נשים ובנות מוזמנות לזום מיוחד!

שימי ♥  יום שלישי כ"ז שבט

זום מס' 11- הכתר שלך!

והפעם עם: הגב' מיתר ישראלי תחי'

מנהלת "קו נסיכות החסידי" לבנות

(פרטים על הגרלה מיוחדת על תליון ממטבע הרבי ינתנו בזום)

מחכות לך בשעה 20:00 בדיוק

קישור לזום:

https://us02web.zoom.us/j/84927458957?pwd=5bpfL9AXm2Da6UOBScCtdyBROQENqC.1

סיסמה:770

או דרך הטלפון –

במספר  03-9786688

מקישים קוד פגישה: 84927458957  ואחר כך #, שוב #,

סיסמה: 770 ואז #

העבירי גם לחברות😃

בזכותך נגאל

לרישום לסמינר לשנת הלימודים תשפ"ו לחצו כאן

למען המשכיות חסידות חב"ד

זמן קצר אחרי קבלת הנשיאות על ידי הרבי, הרבנית אמרה לקבוצה של בחורים – ובהם הבחור לייבל גרונר – שמה שיש להם עכשיו זה הודות לה!

היא סיפרה כי חודשיים לפני קבלת הנשיאות אמרה לרבי שאם הוא לא יקבל את התפקיד, כל העבודה של הרביים – החל מהאלטער־רעבע ועד לאביה (הרבי הריי"צ) – תרד לטמיון ח"ו. כמו כן, ביקשה ממנו לומר שם של אחד שמסוגל למלא תפקיד זה במקומו, והרבי שתק.

הרבנית אמרה אז לרבי שהיא יודעת את התשובה, ושהוא היחיד שיכול לקחת את התפקיד על עצמו.

בספרו זאת, הרב גרונר אמר שייתכן שזו הסיבה לכך שהרבי קישר את כ"ב שבט לכל החסידים (אף שזהו לכאורה עניין אישי), כיון שהרבנית עמדה מאחורי קבלת הנשיאות.

לא להדאיג

"בדרך כלל", סיפר הרב גרונר, "הרבי סעד מדי ערב עם הרבנית. בימי החורף היה זה בשעה ארבע וחצי אחר הצוהריים, ובימי הקיץ בשעה שבע. אם אירע שהרבי נאלץ לעכב את צאתו, ולו ברבע שעה או אפילו עשר דקות בלבד – היה הרבי מבקש מאיתנו, המזכירים, שנודיע לרבנית שהכול בסדר, וכי חל רק עיכוב קטן. 'למה עליה לחשוב במשך עשר דקות מה קורה ולהיות מודאגת?' – נימק הרבי.

"אחרי שהרבי החלים מהתקף הלב בשנת תשל"ח, ההתוועדות הראשונה שערך בבית המדרש הייתה בי"ט בכסלו. טרם רדתו מהחדר לבית המדרש, ביקש הרבי שנתקשר לרבנית ונודיע לה שרק עתה הוא יוצא להתוועדות. לאחר שובו לחדר כתום ההתוועדות, שוב ביקש להודיע לרבנית כי עתה תמה ההתוועדות, וכי הרופא בדק אותו ואמר שהכול כשורה. הדאגה המתמדת הזו של הרבי לחסוך ממנה דאגה, הייתה מדהימה".

"האפ'קעדיקע חסידים"

דאגה זו לא הייתה חד־סטרית. גם הרבנית מצידה השתדלה בכל מאודה שלא תיגרם לרבי עוגמת נפש.

פעם התקשרה הרבנית אל המזכיר הרב גרונר ואמרה בצער, אשר "החסידים הם האפ'קעדיקע חסידים", כלומר שהם חסידים כאשר הרבי מעורר לשמחה – 'האפ'!… אולם אינם יודעים שמוטל עליהם למנוע מלכתחילה מצבים הגורמים עוגמת נפש לרבי, דוגמת פרסום שלילי בעיתונות על חב"ד.

היא הוסיפה ואמרה: "אני לא רוצה להאריך בזה, אבל חסידים צריכים להשגיח שלבעלי לא תהיה עוגמת נפש".

בפעם אחרת, בסיומה של אחת ההתוועדויות, הרבי ביקש שכל אחד יקבל על עצמו הוספה, הן בלימוד הנגלה והן בלימוד החסידות, ושכל אחד יכתוב על פתק מה הוא קיבל על עצמו.

כמה ימים לאחר מכן סיפרה הרבנית שבעת ארוחת הערב, אמר לה הרבי: "מעניין שכאשר אני מחלק לציבור 'כוס של ברכה', 'לעקאח' וכדומה – עומדים אנשים בתור כמה שעות, ובלבד שיקבלו ממני מה שאני נותן. ואילו כשאני מבקש שיתנו לי עניין מסוים, לא רואים את התור הארוך שמשתרך במזכירות כדי למסור את הפתקים" (מה שכל אחד קיבל על עצמו).

תה קר וספר חם

פעם אחת כשהייתי בחדר הרבי, הרבנית נכנסה והכינה כוס תה – בפינה שהייתה מיועדת לכך – בשביל הרבי, והניחה ליד הרבי.

באותה שעה הרבי ישב ולמד ולא שתה את התה. אחרי כמה דקות היא אמרה לרבי שהתה יתקרר, והיא רוצה שהרבי ישתה אותו בעודו חם.

הרבי הרים את מבטו מהספר, ואמר: "והלא אז הספר יתקרר…".

המזכירים מחפשים את הרבי…

מספר הרמ"מ גרונר, בנו של המזכיר:

במזכירות היה טלפון עם מספר סודי, 'הטלפון הצהוב' שאליו הייתה מתקשרת הרבנית, וכן משפחות המזכירים. איש מלבדם לא ידע את המספר. הסיבה לכך הייתה שקווי המזכירות היו תפוסים בלי הפסקה, ולכן נדרש מספר מיוחד זה כדי שיוכלו להשיגם בעת הצורך.

מדי יום הרבי הגיע בשעות הבוקר או הצוהריים (השעות עצמן השתנו עם השנים וגם היו תלויות ביום בשבוע), ונשאר ב־770 עד הערב. במשך כל היום הרבי לא אכל דבר מעבר לכוס תה ופרוסת מזונות. לקראת ערב היה הרבי נוסע לביתו לשעה, ובאותה שעה אכל את הארוחה היחידה ביום עם הרבנית. אך משום שלא כל יום הרבי יצא באותו הזמן, סיכמה הרבנית עם חברי המזכירות שבכל פעם שהרבי יוצא – יודיעו לה, כדי שתהיה מוכנה לקראת בואו.

יום אחד יצא הרבי למכונית, כשנהג המזכיר הרב קרינסקי, והמזכירים הודיעו על כך לרבנית.

למרבה ההפתעה, כעבור רבע שעה הטלפון הצהוב צלצל. על הקו הרבנית, מודאגת: "אמרתם כבר לפני רבע שעה שבעלי יצא, אולם הוא עדיין לא הגיע?!".

אבי והרב קליין חשו מייד לבית הרבנית וניסו להתקשר לטלפון שברכב, או לביתו של הנהג, אך אין קול ואין עונה. בכל אותו הזמן הרבנית ישבה על הכורסה כשהיא 'אויס מענטש' (לא בן־אדם, לא רגועה) לגמרי. חלפה שעה, ולפתע ראו את רכבו של הרבי עוצר ליד הבית ואת הרבי יוצא. המזכירים יצאו מהבית במהירות, אולם הרבי הספיק לראות אותם ונעשה רציני מאוד, וכך נכנס הביתה.

"למוחרת סיפרה הרבנית לאבי שהרבי רצה להיבדק אצל רופא, אולם הוא לא רצה שהרבנית תדע כדי שלא תדאג ממצב הבריאות שלו, לכן סיכם עם ר' יודל שלא יספר מאומה".

הרבי נעלם

כאמור, הרבי היה חוזר כל יום הביתה לזמן קצר: בחורף בשעה ארבע, ממש לפני השקיעה, ובקיץ בשעה שבע.

לא אחת לילות ה'יחידות' נמשכו עד לשעות הבוקר, ואפילו אז הרבנית הייתה מחכה לשובו של הרבי הביתה. כך למשל מתאר זאת הריל"ג בהזדמנות בה הוא עצמו לא היה נוכח ב־770, לפי שהיה בנאות דשא (בהרים), כמתואר ביומנו:

בח"י מנחם אב תשכ"ג, היה ליל 'יחידות' עד השעה 5 בוקר. בשעה 7 טלפנה הרבנית שתליט"א ושאלה איפה בעלה, ואמרו שלא יודעים, וחיפשו ולא מצאו…

אחר כך נודע להם שכ"ק אד"ש נמצא בחדרו ומתפלל, ורק בשעה 8:30 בבוקר חזר לביתו.

