבית את הציטוט הבא:

"ובפשטות – שיהודי מאמין באמונה שלמה, שמשיח צדקנו, 'מלך מבית דוד הוגה בתורה ועוסק במצוות כו", וכ'משיח ודאי' (על ידי זה ש'עשה והצליח ובנה מקדש במקומו וקיבץ נדחי ישראל') – נכנס כעת ממש לבית הכנסת, יבוא ויגאלנו ויוליכנו קוממיות לארצנו, הוא מוליך את כל בני ישראל בתוך כלל ישראל לארץ הקודש, לירושלים עיר הקודש, להר הקודש, לבית המקדש השלישי"…

דמייני את זה

עם כל החושים האפשריים:

לשמוע את הדלת נפתחת ואת המיית ההתפעלות והכמיהה בקולם של כל הנוכחים, לראות את קשת ההבעות, ואז להבחין בפניו הקדושות, הזוהרות של הרבי מלך המשיח,

לחוות את הדוחק השקט אך המאסיבי והולך ומתגבר עם נהירת כל הנשים והבנות לעזרת הנשים (את בשורה הראשונה, נכון? מרגישה את המעקה? את השורה השניה נשענת עלייך?) את חשה את העונג, האושר והרווחה מתפשטים מליבך אל כל איבר בגופך – עד לבלי הכיל כמעט. איפה יש אושר כזה?!

מרגישה את הזעזוע העדין של הרצפה מתחת לרגלייך? משהו בפינת המודעות מספר לך שכעת התרוממנו לכיוון ירושלים… עוד רגע גם תריחי את הקטורת…

אז תגידי לי, ברגע שתפקחי עיניים ותתעוררי חזרה לחדר בו חווית את הדמיון המודרך הזה, הדבר לא יגרום לך לעשות את המשך דברי הרבי מה"מ?

"הדבר היחידי שעליו מחכים הוא – שיהודי יצעק עוד צעקה, עם עוד בקשה ותביעה ועוד תזכורת: 'עד מתי'?!…

ועל ידי זה הוא פועל שמשיח צדקנו נכנס עכשיו לבית הכנסת זה… ועוד והוא העיקר – תיכף ומיד ממש".

ותזכרי: הוספת באהבת ישראל, אהבת חינם, גם פועלת גאולה וגם עוזרת לחוות אותה!

באופן כללי, אומרת ההלכה, ילדים מתחת לגיל בר מצווה אינם צריכים לצום כלל, בעיקר כי הגוף בימינו חלוש. ובכל זאת מצאנו כמה התייחסויות לצום־ילדים.

קיים מנהג בחב"ד שאת שלושת הצומות שלפני בר המצווה יש לצום. עוד מנהג הוא להרגיל את הילדים לצום "שעות" בצומות החשובים שהם תשעה באב ויום–כיפור, כדי להרגילם בדרכי יושר, ולהכניסם תחת כנפי השכינה, כלומר, להרגיל אותו לנהוג כמו שיהודי אמור לנהוג, דבר שירגיל אותו לחיות חיים יהודיים.

אם כן, יש עניין להרגיל ילדים לצום. הקריטריונים של ההורה לדעת אם לעודד ילד לצום או לא, ועד כמה, הם שניים: 1. היכולת הפיזית של הילד. 2. הבגרות הנפשית – כלומר, עד כמה הוא רוצה לשתף פעולה עם צום השעות.

היכולת הפיזית

לכאורה, לדעת אם הילד יכול להמשיך לצום זה דבר פשוט, כי כשהרעב מתחיל להציק לו – הוא יבקש אוכל. אבל הרי אצל מרבית הילדים שצמים, המניע שלהם לצום אינו ה"לשם שמים", אלא כדי להראות לבני־גילם שהם "כמו גדולים". לכן למרות שגופם כבר נחלש והם זקוקים לאוכל ובעיקר לנוזלים, הם יאמרו שאינם מרגישים צורך להפסיק לצום. למזלנו יש עוד סימנים לצורך הפיזי שלהם להפסיק את הצום. ילד רעב או צמא בדרך כלל מתנהג בעצבנות וחוסר שקט. כשנבחין שזה מה שקורה, כשנשמע שהקולות בחדר הילדים עוברים לטונים לא נעימים, או שהילד מתחצף ללא סיבה ניכרת, וכגון אלה התנהגויות לא נעימות – מיד ניקח אותו הצידה, ונושיב אותו לאכול, תוך שבחים על זמן הצום שצם.

הבגרות הנפשית

קודם כל – כל הילדים שאומרים שהם רוצים לצום – ניתן להם, בהגבלת היכולת הפיזית שלהם, כנ"ל. אם יש לנו ילד שבעידוד מילולי, או במתן צ'ופר כלשהו, הוא יסכים לצום – אז גם אותו כבר העלנו לעגלה.

איך מודדים בגרות נפשית? ישנה אימרה יהודית שנונה, על הנאמר בהגדה: "חכם – מה הוא אומר?" איך יודעים אם מישהו חכם? לפי מה שהוא אומר… נראה שגם כאן אפשר ליישם את העיקרון הזה. מה ששומעים מהילד – זה מה שהוא. באופן כללי תלונות מרובות הן סימן לחוסר בגרות. ובכל זאת, לא תמיד נכון שלא להביא אותו לצום שעות, ועוד טיפה.

מה עושים? מניחים להם? בחינוך יש עניין לדחוף ילד טיפה קדימה, קצת אל מעבר לגבולות איזור הנוחות שלו. יש ילדים שיקבלו את ציווי ההורה לצום, למרות שאולי קצת יחששו או לא יתחשק להם. במקרה כזה חשוב לשבח הרבה את הילד במהלך המאמצים שלו, לנסות לשדל אותו לצום עוד קצת, ועוד קצת… אבל לא להגיע למקום של ויכוחים ומריבות. אם רואים שהוא לא "מסתדר" עם הצום – לתת לו לאכול, ולשבח על הזמן שצם, אחרי הכל הוא ממש לא מחוייב. חשוב מאוד לשים לב לשמור כל הזמן על מצב רוח טוב בכל התהליך. וגם כאן כדאי לשקול לצ'פר אותו על המאמצים.

שיחת הכנה 

שיחת הכנה היא אמצעי חשוב לעזור לילד, ואגב, גם למבוגר, לעבור מצבים לא פשוטים. שיחה כזו תועיל לילדים שיקשה עליהם לצום ולילדים שלא ירצו להפסיק לצום. נעשה איתם "הסכמים".

לילד שעלול לרצות להמשיך לצום גם כשזה יזיק: "יוסי, אני מרשה לך לצום, אבל אם אמא תאמר לך שהגיע הזמן לאכול – תבוא ותאכל – בסדר?"

לילד שחושש לצום: "יצחקי, אני שומעת שלא כל כך בא לך לצום. בוא תצום לפחות עד הבוקר, ובבוקר נחליט יחד אם להמשיך". בבוקר אפשר להציע לו צ'ופר על תוספת קטנה בצום, אבל אם יאמר שרוצה להפסיק – לשבח אותו על מה שעשה, ולתת לו לשתות ולאכול.

צום לקטנים?

הצום מטרתו "ועיניתם את נפשותיכם". נכון הדבר מאד שלא לתת לילדים קטנים, אלה שעדיין אינם יכולים לצום, חטיפים ודברי מתיקה ביום הצום, ולהסביר להם, שזה הוא הצום שלהם, וזה חשוב ובעל ערך.

(מקורות: "הלכה למעשה" – שבועות, בהוצאת "מכון הלכה חב"ד".  שיעורי הרב קורנוויץ, הלכות שבת שיעור חמישי," מכון הלכה חב"ד".)

באדיבות: מגזין עטרת חיה

הכמות: כ20 לחמניות קטנות

המתכון ואופן ההכנה:

בקערה:

3.5 כוסות קמח (כ350 גרם)

1 גבינה לבנה (250 גרם)

1 קוטג' (250 גרם)

1 ביצה

3/4 כוס שמן

150 גרם גבינת פיראוס מגורדת (לערך חצי גבינה)

1 אבקת אפיה

ניתן להוסיף לתערובת: בצל מטוגן/זיתים חתוכים/תירס/פטריות כפי הטעם שלכן ועוד…

מערבבים הכל יחד, יוצרים על נייר אפיה או תבנית כדורים קטנים במרווחים – כי הם טופחים באפיה.

מחממים תנור חלבי לחום של כ-200 מעלות ואופים כ-20 דקות

טיפ לאפיה מושלמת בתנור עבור כל אחת: כל תנור שונה מחברו, תנורים קטנים בגודלם – אופים מהר יותר ולכן יש לכוונם לחום נמוך יותר ולאפיה קצרה יותר, המדד הכי טוב לראות שהעיסה התייבשה והשחימה. וכמובן שתמיד עדיף לשים על חום נמוך יותר ולהגביר לאחר מכן מאשר להיפך…

בפרשת השבוע אנו קוראים על תוכחת משה רבינו לעם ישראל.

