שלום לכולם
השבוע נקרא בפרשת פנחס
אחד הסיפורים המדוברים והסוערים בפרשה הנו מעשה פנחס (המתואר בסוף פרשת חקת) כאשר דקר למוות את זמרי בן סלוא נשיא שבט שמעון וכזבי בת צור בתו של מלך מדין.
הטריגר התחיל כאשר עם ישראל החל לזנות עם בנות מואב ולעבוד את אלוהיהן. ה' כועס ומצווה למשה להוקיע ולהרוג את כל הנצמדים לבעל פעור (שם העבודה זרה של מואב). בני שבט שמעון רואים את ההרג הרב בעם ישראל ובבני שבטם ומטיחים בזמרי נשיא השבט את האשמה כיצד אתה יכול לראות את בני שבטך נטבחים אל מול עיניך ולא לעשות דבר?
נשיא שבט שמעון זמרי לוקח את החוק לידיים ועושה מעשה אלים, תוקפני בלתי מוסרי בעליל המפר את כל הנורמות האנושיות אל מול כל עיני ישראל: זמרי ניגש למרכז המחנה ומתחיל להתעמת עם משה בוויכוח הלכתי האם מותר לעם ישראל לקיים קשרי אישות עם גויה, תוך שהוא מוביל בידיו את כזבי ולעיני ישראל ולעיני משה בועל את כזבי בת צור בת מלך מדין, כל זאת כאמור במטרה לנסות ולעצור את מותם של בני שבטו, תוך שהוא מערער על סמכותו של משה רבינו ודורס את כל כללי הציווי האלוקי שלא להיצמד לבעל פעור ולבנות מואב ומדין.
כאן נכנס פנחס לתמונה הוא מבין שעם ישראל כולו ניצב ברגע קריטי ומשברי בכל הנוגע לזהותו של עם ישראל והוא חייב לפעול על פי ציווי ה' ולקיים את ההלכה "כל הבועל ארמית קנאים פוגעים בו. באינסטינקט של שנייה פנחס נכנס לפעולה, הוא ניגש ודוקר את כזבי בת צור ואת זמרי בן סלוא לעיני משה ולעיני ישראל אל מותם!
ובכך הוא עוצר את המגיפה, עם ישראל פסק מלמות לאחר שאיבד 24 אלף מבניו!
מעשיו של פנחס עוררו הד וסערה בקרב בני ישראל.
עם ישראל מתחיל לערער על מעשיו, הועלו תהיות מניין נבע מעשיו של פנחס?
השבטים החלו לייחס את מעשיו של פנחס לייחוס המשפחתי שלו, פנחס היה כידוע נין ונכד ליתרו, (נכדתו של יתרו נישאה לאלעזר בנו של אהרון) שהיה כומר לעבודה זרה, ומעשיו היו מאוסים שכן הוא היה מפטם עגלים לעבודה זרה ואח"כ שוחטם ומקריבם, ללא ספק מעשה אכזרי, צער בעלי חיים!
ואז הגיע המסר מאת ה' למשה: פנחס בן אלעזר בן אהרון הכהן!
הייחוס של פנחס ולמעשיו שגוי, אם אתם רוצים להבין את מעשיו באמת תסתכלו על הייחוס שלו, אבל לא מצד השתייכותו למשפחתו של יתרו מצד אמו, אלא מצד אביו אהרון הכהן איש החסד עליו נאמר: "אוהב שלום ורודף שלום אוהב את הבריות ומקרבן לתורה" (אבות פרק א' משנה י"ב).
אז מה באמת עומד מאחורי מעשי פנחס? מה משמעות המניע הקנאי האינסטינקטיבי הזה שמתוכו פעל פנחס? האם זהו מעשה המייצג דחף בלתי נשלט חלילה? ומה ניתן ללמוד ממעשה זה על פנחס? ומה אנו יכולים ללמוד ממעשה זה בחיינו אנו?
בכדי להבין זאת אקדים לבאר את העומד מאחורי מעשינו בני האדם הפועלים אינסטינקטיבית, מה משמעותם בחיינו? ומה הם מספרים עלינו כבני אדם?
הורים כבני אדם:
כהורים המשקיעים את נשמתם 'בקנאות (חיובית כמובן) אין קץ' ודואגים באמת מכל לבנו לחינוכם של ילדינו, יום יום שעה שעה. כדאי שנשים לב ונתבונן בגישות החינוכיות השונות בהם אנו בוחרים לחנך את ילדינו ובהתאם לכך להגיב להתנהגותם.
