מאת הרב מנחם מענדל הראל, מו"צ בצפת עיה"ק, חבר מכון הלכה חב"ד

טרם אענה לשאלות הנשים, חשוב להקדים שתי נקודות קצרות:

א. אודות ההכנות לפסח שנשי ישראל הצדקניות מהדרות בהן ביותר, נאמר בשולחן ערוך הלשון "ישראל קדושים הם", וכן המליץ הרב הקדוש רבי לוי"צ מברדיטשוב שאלו הן הזכויות הגדולות ביותר העומדות לפני הקב"ה בעת תקיעת שופר להמליץ טוב על עם ישראל.

ב. אך יחד עם זה התורה ניתנה לבני אדם, ולא למלאכי השרת, ולכן אנו רואים שחז"ל קבעו כלל בדיני בדיקת חמץ והניקיון, שפעולת ביעור החמץ מן הבית צריכה להיות "עד מקום שידו מגעת", ולא יותר.

לומר וללמד, שמחד – השאיפה להגיע לדרגת הקדושה הגבוהה ביותר, היא בהחלט לגטימית וראויה, אך יחד עם זה כל אדם צריך לממש אותה לפי כוחו ויכולתו, הן מבחינת היכולת הפיזית והנפשית, והן מפני המשתנים הקיימים. כגון: ילדים קטנים הזקוקים לאמם, בריאות האשה וכוחה, שמירה על שפיות ורוגע כהכנה לחג – שאלו לא פחות חשובים. ויתירה מזו – כאשר ההכנות נעשות בדרך נכונה, הן יכולות להביא ולרומם את האדם והמשפחה לקדושה, ולא חלילה לרסק ולשבור.

מה מצופה הלכתית מעקרת הבית לקראת זמן בדיקת חמץ? האם ישנם דברים מסוימים שעליה לבדוק או לוודא לפני שהבעל מתחיל במצוות הבדיקה?

השאלה נוגעת בקצה של הדברים, ערב בדיקת חמץ עצמו. אקדים לפני כן: בהחלט הבעל צריך אף הוא לעזור בהכנות ובניקיונות לפסח, בפרט בנקיונות המאסיביים יותר. למרות שבדרך כלל עבודות הפיניש נעשות על ידי האשה.

עיקר הניקוי: להסיר את החמץ הדבוק לקירות במטבח ובמשטחי הכנת האוכל ואכילתו (שיש, שולחנות, כיסאות וכו'), לאחסן את החמץ הגלוי במקומות מסומנים העתידים להימכר לגוי, לוודא שאין חמץ (בעיקר חטיפים), בארונות ומדפי האחסון השונים הפזורים על פני הבית (כולל בארגזי המיטות של הילדים). עבודה זו נעשית בימים שלפני הפסח.

טרם בדיקת חמץ, יש לשטוף את הבית כולל הזזת המיטות והספות, כדי שהבדיקה תוכל להתבצע בקלות. גם אשה החיה בגפה, צריכה לבדוק את החמץ לעצמה עם ברכה כדין וכנוסח הכתוב בהגדה.

ממליץ ביותר: להיעזר באפשרויות השונות של חלוקת עבודת הניקיון לפי סדר בשיטיות ובנחת. מי שביכולתה, מומלץ להביא עוזרת בתשלום שתסייע בהכנות וניקיון.

באדיבות מגזין עטרת חיה

סימה איזנבאך, עטרת חיה

צירל פרנקל

"הרבי בירך אותנו שנבנה בית מאיר"

צירל פרנקל היא שליחה של הרבי מה"מ בלוס אנג'לס, קליפורניה. היא ובעלה, הרב שמחה פרנקל, שלוחים פעילים עד היום. ר' שמחה עוסק בחינוך. זכו, וכל ילדיהם שלוחים.

"אני שליחה ששואפת להשפיע לטובה על חייהם של אנשים, בזמן המתאים ובקצב המתאים, ולגרום להם להרגיש אהובים ולחוש בנוח", פותחת צירל ומציגה את עצמה. "בכל יום אני לומדת דברים חדשים על תקשורת, קבלת האחר, ועל מה שאנשים צריכים כדי להיות חופשיים לצמוח. אני גם אימא, רעיה, סבתא וחברה. אני אסירת תודה לנצח להשם על החיים שנתן לי ועל הברכות שאני משופעת בהן בחיי."

איך התקשרת לרבי ולחסידות חב"ד?

"הגעתי לארץ ישראל כשהייתי בת 16, ללמוד שלושה חודשים בתוכנית תיכון מיוחדת לתלמידים אמריקאים, שהתקיימה בחסות הפדרציה היהודית. התוכנית התמקדה בהיסטוריה יהודית. לאחר סיומה, הצלחתי לארגן לעצמי התנדבות בקיבוץ לכמה חודשים. מהר מאוד הבנתי שזה לא מתאים לי, שכן מדובר היה בקיבוצים מתנועת השומר הצעיר, קיבוץ דן וקיבוץ דפנה, שהיו רחוקים מאוד מהיהדות, אפילו לא בירכו שם על הדלקת נר חנוכה. באותה תקופה לא ידעתי מה האמונה שלי, אבל ידעתי שאיני מוכנה להצהיר שאני לא מאמינה בקדוש ברוך הוא.

"אז החלטתי שעדיף לחפש קיבוץ דתי. באותו יום נסעתי באוטובוס חזרה צפונה לקיבוץ, ארזתי את כל חפציי ואמרתי להם שאני עוזבת. עזבתי בתוך שעה…

"לאחר השבת הלכתי למשרדי סמינר 'נווה ירושלים'. אמרו לי שאני צעירה מדי לפנימייה, אבל אם אמצא משפחה לגור אצלה, אוכל להגיע לשיעורים בשעות היום. מצאתי את משפחת ריצ'י שאפשרה לי להישאר בביתה, ובתמורה עזרתי להם עם הילדים, כשבמשך היום למדתי בסמינר. נשארתי שם שלושה חודשים, ואז שמעתי על אולפן בערד. הצלחתי להירשם לשם ולבלות עוד חודשיים בלימודי עברית ויהדות.

"לאחר שהסמסטר הסתיים, נותרו לי עוד כמה שבועות בארץ ישראל עד למועד הטיסה לארצות־הברית ואת הזמן ניצלתי ללמוד בכמה מוסדות, כל אחד היה דתי יותר מקודמו. המורה שלי הייתה הגברת יהודית הלר שהזמינה אותי לגור בביתה בשבועות האחרונים. הבתים היהודיים היפים שנפתחו לפניי העניקו לי חינוך עמוק שלעולם לא הייתי יכולה לקבל בכיתה.

"חזרתי לאמריקה לכיתה י"ב, וכעבור זמן המשכתי את לימודיי ב'בית רבקה' בניו־יורק במטרה לסיים תיכון ולהירשם לסמינר. לא הייתה לי כל כוונה להפוך לחב"דניקית – אך כמובן, עם הזמן, הרבי כבש את ליבי!"

איך הרגשת אחרי ג' בתמוז? כיצד הצלחת להמשיך להיאחז באמונה?

"אחרי כ"ז באדר לא ידעתי מה יהיה. אנשים רבים אמרו שבוודאי הרבי עומד להתגלות ולגאול אותנו. באותה תקופה לא קיבלתי את זה, אבל לאט לאט הבנתי שזה המסלול הנכון ביותר. התחלתי להאמין באמת. אני מחכה לגאולה, מתפללת מכל הלב, זועקת ומבקשת משיח.

"גם היום, כמו לפני ג' בתמוז, אנחנו שואפים להיות טובים יותר, שותפים בהבאת משיח. אנחנו כמהים לראות את הרבי. מאמינים שהוא איתנו. אנחנו לומדים ומקיימים את תורתו, כותבים דו"ח על מעשינו הטובים ומבצעינו בכל חודש, כותבים לרבי דרך האגרות קודש… וממשיכים לאהוב בפועל את הרבי כשם שהוא אוהב אותנו."

מה את עונה לאנשים שרואים מהצד את ההתקשרות העמוקה שלך ולא תמיד מצליחים להבין אותה?

"כאשר אנו פוגשים אנשים שאינם מבינים את הקשר שלנו לרבי, אנחנו מספרים סיפורים ומסבירים על גדולת הרבי כמיטב יכולתנו. לפעמים כאשר דיברתי עם אנשים על הרבי, ממש זלגו דמעות מעיניי. אני בטוחה שיש לכך השפעה עמוקה יותר, כשאנשים רואים עד כמה אתה באמת מתגעגע ועד כמה אתה בוטח ברבי."