וכפי שנאמר בכתוב: "אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר מֹשֶׁה אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן בַּמִּדְבָּר בָּעֲרָבָה מוֹל סוּף בֵּין פָּארָן וּבֵין תֹּפֶל וְלָבָן וַחֲצֵרֹת וְדִי זָהָב. אַחַד עָשָׂר יוֹם מֵחֹרֵב דֶּרֶךְ הַר שֵׂעִיר עַד קָדֵשׁ בַּרְנֵעַ. וַיְהִי בְּאַרְבָּעִים שָׁנָה בְּעַשְׁתֵּי עָשָׂר חֹדֶשׁ בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ דִּבֶּר מֹשֶׁה אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כְּכֹל אֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה אֹתוֹ אֲלֵהֶם". (דברים פרק א' פס' א-ג').

 40 שנה (בבחינת אדם העומד על דעת רבו לאחר 40 שנה) נזקק משה להמתין בכדי לאמר לבני ישראל את אשר על לבו.

מדוע נזקק משה לכל כך הרבה זמן בכדי לאמר לבני ישראל את תוכחתו?

לשם כך נקדים ונבאר מהי תוכחה ומה התנאים הנדרשים בכדי לאמר תוכחה.

תוכחה מהי?

תוכחה כשמה כן היא, מלשון הוכחה! הוכחה על אהבה עזה השוכנת בין בני אדם. בבחינת "כמים הפנים לפנים כן לב האדם לאדם". הבאה לידי ביטוי בדברים היוצאים מלבו של האומרם ועל כן גם נכנסים אל לב השומעם!

המקום: (עולם)

האורח חיים הקדוש עומד על כך בציטוט מן הפסוק- "בעבר הירדן": נתעכב מלהוכיחם עד שהיו בעבר הירדן, שראו שהגיעו למחוז חפצם שאז יקבלו מוסרו ולא מקודם שהיו מרוחקי התקווה ונפשם קצרה ולא יטו אזנם להשכיל בתוכחותיו.

העיתוי: (זמן –שנה)

רש"י במקום עומד על כך בציטוט מן הפסוק- "ויהי בארבעים שנה בעשתי עשר חדש באחד לחדש" מלמד שלא הוכיחן אלא סמוך למיתה ממי למד? מיעקב , שלא הוכיח את בניו אלא סמוך למיתה…

ומפני ארבעה דברים אין מוכיחין את האדם אלא סמוך למיתה-                                                           

א. כדי שלא יהא מוכיחו וחוזר ומוכיחו.                                                   

ב. שלא יהא חבירו רואהו ומתבייש ממנו.                                                                                           

ג. ושלא יהא בלבו עליו.                                                                                                                         

ד. ושאל יהיו המוכיחין מתווכחין.                                                                                                          

שהתוכחה מביאה לידי שלום . 

כדאיתא בספרי (סוף פרק ד' , פיסקא ב').

הסיטואציה: (נפש)

רש"י עומד על כך בציטוט מן הפסוק "אחרי הכותו"- אמר משה אם אני מוכיחם קודם שיכנסו לקצת הארץ יאמרו מה לזה עלינו מה היטיב לנו אינו בא אלא לקנתר ולמצוא עילה שאין בו כח להכניסנו לארץ לפיכך המתין עד שהפיל סיחון ועוג לפניהם והורישם את ארצם ואח"כ הוכיחן.

זהות המוכיח:

ובמדרש רבה במקומו עומד על זהות המוכיח ומדייק (שם): "אלה הדברים": (דברים רבה א',ד') "אמר רבי אחא ב"ר חנינא ראויות היו התוכחות לומר מפי בלעם והברכות מפי משה אלא אילו הוכיחם בלעם היו ישראל אומרים שונא מוכיחנו ואילו ברכם משה היו אומות העולם אומרים אוהבן ברכן אמר הקב"ה יוכיחן משה שאוהבן ויברכן בלעם ששונאן כדי שיתבררו הברכות והתוכחות ביד ישראל".

סיבת ומטרת התוכחה:

בלקוטי שיחות (חלק י"ט שיחה א') מצטט ומבאר הרבי מליובאוויטש את הפסוק: "אחד עשר יום מחורב"..

"אומרים חז"ל ורש"י מצטט זאת בפירושו על התורה, שישראל עברו את הדרך מחורב ועד קדש ברנע, שהיא מהלך י"א יום בשלשה ימים. בכך הוסיף משה רבינו ענין נוסף של תוכחה, כדברי רש"י: "אמר להם משה: ראו מה גרמתם, אין לכם דרך קצרה מחורב לקדש ברנע כדרך הר שעיר, ואף היא מהלך י"א יום, ואתם הלכתם אותו בשלושה ימים (כחישוב רש"י שם) וכל כך הייתה שכינה מתלבטת בשבילכם למהר ביאתכם לארץ, ובשביל שקלקלתם הסב אתכם סביבות הר שעיר ארבעים שנה".

בהמשך השיחה מבאר הרבי את משמעות הפסוק "אחד עשר יום מחורב".. הרבי נעמד על כך שישנם בכללות שני סוגי עבודות בעבודת האדם את קונו האחת מלמעלה למטה והשנייה מלמטה למעלה.

בעבודה 'מלמעלה למטה'- הפעולה מתבצעת בעיקר על ידי המעלה, כלומר: ה' יתברך מעניק לנו את התוצר המוגמר ומביא אותנו לארך המובטחת בדרך מתנה.

זהו האופן בו רצה הקב"ה להכניס את עם ישראל לארץ, כפי שקיצר להם את הדרך מחורב לקדש ברנע באופן על טבעי.

לעומת זאת בעבודה 'מלמטה למעלה'- הפעולה מתבצעת בעיקר על ידי התחתון, כלומר: האדם העובד המסתייע בכוחות שנתנו לו מלמעלה על מנת לפעול את עבודתו ולהגיע ליעד הנכסף.

זהו הביאור לכך מדוע משה רבינו מוסיף בתוכחתו את העיכוב במדבר ארבעים שנה בהזכירו את האפשרות לקיצור הדרך שנמנעה כתוצאה מקלקול בהתנהגותם של עם ישראל.

דרכי התורה שהנה תורת חסד מטרתם להגביה את האדם ולרוממו ,כך שאדם המתמודד עם 'עונשים' הבאים עליו בשל חטאו, צריך לזכור ולדעת שכל מטרת 'העונש' היא כדי לרומם את האדם, לטהרו, לזככו מפגם החטא ולקרבו אל ה' יתברך. כך גם מטרת הגזירה להיותם במדבר ארבעים שנה איננה בכדי להעניש את עם ישראל על חטא המרגלים, אלא כדי להביא את עם ישראל לידי קשר חזק ועמוק יותר עם הקדושֿ ברוךֿ הוא, לרוממם למצב ולדרגא גבוהה בנפש, כזו שתמנע מהם לחטוא פעם שניה בחטא שכזה.

העובדה שה' יתברך עכבן במדבר 40 שנה במדבר מוכיחה, שאהבת ישראל האמתית של משה התבטאה דווקא בכך שהוא הביא את ישראל לעבודה ויגיעה עצמית במהלך 40 שנה אלו שבסופו של יום הגביהה אותם נפשית ורוחנית ובכך ביססה וחיזקה את הקשר שלהם עם ה' יתברך והפכה אותם לראויים להיכנס אל הארץ המובטחת.

אם כן הפסוק "אחד עשר יום מחורב…"  מהווה סיכום לדברי התוכחה הכתובים בפסוק הקודם ('אלה הדברים') ,ש" יוכיחן משה שאוהבן", כי מטרת דברי התוכחה הייתה להביא את ישראל לידי תשובה ועבודה מצד עצמם ובכך לגרום להם לחוש ראויים ולזכות בכניסה אל הארץ המובטחת בזכות עצמם. את זה יכול לגרום רק מי שקרוב אליך ואוהבך אהבת נפש אמיתית. זוהי אם כן הסיבה לעיכוב הכניסה לארץ המובטחת והליכתם במדבר ארבעים שנה בשל האהבה העצומה של ה' יתברך את עמו ומשה רבינו את צאן מרעיתו.

וכפי שאמר החכם שבאדם שלמה המלך בספר משלי: "כִּי אֶת אֲשֶׁר יֶאֱהַב יְהוָה יוֹכִיחַ וּכְאָב אֶת בֵּן יִרְצֶה (פרק ג' פס' י"ב).

המלבי"ם על אתר מפרש זאת כך: "כי את אשר יאהב ה' יוכיח": התוכחה היא סימן לאהבה, שמאהבתו ישגיח עליו להיטיב דרכו ולהעלותו מדרגתו מעלה מעלה.

הקשר עם הזולת הנו 'מפתח הלב' למידת השפעת התוכחה על הזולת:

בכדי להגיע למצב בו התוכחה תעבור את 'חומות ההגנה' של מקבל התוכחה ותיגע בלבו ממקום מיטיב ומאפשר נדרש קשר מעמיק ומשמעותי עם הזולת אתו אנו באים במגע. לשם כך נידרש לפתח את חושי האכפתיות והאמפתיה שלנו.