מבקשת להמעיט בטורח ה'יחידות'

כפי הנראה מתוכן היומן שכתב המזכיר, בשנת תשכ"ג הרבי לא חש טוב, והרבנית דאגה מאוד מכך שלמרות מצבו הבריאותי – הרבי לא הוריד מעצמו אף לא מעט עומס, וביקשה שהמזכירים יעשו זאת מצידם.

וכך מתאר המזכיר את השיחה שהתקיימה בב' באדר של אותה שנה:

בשעה 11:30 בבוקר טלפנה הרבנית לרב חדקוב, ותוכן השיחה היה על אודות ה'יחידות' של הלילה (בלילות), וביקשה לעצור (להמעיט) ככל שניתן, כי (הרבי) עוד לא חזר לאיתנו. בשעה 12 טלפנה שוב, וביקשה שבעוד עשרים רגעים (דקות) יבוא מישהו עם רכב כדי להביא את כ"ק אד"ש (ל־770).

חוסר השינה של הרבי

סיפר הרב בן ציון גרוסמן:

"הרב גרונר סיפר לנו פעם שלפני אחד החגים הוא קיבל שיחת טלפון מהרבנית, ותוכנה היה שהיא מודאגת וחוששת מאד מכך שהרבי כמעט ולא ישן בזמן האחרון (לפי שהיה מגביר את פעילותו לקראת תקופת החגים, כידוע). היא תיארה שהרבי מגיע מאוחר בלילה, נכנס לחדרו ומתחיל לעבוד, ולא פונה לישון. כך עד הבוקר, ואז הוא הולך ל־770…

"הרב גרונר לא אמר לנו מה ענה לה, אבל כדי שנבין אילו עיסוקים היו לרבי, הוא אמר לנו כך: 'אתמול בלילה הרבי יצא מ־770, לקח איתו מאות מכתבים, חלק מהם כדי להגיהם לפני המשלוח, וחלק מהם כדי לחתום עליהם. אחר כך כתב הרבי 'מכתב כללי' לקראת החג, ואחר כך עסק בהגהת שיחה' (הוא הוסיף, שהדבר שהרבי השקיע בו הכי הרבה זמן, הוא הגהת השיחות).

"נו, עם כאלה עיסוקים איך היה לרבי זמן לנוח?.

"בהזדמנות אחרת, הרבנית התקשרה למזכירות להודיע שהרבי ישן (רק) ארבע שעות בלילה, וסיפרה שכשניסתה לשכנע את הרבי לקחת הפסקה, הוא הצביע על כל המכתבים שעל השולחן ואמר: 'את רוצה שאני אנוח בזמן שכל אלו מחכים לתגובה?!'

"ואכן", אישר המזכיר, "הרבי היה יוצא הביתה בכל יום עם כמות גדולה של מכתבים, ולמוחרת מגיע ל־770 עם מענה מוכן לכל מכתב!".

הִנה זה עומד אחר כֹתלנו

מספר הרמ"מ גרונר, בנו של המזכיר:

"בחודש אדר תשמ"ו, הרבי סבל מכאבים עזים ברגל, והיה ניכר קושי רב בהליכתו.

"באותה תקופה הוחלט שבמקום שהרבי ילך בליל שבת לביתו, הוא ילון בספרייה בליל שבת, שם גם יסעד את סעודת השבת. כדי לאפשר זאת, בנו מאוחר יותר תוספת קטנה לספרייה שכללה מטבח וחדר מגורים, ובכל ערב שבת הייתה הרבנית מגיעה לספרייה.

"בליל שבת בחורף, כאשר תפילת ערבית התקיימה בשעה 17:30־18:00, הרבי נשאר בחדרו ללמוד אחרי התפילה, ויוצא לעשות קידוש רק כמה שעות אחר־כך.

"בזמן הזה הרבנית שהתה בספרייה, והמשב"קים (משמשים בקודש) הצעירים, בני משפחת יוניק, נשארו עם הרבנית כדי שלא תהיה לבד, ואף היו משוחחים עימה. כשהיו רואים שהרבי מגיע, היו יוצאים מהדלת האחורית, והשתדלו שהרבי לא יראה אותם.

"ליל שבת אחד הרבנית ישבה בחדר הקדמי כשפניה אל פנים הבית, ואחד המשב"קים ישב מולה עם הפנים לדלת. פתאום הרבי הגיע, אך לא נכנס, כי ראה דרך הדלת השקופה שהרבנית מספרת משהו למשב"ק, ולא רצה להפריע לשיחתה; הרבי נשאר עומד כשהוא מסמן למשב"ק באצבעו שלא לספר לרבנית שהוא הגיע.

"אך המשב"ק הצעיר היה לחוץ כהוגן כאשר הרבי הביט בו, ונהיה חיוור כסיד. הרבנית ראתה לפתע את החיוורון העז שתקף אותו, ונבהלה מאוד. היא החלה לשאול 'מה קרה לך?', תוך כדי הדברים הרבי נכנס, והיא הבינה מה קרה, ואמרה לרבי בחיוך: 'דו שרעקסט מענטשן' (הופעתך מפחידה אנשים)".

"הרבי נותן את כולו לחסידים"

חברי המזכירות שמעו פעם מהרבנית התבטאות יוצאת־דופן שאומרת הכול:

"הרבי לא משאיר לעצמו שום דבר" (הרבנית הדגימה באצבעות סימן לכמות קטנה), "את הכול הוא נותן לחסידים".

מאידך, אף היא עצמה קיימה זאת בנפשה עבור הרבי, כפי ששמעו ממנה בהזדמנות נדירה – שהיא ויתרה על כל מה שהיה לה בשביל הרבי!

איזו רבנית?

המשב"ק הרה"ת ר' מנחם יוניק סיפר כי בכל פעם ששוחח עם הרבנית, היה מדבר אליה בגוף שלישי.

פעם אחת נשלח על ידי המזכיר הרב גרונר בשליחות מסוימת, וכיוון שכך, השתמש במילותיו של הרב גרונר בהזכירו את התואר 'רעבעצן'.

"הרבנית נסערה על כך שחזרתי על ההודעה, וקראה: "וואס רעבעצין? ווען רעבעצין?! (= מה רבנית? איזו רבנית?) היא סלדה מאוד מהכינוי הזה ובדרך כלל הייתה מזדהה כ'מיסיס (גברת) שניאורסון'".

להיות עם הרבנית בהדלקת נרות

הרבי הקפיד להיות נוכח בזמן הדלקת הנרות של הרבנית. מקטע היומן הבא שכתב הרב גרונר, ניכרת השתדלותו לעשות כך גם בזמנים לחוצים מאוד:

ביום שישי י"ג בתמוז (תשכ"ו), כ"ק אד"ש התחיל לקבל ל'יחידות' בשעה 14:30 בצוהריים עד 19:50. כשנכנסתי, אמר לי שיש לטלפן לביתו, כי הזמן מאוחר כבר. אחר כך אמר לי שהדלקת נרות תהיה שש דקות אחרי השעה 8, אם־כן נשארה רבע שעה. אמרתי שיש מכונית, ואמר: "טוב. אסע לבית ואחזור מייד, ויש עניין בזה".

לא להטריח

סדר יומו של הרבי היה כידוע עמוס ביותר. לא הייתה פיסת זמן שלא נוצלה, ולא היה בזבוז זמן שהרבי לא השתדל לחסוך. אך עם כל זאת, דאגתו שלא להטריח את הרבנית הייתה כנראה חשובה יותר, כפי שמתעד הריל"ג ביומנו מתאריך ד' בשבט תשי"ט:

בלילה שאל כ"ק אד"ש עליי. טלפנתי, ואמר: "שאלתי אם אתה נמצא – כדי שאולי תאסוף מכאן עוד כמה מכתבים למסור בדואר, אז השולחן יהיה קצת יותר פנוי מדברים שנערמו עליו".

בעת כניסתי, טלפנה הרבנית שתליט"א, ושמעתי את כ"ק אד"ש עונה לה: "איצט גייט אריין הרב חדקוב, און נאכדעם באלד – גיי איך" (כעת עומד להיכנס הרב חדקוב, ומייד לאחר מכן אני יוצא). הרבנית כנראה אמרה שרוצה לבוא עם המכונית לקחתו, ואמר: "וואס נזיט אמאהל?!"(מה קרה הפעם?! כלומר – אין צורך).

מברק ליום ההולדת

בשנת תשי"ז, ביום כ"ה באדר ב' (יום הולדתה של הרבנית), הרבי ביקש מהמזכיר לשלוח אליה מברק ברכה.

וכך הוא מספר ביומנו:

היום יום ההולדת של הרבנית, וכ"ק אד"ש כתב נוסח ברכה ברוסית, והוסיף משפט שתרגומו הוא: "תנחשי מי שולח לך את המברק ובשביל איזו מטרה…".

כשמסר לי את הנוסח כדי לשולחו, אמר לי: "תמסור את זה דרך הטלפון לחברת המברקים, ותאיית את המילים" (כלומר להקריא את האותיות ולא את המילים, כי הטקסט הרוסי נמסר באותיות אנגליות ולא יבינו במברקה מילים ברוסית).