אילו מתנות הרבי נתן ונותן לך? מכתב, עצה, משהו שנוגע לליבך?

"בראש ובראשונה, הרבי נתן לי את בורא עולם! אני זוכרת את ה'יחידות' שהייתה לי ולשמחה בעלי לפני החתונה שלנו. הרבי איחל לנו שנבנה 'בית שמאיר'. אינני יכולה לשכוח עד היום, את עיניו הכחולות חודרות הנפש. הלוואי שנזכה לראותו שוב בקרוב ממש. כל מה שיש לנו, זה של הרבי."

במה היית מברכת את הרבי מה"מ ליום הולדתו?

"הייתי מברכת את הרבי שתהיה לו נחת חסידית מכל יהודי ואף מעבר לכך – מכל אדם על פני כדור הארץ. משיח!"

טליה ניימן

"אשרינו שזכינו!"

טליה ניימן היא אם לשלושה בנים, מטפלת רגשית בפסיכודרמה, שחקנית ומנהלת קבוצת תיאטרון הפלייבק "מידלע". היא עוסקת בחיבור בין עומק הנפש לאור החסידות. ירושלמית.

תוכלי, בבקשה, לספר כיצד התקשרת לרבי ולחסידות חב"ד?

"לאחר לימודי התיכון, לפני היציאה לשירות הלאומי, ביקשתי להתחזק רוחנית, ונרשמתי למדרשת 'שובה' בעופרה, מדרשה המשלבת זרמים שונים ביהדות. אחד השיעורים היה של הרב יהושע שפירא, ראש ישיבת רמת גן, בנם של מקימי המדרשה, רבקה תבדל לחיים טובים והרב משה שפירא זצ"ל. הרב יהושע לימד אותנו תניא, ואני הרגשתי שסוף־סוף מצאתי ספר שנכתב בעבורי.

"הייתי אז בתקופה מבולבלת מאוד. הרגשתי שהלב רוצה את ה'עולם', והמוח רוצה קדושה והתעלות. הסתובבתי חצויה – נמשכת למעלה ולמטה, מחפשת מנוחה. ופתאום מצאתי בספר מישהו שמבין אותי, שמלמד על שדה הקרב, על טכסיסי המלחמה, ובעיקר מלמד אותי מי אני, למה אני שסועה, למה אני לא באמת נהנית מחומריות, וגם למה אני לא מתמסרת לגמרי לקדושה. אלו היו ימים של הארה.

"לאחר השירות הלאומי נרשמתי ללימודי פסיכולוגיה באוניברסיטת בר־אילן. כדי לקבל את התואר נדרשנו ללמוד גם שיעורי יהדות, והשיעור שחיכיתי לו כל השבוע היה שוב שיעור תניא במדרשה, בהובלת הרב יהושע. זה היה המשך מנחם ועמוק למה שחוויתי במדרשה בעפרה, אי של שקט בתוך עולם מבלבל.

"בשנה השנייה ללימודים הזמינה אותי חברה טובה מהמדרשה להתוועדויות שהתקיימו בדירה סמוכה למעונות. היינו נפגשות פעם בשבוע – כמה בחורות באחווה ובדבקות של לימוד וניגון, מבקשות קרבת השם. יוזמת המפגש הייתה חב"דניקית, והיא הביאה נקודות משיחות הרבי. ורק אז הבנתי את הקשר בין התניא שאהבתי כל כך ובין חב"ד והרבי.

"ספר התניא פתח לי שפה לנפש, אבל רק כשפגשתי בהתוועדויות ובשיחות של הרבי, הבנתי שמאחורי הספר עומד נשיא דור, שמדבר אליי ממש. כשישבנו יחד, שרנו ניגונים, למדנו שיחות, הרגשתי שאני לא רק לומדת רעיונות אלא שאני נקשרת. פתאום היה לי רבי.

"למעשה, אני הכרתי את הרבי אחרי ג' בתמוז. בהתחלה זה היה מאתגר מאוד. הייתי תמיד טיפוס רציונלי, ולכן שאלתי את עצמי: איך מתקשרים למי שאינו נראה לעין? אבל לאט לאט הבנתי שהתקשרות היא מציאות רוחנית אמיתית. הרבי איתנו, ואפשר להתקשר אליו דרך התורה שלו, דרך הוראותיו. דווקא העובדה שלא זכיתי לראות בעיניים חידדה אצלי את האמונה. למדתי להקשיב פנימה ולראות את ההשגחה הפרטית".

כיצד חייך היום־יומיים מושפעים מכך?

"אני עוסקת ברבדים הנסתרים והבלתי מודעים של הנפש, הן בקליניקה והן בתיאטרון, והצלחתי עם השנים לעשות חיבורים בין העולמות. ההבנה שיש מציאות פנימית עמוקה שאינה גלויה לעין מאפשרת לי גם ליישב על הדעת את מושג ההתקשרות. זה משפיע על האופן שבו אני מחנכת את ילדיי, מקשיבה, מתבוננת, ומחפשת עומק ומשמעות גם בתוך היום־יום. זה אולי נשמע 'רוחני מדי' ורחוק, אבל, זה מתאר בדיוק את מה שקורה בי".

איך את מתמודדת עם הפער שבין האמונה הבוערת שלך ובין המבט הספקני של העולם?

"בנושא הזה, ובכלל בחיי, אני משתדלת לדבוק בקו שהתווה הרבי הריי"צ, שלא להתפעל מהעולם. לעיתים אני מצטערת בעבור אלו שעוד לא זכו לנקודת האור הזו בחייהם, נקודת אור שנקראת רבי. אור שמתווה דרך, נותן כוחות, מעניק משמעות וממלא תוכן גם בזמנים של נפילה וחיפוש."

אילו מתנות קיבלת מהרבי מה"מ?

"אספר על אחת מהן, מובהקת ממש. מייד אחרי לידת בני הראשון עברתי ניתוח מסוכן. הרופאים הודיעו לי שלא אוכל ללדת שוב. זה היה שבר גדול. באותם ימים כתבנו לרבי באמצעות ה'אגרות קודש' וקיבלנו ברכה ועידוד. התייעצנו עם משפיעים, וקיבלנו מהרבי חיזוק עצום בשמחה ובביטחון. החזקנו בזה, וברוך ה', זכינו לאחר מכן לעוד ילדים. בשבילי זו הייתה חוויה מוחשית של הנהגה וברכה. ללא ספק."

מה הן תקוותייך?

"להעמיד דור של ילדים מחוברים לרבי, חדורי שליחות, ולזכות לראות את התגשמות הייעוד בפועל ממש!"

במה היית מברכת את הרבי מה"מ לרגל יום הולדתו?

"שנזכה לראות בפועל ממש את התגשמות שליחותו, 'יפוצו מעיינותיך חוצה', לכל פינה ומקום בעולם, שיותר ויותר יהודים יגלו את האור, את המשמעות ואת הכוח שהרבי מעניק, עד הגאולה האמיתית והשלמה. ושנזכה לקבל את פני משיח צדקנו בפועל ממש".

אהובה נחמיאס

"זכיתי לנסוע אל המלך ולהתקשר אליו"

אהובה נחמיאס, אלמנה מהרצליה וכיום ירושלמית.

תוכלי, בבקשה, לספר כיצד התקשרת לרבי מה"מ ולחסידות חב"ד?

"לפני ארבעים שנה בערך התחלתי לשמור תורה ומצוות. גרתי בהרצליה. נשמתי לא מצאה למה להתחבר. השתתפתי באותם ימים בשיעורים שמסרה יונה אברהמי ע"ה, והיא המליצה לי להכיר את חב"ד. באותו זמן השליח הרב ישראל הלפרין ז"ל פתח בית חב"ד בהרצליה. אני ועוד מישהי מהשיעור של הגב' אברהמי ע"ה התחברנו ודי מהר הפכנו לפעילות בבית חב"ד. סחפתי איתי את בעלי ואת הילדים וגם ידידים ושכנים.

"הרב הלפרין ביקש שאכין אוכל להתוועדות ושמחתי להיענות. ביום ההתוועדות הייתי אצל המקובל הרב משה בן טוב, שהיה מביט במזוזות ורואה נסתרות. הוא אמר לי דברים מסעירים על עבודה זרה שמסתתרת אצלי בבית. כשחזרתי, אשת השליח, הרבנית אתי הלפרין תחי', נסעה איתי לביתי לקחת את האוכל. אמרתי לה שלא אצא מהבית עד שאמצא את העבודה הזרה שהרב בן טוב הזכיר בדבריו. אתי עזרה לי לחפש בכל הבית, ובסוף הבחינה בכניסה לבית בכף ובמזלג ענקיים מעץ ששימשו קישוט. היא קראה לי ויחד ראינו שיש דמויות של עבודה זרה על העץ. במהירות תלשנו אותם וזרקנו, ולמחרת שרפו זאת.