על מידת האכפתיות והמסירות של משה רבינו כלפי עם ישראל אומרת התורה (שמות ב', י"א): "ויהי בימים ההם ויגדל משה ויצא אל אחיו וירא בסבלתם" וגו'. על מילים אלו כותב רש"י: "נתן עיניו ולבו להיות מיצר עליהם". כלומר: בכדי להרגיש ולחוש בסבלו של הזולת יש להשתמש בחושים שלנו במקרה זה העין והלב. העין והלב מהווים את התגלמות הרגש האנושי, האותנטי והעצמתי  של האדם יותר מכל אברי הגוף. די במאמר חז"ל: "העין רואה והלב חומד", בכדי להבין את עצמת איברים אלו בגוף האדם המשקפים כאמור את הממד הרגשי של המין האנושי ה'אדם' לטוב ולמוטב.

משה רבינו מלמד אותנו שיעור כיצד ואיך ניתן לחוש את הזולת בכל מציאותך ובכל מהותך עד כדי תחושה והבנה של מהו סבל. כאשר משה רואה בסבלם של עם ישראל הוא מגייס את כל כולו לכך 'נותן עיניו ולבו' המהווים כאמור את מלא עצמת הרגש האנושי. עיניו רואות לבו חש והוא כל כולו חווה את סבלם של עם ישראל.

דבר נוסף ומשמעותי שמלמד אותנו משה הנה הדרך הנכונה לחבור לרגשות הזולת. הספרות הטיפולית מתייחסת  להבדל שבין הזדהות לבין אמפתיה.

הזדהות: הנה חבירה רגשית לסבלו ולמצוקתו של הזולת תוך התערבבות רגשית שלא מותירה אפשרות לעזור לזולת, מכיוון שהמזדהה נבלע בתוך החוויה הרגשית של הזולת. אמפתיה לעומתה: הנה היכולת להבין ולהרגיש את סבלו מצוקתו (ולהבדיל לשמוח בשמחתו) של הזולת מבלי לבטל את מציאותי כסובייקט על מנת לאפשר לעצמי להגיש סיוע מתוך מרחב מאפשר.

 משה מלמד אותנו איך אפשר מצד אחד לחבור נפשית רגשית למצוקה של הזולת עם כל המהות והכוחות שלנו עיניים ולב. אך מצד שני מלמדנו  שהלב והעיניים נועדו על מנת לדעת ולראות את הזולת ואת סבלו, אך לא להחליף את סבלו בהתערבבות רגשית המבטלת את האפשרות לעזור לו. את זה מבטא רש"י במילים נתן עיניו ולבו  להיות מיצר 'עליהם': כאשר אתה חש את הזולת בכך שאתה נותן עינך ולבך עליו, ולא במקומו אלא יחד אתו אתה מאפשר את מציאותו ובכך גם את האפשרות שהוא יוכל לצאת ממצבו ולעצמך אתה מאפשר לעזור לו.

הדרך לפתח חוש שמיעה רוחני

על הפסוק בפרשתנו: "וָאֲצַוֶּה אֶת שֹׁפְטֵיכֶם בָּעֵת הַהִוא לֵאמֹר שָׁמֹעַ בֵּין אֲחֵיכֶם וּשְׁפַטְתֶּם צֶדֶק בֵּין אִישׁ וּבֵין אָחִיו וּבֵין גֵּרוֹ." (דברים א' פס' ט"ז).

מפרש הבעל שם טוב שלשה פירושים:

א.      מי שהוא 'שָׁמֹעַ', שיש לו חוש שמיעה רוחני, ויודע עד כמה גדולה אהבת ה' לכל יהודי באשר הוא, ועד כמה כל יהודי יקר למעלה-הוא 'בֵּין אֲחֵיכֶם' הוא מבין ('בֵֵּּין'-מלשון הבנה) את גדולתם של בני ישראל ('אֲחֵיכֶם').

ב.      מי שהוא 'שָׁמֹעַ'- שיש לו חוש שמיעה רוחני-הוא נמצא 'בֵּין אֲחֵיכֶם', שלוב ומאוחד ('בֵּין'-מלשון אחדות והשתלבות) עם בני ישראל ('אֲחֵיכֶם'), ומרגיש עונג רוחני בכל יהודי בייחוד.

ג.       על מנת להיות בדרגת 'שָׁמֹעַ' בכדי לזכות בחוש שמיעה רוחני, לחוש ולהרגיש בגדולתו של יהודי- צריך יהודי להיות 'בֵּין אֲחֵיכֶם', שלוב ומאוחד עם כל היהודים ('בֵּין-מלשון אחדות והשתלבות), ולחוש שכל יהודי, אפילו הפשוט ביותר, הוא אחיו ממש ('אֲחֵיכֶם'). (אגרות קודש אדמו"ר הריי"צ חלק ד' עמ' צ"ו).

אינטרפרטציה- זו לא רק פרשנות הגיונית אלא ביטוי לקשר משמעותי ועמוק:

שפה אחרת:

התרגלנו לשמוע ולהשמיע את קולנו בשפה מאוד מוגדרת, מאוד מובנה ותבניתית, אך בעיקר מאוד  צפויה. המילים בם אנו משתמשים והמסר אותו אנו מעבירים דרכם הם חד גוניים.הקשב דרכו אנו מפנימים את המסר העובר אף הוא נע על רצף מאוד מצומצם של פרשנות קונקרטית למה ששמענו.

בכדי להרחיב את השפה ואת מנעד הקשב למסרים הסמויים העוברים אלינו דרך השפה, אנו נדרשים לשפה ולקשב מסוג אחר.

אחד המושגים שטבע הפרופסור ד"ר ארווין ד' יאלום ('מתנת התרפיה'. יאלום 2002) הנו בשימוש הנעשה בטיפול ב-'כאן ועכשיו' כלומר: שימוש במידע העולה בין המטפל למטופל על פי מה שקורה ביננו כאן ועכשיו מבלי לחפש אחר אירועים מקדימים בחייו של המטופל, פשוט להיות אתו כאן ועכשיו בהווה ומשם לחבור לעולמו של הזולת ולצרכיו.

הדרך היצירתית לשימוש ב-'כאן ועכשיו אומר יאלום (שם) הנה': 'לגדל אזני ארנבת'. כלומר: להיות ער וקשוב לsubtext – (טקסט סמוי, מסר מבין השורות). מה המסר אותו מעביר אלי הזולת בדיבורו, בהתנהגותו ובהתנהלותו מולי.

מה המסר שהזולת רוצה שאשמע? ולא מה המסר שאני שומע!  מה המסר אותו רוצה הזולת להעביר לי? ולא מה המסר אותו אני רוצה להעביר!

השימוש ב-'כאן ועכשיו' דרך גידול 'אזני ארנבת' הנו הביטוי להסכמה שלי להיות פתוח להקשבה מלאה בה הזולת ימצא את מקומו לאדם קשוב הסקרן וצמא לשמוע ממנו מה הוא צריך, למה הוא זקוק, מה מתאים לו ובכך לאפשר את הבחירה הנכונה לו ממקומו, על פי מצבו הנפשי 'כאן ועכשיו'.

בכך למעשה אנו מעבירים מסר לזולת: אתה הוא זה שמעסיק אותנו כעת, אותך אנחנו רואים כאן ועכשיו, בך אנו עסוקים ברגע זה, אתה עצמך ולא הניסיון לפענח ולפצח את אירועי חייך ובכך לחבור אליו ממקומו תוך ידיעה ברורה שהדבר היחיד שמעסיק אותנו כאן ועכשיו זה רק מה נכון לו ולא הרצון שלנו למצוא עבורו את הדרך הישר, מה שבאופן טבעי ירחיק אותו מאתנו.

כשאבא קורא שומעים רק ברכות:

דוגמא לדבר נוכל לראות בסיפור הבא, בו בא לידי ביטוי סוג של קשר עמוק המשפיע על המקושר לבעל המעשה באופן כל כך מהותי הן לטוב והן למוטב.

בלוח היום יום ('היום-יום': הנו ספר פתגמים יום יומי הראשון אותו ערך הרבי מליובאוויטש) בתאריך י"ז אלול כותב הרבי: "רבינו הזקן (רבי שניאור זלמן מליאדי מייסד חסידות חב"ד) היה בעצמו הקורא בתורה. פעם אחת לא היה בעיירה בה התגורר ליאזנא בשבת פרשת כי תבא, ושמע בנו רבי דובער המבונה אדמו"ר האמצעי (האדמו"ר השני בשושלת חב"ד לדורותיהם) – והוא עודנו נער קודם הבר מצוה – את קריאת התורה מאדם אחר. העגמת נפש מהקללות הכתובות בתוכחה הביאוהו לכאב לב, עד שביום הכיפורים נסתפק רבינו הזקן אם יוכל בנו להתענות. כששאלו את אדמו"ר האמצעי הרי בכל שנה קורים פרשה זו, ענה: כשאבא קורא לא נשמעים קללות." כשאבא קורא, גם אם זו תוכחה, לא רק שלא נשמעים קללות, אלא כשאבא קורא שומעים רק ברכות.

הסיפור כל כך מדהים ומשקף כאמור קשר יוצא דופן של אדמו"ר האמצעי לאביו, קשר כל כך עמוק עד כדי השפעה פיזיולוגית על הגוף:

א. הן לטוב- שאוזניו הורגלו בשמיעת ברכות ולא היה מסוגלות לשמוע קללות!                                                                                 ב. והן למוטב- שגופו נחלש כל כך עד כדי ספק האם יוכל לצום ביום הכיפורים כאשר שמע את הקריאה ממשיהו אחר.