כהורים אוהבים בריאים ומסורים אנו פועלים ומונעים בדרך כלל מגישה שקולה מחושבת אחראית ומסורה התורמת להבנת מעשיהם של ילדינו. אנו מתבוננים וחושבים על משמעות התנהגותם ומעניקים לה פרשנות בניסיון להבין את התנהגותם, גישה זו המכילה ומבינה את התנהגותם, מעניקה לנו ההורים את תחושת הביטחון העצמי והשליטה בחינוך ילדינו כהורים אחראיים מיטיבים ומסורים.
אמנם מה קורה לנו כהורים ברגע שאנו פועלים מול ילדינו מתוך אינסטינקט מיידי ומגיבים בפרץ של רגשות כלפיהם?, ברגע בו אנו מאבדים שליטה האם אנו חשים הורים שאינם מיטיבים עם ילדינו? האם גישה זו מערערת אותנו כהורים שקולים אחראים ומסורים? אם כן האם זו גישה שלילית שכדאי לנו כהורים להימנע ממנה?
בספרו: 'הורים כבני אדם' של הפסיכולוג החינוכי חיים עמית הוא כותב:
"הורים שונים בשלבי חיים שונים מחפשים תשובות מגוונות לשאלות ולהתלבטויות המציקות להם בהורות. יש הסומכים על שכלם הישר בלבד ומחפשים חיזוקים לכך בסביבתם. יש המנסים לרכוש ידע רחב על צורכי ילדיהם ועל תהליכי ההתפתחות שלהם. אחרים מבקשים ללמוד מיומנויות וכלים מתאימים כדי להיות הורים טובים יותר.
בספר ניסיתי להציע תשובה אחרת להגברת ביטחונו של ההורה: שיקבל את עצמו כאדם ראוי אף כי לא מושלם, ויבין טוב יותר את עצמו ולא רק את ילדו.
במקום תפישה צרה של תפקיד ההורות, אשר שמה את הילד במרכז, הצגתי תפישה מורכבת ורחבה יותר של ההורות, המרוכזת גם בהורה. על פי תפישה זו, קיימים במשפחה שני מרכזים לפחות: ההורה והילד. שניים אלה אינם עומדים זה כנגד זה אלא נמצאים בתהליכי גומלין מתמידים. אי אפשר, לדעתי, לדבר על גדילתם והתפתחותם של ילדים, מבלי לדבר על גדילתם והתפתחותם של הוריהם, מאחר שהם קשורים זה בזה. תוך שהם מנסים ביודעין לעזור לילדיהם לגדול ולהתפתח, אין ההורים יכולים שלא לעסוק בעצמם – לבחון את דרכם, לחוש ולזהות קונפליקטים בתוכם, לנסות את התנהגותם, לגלות את ההשפעות השליליות והחיוביות של ההורות על עצמם, ועוד.
כאשר אנו מעמידים את עצמנו, ההורים, במרכז, אנו מגלים אפשרויות חדשות לחשיבה, להרגשה ולפעולה. מתברר לנו שכדי שנוכל בלב חפץ להעניק לילדינו את המרחב הרגשי הדרוש להתפתחותם במלואה, אנו עצמנו זקוקים למרחב ולזמן משלנו.