"חזרנו לבית חב"ד, אבל אני בכיתי כל זמן הסעודה. הרב הלפרין אמר לי: 'היום אוכיח לך מי זה הרבי שלנו'. בסוף הסעודה ערכנו הגרלה על כרטיס טיסה לרבי. הרב מביט על כולם, ומקריא לאט את שם הזוכה: "אהובה נחמיאס". זכיתי. אמרתי שאני חוששת מטיסות, אבל הרב התעקש. הוא סידר בעבורי הכול: אירוח, סעודות וכולי.

"הגעתי לשכונת המלך, אולם בהיותי חב"דניקית טרייה, לא ידעתי מה בדיוק עושים. כל הזמן הייתי מעורפלת. כאשר עברתי ליד הרבי בחלוקת דולרים, והזכרתי את שמו של אחד מבניי, הרבי לא ענה לי. באותם הימים כבר לא היו 'יחידויות' פרטיות, רק כלליות. לפני שנסעתי, הרב הלפרין אמר לי שאני השליחה של הרצליה בנסיעה הזו. כאשר עברתי לפני הרבי לקבלת 'לעקאח', לא יכולתי לפתוח את הפה, רעדתי כולי. אחרי שעברתי, הרבי קרא לי שאחזור, נתן לי ארבע פרוסות 'לעקאח' ואמר לי: 'כאשר תחזרי להרצליה, תאפי עוגה גדולה לכל הנשים'. כמעט התעלפתי מרוח קודשו.

"חזרתי ארצה ביום רביעי, לשבת בני הגיע מהישיבה. לאחר השבת נסע לישיבה חזרה, ואז קיבלנו בשורת איוב – הוא נהרג בתאונת דרכים. הקדוש ברוך הוא מקדים תרופה למכה. לא לחינם זכיתי לנסוע לרבי ולקבל ברכות וכוחות. הבנתי פתאום מדוע הרבי לא ענה לי כשביקשתי ברכה עבורו… עמדתי בניסיון קשה, חיזקתי אחרים וזכיתי לקדש שם שמיים. ברוך השם, אחרי שבע שנים נולד בני ישראל שי', 18 שנים אחרי הלידה הקודמת!

"למזלי גם בהעלם ובהסתר הייתי קשורה לרב ישראל הלפרין ז"ל. הוא נתן את ההרגשה שהרבי תמיד איתנו. הוא נתן לקהילה המון כוח. עד היום אני חזקה באמונה ברבי מלך המשיח שליט"א, איתנה בדרכי."

ספרי על מתנה שקיבלת מהרבי מה"מ.

"קיבלתי מתנות רבות, אחת מהן היא המתנה של המעבר לירושלים.

במשך תקופה רציתי מאוד לעבור לירושלים עיר הקודש, אולם לא קיבלתי מענה על כך מהרבי באגרות הקודש. התקשרתי למשפיעה שלי, שתמיד עודדה אותי, ואמרתי לה שאיני מקבלת תשובה. אמרתי לה שאני מקבלת עליי לפתוח שיעור חסידות אצלי בבית. מייד לאחר מכן היא חזרה אליי וסיפרה שכתבה בעבורי לרבי, ובתשובה היו המילים: 'ירושלים תבנה ותכונן'. בתוך חודש מכרתי את הבית שגרתי בו וקניתי את ביתי בירושלים.

"השיעור אצלי בבית מוצלח ממש. אנחנו לומדות שם תניא על פי ספריו של הרב נדב כהן. כל המשתתפות הן חסידות ברסלב, והן מתלהבות מאוד. לפעמים באה אלינו מיכל לביא, ומקרינה סרטונים של הרבי, וזה משמח מאוד את הנשים. התקווה העיקרית שלי היום היא לזכות להתגלות הרבי תכף ומייד ממש".

במה היית מברכת את הרבי מה"מ ליום הולדתו?

"אברך אותו שפשוט יתגלה, לא צריך יותר מזה."

חני רבינוביץ

"תודה על הניסים"

חני רבינוביץ, ירושלמית ועוסקת בשידוכים מזה 40 שנה.

"בגיל עשרים קיבלתי דולר מהרבי להצלחה בשידוכים, ומאז אני מבקשת בכל בוקר הצלחה בשליחות הזאת, שלא תצא מכשלה תחת ידי", היא מספרת.

ספרי על ההתקשרות שלך לרבי.

"אני באה ממשפחה חב"דית, וממילא ההתקשרות באה מבית הוריי. אחרי כ"ז אדר נסענו רבות לכותל המערבי לשאת תפילה שהרבי יבריא, והאמנתי שהרבי יתגלה תכף ומייד ממש. נדרש לי זמן להתאושש, ללמוד שיחות ולהבין שגם אחרי ג' בתמוז הרבי איתנו בכל עת. אנחנו צריכים לפקוח את העיניים ולהבין שאנחנו רגע לפני הגאולה השלמה. במיוחד בימים אלו של מלחמה נגד איראן, כשרואים את כל הניסים הגדולים, מבינים שהגאולה ממש בפתח. עלינו לעשות עוד מעשה טוב אחד כדי להכריע את הכף, ונראה את הרבי מתגלה.

"מכיוון שאני יודעת שהרבי ממשיך ללוות אותנו כל הזמן, אין שינוי מבחינתי בהנהגות. אני מקפידה לצאת ל"מבצעים" בכל שבוע בתחנה המרכזית בירושלים, ולקיים את הוראות הרבי בנוגע ללימוד החת"ת והרמב"ם. כמובן, מתמקדים במיוחד בלימוד בענייני גאולה ומשיח עם המשפחה, ובהתוועדויות עם המשפחה מספרים לילדים כל מה שאנחנו זוכרים מהרבי מלפני ג' בתמוז, והכול בחיות ובהתלהבות, כדי שיתחברו ויבינו. בשבע השנים האחרונות, בכל תשרי, אני נוסעת ל־770 עם הילדים שעוד נותרו בבית, כדי להתחבר לרבי ולחוש את העוצמה שהוא נותן לנו".

מה את עונה לאנשים שרואים מהצד את ההתקשרות העמוקה שלך ולא תמיד מצליחים להבין אותה?

"אם אנשים מטילים ספק ברגשותיי כלפי הרבי, אני מוכיחה להם ומספרת להם את המופתים והניסים הגלויים בעקבות תשובות באגרות קודש. יש לנו, ברוך ה', הרבה ניסים לספר… וכולם משתכנעים ומבקשים ממני לכתוב גם בשבילם…"

אילו מתנות את קיבלת ומקבלת מהרבי?

"הרבי נתן לי המון מתנות: קודם כול, הוא בירך אותי בילדים כשנסעתי אליו בהיותי בת עשרים, לאחר היריון ראשון שהסתיים בלידה מוקדמת מדי… וברוך ה' זכיתי ל־11 אוצרות.

"הבן העשירי שלי נולד בזכות הרבי: כל הרופאים טענו שאני חייבת להפסיק את ההיריון, אבל לאחר תשובת הרבי, נלחמתי כנגד כל התחזיות, וזכינו בבן בריא ושלם, ברוך ה'.

"כל השידוכים נעשו בברכת הרבי, וכל השינויים שעשינו אפילו בבנייה בבית היו בעקבות ברכות באגרות הקודש, וכמובן אנו מקבלים מהרבי הוראות ברורות בחיי היום־יום בענייני רפואה, פרנסה וכו'. תקוותי לראות את הרבי מה"מ בא וגואלנו עוד היום Now, כך שבפסח הקרוב נקריב את כל הקורבנות בבית המקדש."

סימה איזנבאך

"פתאום הבנתי שהרבי הוא המשיח"

האמת שאני כבר לא בגיל העמידה, אלא בגיל הישיבה. שנותיי מוזהבות בגדול. אני גרה עם בעלי יוסף יחי' בשכונת מאה שערים בירושלים, שכונת הילדות של בעלי. בעלי הוא צַ'לְמֶר (ירושלמי, בעגה), ואני חב"דניקית. רוב הילדים גרים בביתר עילית, ורק נכדה אחת ב"מעיינות" עם בעלה וילדיה, כן ירבו.

כך התחברתי

הרבי מה"מ תפס אותי כאשר התגוררתי במשך חצי שנה בסידני, אוסטרליה, בשנת תשמ"ג. משום מה רציתי לפגוש ישראליות, ומכרה נוכרית ביררה ואמרה שאוכל לפגוש ישראליות אם אלך לרקוד ריקודי עם או לשמוע הרצאה של רב.