סיפור זה יש בו להמחיש לנו יותר מכל את משמעות השפעת הקשר של האדם על הזולת. כאשר הקשר הוא משמעותי ועמוק האדם חש ומפנים את החלק המיטיב שבתוכחה וחווה אותה כברכה. לעומת זאת כאשר אין קשר משמעותי ועמוק ביניהם האדם חווה את התוכחה כהיפך הברכה חלילה.

כשאבא נותן פרשנות זה נחווה ונשמע אחרת לגמרי:

בתלמוד הבבלי במסכת מועד קטן (דף ט', עמוד ב') ישנו סיפור מעניין:

רבי יונתן בן עסמיי ורבי יהודה בן גרים למדו תורה בבית מדרשו של רבי שמעון בר יוחאי.  הגיע היום והשניים היו צריכים ללכת לעיר אחרת לעניין מסוים. הם סיימו את לימודם באותו יום, וניגשו לרבי שמעון כדי לקבל ממנו רשות ללכת. למחרת בבוקר הם שוב הגיעו לקבל ממנו רשות.

דבר זה התמיה את רבי שמעון: "וכי לא באתם אליי אמש להיפרד?" שאל. אמרו לו: "לימדתנו רבנו שתלמיד הנפטר מרבו ולאחר מכן לן בלילה באותה העיר, עליו להיפרד ממנו שוב בפעם אחרת". הם ציינו גם שכך מצאנו בחנוכת בית המקדש הראשון – שעם ישראל נפרד משלמה המלך ביום השמיני של חג סוכות, ומאחר שנשארו לישון בעיר באותו לילה, נפרדו ממנו שוב למחרת.

רבי שמעון התפעל מאוד מדבריהם ואמר לבנו: "בני אדם הללו – אנשים של צורה הם (אנשים שמהות אישיותם הנה הצורה הרוחנית ולא החומר הפיזיולוגי, כלומר: אנשים מיוחדים הם). לך אליהם שיברכו אותך". הלך בנו של רבי שמעון כמצוות אביו ומצא אותם כשהם שקועים בלימוד תורה.

לאחר מספר דקות הם הבחינו בו ושאלו אותו: "מה אתה עושה כאן?" השיב להם: "אבא אמר לי שאלך אליכם כדי שתברכו אותי". ואז הם אמרו לו דברים שבמבט ראשון נשמעים תמוהים: "יהי רצון שתזרע ולא תקצור, תכניס ולא תוציא, תוציא ולא תכניס, יחרב ביתך ותתיישב אכסנייתך, יתבלבל שולחנך, ולא תראה שנה חדשה".

בנו של רבי שמעון הצטער מאוד מדבריהם חזר לאביו עצוב מאוד ואמר לו: "לא רק שהם לא בירכו אותי, אלא הם ציערו אותי וקיללו אותי". שאל רבי שמעון: "מה אמרו לך?" ובנו פירט לו "כך וכך אמרו לי". אמר לו אביו רבי שמעון: "כל מה שאמרו לך אלו ברכות":

"תזרע ולא תקצור" – כלומר:  תוליד בנים ולא ימותו.

"תכניס ולא תוציא" – כלומר: תכניס כלות לביתך, ולא ימותו בניך ויצאו נשיהן חזרה לבית אביהן.

"תוציא ולא תכניס" כלומר: תוליד בנות שיצאו לבית בעליהן, ולא ימותו בעליהן ותכניס הבנות חזרה אליך.

"שיחרב ביתך ותתיישב אכסנייתך"- כלומר: העולם הזה נחשב לאכסניה שלך, והקבר נחשב לבית שלך (ע"פ תהלים מ"ט, י"ב). ולפי זה נמצא שבירכו אותך באריכות ימים  – "תתיישב אכסנייתך" – ובכך הקבר שלך לא יבא לידי שימוש, אלא להפך – "שיחרב ביתך".

"יתבלבל שולחנך"– הכוונה שיתבלבל שולחנך מרוב בנים ובנות שישבו סביבו.

"ולא תראה שנה חדשה" – כלומר: שלא תמות אשתך ואז תצטרך להתחתן עם אישה אחרת ולנהוג עמה את דיני השנה הראשונה של הנישואין שנקראת "שנה חדשה".

נמצא אם כן שכל האיחולים שאמרו תלמידי רבי שמעון לבנו לא היו אלא ברכות.

גם בסיפור זה ניתן לראות את מידת השפעת הקשר בין בני אדם על הפרשנות הניתנת לאירוע כל שהוא. דווקא בשל הקשר העצמי בין אב לבנו (רבי שמעון בר יוחאי ובנו אלעזר) ומידת האכפתיות כלפיו אפשר וניתן לגלות בעולם הזה ברכות שלאוזן נשמעות כקללות, אולם בשרשן בעולמות הרוחניים הן ברכות בעצם. זאת משום שלקשר בין בני האדם מידת השפעה רבה ועמוקה על אוזן השומע.

לסיכום:

כאשר אנו ניגשים להוכיח אדם נצטרך לוודא אם אנחנו מבינים מהי תוכחה? מהי סיבת ומטרת התוכחה? מי הוא האדם המוכיח? ומה מידת הקשר הנפשי רגשי שלנו אתו? ורק אז נחליט האם אנו האדם המתאים והראוי להעביר את התוכחה!

לשם כך נדרשים הקריטריונים הבאים כאמור: הבן מהי תוכחה?  מה משמעותה? ומהי מספרת עליך?  ועל הקשר שלך עם הזולת? בחר את: 1. המקום (עולם), 2. העיתוי (שנה), 3. הסיטואציה (נפש), 4. זהות המוכיח, 5. מטרת התוכחה? דרך זו הנה הדרך הישרה אשר תוביל לכך שהתוכחה תשמע כברכה אצל המקבל.

שבת שלום ומבורכת

לעילוי נשמת רחל בת זהבה

הכמות: 2 חבילות פסטה

המתכון והוראות הכנה:

1. לבשל לפי הוראות הכנה שע"ג הפסטה 2 חבילות (כל פסטה שהיא)

2. במחבת לטגן/לאדות 2 בצל גדול חתוך לקוביות או טבעות, 2 שימורי פטריות

3. בסיר: לבשל על אש בינונית עד שמעלה בועות: 3 גביעי שמנת חמוצה,

2 גביעי חלב (ממלאים בתוך מיכל השמנת חמוצה)

3 שקיות רוטב פטריות

פלפל שחור ומלח – קורט מכל אחד

לכבות את האש ולערבב עם הבצל והפטריות ולשפוך מעל הפסטה – להגיש חם!

אפשר לקישוט מלמעלה: פטריות חיות ובזיליקום.

בארגון "נפלאות מתגברות" הפועל למען אלמנות בגיל השלישי לאורך כל השנה, זיהו את הצורך ויזמו במיוחד עבור ה"מתגברות" נופשון מיוחד. הנופשון התקיים במדרשת מעיינותיך בכפר חב"ד ונמשך לאורך כל סוף השבוע של "שבת מברכין חודש מנחם אב". במשך 3 ימים נהנו המשתתפות ממבחר ענק של פעילויות לגוף ולנפש, בהפקה מושלמת שעליה ניצח הצוות המורחב של נפלאות מתגברות, בהובלת רכזות הסניפים והמנכ"לית המסורה הגב' מירי שניאורסון.

מה לא היה שם… מפגשים מעצימים עם דמויות מרתקות, שיעורים וסדנאות מושקעות, סיור שקיעה בחוף הים בשילוב פעילות מהנה, ביקורים באתרים שונים, תפילות באווירה מרוממת במיוחד וכמובן סעודות שבת משותפות, מלאות ברגש וברוח. פשוט מחנה קיץ שלם ועשיר שזוקק והוגש ב"קפסולה" מהודקת של 60 שעות. את הכל ליווה אירוח ברמה של 5 כוכבים, עם שפע פינוקים והמון תשומת לב מצווות האירוח. ארוחות ברמה גבוהה, חדרים נוחים ונעימים שבכל אחד מהם חיכו גם מתנות אישיות למשתתפות, ותחושה שכל אחת היא "מיוחדת".

מאז שהסתיים הנופשון הנופשות לא מפסיקות לשלוח תודות נרגשות למשרדי "נפלאות מתגברות". הן מברכות על ההזדמנות לצאת ולהכיר חברות חדשות, לקחת הפוגה מהבדידות ומהשגרה האפורה ולחוות אור פנימי ושמחה. אחת המשתתפות שיתפה שברגע אחד היא פתאום עברה ממצב של קושי וכאב למקום בו היא חשה מנהיגה ומשפיעה, אחת מנבחרת של מובילות: "בהרצאה על דמויות נשיות פורצות דרך חשתי כל כך חשובה… פשוט אמא יהודיה גאה!" אחרת סיפרה שכאשר הגיעה אל הים הרגישה שכל דאגותיה נשטפות עם הגלים…

"האווירה המשוחררת והמעצימה באירועים שלנו היא לא רק כדי שיהיה נעים להשתתף" מסכמת הגב' שניאורסון – "המטרה היא ליצור מרחב שבו כל אחת יכולה לבטא את עצמה ולהביא לקדמת הבמה את החוזקות שלה. כשכל אחת מעניקה לאחרות היא מתחזקת מכך שבעתיים. בעצם יש לנו כאן מכפיל כוח אדיר – כי כל מה שכל אחת מקבלת מועצם פי כמה ומגיע למעגלים רחבים מאוד. זו הזכות האמיתית שלנו וזו רוח נפלאות מתגברות!"