למנוע דאגה מהרבנית

בריאיון שנתן פעם הרב גרונר, נשאל אם נכון שהרבי דאג להעלים דברים מסוימים מהרבנית כדי שלא לצער אותה.

הרב גרונר אישר זאת, וסיפר:

ראינו כמה פעמים עד כמה הרבי דאג שהרבנית לא תצטער אפילו לרגע אחד. כך היה כאשר הרבי עבר התקף־לב בשמיני עצרת תשל"ח. כשנכנסתי אחר כך לרבי (לאחר שהרבי הסכים שהרופא יבקר אותו), הזהיר אותי הרבי שלא להודיע מאומה מכך לרבנית ששהתה אז בבית, כדי שלא לצער אותה.

והינה, אף על פי שלא הלכתי בעצמי אל הרבנית וגם לא שלחתי אף אחד אליה הביתה, הרבנית הגיעה מייד מעצמה ל־770, רגע לאחר שהרבי הזהיר שלא להודיע לה… כשהרבי ראה אותה, גער בי ואמר: "הרי הזהרתיך שלא להודיע לה אודות מצבי". אמרתי שלא העברתי שום הודעה לרבנית.

בכל אופן, היה ניכר שלרבי נגרם צער מכך שהרבנית מצטערת בשל מצב בריאותו.

שיחת הטלפון המוזרה

כיומיים לפני כ"ב שבט, התקשרה הרבנית לרב גרונר בהיותו בחדר המזכירות, והודתה לו על כך שהוא מסור ודואג כל כך לרבי.

היא התבטאה כך:

"אני כל כך רוצה להודות לך על מה שאתה עושה במסירות למען בעלי". והוסיפה וביקשה, שגם להבא יעשה זאת ככל יכולתו.

הרב גרונר לא הבין מדוע הרבנית מתקשרת להודות לו דווקא עכשיו. הוא לא היה רגיל לשיחות תודה מסוג זה.

לאחר כמה ימים, הובן הכול למפרע…

הגברת שטרנברג שהייתה עם הרבנית בבית הרפואה בעת פטירתה, אמרה לימים כי היא משערת שכבר ביום שני, כשלא חשה בטוב, הרבנית ע"ה שיערה את מה שהולך לקרות, ולכן היה חשוב לה להתקשר למזכיר ולהודות לו.

הרבי ביקש להפסיק לענות למכתבים

מייד אחרי ה'שבעה', נוכח הריל"ג לראות שהרבי הפסיק לענות על מכתבים, גם לא בענייני שידוכין. הרב גרונר אזר עוז ושאל את הרבי: "מה יהיה?! מה אומרים לאנ"ש?".

בתגובה, אמר לו הרבי להביא גמרא מסכת סנהדרין, ופתח בדף כ"ב ע"א, ואמר לו: "איך אתה רוצה שאכתוב פתקים? תראה מה כתוב בגמרא!", והראה לו באצבעו את כל מה שכתוב שם על "אשת נעורים":

"ואמר רבי יוחנן כל אדם שמתה אשתו ראשונה כאילו חרב בית המקדש בימיו שנאמר 'בן אדם הנני לוקח ממך את מחמד עיניך במגפה לא תספד ולא תבכה ולא תבוא דמעתך'; וכתיב 'ואדבר אל העם בבקר ותמת אשתי בערב', וכתיב 'הנני מחלל את מקדשי גאון עוזכם מחמד עיניכם'.

"אמר רבי אלכסנדרי: כל אדם שמתה אשתו בימיו עולם חשך בעדו שנאמר (איוב יח, ו) 'אור חשך באהלו ונרו עליו ידעך'.

"רבי יוסי בר חנינא אמר: פסיעותיו מתקצרות שנאמר 'יצרו צעדי אונו'. רבי אבהו אמר: עצתו נופלת שנאמר (איוב יה, ז) 'ותשליכהו עצתו' . . אמר רבי שמואל בר נחמן לכל יש תמורה חוץ מאשת נעורים שנאמר 'ואשת נעורים כי תמאס".

נענה הרב גרונר ואמר: "אבל החסידים צריכים תשובות מהרבי". והרבי הגיב קצרות: "תביא את המכתבים", ומאז שב לענות…

כעבור שנה, בעת התוועדות ההילולא, בש"ק כ"ב שבט תשמ"ט, הרבי הזכיר שוב את הסוגיה הזו עם התבטאות כואבת: "כפי שידועה הסוגייה האיומה בעניין אשת נעורים…".

כוחה של הרבנית

סיפר אחד המשבקי"ם:

כשבועיים אחרי כ"ב שבט, המזכירים הרב גרונר והרב קליין עמדו במטבח של הרבי, כשלפתע התיישבה מולם המנקה והחלה לבכות. לר' לייבל זה היה נראה סביר, שהרי היא איבדה את מי שהעסיקה אותה בעשר השנים האחרונות. אבל המנקה הסבירה שיותר משהיא בוכה על אובדן הרבנית, היא בוכה בשביל הרבי; היא אמרה שהזמן שהרבי היה יושב עם הרבנית, היה הזמן היחיד ביום שהוא היה נראה רגוע לחלוטין ללא שום טרדות (בעיניה).

הרבנית הייתה היחידה שהשפיעה כך על הרבי, וכעת היא בוכה בשל המחשבה: מי יגרום עכשיו לרבי את הרוגע הזה?".

"שולחן יהא ערוך במקומו"

בשבת הראשונה בעת שהותו של הרבי ב־770, ביקש הרבי מהמשב"ק, הרב שלום בער גאנזבורג, שכאשר יסדר עבורו את שולחן השבת – יכין כלים ומקום מיוחד גם עבור הרבנית. הרב גאנזבורג העיד שהנהגה זו שבה על עצמה במשך שלושת השבועות הראשונים הסמוכים להסתלקות, גם בעת סעודות הרבי בביתו.

באדיבות מגזין עטרת חיה

קורס ייחודי ומעשי מותאם לנשות הקהילה עם כלים פרקטיים שיאפשרו לך לקחת שליטה על העתיד הכלכלי שלך!

📍 4 מפגשים | מרצה מקצועית | תוכן יישומי

🔗 להרשמה >> https://forms.gle/o4skPsobTZWj63fx9

📢 מספר המקומות מוגבל – הבטיחי את מקומך עכשיו!

הרבנית הצדקנית, מרת חיה מושקא ע"ה, מלכותית, אצילית וצנועה. מסתתרת הרחק מעין כל, מוותרת על פרסום ושררה. כמה אופייני לרבנית שלא רבות הן הנשים שזכו להיכנס בדל"ת אמותיה. מעטות הן, נדירות, יחידות סגולה בלבד.

בריאיון מיוחד ומרתק שוחחנו עם הגב' מרים סברדלוב מקראון הייטס, היא שיתפה אותנו בקשר הייחודי והמרגש שזכתה בו. הגברת סברדלוב היא נושא לכתבה בפני עצמה; היא אישה רבת פעלים, מרצה ופעילה בנשי חב"ד, מנהלת 'קעמפ' מצליח לנערות וזוכה לארח אורחים רבים, אך מעל הכול היא זכתה לקשר מיוחד במינו.

כששאלתי את גב' מרים על הקשר שלה עם הרבנית היא שיתפה שהיא זכתה בזכות אבות כפשוטו, והקשר המיוחד הוא קשר משפחתי. "סבא שלי וסבא של הרבי היו אחים", היא אומרת ומפרטת: "סבו של הרבי מה"מ מצד אביו, ר' לו יצחק, הוא ר' ברוך שניאור שניאורסאהן. לאחיו קראו ר' מ"מ שניאורסאהן, והוא סבי. אימי, מרת יהודית בוטמן ע"ה, היא בתו של ר' מ"מ שניאורסאהן שהיה רב בצ'רניגוב ומסר את נפשו על הפצת יהדות ברוסיה הקומוניסטית. בנוסף, סבי הוא נינו של הצמח צדק. אבי הוא ר' שניאור זלמן בוטמן, הרבי פנה אליו במכתבים בתואר 'מחותני'".

זכות אבות

בעונת הקיץ אני מפעילה 'קעמפ' בארץ הקודש, קעמפ לנערות אמריקאיות. באחת השנים בסיום הקעמפ התכוננו לטיסת חזור, הטיסה הייתה מתוכננת לשעה 8:30 בבוקר. בשלוש לפנות בוקר היינו באמצע באנקעט. שאלתי את השותפה שלי אם היא דיברה עם הנהג שאחראי לאסוף את המזוודות. והיא ענתה שעוד לא.

בשעה 4:30 לפנות בוקר יצאנו לכיוון שדה התעופה. הגענו לשדה. הייתה צריכה לחכות לנו שם משאית עם כל המזוודות, אבל הנער איננו… התקשרתי לאחראית והיא אמרה שתתקשר לנהג. אשתו ענתה לטלפון ואמרה: "אוי לא, הוא קודח מחום, הוא לא נסע לקחת את המזוודות!". השעה כבר 5:30, בעוד שלוש שעות יש לנו טיסה. היינו קבוצה של שישים טסות ללא מזוודות. האחראית הציעה שנבקש מנהג האוטובוס שהביא אותנו לחזור ולקחת את המזוודות, אבל זה היה בלתי אפשרי כי לא היה די מקום באוטובוס, מדובר על למעלה מ־120 מזוודות וזה ייקח המון זמן. בינתיים לא רציתי לספר דבר לבנות כדי לא להלחיץ אותן.