בהיותי אנטי ציונית לא אהבתי לרקוד הורה, ואמרתי לעצמי 'לפחות רב הוא מישהו רוחני, ספיריטואלי'. וכך פגשתי עוד שבע ישראליות סקרניות. נאמר לנו שהרב לא ידבר אלא אשתו. אישה דתיה יודעת לדבר?!

להפתעתי היא סיפרה לנו על מושג טהרת המשפחה. נשארנו כולנו עם פה פתוח. בהמשך גם סיפרה על מפגש שהיה לה עם רב בברוקלין, הרבי מליובאוויטש. "מה?" שאלתי – "אז יש גם מנהיג רוחני יהודי?"

מתברר שזו הייתה הרבנית פנינה פלדמן, השליחה בסידני.

כך הרבי תפס אותי. זה היה בחודש מנחם אב תשמ"ג, וכבר בט"ו בשבט תשד"מ הייתי בקראון־הייטס, ניו־יורק. הבסיס שלי היה לוס אנג'לס, אצל השליחים צירל ור' שמחה פרנקל. חשבתי שדי בשישה שבועות כדי ללמוד יהדות, אבל מהר מאוד הבנתי "מה קורה", ונשארתי לגור שם עד חזרתי לארץ הקודש, במרחשוון תשמ"ח.

למדתי ב"מכון חנה", בניהולו של הרב שלמה מאייעסקי, שהוא בעיניי סמל ה"ביטול" החסידי לרבי. זכיתי. זכיתי להיות בהתוועדויות, לקבל מיד קודשו דולרים, להיות בחצרות הקודש.

הרבי מלך המשיח

זכיתי להיות נוכחת בהתוועדות מוצאי שבועות תשמ"ו, ופתאום, תוך כדי ההתוועדות, הבנתי לפתע שהרבי הוא מלך המשיח. הסתובבתי בין עזרות הנשים נפעמת מההתגלות, ובסוף עצרתי את ידידתי דורית, וסיפרתי לה את הסוד שהרבי הוא מלך המשיח, הוא ולא אחר. לאחר שחייכה אליי, הבנתי שזה סוד די גלוי.

ג' בתמוז היה רגע מורכב וכואב. הביטחון שלי בהיות הרבי מלך המשיח היה זקוק לאישוש, אותו קיבלתי בעזרת גב' צירי לבנוני.

בני משפחתי כבר רגילים לשמוע ממני את קריאות "משיח", והם חדלו מלהתווכח איתי. הרבי הכין אותנו לתקופה הזו בשיחותיו, כך שלא רק הרגש מדבר אלא ציטוטים תורניים גם כן.

המתנות שנתן לי הרבי

כל מה שיש לי הוא מהרבי: תובנות, משפחה, משפיעה, דרך חיים, תקוות, אומץ ועוד. אני זוכה לענות לנשים שפונות לרבי באמצעות אתר אגרות הקודש וזקוקות לביאור, וזה מחזק גם אותי.

ברוך השם, עוד ועוד אנשים יודעים היום שהרבי של כולנו. אפילו בני משפחה שהם חסידי בויאן, אמשינוב, ביאלה ועוד מבינים מיהו הרבי.

אשרינו, והלוואי שנזכה להתגלותו עוד היום.

מה אני מאחלת לרבי מה"מ ליום הולדתו?

אני מאחלת מקרב הלב לרבי מה"מ ליום הולדתו שאני, סימה, אחזור בתשובה. אומנם אני כבר 42 שנים שומרת שבת ומקיימת מצוות, אבל המתנה האמיתית היא שאחזור בתשובה.

באדיבות מגזין עטרת חיה

פעם ישבנו, קבוצת נשים, ועלתה תהייה שנוגעת בכולנו: מדוע התאריכים החסידיים המשמעותיים ביותר – י"א ניסן וכ"ח ניסן – חלים דווקא בשיא העומס של ערב פסח וההתארגנות שאחריו, כשרוב זמננו מוקדש לעבודות הבית? ננסה להתבונן במסר שמעבירים אלינו ימים אלו דווקא מתוך שגרת העשייה הקדחתנית.

נפתח בסיפור הממחיש כיצד נעשים 'של הרבי', שותפים איתו ממש: יהודי אחד הגיע אל רבי ישראל מרוז'ין והגיש לו סכום נכבד לצדקה. כשהרבי שאלו לאיזו ברכה הוא זקוק, הפתיע היהודי והשיב: "אינני זקוק לדבר". וסיפר: "הייתי שותף בעסקי עצים. סיכמנו – שותפי ואני – שבכל שנה אחד מאיתנו ייסע לנהל את כריתת העצים ואת מכירתם ביריד, והשני יישאר ויפרנס את שתי המשפחות. באחת השנים, שותפי נסע ולא שב. חרף השמועות שמעל בכספנו וברח, סירבתי להאמין בכך, והמשכתי לפרנס את משפחתו עד שחסכונותיי אזלו.

לאחר תקופה, התגלה אליי שותפי בחלום וסיפר כי חלה ונפטר בדרכו חזרה. הוא גילה לי את מקום המסתור של הכסף והודה לי על מסירותי למשפחתו. ביקשתי ממנו לספר דבר מה מעולם האמת. הוא שיתף: "באותו יום הגיעה לשמיים נשמתו של צדיק גדול, רבי לוי יצחק מברדיצ'ב, ופמליה של מעלה רעשה לקראתו. הוא עבר וסימן מי האנשים שהם חסידיו כדי שיצטרפו אליו, וסימן גם לי. כשהשבתי שאינני חסיד שלו ואינני חפץ לשקר בעולם האמת, ענה לי הצדיק: פעם הענקת צדקה לחסיד שלי, ולכן אתה קשור אליי. שאלתי את שותפי: "ולמי אני, שבעולם הזה, יכול להתקשר?" והשיב: "לתלמידו וממשיך דרכו – רבי ישראל מרוז'ין". לכן, חתם היהודי, הגעתי לתת צדקה לרבי, לשם ההתקשרות עצמה, אינני זקוק לדבר.

בטרם נסכם את המסר, נתבונן בדבריו של הרבי מ"דבר מלכות" שופטים: "זכינו שהקב"ה בחר ומינה בעל בחירה, שמצד עצמו הוא שלא בערך נעלה מאנשי הדור, שיהיה השופטיך ויועציך ונביא הדור… בנוגע להנהגת חיי היום יום הכלליים… עד הנבואה העיקרית ש'לאלתר לגאולה' ותיכף ומיד ממש 'הנה זה (משיח) בא"!

אשרינו שזכינו לא רק לתת צדקה או למסור פ"נ, אלא להתקשר בהתקשרות עמוקה ופנימית לשופט וליועץ ולנביא הדור, ולזכות לעשות בחיי היום יום דירה לקב"ה בתחתונים בכל רגע. בנוסף לכך – אף לקבל הדרכה מפורטת מהרבי כיצד לחיות נכון, משעות הבוקר ועד שנת הלילה, ועד… עד הגאולה השלמה.

לו י"א ניסן היה חל בחודשי החורף, ייתכן והיינו פנויות להקדיש לו תשומת לב רבה יותר. אך כחסידות, ברור לנו שקביעות התאריך נושאת מסר: הקב"ה שם את יום הולדתו של הרבי בימים של עבודה גשמית רבה – כי זה הדבר החשוב ביותר לרבי. ההתקשרות נבחנת ונבנית דווקא בתוך ההכנות האינטנסיביות לחג. עלינו לשאול – תוך כדי מרוץ העשייה: האם הקשר לרבי מורגש בהווה העמוס שלי? ההתמסרות אינה שמורה רק לזמנים שלווים של רוחניות, אלא מתבטאת בהחדרת הרוחניות לעולם העשיה הגשמי.

רב אמריקאי שאל את הרבי בשנות הנשיאות הראשונות שתי שאלות: האחת,  מדוע הרבי אינו מתייעץ עם רבנים נוספים? והשניה – כיצד הפך משפט קצר של חז"ל – "נתאווה הקב"ה להיות לו דירה בתחתונים" – לעיקר התורה? הרבי ענה: "הא בהא תליא. כל עוד הם לא מבינים ש'דירה בתחתונים' הוא התורה כולה  אי אפשר להתייעץ איתם".

כאשר מצליחים לעצור להתוועדות בעיצומן של הכנות הפסח מתוך שמחה והידור מצווה., לעודד את המשפחה לצאת ל"מבצעים" ולחלוקת מצה שמורה למרות העייפות והלחץ, מורגשת עוצמתו של י"א ניסן כפל כפליים. אין ספק שזה גם מרשים מאד את ילדינו ומחנך אותם להתקשרות של אמת.