הכמות: כ20 חתיכות מרובעות ( תבנית גודל A4)

המתכון והוראות הכנה: 

1. מבשלים חבילת פסטה על פי ההוראות (צורות הכי קטנות – קונכיות וכדו')

2. מטגנים: שתי קופסאות פטריות משימורים ושתי בצלים קצוצים דק.

מערבבים יחד עם הפסטה ומוסיפים 200 גרם גבינה מגורדת: צהובה, מלוחה ועוד..

3. מסדרים בתבנית את כל התערובת ושופכים מעליה את הרוטב.

4. הכנת הרוטב: בסיר מבשלים עד שמעלה בועות: שקית רוטב פטריות עם כוס וחצי חלב,

להוסיף תבלינים: מלח ופלפל שחור – לפי הטעם.

אחרי שמתקרר לערבב בפנים שלוש ביצים.

לאפות בתנור 35-45 דקות, על חום 180, עד שמתקבל צבע שחום מלמעלה והפשטידה מתייבשת.

כמנחת הורים וכאמא אני מכירה את הלחץ של ההורים לקראת החופש הגדול ולצערנו בהרבה בתים הדבר נמשך לאורך כל החופש. יש בתים שההורים ממשיכים לעבוד והילדים בחופש ויש הורים שלא עובדים כלל בחופש, וזה לא מה שקובע את מידת הלחץ באווירה המשפחתית בתקופה זו. הכל תלוי במחשבות הפנימיות שמובילות אותנו להתנהגויות ואמונות המשפיעות על התגובות שלנו כהורים ובלי ספק משפיעות גם על ההתנהגויות של הילדים.

הכל בראש

כדי להרגיע את עצמנו אני ממליצה לאמץ כמה נקודות חשיבה שיהוו קו מנחה בתכנון ימי החופש הגדול:

לחופש יש התחלה ויש סוף – זה לא משהו "אין סופי" ולכן כדאי לנצלו בצורה טובה ככל האפשר!

האווירה המשפחתית היא הרושם שיישאר בזכרונו של הילד מהחופש – חיוביות ושמחה, הכל לטובה!

נתוני המשפחה כרגע הם לא לתמיד – מצב כלכלי, מצב בריאותי, פניות הזמן, דרישות מהעבודה / ממקום המגורים / מהמשפחה וכדומה הם נתונים שיקבעו מה מתאים למשפחה שלנו לחופש הזה ולו בלבד.

לא להשוואות וכן לחיפוש אלטרנטיבות המתאימות לנו – אלטרנטיבות שיעשירו את האווירה המשפחתית בחוויות חיוביות ומעצימות – מה שלא יכולים לעשות השנה בעז"ה נעשה בהזדמנות אחרת. יש דברים שלא מתאימים לאופי של בני הבית בכלל, לא כרגע ואולי לא בזמן אחר, וזה בסדר גמור! צריכים להעצים כל רגע! ובכל זאת לדעת לשמוח שאחרים מצליחים לעשות השנה מה שמתאים להם כרגע. לשמוח בשמחת הזולת

ובו זמנית להיות שמחים בחלקנו!

החופש הוא זמן איכות של המשפחה. זהו זמן לעשות שה"ביחד" יהיה כיף. הקדשת זמן למשפחה ולילדים (במידת האפשר) עומדת בראש סדר העדיפויות. יש לקחת חלק פעיל בנעשה עם הילדים, ומדובר על כל הגילאים. לשחק איתם, להתעניין במה שמעניין אותם. בסלולרי/ברשת נשתמש במידת הצורך כעזר בפעילות ושיחות עם הילדים או באופן המינימלי לצורך אישי.

ליהנות מלהיות בבית חשוב לא פחות מליהנות מטיולים ויציאות מחוצה לו – אפילו חשוב יותר, יש הרבה צורות ליהנות מהבית האישי וכך להעמיק את הקשר בין בני הבית!

"בכל דרכיך דעהו" – הרבי מה"מ אומר שצריך לנצל את ימי החופש, בהם הילדים פנויים מלימודי חול, ולהשקיע בהחדרת תוכן רוחני. כל פעילות יכולה להיות סתם פעילות, ויכולה להיות מלאה בתוכן וחיות חסידית כמו הפעילויות שב׳קעמפים׳ חסידיים.

בוחרים ליהנות

ההנאה מהחופש היא בחירה של כל משפחה במצב בו היא נמצאת. ברור לכולנו שיש שוני בין משפחות ובין תקופות בחיים. יש תקופות מאתגרות, כמו: כשאמא לפני/אחרי לידה, כשהורה מסיים קורס ונמצא בתקופת מבחנים, כשלא עלינו מתמודדים עם מצב בריאותי של קרוב משפחה, כשהמצב הכלכלי העכשווי דורש צמצום הוצאות ככל האפשר, ועוד דוגמאות רבות. לכל אחת מהמשפחות האלו תהיה תוכנית שונה לחופש, ועדיין כל משפחה כזו  יכולה ליהנות מהחופש.

כשמודעים לנתונים העכשוויים, ונותנים להם מקום, קל יותר להשקיע בתוכנית מתאימה שתביא הנאה מקסימלית.

בנוסף לכך, יש לתת את הדעת לאופי ההורים והילדים. יש משפחות מסודרות מאוד הן בזמנים, הן בסדר וארגון הבית, ויש משפחות שהן ספונטניות לגמרי. ושתיהן בסדר! מה שחשוב הוא לקבל את עצמנו ואת כל אחד ואחת מבני הבית באהבה ובהכלה. להסתכל על הסך–הכל ולכבד את מטרת התוכנית והחופש. הבית אמור להיות המקום שהכי כיף ונעים בו לכל בני המשפחה. הורים לא אמורים להיות לא "שוטרים" ולא "משגיחי הישיבה" וכן אמורים להיות אכפתיים, יצירתיים ולמצוא איך משלבים בתוכנית אנשים שונים אחד מהשני (הפרשי גילאים, תכונות אופי, יכולות רגשיות, פיזיות ושכליות, כישרונות) ובעיקר לשמור על אווירה נעימה, רגועה, שמחה ומעניינת במשפחה.

תכנון מקדים

במהלך שנת הלימודים, ישנם דברים שהזמן הפנוי שלנו – ההורים או הילדים – לא איפשר לעשותם. כשנערוך את הרשימה של כל הדברים ששמרנו לחופש, נראה שנשאר יחסית קצת זמן פנוי שמצריך תכנון. מדובר על דברים כמו: בדיקות בריאותיות – כשיננית, רופא מומחה וכו', קניות של תלבושות, ספרי לימוד וציוד לימודי, תיקוני בגדים או סדר ומיון בבגדי ומשחקי ילדים. לפעמים זו רשימה של קניות לבית, לילדים או להורים שנדחתה לחופש. כל אחת יכולה להוסיף פה עוד רשימה ארוכה… כך יוצא שחלק גדול מימי החופש תפוס ועמוס. החוכמה היא לתכנן נכון את הימים, ולשלב בין הבילויים לרשימה שכבר ממלאה לנו חלק גדול מהחופש. להחליט איזה ילד (או שניים) מתאים לבוא איתנו ולאן… וממש ליצור זמן איכות איתו, ועל הדרך גם לפנק אותו במשהו (פיצה/פלאפל/גלידה ו/או מתנה אישית/ביקור במקום שהוא רצה).

הפעילויות בתוכנית החופש כוללות בגדול: 

פעילויות בבית

פעילויות בתוך הבית הן לא 'עוד פעילות להפגת השיעמום', יש להן מטרות רבות:

הן מחזקות את הקשר בין בני המשפחה.

הן מאפשרות לבני המשפחה להנות מהשהייה בבית.

פעילויות של קודש או גמ"ח מחדירות בילדים שהרוחניות בחיינו לא קשורה לתקופת לימוד או עבודה.

הן מסייעות לפתח את היצירתיות ולנצל את הכישרונות של כל אחד מבני המשפחה.

לדוגמה: בישולים, חוברות עבודה, תשבצים, סודוקו, מלאכה, עבודות יצירה, הצגה, עריכת סרטון, צפייה בסרט יחד, סדר בארונות, תפירה/רקמה/סריגה, אמירת תהילים יחד, תפילה, מבצע לימודי קודש, כל אחד מתקשר לחבר או קרוב משפחה כדי לשמח אותו, קייטנה משפחתית או בין משפחות שכנות, וכדו'

טיולים "פשוטים" 

טיולים ויציאות מהבית במהלך החופש לא חייבים להיות מסובכים, מורכבים ויקרים.

יש ילדים שהיציאה מהבית חשובה מאד עבורם והם לא יכולים להישאר כמה ימים ברצף בבית למשך כל היום.