אנו לא רק הורים לילדים אלא גם אנשים מבוגרים, שרוצים להצליח להגשים את עצמם בתחומי חיים נוספים: עבודה, תחביבים, קריאה וכו'. אנו לא רק זוג הורים שאוהבים מאוד את ילדינו, אלא גם בני זוג החפצים להיות מדי פעם אחד עם השני, ללא נוכחותם של אנשים נוספים בסביבתנו. כאשר אנו בטוחים בזכותנו לבטא במשפחה גם את הצרכים האישיים שלנו ולא רק חייבים לספק את צרכיהם של ילדינו, קל לנו יותר להציב גבולות להתנהגות לא מתאימה של ילדינו. הגבול האמיתי שילדים מכבדים ומפנימים נוצר מהגדרת צורך אישי של ההורה: להיות לבד, לשמוח, להתעצב, לעבוד מחוץ לבית, להרגיש מצליח כהורה וכו'. גם הורים שמתקשים כיום להציב גבולות לילדיהם מבינים את חשיבות הגבולות בחינוך ילדים, אלא שאינם מרגישים ראויים, או שאינם מעיזים לדרוש, שילדיהם יתחשבו גם בצרכיהם! הורה המשוכנע שמותר ואף רצוי שיהיה לו מדי פעם את ה'לבד' שלו, עם עצמו ו/או עם בן/ת זוגו, יקפיד למשל שמשעה מסוימת בערב ילדו יהיה בחדרו. אין ספק שבתקופה כמו שלנו בה נחלשת סמכות ההורים וגדלים המבוכה וחוסר הביטחון, גובר הצורך לשקם את יכולת ההשפעה ההורית. ואולם הצבה שרירותית של גבולות הנובעת מהגדרה מופשטת של 'מה זה הורה טוב', לא תועיל. הדרך להרחיב את יכולת ההורים להשפיע על ילדיהם, צריכה לעבור, לדעתי, במקום מרכזי יותר שייתנו הורים לעצמם במשפחתם – בכל הנוגע לרגשותיהם, לצרכיהם האישיים, למה שמתאים להם ולמה שפחות מתאים להם.
כאשר אנו עוצרים וחושבים באופן אוהד על עצמנו במשפחה, אנו מודעים לצורך שלנו להרגיש שאנו הורים טובים. אנו מבינים שהשאיפה להיות הורים מושלמים היא 'אם כל חטאת'.
היא גוזלת מאיתנו כוחות רבים מדי פוגעת בדברים חשובים אחרים בחיינו אינה זוכה להערכה מספקת מילדינו ומבן/ת זוגנו עלולה להזיק לילדינו אם נצפה שגם הם יהיו מושלמים כמונו, ופוגעת גם בנו כשאנו מרגישים אשמים שאיננו מצליחים להגשימה. כשאנו יודעים שאין אנו מושלמים, אנו מרגישים זכאים שיקבלו אותנו במשפחתנו עם חולשותינו ועם מגבלותינו. אנו מרגישים נוח להתחלק במחשבותינו וברגשותינו עם בני משפחתנו, להיות אישיים ואנושיים ולא רק תפקודיים 'וכול יכולים'. אנו רוצים להיות הורים משקיעים, אך לא בכל מחיר ולא בכל תנאי. אנו מעריכים את עצמנו כהורים בזכות מי שאנחנו, ולא שופטים את עצמנו לפי מודל אידיאלי של: מי אנחנו צריכים להיות. אנו מרגישים ראויים ביודענו את הדברים הטובים הרבים שאנו מעניקים לילדינו, ולא מרגישים אשמים בזכרנו את הדברים החסרים שעדיין לא נתנו להם.
כאשר אנו משנים את זווית המבט שלנו על המשפחה ומסתכלים ראשית על עצמנו, אנו חוזרים ומאשרים את הצורך שיהיה לנו טוב כאנשים. אנו מבינים שהורה טוב הוא הורה שטוב לו.
אנו חווים בשמחה את יכולתנו ליהנות בהורות, ומפתחים בהדרגה דרכים להנאה משותפת עם בני משפחתנו. במקביל אנו מרחיבים את מקורות הסיפוק שלנו מחוץ להורותנו – בן/ת זוג, חברים, תחביבים, עבודה וכו' – ומבטיחים בכך שלא נהיה תלויים בילדינו, וגם לא נקשור אותם בצורה הרסנית אלינו. כאשר אנו מרגישים טוב עם עצמנו, אנו מצליחים לעשות אבחנה ברורה בין מה שאנו רוצים מעצמנו לבין מה שילדינו צריכים מאתנו. לכן, אין לנו צורך לעבד את הבעיות והשאיפות שלנו באמצעות ילדינו.
כאשר אנו מקשיבים לעצמנו ולא רק לילדינו, אנו מרגישים את הצורך לפתח דרך הורית ייחודית המתאימה לנו ולמשפחתנו. איננו מתפתים לדרכים קיצוניות המסדירות לכאורה את החיים, אך למעשה מעקרות את הביטחון והחיוניות שלנו.