הרבי תובע תמיד להוריד את הרעיונות הנעלים לעולם המעשה. כך, באחת ההתוועדויות, לאחר שיחה על אהבת ישראל, הורה הרבי שכל איש יחליף את כוסית ה'משקה' עם חברו, וכל אישה תחליף "מזונות" עם חברתה.

אז מה המעשה שאני לוקחת על עצמי ליישום דירה לקב"ה אצלי בבית, כדי שתהא מוכנה לגאולה תיכף ומיד?

מאת: מנוחה רחל זקס

באדיבות מגזין עטרת חיה

הכנו עבורך ערכת תוכן רוחנית ייחודית ללימוד מהנה בשבת קודש, שתעניק לך כוחות והשראה 🕯️📖.

מה מחכה לך בערכה? 📜

לימוד שבת חווייתי: הכנה מיוחדת לי"א ניסן.

🎁 פינוק אישי ומיוחד: כי מגיע לך רגע של רוגע, בתוך כל העשייה 🌷.

🎊 והפתעה גדולה מחכה ללומדות!

בין כל המשתתפות בלימוד תתקיים הגרלה על: 🛍️ שובר קניות לחג בסך 500 ש"ח! 🛍️

אל תפספסי את ההזדמנות להגיע לי"א ניסן מוכנה ומלאה באנרגיה 🔋 שתלווה אותך לאורך כל החג.

✨ בחרי את המוקד הקרוב לביתך,

שם תחכה לך הערכה ביום חמישי, ח' ניסן בין השעות 16:00-18:00! 📲

שימי❣️ הרישום לערכות עד יום שלישי ו' ניסן בשעה 22:00.

לחצי כאן לרישום

נשי חב"ד צפת

הכעס הוא אולי הרגש הסוער והמבלבל ביותר בנפש האדם; הוא גורם לנו להרגיש צודקים כל כך באותו רגע, אך מותיר אותנו מרוקנים ובודדים רגע אחרי. האם הכעס הוא כוח הרסני בלתי נשלט, או שמא יש בו רבדים נסתרים שיכולים להפוך אותו דווקא למפתח לצמיחה?

נוסף להיותו רגש עוצמתי במיוחד, הכעס הוא אחד המכשולים הגדולים בעבודת השם של כל יהודי. באגרת הקודש (סימן כ"ה) מציע אדמו"ר הזקן בעל התניא דרך להתמודד עם הכעס: "..אִילּוּ הָיָה מַאֲמִין שֶׁמֵּאֵת ה' הָיְתָה זֹאת לוֹ – לֹא הָיָה בְּכַעַס כְּלָל .. עַל הַנִּיזָּק כְּבָר נִגְזַר מִן הַשָּׁמַיִם, וְהַרְבֵּה שְׁלוּחִים לַמָּקוֹם…"

הכעס לסוגיו

כאמור, הכעס הוא רגש מאתגר בחיים בכלל ובזוגיות בפרט. הוא עומד בבסיסם של רוב העימותים הזוגיים, ולכן הבנת הדינמיקה שלו חיונית להתמודדות נכונה.

בטרם נציע דרכים להתמודדות עם הכעס, נדגיש שלא כל הכעסים דומים זה לזה. מודעות לסוג הכעס יכולה לשנות את הדרך שבה בני הזוג מתמודדים עם קונפליקטים.

באופן כללי, קיימים שני סוגים עיקריים של כעס: כעס הנובע מצורך שנפגע וכעס הנובע משיפוט. ההבדל ביניהם תהומי: הראשון יכול להוביל לפתרון בעיות, ואילו השני – להסלמה של העימות.

כאשר אדם אומר: "אני כועס כי זה מפריע לי", הוא למעשה אומר: "יש לי צורך שלא קיבל מענה". במקרה הזה הכעס הוא איתות רגשי, המצביע על כך שמשהו שחשוב לנו נפגע, והוא יכול להפוך להזמנה לשיחה.

דוגמה זוגית: יעקב מגיע הביתה לאחר יום עבודה ארוך. כאשר הוא נכנס, אשתו רבקה שקועה בטלפון ואינה שמה לב אליו. יעקב כועס ואומר לה: "מפריע לי שאני מגיע הביתה ואת לא מתייחסת אליי. אני צריך כמה דקות של קשר כשאני חוזר". יעקב מדבר רק על הצורך שלו, בלי להאשים את רבקה. שיחה כזו מאפשרת קרבה.

כעס מאשים

לעומת זאת, כאשר האדם אומר לזולת "אתה לא בסדר", במקום לומר: "זה מפריע לי", הכעס שלו אינו מבטא "צורך" אלא "שיפוט" והאשמה. הפסיכולוג ארון בק, מייסד הטיפול הקוגניטיבי־התנהגותי (TBC), טען שקונפליקטים זוגיים רבים נובעים ממחשבות שיפוטיות על בן הזוג – מחשבות כמו "הוא אגואיסט", "היא חסרת אחריות" או "הוא לא מתחשב".

מחשבות כאלו מעוררות כעס עז, משום שהן מגדירות את בן הזוג כבעייתי מבחינה מוסרית. כאשר אדם סבור שהשני "לא בסדר", הוא נוטה להרגיש שעליו להעמיד אותו במקום, להוכיח לו שהוא טועה או להבהיר לו שעליו להשתנות. גישה זו מובילה כמעט תמיד להסלמה בעימות הזוגי.

דוגמה זוגית: יעקב נכנס הביתה ורואה שרבקה שקועה בטלפון. הוא מאשים אותה: "זה ממש לא בסדר שאת מתעלמת ממני". הוא אינו מדבר על הצורך שלו, אלא מאשים את אשתו. התוצאה השכיחה של האשמה תהיה תגובת הגנה: "אני לא מתעלמת ממך! רק בדקתי משהו", ומכאן העימות מתחיל להסלים.

מדוע האשמה מובילה להסלמה? משום שהיא מאיימת על הזהות. כאשר אדם שומע: "עשית משהו שמפריע לי", הוא עשוי להקשיב. אך כאשר הוא שומע: "אתה לא בסדר", הוא חווה התקפה על הזהות שלו.

המעבר משיפוט לצורך

אחד הכלים החשובים ביותר לניהול קונפליקטים זוגיים הוא המעבר מ"שיפוט" ל"צורך". במקום לומר: "אתה לא בסדר", עדיף לומר: "זה מפריע לי". במילים אחרות, במקום לדבר על השני, דבר רק על עצמך. ההבדל נראה קטן מבחינה לשונית, אך הוא עצום מבחינה פסיכולוגית. "צורך" משתף בחוויה האישית, "שיפוט" מגדיר את השני כבעייתי. כאשר בני זוג מצליחים לדבר על ה"צרכים" שלהם, הכעס יכול להפוך להזמנה לחיבור.

האשמה כמנגנון הגנה

לעיתים קרובות מאחורי האשמה מסתתרת פגיעות. לדוגמה, כאשר יעקב אומר: "זה לא בסדר שאת מתעלמת ממני", הרגש האמיתי עשוי להיות תחושת דחייה ובדידות, פחד שאיננו חשוב לה. הכעס מופיע לעיתים קרובות כאשר האדם חווה פגיעה בתחושת הערך העצמי שלו. כאשר הפגיעה אינה מודעת, היא מתורגמת לשיפוט. הבעיה היא שהשיפוט וההאשמה רק עלולים להסלים את העימות.

דוגמה טיפולית: משה וחנה הגיעו לטיפול זוגי לאחר שנים של עימותים. משה התלונן: "זה לא בסדר שהיא תמיד מאחרת". במהלך השיחה התברר כי מאחורי הכעס מסתתר רגש אחר. משה אמר: "כשאני מחכה לך, אני מרגיש שאני לא חשוב לך".

כאשר משה הצליח לבטא את הפגיעות שלו, הטון של השיחה השתנה לחלוטין. חנה לא הרגישה מותקפת. היא אמרה: "לא ידעתי שאתה מרגיש ככה". זה היה רגע של חיבור.

כאשר עולה כעס כדאי שנשאל את עצמנו: האם אני כועס משום שמשהו מפריע לי, או משום שאני חושב שהשני "לא בסדר"?

אם מדובר בצורך שנפגע, אפשר לומר: "זה מפריע לי כי אני צריך…"

אם מדובר בשיפוט, כדאי לעצור ולשאול: "איזה צורך מסתתר מאחורי השיפוט?" תרגול כזה מאפשר להפוך כעס להזדמנות לחיבור.