לדוגמה: טיול בכמה גנים בעיר, טיול בכמה כלי תחבורה שונים, מפגש משפחתי, בריכה/ים, ספורטק, מסעדה וקניות עם כל ילד בנפרד, מוזיאון, תערוכה/סדנא המזדמנת בחופש הזה, גן חיות, ביקור חברים/קרובי משפחה הגרים רחוק יותר, יום ביקור בעבודה של ההורה, ביקור חולים, עזרה למשפחה הזקוקה לכך, ביקור במפעל או במושב והכרת הפעילות במקום וכדומה.

חוויות "רציניות" יותר

מה הן החוויות שהילדים חולמים לעשות בחופש? או חוויות גדולות יותר, יקרות יותר, שאתם חוויתם או שמעתם עליהם.

האם הן רלוונטיות מבחינתנו?

(מבחינת פניות, דרכי הגעה, עלות, חוויה שמתאימה לרוחנו ולנתוני משפחתנו כרגע)

כמה פעמים במהלך החופש נצא לחוויות מהסוג הזה?

כדאי לשתף את הילדים מראש לאן הם יצאו ומתי (תלוי גיל).

בדרך זו נוכל להתכונן מראש לחוויה המסוימת עם הילדים ו'לנפח' אותה. נכין יחד תוכנית לדרך, נבדוק מה עוד אפשר לעשות שם 'על הדרך', איזה אוכל כדאי לקחת לטיול, ומי יכין אותו….

כדאי מאוד להכין מראש פעילויות שמעשירות את הידע של הילדים, מאתגרות אותם, מפתחות את הכשרונות שלהם, מחברות אותם לקדושה ולשלב אותם ביום יום/בטיולים/בתוכניות שלנו איתם, כמו לספר/לשאול/להסביר/לאתגר על:

תמרורי דרך, סוגי מכוניות, חקלאות, סוגי אדמה, אקלים, נוף, היסטוריה, סיפורים/דמויות מהתנ"ך, נפלאות הבריאה, אדריכלות, טכנולוגיה וכדומה.

התכנון צריך להיות בהכוונת ההורים, לפי רצונם ויכולתם, אך ניתן ורצוי לשתף בו גם את הילדים. עצם התכנון יחד ילמד את הילדים כיצד מתכננים דברים לפני שהם יקרו, ומה לוקחים בחשבון.

ילדים מרגישים טוב את התחושות הפנימיות של הוריהם. כשילד מרגיש שההורה נהנה ושמח מלהיות איתו הכל נראה אחרת. כך גם להורה וגם לילד החופש יראה קצר וחווייתי, ולכולם יישאר טעם של עוד.

חופש נעים!

רחל טרעגער מנחה בהורות ובזוגיות

[email protected]

054-6761301 אם ברצונך להשתתף בוובינר, קבוצת וואטסאפ, קורסים/סדנאות – שלחי לנו שם, מס' סלולרי וכתובת אימייל.

באדיבות: מגזין עטרת חיה

אורלי, מעצבת פנים: 

״עובדת בחצי מנוע״

החופש הגדול בשבילי זה…

קושי ארוך ומתמשך שכל פעם מעמיד אותי מחדש בניסיון לשמור על שפיות דעתי. אני עובדת בחופש, כל האימהות, המורות והגננות! והילדים שלי בבית. לא מדובר על יומיים של ניסיון למצוא להם סידור, לא שבוע, אפילו לא שבועיים!

על ההוצאות אני כבר לא מדברת. קייטנות מחזור ראשון, ומחזור שני ותמיד עם צהרון. וכש"לא בטוח יהיה צהרון…" אז אני גם זאת שמארגנת, מדרבנת, רושמת אימהות, וכשצריך – גם מוצאת את המדריכה שמוכנה לבוא לשמור על הקבוצה למשך שלוש שעות. ואחרי כל הקייטנות, עדיין יש שבועיים וחצי של חופש שהם פשוט בבית ואני אמורה מרחוק להפריד בין ניצים ולהסביר איך מכינים חביתה ולהזכיר להתפלל.

כשאני חוזרת הביתה אחרי יום עבודה מתיש שכמעט לא הצלחתי להתרכז בו כי הראש היה בבית, מחכה לי גדוד ממורמר ובית הפוך. הם רוצים לנסוע, ולטייל, ולבקר קרובים. להסתובב בחנויות ולקנות את כל הציוד הדרוש לשנת הלימודים ובכללי לא מסוגלים להישאר עוד דקה בין הקירות שסגרו עליהם כל הבוקר. אני רק רוצה לשבת, עדיף אפילו לשכב… אבל הם צודקים ואנחנו יוצאים לגינות או לפארקים ולקניות וקצת לים. בערב חוזרים ואוכלים ומתקלחים ונמרחים כי מחר חופש ואני עובדת למצוא את הבית שלי מתחת להריסות, ומכבסת ומכינה ארוחה למחר ואז ממהרת לישון את המעט שנשאר לי ושוב לעבודה.

אמא שלי שואלת: אי אפשר לוותר חודש על העבודה? זה נשמע כל כך פשוט ובאמת שלא לעבוד יצא לי יותר זול מכל ההוצאות של החופש, אבל מה לעשות שהלקוחות רוצים עבודה? אם אני לא אעבוד הם פשוט ילכו למתחרים שלי ולא יחזרו בשנת הלימודים. מה גם שהרבה מורות, גננות ומוסדות לימוד מגן ועד ישיבה רוצים עבודה דווקא בזמן הרגוע של החופש…

אז אני לוקחת נשימה עמוקה, מזכירה לעצמי שכבר שרדתי כמה חופשים וב"ה שיש לי ילדים לדאוג להם כל החופש, ועוד מעט הם יגדלו והכל יהיה יותר רגוע.

זיכרון ישן של חופש

החופש של ילדותי היה חוברות עבודה של בית הספר, קייטנה עם שוקו ולחמניה והרבה ים. המון ים. בקייטנה, לא כמו בקייטנות של היום, לא יצאנו לשום מקום. שרנו המנונים וצעקנו סיסמאות עד שנהיינו צרודים, עשינו יצירות זולות ואינסופיות מצמר ומעיסת נייר וראינו פעמיים לפחות מופע של שקופיות. מישהו זוכר מה זה בכלל?

אחרי הקייטנה עשינו קייטנות לעצמנו. אמא, שלא עבדה, הקפידה מאוד על מילוי חוברות העבודה שהמורות בכל המקצועות נתנו לנו. והיינו יורדות כל החברות, בגדוד רועש לים, לחוף הנפרד, לפחות פעמיים בשבוע.

באחת השנים, אני חושבת שזה היה בסוף כיתה ד', לא סיימנו את ספר חשבון. ספר צפוף מלא תרגילים שהיינו צריכים להעתיק למחברת. לא כמו חוברות העבודה הצבעוניות של היום… המורה לחשבון אמרה שאת עשרים העמודים האחרונים עלינו לסיים בחופש. בתחילת השנה היא תבדוק ספרים. החלטתי לעשות כל יום עמוד. החזקתי מעמד עם ההחלטה שלי כמעט חמישה ימים. אחר כך הבנתי שיש שישים יום ובהחלט מספיק לעשות עמוד לכל ארבעה ימים. התקדמתי עוד עמוד אחד.

הגיע הלילה שלפני היום הראשון ללימודים. הלכתי לישון מרוגשת, התלבושת מגוהצת ליד המיטה והילקוט מכובס, מלא בספרים חדשים, עטופים. רגע לפני שנרדמתי, מלאה חלומות על שנה נהדרת וניחושים מי תהיה המורה החדשה, נזכרתי. אוי ואבוי! לא סיימתי את הספר!

רציתי לקום להכין את ארבע עשרה העמודים שנשארו, אבל אמא לא הסכימה בשום אופן. בקושי נרדמתי, קמתי למחרת מלאת חלחלה. היום הראשון עבר ברוך ה' בסדר כי רק המחנכת החדשה לימדה. אחרי הצהריים התקדמתי במרץ עוד שלושה עמודים. עד היום, אגב, לא ביקשו ממני את הספר לבדיקה…

חופש עם תוכן

חופש עם תוכן לדעתי זה ״אורו של משיח״. זה כל מסגרת שהיא לא רק בייביסיטר ועוד ניסיון להעביר את הזמן ולהוציא כסף אלא גם מכניסה את הילד לאווירה חיובית וחדורת מטרה. היתה שנה אחת שהדי קעמפ בתלמוד תורה אצלנו היה כל כך עוצמתי, עד היום עולות לי דמעות בעיניים כשאני שרה את השירים שלימדו אותם. הרגשנו כאילו כל המשפחה נכנסת למצב אחר, מצב של ציפייה אדירה לגאולה. זה מה שליווה אותנו מהבוקר לפני שיצאנו ועד הערב.

מתפללת לעוד מסגרות עם כזה תוכן כל הקיץ, לא רק בעשרה ימים של הקעמפ.

חלום לחופש תשפ"ג

החלום שלי השנה זה להצליח להרפות. לא להיות כל היום בלחץ מהסידור של מחר, ממה הילדים עושים בינתיים, מלהספיק הכל. אני לא מתכוונת להפסיק לעבוד אבל הייתי רוצה להיות יכולה פשוט לומר ללקוחה: ״אני מצטערת, אבל ייקח לי זמן, אני עובדת בחצי מנוע, חופש״…

אני לא יודעת אם זה יקרה השנה, אבל בסוף זה יקרה. כי השינוי אצלי כבר נעשה. עד לפני כמה שנים התפילה שלי הייתה שאני אצליח להספיק הכל כאילו אין חופש, ואתקתק מבחינת הבית והילדים כאילו אין עבודה. לפעמים זה הלך, אבל כאילו אין אני… עכשיו אני במקום אחר. יותר רגוע.