אנו מכירים בכך שבתהליך גידול הילדים יש הרבה אי ודאות, ולכן נדרשים מצדנו הרבה תושייה וגמישות, ואין רק דרך אחת "נכונה" להתמודד עם מצבים. אנו נעשים סובלניים לקולות השונים שבתוכנו, שמתנצחים זה עם זה, ומקשים עלינו לקבל החלטה נכונה. אנו לומדים להרגיש ללא בהלה, רגשות סותרים בעת ובעונה אחת – אנחנו יכולים לאהוב ילד או ילדה ורגע לאחר מכן לכעוס עליהם עד שנאה. ההבנה שאנו רוכשים, שלהיות הורה פירושו התמודדות מתמדת עם קונפליקטים פנימיים, ושאין דרך פשוטה, חד משמעית, בהורות, מסייעת לנו לבחור בכיוון המתאים למשפחתנו.
כאשר אנו בוחנים באופן מעמיק את עצמנו ואת יחסינו עם ילדינו, אנו מתיידדים עם הצורך שלנו לגדול ולהתפתח בהורותנו. אנו לומדים שלהיות הורה טוב פירושו גם להיות הורה שמתפתח, המשפיע על ילדיו ומושפע מהם בעת ובעונה אחת.
אנו מבינים שהמסע להורות ובהורות הוא מסע ארוך, רב תהפוכות, שרבה בו הלמידה. אנו מתחילים אותו צעירים, חסרי ניסיון ודלים באוצרות הנפש. במהלכו אנו גדלים ומתפתחים, לומדים ומתעשרים בניסיון ובבגרות. כאנשים צעירים וחסרי ניסיון, יש להורותנו צבעי מלחמה עזים: אנו חווים ניצחונות ותבוסות, ייסורים וצהלות, חרדות עמוקות וציפיות גבוהות. ככל שאנו מתבגרים ,הולכת הורותנו ונצבעת בצבעים רכים יותר, מתונים יותר, כמו גם אישיותנו כולה. צבעי המלחמה של תחילת ההורות מתחלפים בצבעי החיים המגוונים והמתונים יותר. במהלך המסע בהורות אנו מגבשים את הדרך שלנו כהורים, אך גם נכונים לבחון אותה מעת לעת לפי צרכינו המתפתחים ולפי צרכיהם המשתנים של ילדינו.
מסופר על רבי לוי יצחק מברדיצ'ב שלפני הפסח היה מהלך בעיירות כדי להשגיח על תהליך אפיית המצה השמורה. כשזקן וקשתה עליו ההליכה, אמרו תלמידיו ללכת במקומו. לפני שהלכו באו אל הרבי ושאלו אותו: "רבי מה עלינו לבדוק, על מה עלינו להשגיח בעת שמכינים את המצה השמורה? "אמר להם הרבי: "השגיחו על האלמנה שלשה את הבצק, שלא תעבוד קשה מדי…" (מתוך: "אור הגנוז", מאת מ. בובר).
אנו, ההורים, הננו שומרי האוצר היקר לנו מכול – הילדים. אנו המבצעים הנאמנים של התפקיד החברתי החשוב ביותר מאז ומתמיד – גידול ילדים. בלי שנשמור כהלכה על עצמנו, לא נוכל לשמור על ילדינו. בלי שנדאג להתפתחות של עצמנו, לא יתפתחו היטב ילדינו. בלי שנטפח את עצמנו, לא נצליח לטפח את ילדינו.
כי זאת עלינו לזכור: מעבר לכול – אנו, האנשים שהם הורים, הננו המתנה היקרה והחשובה בעולם שילדינו יכולים לקבל מעודם". (מתוך הורים כבני אדם 1997).
מנקודת מבטם של ילדים/מתבגרים (הצצה קטנה לקליניקה שלי):
הילדים/ מתבגרים רואים בנו המבוגר האחראי, זה שניתן להישען עליו ולבטוח בו בעיניים עצומות, הם פתוחים לקשר אתנו ללא תנאי, ממקום נקי וטהור, הם סומכים עלינו שנדע לקחת בשתי ידיים את האמון המוחלט שנתנו בנו, שנגדל נחנך ונוביל אותם בשקט ובבטחה אל מי שהם אמורים להיות. אנחנו מבחינתם פסגת האושר והשלווה בחייהם, ומבחינתם אנו המתנה הטובה ביותר לחייהם. אנו המבוגר האחראי האמון על רווחתם הנפשית ובטוחנם האישי, ואין שני לנו!