כעס ואמון

היכולת לבטא "צורך" במקום "שיפוט" קשורה עמוקות לאמון. כאשר בני הזוג נותנים אמון זה בזה, ומאמינים שהשני רוצה בטובתם, הם מעיזים לומר: "נפגעתי". אך כאשר האמון נמוך, כל אחד מבני הזוג נוטה להגן על עצמו באמצעות שיפוט והאשמה, הוא אומר: "את(ה) לא בסדר". אם כן, לעיתים קרובות האשמה היא סימן לחוסר אמון ביחסים.

אחד הצעדים החשובים ביותר ביחסים זוגיים הוא ללמוד לתרגם את הכעס שלנו מ"שיפוט" ל"צורך", ותמיד להעדיף לדבר על מה שאנו מרגישים, במקום להאשים את בן הזוג שלנו. כך נפתח דלת לשיחה ולפתרון הבעיה.

ד"ר זאב קרומבי הוא מטפל זוגי. 0547–822686

באדיבות מגזין עטרת חיה

22-03-2026-21-13-56-ד ניסן

22-03-2026-21-14-15-ה ניסן

בתפילה, בהודיה ובעשית מצוה לזכות בנס הגדול

תוך כדי הליכה ברחוב , נישמעה אזעקה. "שאגת הארי" עדיין לא השתתקה… חשבתי להכנס לחנות ולהסתתר בתוכה , אבל אני מבחינה בנהירה המונית מהחנות החוצה, לכוון הרחוב. שאלתי לאן הם רצים ואמרו, שיש מרחב מוגן מאחורי החנות.

כשהתיישבתי במיקלט, התחלתי לעניין נשים במבצע הקדוש של הרבי:

"אות בספר התורה של ילדי ישראל". אשה אחת רשמה את הבוגרים במישפחה ל-"ספר התורה הכללי לאחדות ישראל". ובסיום היא אומרת לי; "אני למדתי בחב"ד ! והאחים שלי למדו בחב"ד ! ואבא שלי עזר לרב גינזבורג ! אני גדלתי בחולון. התלמוד תורה של חב"ד בחולון עמד להיסגר.

אבא שלי הלך להורים לשכנע אותם, שירשמו את הילדים לתלמוד תורה של חב"ד. וברוך השם, התלמוד תורה של חב"ד בחולון לא ניסגר"!

גם במיקלט, השם יתברך שולח לי בהשגחה פרטית, באופן מפתיע לחלוטין, סיפור חדש שקשור לרבי!

אשה נוספת, שהיתה במיקלט התעניינה מה המשמעות של : "אות בספר התורה של ילדי ישראל". הסברתי. שזו ה"תרופה הרוחנית" שהרבי הכין כדי להינצל מהאיום של שליט עיראק, סאדאם חוסיין ימ"ש. שרצה לפני 44 שנים להטיל עלינו פצצה אטומית, היו לא תהיה !

המשפט שהרבי אמר, שהאחדות של הילדים שרשומים בספר הזה, תהיה שמירה והגנה לכל עם ישראל, מהדהד במוחי וממריץ אותי לרשום ילדים וילדות לספר התורה המיוחד הזה.

היא אמרה שצריכה לשאול את בעלה. אחרי שקיבלה תשובה חיובית רשמה את כל הילדים.

לולא היתה אזעקה ברחוב, לא הייתי מגיעה למיקלט הזה. לא הייתי פוגשת את הנשים הללו. ולא הייתי רושמת את שתי המישפחות הללו. והבונוס המשמח מאד, מאד, מאד: לשמוע שוב על הקשר של המישפחה לרבי ולחב"ד.

נכנסתי לחנות קנות כלים חד פעמיים…. הקופאית אומרת לי: "ניגמר לך הכרטיס מועדון, האם תירצי לחדש אותו?". "ברצון רב" – אני עונה לה.

"מה מספר הטלפון שלך?" – היא שואלת אותי.

כשאני מקריאה לה את המספרים, היא מבחינה במספר 770. והיא אומרת:" אני רואה שיש לך את המספר 770…גם אני למדתי בחב"ד !!!

אשה שעמדה לידי בתור לקופה, ושמעה את הדו – שיח ביננו, אמרה לי; "אני הייתי אצל הרבי שנה וחצי לפני תמוז תשנ"ד" והרבי…."

ואז האשה מתחילה להתרגש…וכל הגוף שלה משדר, שהיא עכשיו לא כאן… היא עכשיו ניזכרת במיפגש המרטיט שהיה לה עם הרבי!

היא מתארת איך התרגשה מהמיפגש עם הרבי. היא אמרה לבעלה ; "הרבי הסתכל רק עלי"!!! ובעלה ענה לה ; "הרבי הסתכל עלי" !!!

ברחוב אחר, אני פונה לאשה ומציעה לה לקנות אות ב "ספר התורה של ילדי ישראל" לזכות ילדיה. היא עונה לי, שהיא השתתפה בתור ילדה בקייטנות של חב"ד, כשהתגוררה בקטנותה ב…סמרקנד ! ובארץ היא היתה מורה בבית ספר חב"ד!

האם השכל האנושי יכול לקלוט את היקף ההשפעה של הרבי בעולם? , את ההיקף העצום של הפגישות, שקיים הרבי עם יהודים מכל העולם? את היקף התשובות במענה על המכתבים שהגיעו אליו מכל קצוות תבל? את השיחות וההתוועדויות של הרבי במשך שעות במרכז חב"ד העולמי 770 שבניו יורק,? כשהוא מדבר בשטף דברי תורה וחסידות עמוקים, בלי דפים כתובים ומסוכמים מראש.?

האם השכל האנושי יכול לקלוט את המהפכה שחולל הרבי בכל העולם, על הצלת העם היהודי מהתבוללות, והנחלת מצוות התורה לכל חלקי העם, והנחלת שבע מצוות בני נח לגויים, ע"י שליחי הרבי המסורים?

אחד מהרבנים המפורסמים מהזרם הליטאי, החל לדבר על כך *שהגאולה בפתח*.

מי היה מאמין ?

שגם הוא הפנים את השיחות והנבואה של הרבי שניבא , שבדור הזה משיח בא, וצריך לעשות עוד מצוה כדי לזרז את בואו.

רעיונות חסידות חב'"ד מתפשטים בעולם, בכל החוגים, ועימם גם הוספה בפועל של החינוך של הרבי.

לימוד התניא קדישא הפך נפוץ בכל החוגים. נתינת כמה פרוטות לצדקה כל יום בבוקר, ע"י כל אחד מבני המישפחה, כולל ילדים קטנים.

אמירת הפרק האישי בתהילים לפי הגיל המתאים, הופך יותר ויותר לנחלת הכלל.

בנות קטנות מדליקות נר שבת בברכה, כחמש דקות לפני האם. – בהשפעת הרבי זה מתפשט ברחבי העולם, בכל החוגים.

דברי הרבי במילחמת המיפרץ: "ארץ ישראל היא המקום הבטוח ביותר בעולם". משפטי החיזוק מהרבי מהדהדים באוזננו, כאילו נאמרו עכשיו. הם הנוסכים בנו כח, ורגיעת הנפש, ביטחון ואמונה לעמוד בכל הניסיונות כולל ההתקפות עלינו במלחמת שאגת הארי.

הבקשה מהקדוש ברוך הוא והציפיה להתגלות מלך המשיח בגאולה האמיתית והשלמה, הפך לנושא המדובר בהא הידיעה הן בארצנו הקדושה והן בעולם.

כולנו בציפיה דרוכה בזמנים נישגבים שכאלו, ומתוך הודיה על הניסים שהשם מרעיף עלינו,

מחכים לשמוע קול שופר המכריז על התגלות מלך המשיח בגאולה האמיתית והשלמה.

אנו נמצאים בחודש ניסן, בשעת רצון מיוחדת במינה. "בניסן נגאלו אבותינו, ובניסן עתידין להיגאל". נחטוף עוד מיצוה ועוד נתינת צדקה. נעסוק כולנו במבצעי הקודש שהרבי ביקש מאתנו, ובמרץ , עוד יותר מהרגילות שלנו עד עתה. כדי לזכות ולהכריע את הכף לטובת עם ישראל, ולזכות סוף סוף להתגלות הרבי, בירושלים עיר הקודש, מיד עכשיו. אמן.

טמה חורושוכין

עולם המושגים של התינוק מתפתח לאט. נראה שהוא מבין מעט כל כך.