מהו חופש אמיתי?

חופש אמיתי זה לגדל את הילדים שלי בעצמי, מתוך בריאות ושמחה. לעבוד במה שאני אוהבת בשיא כוחותיי ולא להזדקק לעזרת בני אדם או לקצבת נכות או אבטלה חס ושלום. להסתובב שעות ולחכות בתור כדי לקנות בכספי כל מה שאני צריכה לילדים הבריאים שלי ברוך ה'. חופש אמיתי זה להתלונן בכיף על החופש, לא לחיות בפחד שיגרום לנו כל יום לומר תודה שהמצב לא יותר גרוע. חופש אמיתי זה לדרוש משיח כי בלעדיו אי אפשר גם כשיש לנו הכל.

לאה, מנהלת רשת גנים:

״עבד ה׳ הוא לבדו חופשי״

החופש הגדול בשבילי זה…

זה לא חופש. מי שמנהלת מוסד, בית ספר, גנים, יודעת שבחופש עובדים הרבה פעמים יותר קשה מאשר בשנת הלימודים. במשך השנה אפשר לשקוע בעניינים היומיומיים אבל בחופש מגיעים הפרויקטים הגדולים. זה יכול להיות שיפוץ ממש או רק תיקונים וצביעה. למצוא אנשי צוות חדשים ולהדריך אותם. רישום, קשר עם הורים. דיווחים וועדות שונות.

מה שכן, יש לי חופש מהטלפונים המלחיצים של שש וחצי ושבע בבוקר. טלפון שמודיע על ילד חולה, על גגנת שמאחרת, על הורה שמחכה עצבני מחוץ לגן הסגור. בסוף היום האחרון אני הולכת הביתה ויודעת שבתקופה הקרובה אני יכולה להתעורר בבוקר בנחת…

זיכרון ישן של חופש

החופש שלי היה, מגיל ממש קטן, הדרכה בקייטנות. כבר מגיל עשר התחלתי לאסוף ילדים של שכנים, להפיק להם תוכניות ופעילויות יפות באחריות מלאה. בתחילה זה היה בחינם, לאט לאט המחיר וגם המיומנות עלו. בתיכון כבר הדרכתי בקייטנות רשמיות. בתחילה כסייעת, אחר כך מדריכה ובסוף גם מרכזת. אני אוהבת את זה, לארגן ולנהל כל מה שקשור לחינוך ולילדים.

זיכרון עצוב יש לי מכיתה ט'. הדרכתי בקייטנה של בית הספר היסודי בו למדתי עד שנה שעברה. מנהלת הקייטנה העריכה מאוד את העבודה שלי. היא שילמה לי יפה יחסית לגילי, קנתה לי מתנה יפה והוסיפה מכתב הערכה מכובד. הרגשתי עשירה ומלאת סיפוק.

באותו ערב התקשר אליי שליח באחת השכונות בעיר. הוא פותח קייטנה מחר, מחזור שני, וברגע האחרון מדריכה אחת ביטלה את השתתפותה. הציע לי לעבוד במקומה. התרגשתי מאד מההצעה. עד אותה פעם רק אני פניתי להציע את עצמי. מתברר שמנהלת הקייטנה בבית הספר המליצה עליי.

עבדתי בקייטנה הזו במסירות אמיתית. זה לא היה קל, הילדים בשכונה שלו היו ילדים מאתגרים מאוד ממשפחות מורכבות. גם המרחק היה גדול. נסעתי כמעט חמישים דקות מדי בוקר. הייתי יוצאת ממש מוקדם כדי לא לאחר. לא הרגשתי שהוא מעריך את העבודה שלי. להיפך, היה נראה לי שבגלל שאני צעירה בהרבה משאר המדריכות הוא מזלזל בי. התעלמתי. עשיתי את התפקיד שלי הכי טוב שיכולתי. הקייטנה נגמרה. יום ועוד יום עובר והוא לא משלם. הייתי מתקשרת והוא היה אומר שאין לו. בית חב"ד בקשיים. היה לי מאוד קשה עם זה. לא הייתי צריכה את הכסף כמו את ההרגשה שמגיע לי. הוא שידר תחושה של: ״איזה נודניקית״…

אבא שלי התערב. הוא התקשר וכעס וגם נפגש איתו. מסביר לו שקשיים כספיים יכולים להיות, ועדיין אסור להלין שכר שכיר, גם אם הוא, השכיר, רק בן ארבע עשרה. בסוף קיבלתי את הכסף, אבא שלי הביא לי אותו. עד היום נשאר לי הטעם המר של האכזבה והפגיעה. לתת את כל–כולי ובסוף אפילו לא חושבים לשלם מה שהבטיחו לי. כשאני כותבת את הזכרונות האלה עכשיו, אני תוהה פתאום, אולי אבא שלי שילם לי משל עצמו? מתאים לו…

חופש עם תוכן

חופש עם תוכן? חופש זה בדיוק ההיפך מתוכן. חופש עם תוכן יהיה כשיצליחו לבטל לגמרי את החופש או לפחות את רובו. שמעתי פעם שהמציאו את החופש כדי שהנערים יוכלו לעזור לאבא שלהם בעבודת הקטיף. זה חופש עם תוכן. ילד שיודע שלימודים זה הדבר הכי טוב בעולם אבל אין ברירה, צריך לעזור ולהושיט יד לכלכלת המשפחה. בשנים הראשונות פה בארץ לא היו מזגנים והרבה למדו בפחונים. החום היה בלתי נסבל והיה קשה מאוד ללמוד ככה, אז ביטלו את הלימודים בקיץ מאילוץ. גם הגיוני.

איזו סיבה יש היום לא ללמוד? הכתות ממוזגות, הילדים שיצאו לחופש לא בדיוק עוזרים להורים בשדה ובכרם, התוכן היחיד שממלא אותם זה איך להנות יותר ולהתאמץ פחות.

יש תקווה. אם כבר התחילו עם בית הספר של החופש הגדול, שיאריכו אותו עוד קצת… ילדים צריכים להיות במסגרת, מה זו השטות הזו, חודשיים חופש?

חלום לחופש תשפ"ג

להצליח להתנתק מהניהול ומהגנים לפחות שבוע שלם. שניסע לאיזה מקום ונשאיר את הטלפון בבית… אני אמנם לא אימא שעובדת מחוץ לבית בחופש בהגדרה הרישמית. אין גנים ואני עקרונית עם הילדים. רק מה? טלפונים בלי סוף, ולפעמים לקפוץ לבדוק איך עשו את השיפוץ או לפרוק ציוד, או להסתובב בחנויות לחפש רהיטים או משחקים או ציוד יצירה.

הייתי מאוד רוצה להצליח להרפות לשבוע שלם, להיות רק עם המשפחה. משהו באופי שלי לא נותן לי לשחרר. אפילו בחופשת לידה אני ממשיכה לנהל מרחוק.

מהו חופש אמיתי?

חופש אמיתי זה להיות יהודי שומר תורה ומצוות ולחנך ילדים להיות יהודים שומרי תורה ומצוות. רק נראה לנו כאילו חופש זה לעשות מה שרוצים. אנשים 'חופשיים' לפי דעתם, שלא נמצאים במסגרת מחייבת כלשהי כמו לימודים או עבודה, משתגעים בסוף. נופלים לפשע או להתמכרויות. אדם חייב מסגרת. חייב להיות קשור למשהו, שייך. ברוך ה' שאנחנו לא צריכים להמציא לעצמנו איזו מסגרת קהילתית. אנחנו בקבוצת השייכות השווה והאמיתית ביותר בעולם – העם הנבחר של הקדוש ברוך הוא.

רק מה, לפעמים זה קשה? מעייף? מעולה. סימן שהקבוצה עובדת…

נאוה – סבתא לחמישה נכדים: חופש זה משפחה!

החופש הגדול בשבילי זה…

עבודה מתוקה מסביב לשעון. הבית שלי ברוך ה' עוד מלא קטנטנים, הקטנה שלי עדיין בחיתולים. ובמילא הוא נראה כמו כל בית בחופש הגדול, מלא בילדים, חומרי יצירה, ארוחות שלא נגמרות וניסיונות בישול ואפייה במטבח. שתי הבנות הגדולות שלי ורבקי, הכלה האחת והיחידה בינתיים, עובדות, בניגוד אליי, שכל החיים הייתי אמא של בית. החופש הגדול די תוקע אותן ואני מיד פותחת את הדלת לנכדים. מה אכפת לי? גם ככה הכל פה חגיגה רועשת, שיצטרפו גם.