כל זה מתקיים במרחב החיים של הילד והמתבגר כל זמן שאנו נוהגים בו בהיגיון בריא המעוגן סביב גבולות השכל הישר, לצד גבולות ברורים, דרישות מותאמות ליכולותיו ומשמעת יציבה.
אמנם: כאשר את ההיגיון מחליף הטירוף – 'ומחול השדים' חוגג סביב ההיגיון הבריא, מתהווה לו כדור שלג בנפשו של הילד/ מתבגר המוביל אותו אט אט אל עבר בועה בדמות הימנעות מיצירת קשר עם מבוגרים ולהתנגדות מחלטת לדמויות סמכות תוך התנהגויות אבנורמליות בסופו של יום.
מצב זה מוסבר באופן סובייקטיבי ולא מודע על ידי הילד, תוך שהוא מגבש ובונה במוחו תפיסה ולפיה המבוגר האחראי, זה האמון על שלומי ובטחוני, מסוכן עבורי, מה שמוביל כאמור להימנעות מקשר עם מבוגרים בסופו של יום, ומציאת רשת ביטחון בדמות התנהגויות סיכוניות ואבנורמליות בקרב קבוצת השווים בני גילו, בה מוצא הילד מזור לנפשו .ילד לא יכול לשאת חוסר היגיון /טירוף, בטח ובטח שלא מהאנשים המשמעותיים ביותר בחייו!
נפש הילד יכולה לשאת כל חוויה, גם אם היא קשה עבורו, כל זמן שהיא איננה חוצה את קווי ההיגיון הבריא. ברגע שהטירוף נכנס למרחב – הילד מתבלבל! הוא איננו מבין מה קורה למבוגר, מדוע הוא מתנהג כך? הילד איננו מצליח להבין ולהסביר לעצמו את המבוגר, זה האמור להיות אחראי עליו ולהגן עליו, בטח שהוא אמור לשלוט על עצמו, אז מה קורה כאן? הבלבול משתלט על הילד והוא חש חסר אונים, הוא מנסה לשכנע את עצמו שזה לא המבוגר האחראי, לא זה בטוח לא הוא, משהו כאן לא בסדר, זה לא מסתדר עם תפיסת עולמו את המבוגר האחראי, האכפתי, השקול, המסור.
מה שמוביל אותו להתרחק ולהתנתק מהמבוגר הנוהג בחוסר היגיון/טירוף, כדי לא להיכנס לטירוף בעצמו, שהרי אין לו כלים להתמודד עם הטירוף כאמור, מעשים חסרי היגיון בריא מצדם של המבוגרים מייצרים בנפשו של הילד תפיסה מעוותת על עולם המבוגרים.
הילד פוחד מאוד לחשוב על המבוגר ככזה המתנהל מתוך חוסר היגיון ולכן הוא יעדיף להתנתק ממנו מאשר לחשוב שמבוגרים הם מטורפים!
זה מה שעובר במוחו של ילד במצב שכזה, הילד חושב באופן לא מודע: מה עלול לקרות לי חלילה אם דמות המבוגר תיתפס אצלי ככזו המתנהלת מתוך טירוף וחוסר היגיון? הוא עלול פשוט להיסחף בעצמו לטירוף הדעת מתוך חוסר יכולת להכיל זאת כאמור ולכן הוא יעדיף להתרחק ולהתנתק.
חוסר יכולת ליצור קשרים משמעותיים ואינטימיים מוביל לפיתוח קשרים מעוותים:
אחת ההשלכות הקשות בחיי הילד כאמור הנה פגיעה באמון של הילד כלפי המבוגרים פחד וחוסר רצון ויכולת ליצור קשר עם המבוגר, הן בשל העובדה שהמבוגר נהיה מסוכן עבור הילד/מתבגר והן בשל הפחד והבעתה לחשוב שהמבוגר האחראי נוהג בחוסר היגיון/טירוף כלפיי.
המחיר כאן יהיה חרדה המציפה את הילד/מתבגר ומובילה להימנעות מיצירת קשרים משמעותיים עם מבוגרים כאמור.
בנוסף לכך אנו נמצא ילד המתפתח למתבגר ומבוגר החרד מיצירת קשרים אינטימיים עם סביבתו.