הלכתי לחפש את האחראי על הטיסה והתחלנו לדון. הוא אמר לי: "אתן תפספסו את הטיסה". אבל יש לי שישים בנות, אני לא יכולה לפספס את הטיסה. הוא שאל אותי מתי אני חושבת שהמזוודות יגיעו, ולא הייתה לי תשובה. הוא אמר שוב: "אתן תפספסו את הטיסה, אני לא יכול לעכב אותה אפילו שמדובר בשישים נוסעות, כי זו טיסה עם חניית ביניים באוקראינה, ויש לכן טיסת המשך לאמריקה". ואז הוא הציע: "אתן חב"דניקיות, כן? תגידו לכל חב"דניק שייקח איתו מזוודה לתשרי". אם זה לא היה עצוב, זה היה מצחיק.

ניסיתי להתקשר לאחי, ר' שלום בער בוטמן. הוא אמר לי ללכת למטה לבית חב"ד, אולי יש להם קשרים. התקשרתי לרב מיידנצ'יק. "מרים סברדלוב? לך יש קשרים יותר ממני… את צריכה לעשות את זה". מה אני עושה?! תוך כדי טלפונים והמזוודות אפילו לא בדרכן. השעה כמעט שבע! בשמונה וחצי טסים. אנחנו לפני בידוק ביטחוני, בלי מזוודות. איך נספיק?

קראתי שוב לאחראי, ושאלתי אותו: "מאיפה אתה באוקראינה?", הוא אמר: "מנייעז'ין". "יפה, סבא שלי היה הרב של סבא שלך". "כן, איפה?", שאל, והסברתי: "סבא שלי היה רב ראשי של צ'רניגוב". "מי זה היה?", מתחתי את כל גובה קומתי ואמרתי לו: "מ"מ שניאורסאהן". הוא התבלבל בשנים, הסתכל עליי פתאם בכזה רעד. "מ"מ שניאורסאהן? את בטוחה?", "כן!", אמרתי. רגע אחד הוא נכנס פנימה, חזר ועדכן שנתן לי הארכה של שעה נוספת. הוא התבלבל בשם, הוא לא הכיר את סבי, הוא הבין שזה הרבי ובשבילו זה הספיק. והוא עיכב את הטיסה!

בסוף המזוודות הגיעו איכשהו, אמרתי לבנות שכל אחת תתפוס שתי מזוודות גם אם הן לא שלה כדי שלא נתעכב עד שכל אחת תמצא את שלה. הבנות רצו והספקנו!

בזכות הרבנית הכול

היא לגמרי מסרה את חייה בשבילנו. לגמרי. היו לה כמה חברות בודדות ואת אחותה. אחרי משפט הספרים גם אחות לא הייתה לה. היא הייתה לבד כל יום, כל היום. לעת זקנה כמעט לא יצאה מהבית. היא מאוד שמרה שהכול יהיה של הרבי, לא שלה. התודה על זה שיש לנו רבי, היא לה. לגמרי שלה. בזכותה הכול והיא הכול.

לאחר הסתלקות הרבי הריי"ץ, הרבי לא רצה לקבל עליו את הנשיאות. עברה שנה שלמה עד לקבלת הנשיאות. פעם אחת כמה מגדולי החסידים נכנסו לרבי להפציר ולהתחנן, והרבי בכה. הרבי לא רצה לקבל את הנשיאות. אבא שלי, ר' זלמן בוטמן, כתב בפריז יחד עם החסידים בברינואה מכתבי התקשרות. חסידים מכל העולם צמו, כתבו כתבי התקשרות ושלחו אותם, אבל הרבי סירב.

עד שהרבנית הכריעה את הכף. היא שידעה מה דורש להיות 'בית רבי'. היא אמרה לרבי שאם אינו מקבל על עצמו את הנשיאות, שלושים שנות עבודה במסירות נפש של אביה, ילכו לתהום. ובזכותה הרבי נענה והסכים לקבל את הנשיאות.

שימת לב לכל פרט

היה לנו קשר קרוב עם הרבנית, בזכות הקשר המשפחתי של אימי. נהגנו לבקר את הרבנית כמעט לפני כל אירוע משפחתי: בת מצווה, בר מצווה, 'אפשערניש'. כשסגרו שידוך היינו באים עם החתן והכלה, וכמובן עם כל ילדינו, גם אחותי לאה כהן שתחי' תמיד באה איתנו.

הרבנית אף הייתה מעורבת בפרטי ההכנות לשמחות.  הסיפור הבא ממחיש את דאגתה ושימת ליבה לפרטים הקטנים: היה זה בערב בר המצווה של בננו, החגיגה תוכננה להיערך בביתנו. היה זה יום חורפי קר. הרבנית התקשרה בסמוך לאירוע ושאלה "האם הכנו מקום להניח בו את המגפיים…" יבואו הרבה אנשים לבית וצריך להכין מקום שבו יוכלו לחלוץ ולהניח אותן. אני לא חשבתי על זה. אבל הרבנית, בדאגתה לכל פרט, חשבה אפילו על מגפי האנשים שיבואו לבר מצווה.

מלכות נכנסה

אימי היקרה, מרת יהודית בוטמן ע"ה בת ר' מנחם מענדל ע"ה, נפטרה בח"י באדר תש"כ. כשהיא נפטרה באו כולם לניחום אבלים אצלנו: הרבי מה"מ, הרבנית חיה מושקא, הרבנית חנה. הם לא באו יחד, אבל כולם הגיעו לנחם.

גרנו אז ב־763 איסטרן פארקווי, בבניין גדול מול 770. אנחנו גרנו בקומה השלישית, ואחי, ר' שלום בער, גר אז בקומה הרביעית. מלאו לי אז חמש עשרה שנה בכ"ב באדר, במהלך ימי ה'שבעה'. כיוון שהייתי הכי צעירה במשפחה, ביקשו ממני לעלות רגע לדירה שלו ולהביא משהו. כשירדתי ראיתי שהדלת של דירתנו נפתחת וכל הנשים שהיו בה רצו החוצה מהדירה מבוהלות ומתרגשות כמו בורחות משרפה. שמעתי שאישה אחת שאלה: "מי זו שנכנסה"? הבנתי מייד מי הגיעה, הרבנית חיה מושקא. אחת מהנשים אמרה: "אני לא יודעת מי זו, אבל כשהיא נכנסה, מלכות נכנסה יחד איתה".

החסידה הכי גדולה של הרבי

את הסיפור הבא והחשוב ביותר בעיניי, אני מספרת בכל 'שבע ברכות' של כל נכד שמתחתן. שמעתי אותו מפיי, העוזרת הגויה שעבדה בבית הרבי והרבנית. אני מיודדת איתה והזמנתי אותה לדבר ולספר על הרבנית בכ"ב שבט. רציתי לשלם לה, אבל היא אמרה שהיא לא לוקחת כסף על זה כיוון שהיא חברה של הרבנית.

בשנים האחרונות פיי הייתה מגיעה בלילה לבית של הרבי והרבנית למשך 12 שעות, כדי להיות לעזר לרבנית. בכל לילה היו מצלצלים ממזכירות הרבי לעדכן לקראת שובו של הרבי הביתה, כרבע שעה קודם. הרבנית חיכתה למטה, ולפני שהרבי הגיע היא הייתה מתארגנת, מסדרת את עצמה. פיי אומרת שהיא עצמה הייתה מסתכלת מהחלון ורואה את הרבי עולה ונאחז במעקה, הרבי היה כל כך עייף עד שהיה צריך להרים את עצמו במדרגות. "ראיתי את כל העולם על הכתפיים של הרבי", תיארה. והרבנית? היא הייתה נעמדת לפני שהגיע, וכבר לפני שהדלת נפתחה, חיכתה ועמדה עם חיוך שמביע 'חיכיתי כל היום'. פיי מספרת: "ברגע שהרבי ראה את הרבנית, הכתפיים של הרבי התיישרו והעול שהיה עליו כמו נעלם. היא נתנה לו בחזרה את החיים ואת הכוח".

הרבי אמר לרופא שחמש עשרה הדקות שבהן הוא שותה תה עם הרבנית, יש להן אותה חשיבות כמו התפילין שהוא מניח בבוקר.

וזו נקודה שאני רוצה להעביר, את המסר החשוב הזה:

אנחנו נשואות לגבר טוב. חסיד, ירא שמיים, כל אחד לפי ערכו. אבל גם על הכתפיים שלו יש עולם מלא. וכשהוא בא הביתה, בעלך, אל תשפכי עליו את כל הצרות שעברו עלייך במשך היום: "יוסי לא הרגיש טוב, חני שפכה את האוכל על הרצפה, ואל תשאל כמה שאני לא מסתדרת, ובדיוק אחותך התקשרה אליי תוך כדי ו…".