אני מראש לא מתכננת כלום לימים האלה חוץ מלהיות עם כולם. לא סידורים, לא נקיונות מיוחדים או סדר בארונות. את זה אני אעשה כשכולם יחזרו ללימודים. אני אפילו מתכוננת אליו מראש, ממלאה את הבית בחומרי יצירה, מקפיאה מנות עיקריות, לפחות לתקופה הראשונה…

הבנות מרגישות לא נוח עם זה. הכלה בכלל… לא משנה כמה הבן שלי מסביר לה שככה זה אצלנו. לא משנה האושר על הפנים שלי כשהיא מביאה את שני המתוקים שלה. בשנה שעברה הן הנהיגו כלל חדש: כל יום אחת אחרת באה לקחת את הילדים ומביאה איתה ארוחת צהריים. בשבילן זה תשלום קטן על הקייטנה הזו, ארוחה פעם בשלושה ימים. בשבילי זה מרגש. כל כך הרבה סבתות מרגישות מנוצלות בחופש. אני ממש מרגישה את ההערכה שלהן. לא שזה ממש חוסך לי, הצעירות המתוקות האלו לא באמת מבינות כמה אוכל צורך גדוד מעורב של ילדים, נכדים ומתבגרים בחופש… אבל זה נוגע ללב.

זיכרון ישן של חופש

כשהייתי ילדה החופש עבר במגרש, ברחוב. היינו משחקים כל היום עם כל הילדים של השכונה. מה? משחקים הכי פשוטים: דג מלוח, תופסת מכל הסוגים, שני כלבים ועצם, מחבואים. לפעמים משחקי כדור, כשהיה. המון חבל. עבה כזה, מטמבור. שמשפשף את הידיים.

החיים היו פשוטים וטובים מאוד, אבל לא הייתה מודעות בכלל לסכנות כמו שיש היום. בוקר אחד, או שזה היה כבר קרוב לצהריים, ישבנו קבוצת חברות על המדרגות של המגרש, מציירות על האספלט באבן גיר. פתאום ניגש אלינו אדם מחייך, שאל אם אנחנו רוצות לראות כמה דברים יפים. לא התלבטנו בכלל. הוא היה כל כך נחמד ואנחנו היינו כל כך משועממות. נכנסנו לבית שלו. הוא פתח מגירות והוציא משם כל מיני מזכרות שאסף בכל מיני מסעות רחוקים שהיה בהם, מסביר על כל אחת מהי וממי קיבל אותה. היינו מרותקות. הוא גם נתן לנו כמה הפתעות קטנות.

אחר כך הוא הזמין אותנו למטבח שלו. הוא הוציא כל מיני עוגיות וגם יין, מספר לנו שזה יין עדין שגם בנות יכולות לשתות. בשלב הזה החוש הפנימי החסידי שלנו התעורר סוף סוף. אמרנו לו שזה לא כשר. הוא הראה לנו כל מיני חותמות והסביר מה שהסביר. כבר לא הרגשנו נוח. קמנו ויצאנו. כמה שהוא לחץ יותר שנישאר ככה היה ברור לנו שאנחנו צריכות ללכת. יצאנו בדממה, מבוהלות. לא שהיה לנו מושג מה היה יכול לקרות, ילדות תמימות שכמונו, אבל הבנו שמשהו בסיפור לא חלק. החלטנו לא לספר על כך להורים.

היום, כאישה מבוגרת, אני מצטמררת מהמחשבה על כך. אני מספרת לילדים שלי את הסיפור הזה, בלי להפחיד. מצביעה על הטעויות שלי. לא נכנסים לבית זר, אם נכנסים – יוצאים מיד, לא מחכים עד שמלחיץ באמת, והכי חשוב – תמיד מספרים להורים!

עם כל הסדנאות שיש היום, אני ממש מקווה שהסיפור היה נגמר אחרת, וגם ככה, ילדים כבר לא מבלים את החופש ברחוב כמו פעם, לא הילדים שלי, על כל פנים. אבל חייבים ללמד ולהזהיר!

חופש עם תוכן

אפשר לצקת תוכן לחופש. ילדים אוהבים ללמוד, במיוחד כשזה לא במסגרת בית ספר… אני פותחת באמצע היום חומש, מזמינה את מי שרוצה לשמוע פרשת שבוע, ילדים עד כיתה ד' אפילו שמחים לשבת סביבי על הספה, לקרוא פסוק, לספר משהו ששמעו בכיתה.

לגדולים אני מציעה "חת"ת קפה" אחרי שהנכדים הולכים. רבע שעה על הספות בנחת, עם קפה, עוגה טובה וספרי חת"ת. כיף ממש. זה גם הופך בעיניהם את החת"ת לסוג של הרפיה נעימה, לא עוד משימה למחוק ביומן.

בעלי מסוגל גם להציע ״דבר מלכות״ על האש. זה בכלל רמה אחרת, לשבת עם אבא בקיץ על המרפסת, למנגל ולגלוש מהמילים של הרבי לכל אקטואליה שקיימת. דברים שאי אפשר לשכוח.

חלום לחופש תשפ"ג

השנה החופש מאתגר יותר. ברוך השם נוסף לנו נכד חדש ואמא שלו, מזכירה רפואית, חוזרת לעבוד ממש עכשיו. לנהל בית בחופש ביחד עם קטנטן בן ארבעה חודשים כששני המתבגרות שלי מדריכות בקעמפים – זה מאתגר במיוחד.

אני בטוחה שיהיה כיף ממש, ושהבנות הקטנות יותר יעזרו, אבל אם מותר לשתף בחלום כמוס, אז הייתי מאוד שמחה שבוע אחרי תחילת הלימודים, כשסיימתי לשקם את הבית ולהחזיר את המשפחה לשגרה – לצאת רק אני ובעלי לכמה ימים באיזה צימר בצפון. יקרה או לא? תשאלו אותי שנה הבאה…

מהו חופש אמיתי?

חופש אמיתי זה חופש עם כל המשפחה יחד. בלאגן, כביסות, אלף משחקים, הצגות בסלון, טרמפולינה על הספות, מלחמת מים במרפסת, חשבון שלא נגמר במכולת. ככה אני אוהבת אותו, מתוך בריאות ושמחה. אני מחכה לו, מתכוננת לקראתו ונהנית מכל רגע. לא הייתי מאריכה אותו כי ילדים צריכים מסגרת ולימודים וגם כי כדי להנות צריך כוח… אבל זה חופש.

משפחה ענקית וכמה שיותר ביחד. תנסו!

באדיבות: מגזין עטרת חיה

*ראשית, מהי מטרת הכנס ?*

בשנה מיוחדת זו, שנת הקהל, הרבי אומר שכל יהודי הוא מלך. אנו הנשים תמיד מלכות.  מנהיגות ומובילות את הבית!  לכן הושקעה חשיבה רבה ומדויקת על מנת שכל אישה שמגיעה לכנס תרגיש מלכה,  ותצא עם כוחות וכלים מעשיים איתם תוכל להמשיך לבנות את ביתה מתוך חיבור לתפקידה הנעלה והשליחות הייחודית שלה בארמונה הפרטי.

*מה יהיו התכנים ביום העיון?*

השנה בכנס נהנה מהפקה ייחודית ומרתקת! במהלך היום יהנו הנשים מהרצאות מרתקות בנושא הבית היהודי, לימוד הלכות בנושא זה, לימוד הלכות בית הבחירה, הרצאה מרתקת מפי המרצה הידועה ש. זליקוביץ על הובלת שינויים במערכות יחסים, ומופע עוצמתי ומטלטל משולב מסך ובמה שהופק במיוחד לכנס זה. בנוסף, יישאו דברים רבנים ורבניות מהשורה הראשונה!

*נשמע שחשבתן על הכל! אך האם דאגתן גם לגשמיות טובה?*

בוודאי! כל אישה תהנה מארוחה חלבית עשירה, אישית ומפנקת אשר תוגש בלובי הממוזג ליד לצד מקומות ישיבה כיאה למלכה!

*מה הרשמים והמשובים אותם קיבלתן על יום העיון בעבר?*

נשים אשר זכו להיות ביום העיון בעבר, שיתפו אותנו כי  הן קיבלו כח ועוצמה למלא את תפקידיהן הרבים מתוך חיבור ושמחה וקיבלו כלים פרקטיים על מנת להוסיף אור בחייהן האישיים, בארמונן הפרטי ובהשפעה על הסביבה.

*האם יהיה ניתן להכניס תינוקות?*

גם על זה חשבנו. בלובי בית יגאל אלון יוקצה מתחם ממוזג אליו הנשים תוכלנה להביא בייביסיטר שתשמור על תינוקן כדי שתהיינה פנויות לחלוטין לשמוע ולהתמלא.

*כמה מילים לסיכום?*

השתתפות ביום זה היא זכות גדולה וחובה לכל אישה שרוצה להיטען ולהתמלא בכוחות להמשך תפקידה בממלכתה הפרטית. בפרט שאנו עומדים לקראת סיומה של שנת הקהל.

אז קדימה! זריזות מקדימות!

הרשמי במחיר מוזל עד כ"ט תמוז באחת מהאפשרויות המופיעות במודעות.

כמו כן, ישנה בחירה בין הרצאות , מספר המקומות בכל הרצאה מוגבל. הבטיחי את מקומך בהרצאה בה הינך מתעניינת.

רשמי לעצמך: יום ראשון, ה' מנחם אב, 23.7 בית יגאל אלון.

להרשמה לחצי כאן

מחכות לך!