אינטימיות: (בהגדרה מילונית) הינה קרבה, דיסקרטיות, נכונות לחשוף חלקים פנימיים ופגיעים בי ולשתף בהם את עצמי ואת הזולת.
מפגש המתקיים במרחב אינטימי בו אדם מוכן לחלוק חוויה רגשית אשית במפגש שגרתי ולחוש בטוח בשיתוף ובחלוקת המרחב האישי רגשי שלו עם הזולת. בכך נוצר מרחב מאפשר בו שניים או יותר נפגשים יחד ומשתפים בחוויותיהם האישיות רגשיות מתוך תחושת בטחון מלא במרחב המשותף להם.
מצב זה יכול להתאפשר כאשר ישנו את הבסיס למפגש – והוא אמון!
כאשר האמון נפגע בשל חוסר היגיון המחלחל אל תוך חייו של הילד/מתבגר הוא לא יאפשר לעצמו להיכנס למרחב אינטימי, הוא ימנע ככל האפשר מלהיפגע מקשר ויעדיף לחיות ללא מרחב אינטימי.
המחיר אותו משלם הילד/מתבגר על חוסר יכולת ליצור קשרים אינטימיים הנו בדידות המציפה אותו העלולה להוביל לדיכאון בסופו של יום עקב תחושת חוסר שייכות.
כאשר חוסר האמון – והחרדה, ההימנעות – והבדידות לא זוכים למענה מקצועי, הן מלוות את הילד/מתבגר לאורך חייו. הם עלולים להיפגש במחסום רגשי כאשר הם יחפשו לקיים קשרים בין אישיים עם חברים בעבודה, ובמרחב החיים, כאשר יחפשו לקיים קשר זוגי ולהקים משפחה, הם יתקשו ליצור קשר משמעותי ואינטימי עם חבריהם, בני ובנות זוגם ומשפחתם.
הם ימצאו דרכים מעוותות לפצות על חוסר היכולת להיות באינטימיות שיפגעו בהם ויזיקו להם, קשרים חיצוניים בדמות קשרים ותכנים מעוותים המובילים להתמכרות אובססיבית, לתכנים ולמעשים המהווים פיצוי רגשי ונפשי על חוסר היכולת להיות בקשר אינטימי משמעותי, והמהווים אשליה תחליפית לקשרים מחייבים ומשמעותיים בקשרים הבין אישיים אותם הם רוצים לקיים ובמערך הזוגיות.
הסתכלות והתבוננות זו מובילה לחשיבה על התנהגותנו, החיפוש אחרי המשמעות והפעלת שיקול הדעת ההגיוני והבריא העומד מאחורי מעשי ילדינו בחיי היום יום תורמת מאוד לשיקול הדעת וההיגיון הבריא שאנו מפעילים כלפי ילדינו ובכך אנו תורמים להתפתחותם הבריאה והתקינה.
קנאות שכל כולה אהבה!
כאן נכנסת לתמונה ההתנהגות האינסטינקטיבית בה אנו מוצאים את עצמנו פועלים מידי פעם מול ילדינו.
יש התנהגות אימפולסיבית כאמור הנובעת מחוסר שיקול דעת וכחלק מהתפרצות רגשית של הרגע. התנהגות שכזו החוזרת על עצמה פעם אחר פעם ומוצאת את עצמה 'כדרך ושיטת חינוך' פוגעת ומזיקה להתפתחות התקינה והבריאה של ילדינו כאמור!
אמנם לצידה קיימת התנהגות בדמות 'קנאות הורית אינסטינקטיבית' הנובעת מאהבה ואכפתיות כלפי ילדנו!
מאחורי התנהגות זו ישנו שיקול דעת מפוכח ובריא הקורא לנו מבפנים לפעול ולהגיב מיידית מתוך רגש הורי אבהי או אימהי עמוק החפץ בטובת ילדנו.
לדוגמא: הורה המזנק לעבר ילדו והודפו כאשר הוא מזהה סכנה מיידית העלולה לסכן את חיי ילדו. אם זה מסכנת דריסה מרכב בכביש, מסכנת התחשמלות, מחפץ העלול לחנקו חלילה וכד'.
אין שום אדם בעולם שיהרהר אחר מעשיו של הורה ה-'מפליק' לילדו מתוך דחף אינסטינקטיבי בכדי להצילו מסכנה קיומית.