אנחנו צריכות לעמוד שם עם חיוך כדי לתת לו כוחות להמשיך.

וזה שלנו.

רק את יכולה להקל על בעלך את משא החיים ולתת לו כוחות!

באדיבות מגזין עטרת חיה

בכ"ב שבט ה'תש"נ, שחלה בשבת פרשת יתרו, נשא הרבי נשיא דורנו שיחה מיוחדת ובה אמר בין היתר:

“כדאי להוסיף ולהרבות בצדקה בקשר עם היארצייט, ומה טוב – במספר ע”ת (470), גימטריא דשם הנפטרת. וכל המרבה הרי זה משובח – לא רק “עת” מטבעות קטנות, מטבעות של נחושת, אלא “עת” מטבעות גדולות . . ועד למטבעות של זהב, כפי שמצינו בנדבת המשכן וכו'".

עלון התוכן החגיגי והמרתק של עדי עד,

בסימן "לשמֵח ולצמוח"

על הצמיחה המדהימה של עדי עד,

ואיך הפך הארגון מאילן צעיר לעץ רב פארות,

שולח ענפים חדשים ומצמיח פירות ופרי – פירות מתוקים

של עשייה ונתינה לדורי דורות סביב מצוות הכנסת כלה,

"פירותיהם בעולם הזה, והקרן… לעולם הבא"

עוד בעלון: שו"ת הלכתי, טור מקצועי, קומיקס, שעשועון נושא פרסים ועוד…

לקבלת העלון לחצו כאן

תהנו מהפירות!

בברכה,

ברכה טברודביץ וצוות ההנהלה

דמי השתתפות: 20₪ לנרשמת👇

https://forms.gle/3iCKXDq3HhhUdzHY9

את שנותנת ומביאה שמחה – בואי להתמלא בשמחה,

בואי להתרגש, לצחוק ולבכות, לרקוד ולהתרומם…

מחכות לך!

שימי לב: השנה הזמנת כרטיס לפי שולחן מראש. המקומות נתפסים, הזדרזי לבחור את מקומך.

לבחירת מקום בדינר – הכנסי עכשיו

הרישום נפתח בשבוע שעבר וכבר יש עשרות רשומות הממתינות לראיון ראשוני.

הזדרזי להבטיח את מקומך – https://docs.google.com/forms/d/e/1FAIpQLSeKwgtM1lNdaLfnRjgaKNmUfIXCBMeVXTLknOUGO1RQ6Ea8hA/viewform?usp=header

לתיעוד מוסרט לחצי כאן

כמה חיכית לרגע הזה; בין הבישולים לסידור הבית, בין הכביסות לאיסוף הילדים ממוסדות הלימוד. בבוקר או בערב, סוף סוף, את יוצאת לשיעור שחיכית לו. השיעור מעניין ומרתק, מחכים, מחבר ומגבש. חשבת פעם איך הוא נהיה כזה? מה ההכנה הנדרשת כדי להביא את השיעור לכזו יכולת? ואיך השיעור נראה מהצד של מי שמוסרת אותו? ובכלל, האם ידעת שהשיעור הזה מדבר בשפה מיוחדת?

רחל אסור ויעל אברהם, שתיהן מוסרות שיעורים ותיקות, ישתפו אותנו בחוויה של מסירת שיעור לנשים.

יעל אברהם עוסקת בשני פרויקטים מרכזיים: שיעור תניא שבועי ומדרשה בימי שני ורביעי. לשיעורים שלה מגיעה אוכלוסיה מגוונת – נשים מסורתיות, דתיות מזרמים שונים, וכן חסידות חב"ד. המכנה המשותף בין כולן הוא הרצון לחיות חיים בתודעה גבוהה ומרוממת יותר. במדרשה לומדים לימודי הלכה, חסידות ועוד.

רחל אסור מוסרת שיעורים קבועים מזה למעלה מעשור בנושאים שונים בהתאם לקהל היעד. יש לה שיעור תניא קבוע בביתה, שיעור בפרשת שבוע וענייני דיומא לחיילות, וכן שיעורי חסידות בנושאים שונים. שמעם של השיעורים עובר מפה לאוזן וכך נוסדו עם הזמן עוד ועוד שיעורי תורה.

שיעור לחיים

איך אתן מכינות את השיעורים? על מה חשוב לשים דגש?

יעל אברהם: חשוב לי שהשיעור יהיה מתאים לכל המשתתפות. לשיעורים מגיעות נשים מסגנונות שונים, חלקן אימהות לילדים, חלקן נשים מבוגרות ולא תמיד לכולן קל ללמד מהלך עמוק וארוך. לכן אני משתדלת ששיעורי ה׳דבר מלכות׳ יהיו מותאמים לכולן. לפעמים ההתאמה מתבטאת בכך שאמסור רק חלק מהשיחה, כי לא תמיד כולן כלי לקבל את השיחה במלוא אורכה.

בהכנת שיעור ה׳דבר מלכות׳ אני נעזרת בספר 'דבר מלכות תוכן וסיכום' שעוזר לי להבין את הרעיון המרכזי של השיחה. העבודה שלי כמטפלת בשיטת ׳איתן׳ עוזרת לי לחבר את ה׳דבר מלכות׳ לחיי היום יום שלנו משולב בסיפורים ודוגמאות.

השיעור נפתח בלימוד כמה סעיפים מתוך ההלכה, שכן זו הוראה של הרבי, וביצועה הופך אותנו לכלי להשראת השכינה. בסוף השיעור אני מצטטת חלק משמעותי מתוך השיחה על מנת שהמשתתפות תשמענה את המילים הקדושות של הרבי.

חשוב להכין שיעור שיוגש באופן מעניין, לעבד את השיחה ובעיקר לחיות אותה. כשמחוברים לתוכן השיחה, זה משפיע המון.

רחל אסור: שיעור טוב דורש ידיעה טובה של החומר, בנייה של רעיון באופן שהולך ומתפתח. לכן חשוב לי ללמוד היטב את השיעור קודם מסירתו, להתכונן ולדעת טוב את התוכן אותו מעבירה.

לשיעורי תניא אני מקדימה ולומדת מתוך שני ביאורי תניא שונים, ומשלבת סיפורים ודוגמאות מהחיים. תמיד אני משתדלת לפתוח את השיעור בסיפור או בשאלה שיוצרים סקרנות ורצון להקשבה. בנוסף, חשוב לי ליצור עניין והפקת לקחים מעשיים מהחומר הנלמד.

לדעתי, יש חשיבות להגיע לשיעור במראה רענן ומטופח, לתת למשתתפות תחושה שהן חשובות לי, שכן יש להן כל כך הרבה אפשרויות אחרות להעביר בהן את זמנן, ובכל זאת הן בוחרות לבוא לשיעור הזה!

אם מישהי מהחיילות מחסירה, אני משתדלת ליצור קשר, להתעניין בשלומה ובכלל, לשמור על קשר עם החיילות גם לאחר השיעור.

כשהשיעור פתאום משנה כיוון

מה את עושה כשהשיעור מתפתח לכיוונים שונים מכפי שהכנת, כשהמשתתפות מעלות נושאים אחרים או שאלות שלא הכנת להן תשובות מראש?

יעל אברהם: יש פעמים שיש אירועים בעולם שמסעירים אותנו, או שעולות שאלות שונות תוך כדי שיעור. אני משתדלת לחבר גם את הנקודות הללו אל תוכן השיחה. ה׳דבר מלכות׳ של הרבי שלנו כל כך מדוייק, שתמיד אפשר למצוא את נקודת החיבור.

רחל אסור: בשיעורי תניא אנו בדרך כלל נצמדות יותר לשיעור שתוכנן מראש. לעומת זאת, בשיעורים שאני מוסרת בפני חיילות, הנושאים יותר גמישים ואז אני נותנת אפשרות להרחיב את הנושא או אפילו לשנות אותו.

ובכל זאת, כאשר נשאלת שאלה שאינה בנושא השיעור, אני שואלת את שאר המשתתפות אם מתאים להן לדבר על הנושא שעלה. במידה וכן, אני ממשיכה איתן לנושא החדש. בדרך כלל אני נותנת מקום לשאלות ואם אני רואה שהשאלות מרחיקות אותנו מנושא השיעור, אז אני מתמרנת בעדינות בחתירה חזרה אל הנושא המקורי.

פעם, במסגרת שיעור תניא, בחרתי לשנות ולעסוק בנושא שקשור לתאריך חסידי שחל באותו שבוע, ולא ברצף הלימוד הקבוע. כשכתבנו לרבי בסוף השיעור קיבלנו תשובה באגרות קודש: "פלא שלא למדו תניא"… מאז בשיעורי תניא – אנו צמודות לתניא קדישא ולא משנות.