אז מה, בגיל ינקות הוא כמו עציץ, להבדיל? רק נאכיל, נשקה, נפתח חלון שהשמש תשזף אותו ושיקבל אוויר צח, ונדאג שישן (וכמה שיותר – טוב יותר)?

האם יש לנו אחריות חינוכית כלפיו בשלב הזה? האם משהו מהותי קורה שם? יש בכלל טעם להשקיע?

לכאורה הכול דומה, אבל רק לכאורה. בתינוק "הלא מבין כלום" הזה יש סוג של "תוסף" – נשמה יהודית, גנום יהודי שיש לו כל מיני תופעות לוואי, שעם הזמן יבואו לידי ביטוי: התמסרות מוחלטת, רדיפת אמת וצדק, אינטליגנציה רגשית גבוהה, חיבור אל האין־סופי והרוחני, עזות ואומץ משולבים עם אחריות ורחמנות.

כוחות הנשמה, המתגלים ביכולות השכליות, ומאפשרים שימוש מושכל בתכונות המולדות של האדם, כמעט אינם באים לידי ביטוי בגיל הזה. עם הגדילה באה הנשמה בהדרגה לידי ביטוי דרך הגוף, עד גיל 13, שאז זהו סוף וגמר כניסת הנפש האלוקית באדם.

ה"תוסף" הזה הוא שעורר כל כך הרבה שנאה, רדיפות וקינאה, ולהבדיל, הערצה, בכל עמי העולם. בעבור המן וחבר מרעיו שבכל דור ודור, התינוקות היהודיים היו חשובים דיים כדי לרדוף אותם, ולהשמיד, להרוג ולאבד. ואם אויבינו הכירו בעוצמה הטמונה בתינוק יהודי זעיר, גם אם אינו מבין דבר, על אחת כמה וכמה שעלינו להכיר בחשיבות החינוכית העצומה הטמונה בהווה הבראשיתי שלו.

אבל אם אינו מבין דבר, איך אפשר לחנך אותו?

שאלה זו נובעת מן ההנחה השגויה שחינוך הוא תהליך שכלי בלבד. לפי גישה זו, כל עוד פונקציות כמו השוואה, אבחנה, פיענוח מידע ומעבר מרעיון לדיבור עדיין אינן מפותחות – אין מקום לפעולה חינוכית משמעותית. והמסקנה המתבקשת היא שבשלב הזה מתייחסים אל הפעוט קצת כמו אל עציץ… נמתין שהוא יגדל.

כמובן זו טעות עמוקה בהבנת מהותו של החינוך. עניין החינוך הוא לקשר את היהודי עם אלוקיו בקשר כולל־כול ובל יינתק, כך שכל חייו יביא לפועל את התפקיד הספציפי שייעד לו ה' – שליחות חייו – בנאמנות. תפקיד ההורים הוא לאפשר זאת. שלב הינקות הוא ההכנה לחינוך.

הקשר של יהודי עם ה' הוא, קודם כול, קשר של ברית, קשר שעומד מעל ההבנה, מעל הפונקציות השכליות, ובלשון רבותינו נשיאינו – למעלה מטעם ודעת. הברית הזו היא הרובד הראשוני ביחסים בין ה' ליהודי, וזה כל מה שיש לתינוק הזה. החינוך בשלב זה מכוון לחזק, להעמיק ולחקוק את הקשר המהותי הזה בכל רבדי הנפש, גם אלו שטרם נתגלו, עד לחקיקה בגוף עצמו – ברית המילה.

לכן ילד יהודי נימול כשהוא בן שמונה ימים ולא בהגיעו לבשלות. דווקא כשהוא בן שמונה ימים, ללא בחירה והבנה, זה הזמן המתאים להתחיל לממש את הברית שלו עם אלוקיו – ברית עולם, שאינה תלויה בדבר, מעל לטעם ודעת ומעל לכל בחירה.

לחזק את הברית

איך מחזקים את העל־מודע, את הנשמה?

הוראות רבות ניתנו לנו בתורה שבכתב ושבעל פה. ברית המילה היא הראשונה והחשובה שבהן. אבל יש עוד הוראות רבות שנועדו לחזק את המקום הזה בנפש:

משתדלים להשמיע לאוזני התינוק רק דברים טהורים וטובים (ניגוני חב"ד, שיעורי תורה, כשם שעשתה אימו של רבי יהושע בן חנניה – והועיל לו), לדבר אליו ברוך ובמתינות, ולהקפיד שהדיבור יהיה נקי ועדין; נוהגים לשלם בעבור הרך הנולד לישיבה שמן הסתם ילמד בה, כסגולה לשמירה ולאריכות ימים בתורה ותפילה; להעמיד לנגד עיניו את תמונות רבותינו נשיאינו; ליטול לו ידיים בבוקר מגיל רך מאוד; כבר אחר לידתו לומר איתו "שמע ישראל" בכל יום; להביאו לנשק את המזוזה ואת שאר חפצי הקודש; להביאו אל צדיקים ועוד.

ובצד ההימנעות: שומרים על טהרת הראייה והשמיעה ועל כשרות המזון; לא נותנים לילד לשחק בדמויות של חיות טמאות או בצעצועים ובמשחקים שיש בהם חריגה מערכים כמו צניעות או דרך ארץ.

כל הפעולות האלה מחזקות את התודעה הכללית של הילד ואת הדרך שבה הוא רואה את העולם ואת עצמו. נוסף לכך שהן פעולות סגוליות (שמעצימות את הכוח של קיום המצוות עצמן), הן מעודדות מידות טובות, התקשרות לרביים וטהרה וקדושה.

במה מחזקות הפעולות האלה את ההתקשרות עם ה'?

יש חשיבות רבה לאופן שבו האדם רואה את עצמו – כלומר, לקטגוריה שהוא משייך את עצמו אליה. אדם, גם ילד צעיר, יפעל לעיתים קרובות בדרך המתאימה לאופן שבו הוא מגדיר את עצמו. אם הוא רואה בעצמו אדם טוב ביסודו, אדם שיש לו יחס חם עם ה', הוא ירגיש שקיום המצוות הוא הדבר הטוב לו ביותר. ואז, גם אם ייכשל במשהו, התגובה שלו תהיה: 'הפעולה הזו איננה מתאימה לי, היא רק סטייה קטנה וחד־פעמית. אתקן אותה מייד, ואשוב לדרך שלי, דרך ה". מובן שכל השיח הזה איננו מודע. ומאחר שהחלק הזה, הלא מודע, מתחיל להתפתח כבר בגיל הינקות, כבר אז חשוב שההורים ישקיעו בעיצובו.

אבא, אימא, ובורא העולם

בואו נחשוב רגע, מה הרוויחו ההורים מן העובדה שנולדו להם ילדים? חוסר שינה בלילות, הוצאות על מזון, על ביגוד, על הנעלה ועל ציוד נלווה, דאגות בענייני בריאות, ריצות לרופאים ולמעקבים רפואיים, דאגות חינוך, חילוקי דעות ביניהם בנוגע לגידול הילדים, כאבי גב ורגליים ועוד כהנה רווחים. גידול ילדים הוא מסוג הדברים שמצריכים השקעה גדולה של צער גידול, לפני שזוכים לראות פירות לעמל ולרוות נחת.

חסידים נוהגים לומר שבכל ענייני הקליפות, החל מקליפת נוגה, אנחת ההנאה קודמת לאנחת הקושי והמאמץ, אבל בענייני טוב וקדושה – המאמץ והקושי קודמים להנאה ולסיפוק. זו הראיה החזקה ביותר לכך שגידול ילדים בא מצד הקדושה…

אז מה מחזיק את ההורים בתפקיד?

האהבה הגדולה שנולדת בליבם מייד עם הולדת הילד, אהבה שאינה תלויה בדבר: גם אם נולד חולה, נכה או עם בעיה התפתחותית. הקשר ההורי, שאינו תלוי בדבר, נוגע בחלקים הלא מודעים שבנפש הילד, ונותן לו עוצמה לעמוד באתגרי החיים, כשיצוצו. כשתינוק חווה אהבה, רוך וחום אנושי, הוא לומד שהעולם בטוח, והאנשים שבו נאמנים ומאירי פנים. כשיגדל וילמד על קיומו של ה' בעולם, הנפש כבר תהיה בשלה ליחס חם ואוהב עם מי שהוא הסמכות הרשמית וההורה של העולם כולו בכבודו ובעצמו – ה' יתברך.

לכן, בפעם הבאה שאנחנו, ההורים, ניגש לילד הזעיר שלנו, נזכור עד כמה חשובים הפרטים הקטנים לשמירה על חינוך טהור בגיל הזה, ועד כמה חשובה האהבה הבלתי מוגבלת שלנו אל האוצר שהופקד בידינו.