מספרת הרבנית חיה מושקא ע"ה אשת הרבי מליובאוויטש. ששהינו בצרפת בימי מלחמת העולם השנייה, הופצצה העיר בה שהינו על ידי חילות האוויר של הנאצים ימ"ש, באחד הפעמים ראיתי יהודי המסתובב לו באדישות ובייאוש ברחובות העיר ולא שוהה לאזהרות האנשים לרוץ לתפוס מחסה מההפצצות ההולכות וגוברות. ניגשתי לאותו יהודי מספרת הרבנית והדפתי אותו בחוזקה למקום מחסה ובכך ניצלו חייו. ממשיכה הרבנית לספר אותו מקרה הלך עמי שנים רבות לאחר מכן ובכל יום הקדוש צום יום הכיפורים הייתי מבקשת בתפילת הווידוי הנקרא 'על חטא' מחילה וכפרה על כך שלא נהגתי בעדינות ובזהירות עם אותו יהודי כשהדפתי אותו למחסה!
כמה רגישות אנושית יש בסיפור הזה, כן הרבנית חיה מושקא הצילה חיי אדם זו לא שאלה בכלל, אך לצד זאת חשה רגשות וייסורי מצפון על כך שנאלצה להדוף את אותו יהודי באגרסיביות לאחר שלא נענה לקריאותיה בקשותיה ותחנוניה למצוא מחסה מפני ההפצצות הנוחתות על ראשם ללא הרף. השילוב הנפלא הזה של נחישות לצד רגישות מספרת על השלמות של המין האנושי, המסוגל לשלב בין עמדה תקיפה נחושה ויציבה בנפש לבין רגישות אמפתיה וחמלה אנושית מופלאה!
מסביר הרבי מליובאוויטש אף בפרשתנו אנו נחשפים אל מעשהו האצילי של פנחס במלוא תפארתו!
פנחס נע במרחב עדין ורגיש מאין כמותו מצד אחד: פנחס מזהה את הרגע המשברי העמוק בו נתונים עם ישראל ומשה רבינו העומד חסר אונים אל מול מעשיו של זמרי בן סלוא נשיא בית אב משבט שמעון הבועל את כזבי בת צור בת מלך מדין אל מול עיניהם!
פנחס מבין היטב את משמעות הדברים ואת ההשלכה המיידית בהווה על עם ישראל כאשר המגיפה פשטה בהם והחלה להפיל חללים רבים מעם ישראל ואת הצורך למצוא את הדרך ואת הפעולה המיידית שתעצור את המגיפה!
פנחס עסוק רק בדבר אחד החשיבה על עתיד עם ישראל ועל התוצאה ההרסנית והשלכותיה אשר תהיינה ממעשהו של זמרי בן סלוא בכל הנוגע להתבוללות בין הגויים, כאשר הם רואים את מעשיו של זמרי ואת חוסר האונים בו נתון משה רבינו, מה תהיה התוצאה ? ומה יהיו ההשלכות מאירוע טראומתי זה לכל מי שנוכח בו לעוד שנים רבות?
פנחס ברגע שכל כולו חשיבה ושיקול דעת אחד ויחידי אל מול עיניו גורלו של עם ישראל ועתידו, הוא לא חושב על עצמו לרגע ומשליך את חייו מנגד ומתוך אהבה אמיתית ועמוקה לה' יתברך ולעם ישראל הוא פועל בקנאות המספרת את סיפור האהבה זו. בכך מציל פנחס את עם ישראל מסכנה מיידית וקיומית שהתרגשה עליהם כאמור.
מצד שני פנחס נתון לקונפליקט רגשי עמוק: איך הוא אמור ליטול חיים מבני אדם? גם אם מאחורי המעשה מתחייבת תגובה נחרצת הנובעת מקנאות לעשות את רצון ה' יתברך ולפעול אך ורק לטובת עם ישראל כולו, עדיין ייסורי הנפש על נטילת חיי אדם לא נעדרים ממצפונו של פנחס, הוא חש קושי עצום מעצם הצורך ליטול חיי אדם, הוא מתמודד לבדו עם התחושות הקשים המנקרים בלבו ומציפים את רגשותיו..