"כה תאמר לבית יעקב" – מה המיוחד בשיעור לנשים שלא כבשיעורים אחרים?

יעל אברהם: לנשים יש את היכולת והרצון לחבר את מה שאנחנו לומדות לחיי היום יום שלנו; להבין את התכל'ס ואת נקודת החיבור לחיינו. את ההקשר בין המתרחש בתקופה זו, לבין סדר היום של המשתתפת. בנוסף, שיעור לנשים הוא שיעור עם רגש, שיעור שנוגע בלב. אני קוראת לזה – תורה עם נגיעה לבבית.

ב"ה, ניתן לראות בשיעורים את ה׳ביחד׳. מגיעות נשים עם דעות שונות, ומעולם איננו נכנסות לוויכוחים או למחלוקות חלילה. איננו באות לשנות אף אחת. כולן מוזמנות לשיעור ויש בו אווירה של כבוד ואכפתיות לכל אחת. אנחנו יודעות שבפנים כולנו מחוברות לאותו מקום וכולנו רוצות את אותו הדבר.

אנחנו גם משלבות ניגונים המלווים בגיטרה שאף הם תורמים רבות לאווירה. חשוב שמי שמעבירה את השיעור תזכור שהיא עושה זאת בכח של הרבי, ותבוא עם אהבת ישראל וסבלנות לכל אחת.

סיפור של שיעור

יעל אברהם משתפת כיצד החלה במסירת וארגון שיעורים: 

קודם כל – הרבי הוביל אותי.

באנו למגדל העמק בהוראה של הרבי, לאחר שקיבלנו מכתב באגרות קודש. קודם לכן גרנו בבני ברק, שם מסרתי שיעור קבוע בחסידות בביתי במשך עשר שנים. כשהגענו למגדל העמק, התעניינתי בפעילויות לנשים בעיר ובאיזשהו שלב החלטתי שיש לי יכולת לתרום.

השתתפתי בכנס כ״ח ניסן, שם הקרינו שיתוף מצד כמה נשים מצפת שסיפרו איך החליטו לפתוח שיעור ׳דבר מלכות׳, כיצד חילקו ביניהן תפקידים ונוסד השיעור. כשראיתי אותן על המסך, ידעתי שבשנה הבאה בעזרת ה' יתברך, לא רק שאפתח שיעור אלא השיעור יופיע על המסך…

כבר בדרך חזרה דיברנו כמה חברות על הצורך בשיעור ׳דבר מלכות׳ בעיר, והתחלנו לתכנן מה ואיך נעשה. קבענו להיפגש לסיעור מוחות. פרסמתי הודעה בקבוצה של נשי חב"ד בעיר, שאלתי מי רוצה להצטרף, וב"ה נוצרה קבוצה. לאט לאט השיעור נרקם.

לשיעור הראשון הוזמן המשפיע הרב אלעזר קעניג ע"ה. התכוננתי לעשר נשים, לא מעבר. בפועל פתחנו שולחן נוסף… הייתה הצלחהגדולה, חיבור מדהים, ראינו בעינינו את הברכה של הרבי.

לאחר אותו כנס כ״ח ניסן שבזכותו נפתח השיעור, התקיימה הגרלה על דולר של הרבי בין התורמות לכנס, ואני זכיתי. רואה בזה דולר לברכה שהרבי שלח לי לכבוד פתיחת השיעור שזכה להצלחה מעל הטבע.

 גם לרחל אסור יש סיפור מיוחד: 

לפני כחמש שנים העברתי סדנת קישוט פמוטות לחיילות. בשלב מסוים נכנסה חיילת לא מוכרת ושאלה: "גם מי שלא מאמין באלוקים יכול להשתתף בשיעור?" עניתי לה שאין שלט בכניסה – "כניסה למאמינים", וכמובן שהיא מוזמנת להשתתף.

בשיעור דיברנו על חשיבות נר השבת, והיא הקשיבה בעניין לכל מילה. שבועיים לאחר מכן סיפרו החיילות בנוכחותה, כי דקות לפני זמן ההדלקה, עברה החיילת המתוקה במסדרונות מגורי החיילות וקראה בקול "בנות, בואו מהר להדליק נר שבת״. מאז היא הפכה למשתתפת קבועה בשיעורים, ושמרנו על קשר גם לאחר שחרורה.

לפני מספר חודשים קיבלתי ממנה שיחת טלפון. היא סיפרה שהיא עברה לדירה משלה, והיא רוצה לקנות מזוזות. היא התעניינה היכן היא יכולה להשיג אותן, והוסיפה שהיא מאוד מעוניינת להשתתף בשיעורים בסגנון שלי, ולכן רוצה לדעת היכן אפשר למצוא כאלו באזור מגוריה.

שווה למסור שיעור!

לסיום, יעל אברהם מעניקה המלצה חמה למוסרות שיעורים:

כשאני מזכה יהודים, אני מרגישה כיצד הקב״ה מאיר ומסייע לי אלף פעמים ככה, בדיוק כמו שהרבי מציין כמה פעמים בשיחות קדשו. חשוב לכתוב לרבי ולדווח לו על השיעור ולגרום לו נחת רוח. ברגע שמקבלים ברכה מהרבי, יש ברכה בשיעור.

תחנה ראשונה: ישראל

"גדלתי בבית של שליחות, וידעתי שכשאגדל – אהיה שליחה", פותחת ומספרת בתיה לוי. התחתנתי עם בעלי, בחור אמריקאי שהיה בשליחות בישיבה אמריקאית, ויחד החלטנו לפתוח ישיבה לנערים אמריקאיים בסיכון. זה דורש הרבה אומץ וגם עבודה קשה, אבל היינו חדורי מוטיבציה ונכונים לעבוד קשה.

שכרנו וילה גדולה והתחלנו לעבוד. ברוך ה', זכינו להצלחה גדולה. בחורים הגיעו ללמוד אצלנו והתקדמו מכל הבחינות. הכול היה נראה מבטיח. כך פתחנו שנה שנייה עם חזון, עבדנו על תהליכים משמעותיים, וכלפי חוץ המקום היה מכוון גבוה מאוד. עם זאת, מכיוון שהיינו צעירים וחסרי ניסיון, משהו צריך היה ליפול בין הכיסאות… ואצלנו זה היה הצד הכספי. התחלנו לצבור חובות, והם הלכו ותפחו. לא כל ההורים שילמו שכר לימוד – כמובן לא מכוונות רעות, אבל בפועל ההוצאות היו רבות יותר מהכסף שהצלחנו לגייס.

באמצע השנה השנייה המצב הפך בלתי אפשרי. היינו צריכים לשלם משכורות, שכירות, חשבונות שוטפים ועוד – ולא יכולנו לעמוד בזה. הודענו לבחורים שאין להם לאן לחזור מחופשת הפסח וסגרנו את הישיבה בחוב של מאות אלפי שקלים. הספקנו לעשות להם עוד 'קעמפ' מוצלח מאוד בחופשת הקיץ, משהו שמעל הטבע לגמרי, ובזה זה נגמר.

היינו אז זוג עם שני ילדים, ועם חובות עצומים, ולא ידענו לאן מתקדמים. אבל לא דאגנו מסיבה פשוטה מאוד, לא ידענו עד כמה בעייתי להיות שקועים בחובות. במקביל, ניסינו לחפש את השליחות הבאה שלנו.

תחנה שנייה: לה פאס, מקסיקו

אחרי תקופה קצרה חבר של בעלי הציע לו להקים את הישיבה שלו מחדש, אבל במקום שנקרא לה פאס, באזור נידח במקסיקו. הוא מכיר תורם עשיר מקומי שידאג למקום ולתקציב, ורק צריך מנהל לישיבה בפועל. זאת הייתה הצעה מפתיעה למדי, אבל מכיוון שלא הרגשנו שיש לנו משהו לעשות בארץ ישראל, החלטנו ללכת על זה, או נכון יותר – לטוס. יצאנו לדרך עם כל מה שאפשר להעלות על הדעת – בגדים, ספרים, אוכל, משחקים לילדים – הכול! מדובר בחור שלא ניתן להשיג בו פריטים חסרים. גם הטיסה לשם ארוכה מאוד, וארכה עשרים וחמש שעות, כולל שתי חניות ביניים…

דובר תחילה על כמה חודשים בסך הכול, שליחות קצרה. סברנו שנלך, נקדיש שנה להקמת ישיבה ונחזור. חילקנו חלק מהחפצים שלנו, אבל את השאר שמרנו במחסן כי תכף נחזור…

הגענו למקסיקו בליל שישי, באמצע הלילה. המזוודות שלנו אבדו בדרך. לא היו בטריות לפלאפונים ולא היו מטענים. בגלל טעות גם איש לא חיכה לנו בשדה התעופה, ואפילו דובר אנגלית ראויה לשמה לא מצאנו שם. שכרנו חדר ללילה אחד ב"מוטל" מזדמן בקרבת המלון, וזה היה ה"ברוכים הבאים" שלנו…

מצב לא אידיאלי, יכולנו גם לראות בו שפל, אבל היינו חדורי תחושת שליחות ומלאי מוטיבציה לפני הצלחה חדשה, בעזרת השם, וראינו בו חוויה מעניינת.

במקסיקו קרו לנו שני דברים: הדבר הראשון היה שקלטנו שיצאנו מהארץ בדיוק בזמן, היינו רגע אחד מצו עיכוב יציאה מהארץ, ואילו היינו נשארים, היו פותחים נגדנו בתהליכים בגלל החובות העצומים שלנו. אז ניצלנו מזה, כי אנחנו במקסיקו, אבל זה אומר שאיננו יכולים לחזור כעת לארץ ישראל.

הדבר השני ואולי החשוב יותר הוא שברוך השם חווינו הצלחה גדולה מאוד. בעלי התחיל ללמוד עם הבחורים בישיבה, אני נכנסתי לתפקיד בבית חב"ד, הרמנו אירוע לחנוכה מייד כשהגענו, הרגשנו שה' ממש הוציא אותנו לגאולה, מכל הבחינות.

תחנה שלישית: אטלנטה סיטי

הייתי לקראת הלידה השלישית בשעה טובה, ומכיוון שבתי הרפואה במקסיקו אינם מתקדמים במיוחד בלשון המעטה, החלטנו שאסע לאחותי באטלנטה (מרחק של 3–4 שעות טיסה), נהיה שם תקופה קצרה ונחזור ללה פאס, לשליחות שכבר התחלנו להשקיע ולהתקדם בה. נסעתי כמתוכנן, בעלי הגיע אחריי עם שתי הבנות, ושם ילדתי. יום אחרי הלידה בעלי מגיע אליי לחדר במחלקה ומשתף אותי שקיבל אימייל מהתורם המממן את כל הפעילות שלנו במקסיקו. התורם כתב שהחליט לסגור את כל הפעילות במקום… התברר שהוא הגיע וראה מקום ריק – בדיוק כשנסענו לכמה ימים – והחליט שלא מתאים לו. בעצם, זה אומר שאין לנו לאן לחזור. בדיוק בתחילתה של דרך חדשה. בדיוק כשהאופטימיות בשיא השגשוג שלה, ולא פחות מאתגר – מייד אחרי לידה.

לא הייתה לנו ברירה. לארץ הקודש איננו יכולים לחזור, בלה פאס אין לנו מה לחפש עוד. נאלצנו להישאר בינתיים באטלנטה, ושוב חזרנו לנקודת המוצא. בעצם היינו במקום קצת יותר נמוך הפעם: ארץ זרה, כמעט בלי כסף, בלי עבודה או שליחות.

בתקופה הראשונה היינו אצל אחותי, אבל בשלב מסוים היא עזבה את אטלנטה (היא הגיעה לשם לתקופה קצרה), ונשארנו לבד, מטופלים בשלושה קטנטנים.

התייאשנו? לא! גם במקום הזה חיפשנו הזדמנויות להוסיף ביהדות, בחסידות, ולהשפיע הלאה. בעלי התרים בזריזות כמה אנשים והקים שיעורי תורה וחסידות. במקביל בדקנו איפה בעולם אנחנו יכולים להתקדם לשליחות (להישאר באטלנטה לאורך זמן – לא היה שייך. )הדרישות שלנו היו בסיסיות – חיפשנו מקום שתהיה שם שליחות עם פרנסה. לא הצלחנו למצוא מקום כזה.

תחנה רביעית: הלנדייל, מיאמי

בינתיים עברנו בעצת המשפיעים, להלנדייל, מיאמי (Hallandale Miami), מתוך חשיבה חיובית ותקווה לשיפור כמובן, אף שבפועל לא ידענו מה נעשה שם.

למעשה בכל התקופה הזאת העמדנו את עצמנו במצב של "משפיע"  מתוך שמחה וביטחון, והתרחקנו מכל רגש של עצבות וייאוש, אף שלא היה לנו במה להיאחז. היינו דומים ל"צינור" – כלום משלנו, אבל משתדלים להעביר את הרבי ואת התורה לכל מקום.

נשארנו בלי שקל או דולר. הגענו למקום חדש ולא מוכר, ברכב טרנטה שבנס שרד בדרך. בסיום שתים–עשרה שעות נהיגה התארחנו אצל מכרה של משפחת בעלי, בידיעה שלא נוכל להישאר אצלה לאורך זמן. לכן בעלי התמקד בחיפוש שליחות, עבודה של קדושה, חינוך, לימוד – זה מה שהוא ידע לעשות. וגם אני חיפשתי את עצמי, תוך כדי מעברים מבית לבית, מידיד למכר וחוזר חלילה.

אחרי תקופה לא פשוטה עברנו סוף סוף לדירה "משלנו": שני חדרים בקומה חמישית ללא מעלית, קירות מקולפים בצבע ירוק וריח של חתולים במחיר סמלי, אפילו מטבח לא היה שם… היינו שם עם הילדים ולא ידענו שום דבר על עצמנו, חוץ מזה שאיננו רוצים לבקש שום עזרה מאף אחד.

בתוך המערבולת הזאת, כשאיש אינו יודע מה באמת קורה אצלנו – ואנחנו אובדי עצות, אחות שהכירה את הקהילה שם הציעה לנו ללכת לדינר של בית חב"ד האזורי. היה ניגוד עצום בין החוויות שלנו והקושי הקיומי שהיינו בו ובין הליכה לדינר מפואר, אבל היא לא ידעה את המצב שלנו… והחלטנו ללכת. למה לא, בעצם? הצלחנו למצוא בייביסיטר, לבשנו את הבגדים המכובדים ביותר שמצאנו במזוודות ויצאנו לנשום אוויר אחר, להיות לרגע אנשים אחרים. זאת הייתה ההרגשה.

ישבנו בצד, חווינו כל רגע – כמו בתוך בועה. היינו בשיא הפאר וההשקעה, הציגו שם מיזמים והצלחות, שיעורים ותוצאות מרשימות. היה שם בחור נחמד שדיבר איתנו וניסה לעודד ולחזק אותנו. התפעלנו מאוד מהשליחות המדהימה שעושים שם הרב והרבנית טננהויז – נהנינו מכל רגע, ובפנים ידענו שמשם אנחנו חוזרים לדירה הירוקה ולמציאות האפורה שמחכה לנו. אפורה כל כך שקמנו בבוקר כדי לטפל בילדים ולחפש עבודה. אפילו לבשל לא יכולתי…

חלפו עוד כמה ימים של כלום. בעלי חיפש עבודה של שליחות, כתיבת סת"ם או חינוך, ואני שלחתי אין–סוף מיילים של קורות חיים וחיפשתי עבודה כמורה. לא התקדמנו לשום מקום.

תחנה חמישית: פנמה סיטי

בשלב המייאש הזה פגש בעלי בהשגחה פרטית חבר, וזה הציע לו להיכנס לעסק כלשהו. האמת? היינו סקפטיים. בעלי מעולם לא התעסק בביזנס. כל מה שהוא ידע והכיר היה קשור לשליחות ולעשייה בקדושה. בכל זאת, בעצת המשפיעים הוא נכנס לעסק הזה והתחיל לעבוד. אחרי כחודש חל מפנה לטובה, כזה שהיה כתוב לנו מלמעלה עוד הרבה לפני שהתחילו הקשיים: סופת הוריקן פגעה במיאמי בעוצמה שלא הייתה כמותה זה שלושים שנה, והביזנס שבעלי התחיל להתעסק בו הפך להיות מבוקש ברמות שלא נראו כמותן. בתוך כמה ימים עברנו למוקד הפגיעה של ההוריקן (שהיה בחור מרוחק בתוך פנמה סיטי) שם הייתה לבעלי עבודה ללא הפסקה, יומם ולילה, והרווחים זרמו.

במקביל, גם שם כמו בכל מקום, חיכתה לנו אדמה יהודית שהיה צריך להצמיח – לא היו שם שלוחים, ולא הייתה שם כמעט יהדות. בתוך שבוע פתחנו "סאנדיי סקול", ערכנו מסיבת חנוכה (שוב, אחרי שנה, אך במקום אחר לגמרי…), פתחנו שיעורים, אירחנו בסעודות שבת ועוד. אומנם לא היינו שם תקופה ארוכה, אבל בזמן הקצר הזה הרצנו כל מה שראינו שחסר מבחינה יהודית. זאת הייתה תקופה טובה מאוד מכל הבחינות. אבל בכל אופן לא היה שייך מבחינתנו להישאר שם. הגיעו זוג שלוחים מהארץ להמשיך את הבסיס שהתחלנו, ואנחנו חזרנו למיאמי.