לכן כאן ניצב ה' יתברך לימינו של פנחס ומבקש ממשה רבינו: אמור להם שהייחוס למעשיו של פנחס נובע מהייחוס לאהרון סבו הגדול שהנו "אוהב שלום ורודף שלום אוהב את הבריות ומקרבן לתורה". ולא חלילה מייחוסו ליתרו שפיתם באכזריות רבה עגלים לעבודה זרה, בכך מסיר ה' את ה-עליהום שהתרגש על פנחס. ומביא להשקטת מצפונו של פנחס.
"לא מצא הקדוש ברוך הוא כלי מחזיק ברכה לישראל אלא השלום."
אבל בכך לא 'תם הטקס'!
ה' יתברך מכריז קבל עם ועדה לא רק שחלילה אין שום דופי במעשיו של פנחס להיפך יש בהם אהבה עמוקה וטהורה ואמיתית כלפי ישראל: "לָכֵן אֱמֹר הִנְנִי נֹתֵן לוֹ אֶת בְּרִיתִי שָׁלוֹם".
רש"י על אתר מפרש כך: אֶת בְּרִיתִי שָׁלוֹם– שֶתְּהֵא לוֹ לִבְרִית שָׁלוֹם, כְּאָדָם הַמַּחֲזִיק טוֹבָה וְחִנּוּת לְמִי שֶׁעוֹשֶׂה עִמּוֹ טוֹבָה. אַף כָּאן, פֵּרֵשׁ לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שְׁלוֹמוֹתָיו.
והרמב"ן מפרש: ציווהו שיודיע לישראל שהוא כהן לעולם, וזה הטעם שנאמר "לכן אמור", שיגיד זה בישראל.
המלבים על אתר מוסיף "לכן אמור"- מבטיח לו בשכרו שני דברים אחד לו אני נותן לו את בריתי שלום, והשני לו ולזרעו אחריו ברית כהונת עולם.
בנוסף מצינו שפנחס זה אליהו מלאך הברית.
כך כותב המדרש (מדרש אגדה במדבר פרק כ"ה) "אמר מר ריש לקיש הוא פינחס הוא אליהו, אמר לו הקב"ה אתה נתת שלום ביני ובין בני ישראל, אף לעתיד לבוא אתה עתיד ליתן שלום ביני וביניהם, שנאמר הנה אנכי שולח לכם את אליהו הנביא, והיתה לו ולזרעו אחריו, שיהיו מבורכים ממני לעולם".
ובתלמוד הבבלי מסכת בבא מציעא דף קי"ד ע"ב מבאר רש"י את דברי הגמרא בדיבור המתחיל (בפסקא/במילים הפותחות) "דאיכא למאן דאמר דאליהו הוא פינחס" – לאו כהן מר: כלומר אליהו הרי איננו כהן הוא).
הקשר בין שתי הדמויות הפלאיות הללו ברור. שניהם תופסים את מידת הקנאות. בעניינו של פנחס נאמר " פִּינְחָס בֶּן אֶלְעָזָר בֶּן אַהֲרֹן הַכֹּהֵן הֵשִׁיב אֶת חֲמָתִי מֵעַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בקַנְאו אֶת קִנְאָתִי בְּתוֹכָם וְלֹא כִלִּיתִי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּקִנְאָתִי … וְהָיְתָה לּוֹ וּלְזַרְעוֹ אַחֲרָיו בְּרִית כְּהֻנַּת עוֹלָם תַּחַת אֲשֶׁר קִנֵּא לֵאלוקיו וַיְכַפֵּר עַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (במדבר כ"ה יא-יג).
אליהו גם הוא מכריז על עצמו פעמיים "וַיֹּאמֶר קַנֹּא קִנֵּאתִי לַה' אלוקי צְבָאוֹת כִּי עָזְבוּ בְרִיתְךָ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת מִזְבְּחֹתֶיךָ הָרָסוּ וְאֶת נְבִיאֶיךָ הָרְגוּ בֶחָרֶב וָאִוָּתֵר אֲנִי לְבַדִּי וַיְבַקְשׁוּ אֶת נַפְשִׁי לְקַחְתָּהּ" (מלכים א י"ט י ו יד)..
פנחס כהן ואליהו (כנראה) כהן. פנחס נתברך ב"בְּרִית כְּהֻנַּת עוֹלָם" (במדבר שם, יג), משמע ללא הפסקה ואליהו עלה בסערה השמיימה ולא נתפרשה מיתתו ואם כך זכה גם הוא לכהונת עולם.
יהי רצ