עוד פרט מדהים במסכת ההשגחות פרטיות הללו, כשבעלי עבד ללא הפסקה הוא הרוויח סכומים גדולים מאוד של כסף והתחלנו לשלם את החובות שהיו לנו בארץ ישראל. כשם שתמיד היה לנו ברור שלא נישאר במצב הנחות הזה – שהחובות רובצים עלינו ואינם מאפשרים לנו לשוב לארץ ישראל, ככה היה ברור לנו שלא נלך שוב להתרים בשביל לכסות את החובות. היינו שבורים לגמרי מהתרמות ורצינו לשלם הכול מכספנו. הרי עשינו דבר טוב, הישיבה זכתה לברכות רבות של הרבי מה"מ ופעלה דברים טובים בבחורים. היה ברור לנו שזה ייפתר בדרך הטובה והנכונה ביותר. ובאמת, באופן ניסי שלא יכולנו לדמיין מראש – בתקופה קצרה יחסית הצלחנו להחזיר את הסכומים העצומים שהיינו חייבים בארץ ישראל.

תחנה שישית: הלנדייל, מיאמי

חזרנו להלנדייל, ועכשיו היה לנו הכול חוץ משליחות. מצאנו שם דירה טובה, בעלי המשיך לעסוק בביזנס שלו, הילדים היו מסודרים, אבל בלי שליחות הרגשנו שזה לא נכון מספיק. לא הגענו עד לכאן רק כדי לגור פה בשקט. גם אם רצינו לעשות שליחות – לא היה קהל מתאים… גרנו באזור שגרות בו הרבה משפחות חב"דיות, לא היה אפילו את מי לארח לסעודות שבת. למרות הסיכוי הנמוך, פנינו לשליח באזור, הרב טננהויז, ושאלנו אם יש אזור פנוי לשליחות בשבילנו. והיה!

היה לו מקום בשבילנו, וקיבלנו אותו בלי שום פרוטקציה, ובהרגשה שלנו – למעלה מדרך הטבע ממש. עברנו לשכונת ט'רי איילנדס (Three Islands). בשכונה זו גרים הרבה יהודים, וגם בה, כמו בכל מקום, התחלנו בשליחות בכל הכוח. יצרנו קשרים עם היהודים באזור, ועסקנו בכל שאר הדברים ששליחות כוללת. לא קל להתחיל שליחות במקום חדש ולא מוכר, אבל בסייעתא דשמיא ובעבודה קשה הצלחנו לחבר את היהודים לקהילה גדולה ומגובשת. כיום יש לנו פה שיעורים, בית כנסת וקשר לכל אחד.

זרעים של גאולה פרטית

והדינר של הרב טננהויז, זה שביקרנו בו כזרים ולא שייכים לפני שמצאנו את עצמנו? מסתבר שהוא נערך מדי שנה…

כעבור חמש שנים השתתפנו בו שוב, והפעם אנחנו אלו שנקראנו לבמה כדי לקבל אות הוקרה על הפעילות שלנו בשליחות. בשבילנו זאת הייתה סגירת מעגל מרגשת, שלימדה אותנו שכבר חמש שנים קודם, בבית הירוק, כשבאנו לדינר "לא קשורים", נטמנו זרעי הגאולה שלנו אף שהיא עוד לא נגלתה לנו כשאנחנו במקום נמוך וקשה כל כך.

במבט לאחור אנחנו מבינים היטב את האמרה החסידית "ירידה לצורך עלייה", וכמו שאומר הרבי מה"מ ש"הירידה עצמה היא כבר העלייה".

מרוכזת ב"מה צריכים ממני?"

אני חושבת שהסוד במהלך התקופה הלא פשוטה הזאת היה ההבנה שה' מעביר אותנו משהו. שום דבר לא קורה "סתם". יכולתי להתנגד לקשיים, לסרב לתהליך ולעבודה שנדרשה ממני, להגיד "לא ודי". ה' יכול לתת לי את הפרנסה גם במיאמי, בלי שניאלץ לעבור לחור נידח כלשהו… אבל ברגע שאני מבינה שיש פה שיעור שאני צריכה ללמוד – אני מרפה ונותנת לרצון ה' לעבור דרכי.

וככל שאנחנו "נלמד" את השיעורים שלנו מהר יותר, בלי להתנגד, בלי לעסוק בעבר או בעתיד – כך נגיע אל הנקודה הסופית והמושלמת מהר יותר ובצורה טובה יותר. לעומת זאת, כשמישהו מתנגד לשיעור שה' מנסה ללמד אותו, בורח ושוקע בעצמו ובקשיים שלו, ה' מחזיר אותו שוב ושוב לאותה נקודה, עד שהוא ילמד. עברנו מסעות שיכלו לארוך זמן רב, אבל בכל מקום היינו תקופה קצרה, נתנו את המקסימום שלנו בשביל הסביבה – ועברנו הלאה לשלב הבא. למדנו מהר.

כל עוד אני בעמדת "משפיע" ולא "מקבל", מרוכזת ב"מה צריכים ממני" ולא ב"מה אני צריכה" לא אשקע בדיכאון, ולא משנה מה קורה סביבי!

המחשבה ש"אני נמצאת פה, מה אני יכולה לתת?" אינה משאירה מקום למחשבות האחרות – ודווקא כאשר מנתבים אותה לעשייה בפועל.

היו הזדמנויות רבות כל כך ליפול לייאוש במהלך השנתיים מלאות התהפוכות שעברו עלינו עד שהתייצבנו, ורק המחשבה על הנדרש מאיתנו והעשייה בכל מקום אפשרי הן שהחזיקו אותנו עד עכשיו.

מתכווננת בכל פעם מחדש

אין חיים בלי עליות וירידות, שאלות, התמודדויות והתלבטויות. כדי לדייק את עצמי מתוך המקום שבו אני נמצאת – מדי פעם צריך לערוך בדיקה פנימית. כמו גיטרה שצריך לכוון כל הזמן.

אני שואלת את עצמי ואת ה' אם כרגע אני עושה את מה שנדרש ממני. נשמע שזו שאלה גדולה מאוד, ולא ברור לכאורה איך אפשר לענות עליה…

אבל האמת היא שאם נקשיב, ולא נהיה עסוקים רק במטרות שאנחנו רוצים להשיג – נשים לב שכל הזמן אנחנו מקבלים מסרים קטנים ומכוונים. זה נכון בשליחות, וזה נכון בחיים האישיים – בכל מצב. מובן שחשוב להתייעץ עם משפיעים ולכתוב לרבי מה"מ, כדי לוודא שאנחנו בדרך הנכונה. אבל מתוך שימת לב. לעשות רפלקציה ולא לפחד לתת לעצמי ביקורת.

דוגמה קטנה מהחיים שלי: בשנתיים האחרונות אני מוסרת שיעורי תניא לנשים ישראליות מחוץ לקהילה שלנו. בראש השנה האחרון ערכתי חשבון נפש בנוגע לשיעורי התניא, כי שמתי לב שקיבלתי כמה מסרים, נשים מהקהילה שפנו אליי ושאלו למה אותן אינני מלמדת תניא… הרגשתי שצריך לעשות פה שינוי כלשהו, לשנות את חלוקת הזמן שלי כך שאקדיש יותר זמן לנשים האמריקאיות בקהילה. עוד לא עשיתי שום דבר, רק החלטתי ביני לבין עצמי לכוון לשם וכתבתי לרבי.

לפתע, באופן בלתי צפוי, פנתה אליי בחורה מדהימה מהקהילה שהיא מנהלת פרויקטים גדולים בהייטק, והציעה לשבת איתי על ניהול בית חב"ד ולתת לי טיפים להשתפרות, להתייעלות ולניצול הזמן שלי בצורה טובה יותר.

רק הבנתי בתוכי את המסר והרגשתי נכונות לעשות שינוי, וכתבתי לרבי כמובן – אבל עוד בלי לדעת מה בדיוק לעשות – והנה ה' שלח לי את ההדרכה ואת הדיוק איך לעשות את זה באופן הטוב ביותר. לולי הייתי מקבלת את המסר ומכוונת את עצמי – זה פשוט לא היה יכול לקרות…

בהמשך לנאמר קודם, ערכתי שינוי נוסף ומהפכני. עד עכשיו לקחנו לרבי כמה קבוצות של נשים ישראליות משיעור התניא, ועכשיו אנחנו מוציאים קבוצה ראשונה של נשים אמריקאיות שזוכות לנסוע לרבי! אני משקיע המון בנסיעות הללו, בידיעה שההגעה לרבי משנה את המהות.

פעם שאלתי את אימא שלי איך אבא (הרב מוטי גל ע"ה) קירב יהודים רבים כל כך – והיא אמרה לי שהוא פשוט הביא מקורבים לרבי. אז לקחתי את זה גם לעצמי, ואני רואה במוחש שאישה שחוזרת מהרבי מתחילה עבודה של תשובה ממקום פנימי ומהותי הרבה יותר.

קשה מאוד לחיות בשינוי. אנחנו מגיעים לאזור נוחות והכי קל להישאר שם… אבל בין שאני שליחה רשמית ובין שלא, כדי לעבוד את ה' ולא את עצמי, ולהיות כל הזמן באמת בשליחות של הרבי – חייבים לעשות את העבודה הזו.

בהצלחה לכולנו.

באדיבות מגזין עטרת חיה