באדיבות מגזין עטרת חיה

21-03-2026-22-26-25-א ניסן

21-03-2026-22-29-07-ב ניסן

21-03-2026-22-26-28-ג ניסן

אימא שלי הטובה, אני על האוטובוס, בדרך הביתה. התפילין בתא האחסון למעלה, המזוודה הגדולה, מלאה בכביסה משומשת, נחה לה בתא המטען. יש לי עוד שעה של נסיעה לפחות, ואני מנצל את הזמן כדי לכתוב לך.

אין לך מושג כמה אני שמח ומתרגש לחזור הביתה. אני יודע שכלפי חוץ זה לא תמיד נראה, אבל רק אחרי שעזבתי את הבית בשיעור א' של ישיבה קטנה, הבנתי פתאום עד כמה אני קשור אליו ומתגעגע.

כשאני חושב על הרגע שבו אפתח את הדלת, את תמהרי אליי בפנים מאירות, שולם יטפס עליי בהתלהבות, מושקי תהפוך את המזוודה שלי לסוס, ושניאור ייצמד אליי במשך חצי שעה לפחות, עד שיסיים לדווח לי על כל משחקי הכדור, אוספי המדבקות לאלבום והמריבות שלו בחודש האחרון, אני מתחיל לחייך לעצמי, שמח שהאוטובוס חשוך…

למה אני כותב לך את המכתב הזה?

קודם כול, מגיע לך לדעת כמה הבית חשוב לי, גם אם אני לא תמיד מצליח לבטא את זה, ואולי לפעמים זה אפילו נראה אחרת,

וגם…

אני חייב לשתף אותך בכמה חששות שממלאים את ליבי כשאני נזכר ב'בין הזמנים' הקודם. ואני מתכוון לפסח או לקיץ, כי בתשרי אני אצל הרבי, ברוך ה'.

אולי תוכלי לעזור לי?

שמיים וארץ

בישיבה החיים שלי מסתובבים סביב תפילה טובה, סדר חסידות, "מבצעים", חברותות והתוועדויות. מהבוקר ועד מאוחר בלילה יש לי סדר יום עמוס וחסידי, ברוך ה'. זה עמוס ואינטנסיבי, ואני שמח להגיע הביתה ולהרפות קצת. אבל ההבדל הזה, בין הבית לישיבה, קצת מבלבל.

אני מרגיש לפעמים כאילו אני נוחת מהרוחניות שברוחניות אל הגשמיות שבגשמיות. אחרי רגעי ההתרגשות הראשונים, אני מייד נכנס אל הקלחת. לשפשף, לסחוב קניות, להוריד זבל, לרוץ למכולת בפעם המיליון, ולנסות להתארגן לארוחה מאולתרת במרפסת…

לא רק שאני לא לומד כל היום ומסיים בהתוועדות, אפילו את החת"ת אני בקושי מצליח לסיים. בקושי מתעורר, רץ לתפילה במניין בעלי בתים ישנוני, מתגייס עוד בדרך חזרה הביתה להשלים משימות ולהביא דברים מפה ומשם.

אני יודע שאת, מצידך, תפני לי אפילו את כל היום ללימוד ותוותרי על כל העזרה שלי, באמת! (טוב, חוץ משש שקיות זבל שיחכו לי עד שאגיע בערב…) הלימוד שלי חשוב לך, ואת משדרת את זה כל השנה בכל דרך. אבל אני עצמי לא כל כך מצליח להיכנס לתיבת נח ולפנות את עצמי ללימוד. זה אחרת כשאין משגיח וסדר יום ישיבתי… אני שוקע לתוך ספר חדש שמסתובב בבית ואני לא קראתי, יורד עם שניאור קצת לשחק כדור למטה, במסווה של כיבוד הורים כמובן. זה עוזר לך, נכון?…

ואז, בלילה, אני מתיישב לומר קריאת שמע שעל המיטה, ומרגיש כל כך…

את מבינה, נכון?

מחפש מקום

עוד דבר שקצת מציק לי: אני מגיע הביתה ומרגיש כמו אורח. גם במובן הטוב של המילה, כולם מתלהבים שהגעתי, ואת מכינה לי משהו שאני אוהב, ולא מבקשים ממני לעזור ולהושיט יד כמעט חצי שעה, אבל בעיקר במובן הפחות נחמד של אורח.

כאילו הימים שלא הייתי ניתקו אותי, ואני כבר לא ממש חלק מהבית.

חצי מהדברים שמדברים עליהם בבית בסערה אני לא מבין, וכבר נמאס לי לשאול "מה? מה זה? על מה הוויכוח?" אז אני פשוט מקשיב לדיונים הסוערים ומנסה להבין על מה מדובר ומי נגד מי.

בערב אני רק רוצה להניח את הראש, ואני מגלה שבזמן שלא הייתי, המיטה שלי הפכה להיות המיטה של שניאור. תמיד יש הסבר, הגיוני בדרך כלל. "זה קרוב יותר לממ"ד" או "ככה אני לא צריכה לספר סיפור חסידי לפני השינה פעמיים"… אבל זה לא כיף.

כאילו זה לא ממש הבית שלי, רק פינו לי מיטה ומקווים מאוד ש"ארגיש בבית…"

אני מחפש סיכום של שיחה משנה שעברה, ומגלה שמושקי התחילה לאחסן את המחברות שלה במגירה שלי. את הסוודרים שלי העבירו למדף גבוה יותר, כי ככה יש יותר מקום לבגדי החורף של הקטנים. והשמיכה? איזו שמיכה הייתה שלך? זה משנה בכלל? קח מהמדף למעלה איזו שמיכה שתבחר, מאמי…

בישיבה יש לי מקום. מיטה שלי, מקום לימוד וארונית, וכמה מדפים בארון. דווקא שם לא הבית שלי, ובבית שלי אני צריך לחפש לעצמי מקום.

שנת חורף

אני מגיע עייף, אימא.

זמן חורף בישיבה הוא ארוך ותובעני, וגם אם אין התוועדויות (ומתי אין?), עדיין יום הלימודים נמשך עד השעות המאוחרות. גם יום שישי, שנחשב יום התרעננות בישיבות אחרות, אצלנו מלא ב"מבצעים", ברוך ה', עד הרגע האחרון. ובשבת משתדלים להתפלל באריכות, וללכת לבתי כנסת באזור כדי לחזור שיחה.

אני מגיע עייף וישן המון. לפעמים נראה לי כאילו התאווה היחידה שלי היא ללכת לישון בלי לכוון שעון מעורר…

אני מרגיש שאת סופרת לי שעות שינה, ומתחילה לחשוש להרעלת שינה. את תוהה כמה בחור אחד יכול לישון, ואיך הוא מסוגל להירדם שוב בצוהריים אם קם רק בשעה… לא משנה.

אני חושב שאחרי שלושת הימים הראשונים, שבהם אני באמת משלים שעות שינה, העייפות שלי בעצם נובעת מבלבול. זו הדרך של הגוף שלי לומר: אין לי סדר יום שאני רגיל אליו, ואני לא ממש יודע איך להגיב. זה דורש ממני מאמץ מנטלי רב כל כך שאני כבר מעדיף לחזור לישון.

אז השינה שלי הפכה לבדיחה של המבוגרים, וזה בסדר. בטח קשה לך להאמין שבישיבה אני מתייצב לסדר חסידות בזמן. אבל ככה זה, בית הוא בית וישיבה היא ישיבה. שני דברים שונים לגמרי, שני בחורים שונים לגמרי.

ואת חיכית כל כך שאחזור ואעזור ואתייצב מייד לכל הדברים שעושה בחור חזק וצעיר. סחיבות, שפשופים, ריצות…

בשמחה, אימא. תכנני את הניקיונות שלך כך שאת הדברים הקשים עושים אחרי הצוהריים ובערב. אז אני בשיא המרץ, כשאת כבר גמורה לגמרי…

המתיקות האמיתית

ובתוך כל זה יש גם אחים קטנים. אני רואה איך הם מסתכלים עליי בעיניים נוצצות כשאני נכנס הביתה, מחכים שאשחק איתם או שאספר להם משהו מהישיבה. אני יודע שאני הדמות שהם נושאים אליה עיניים, וזה מחמם את הלב, אבל זה גם אחריות כבדה כשאני בעצמי עייף כל כך. לפעמים קשה לי למצוא את הכוחות להיות האח הגדול, החייכן והכיפי שהם מצפים לו, בדיוק כשאני רק רוצה להניח את הראש ולשכוח לרגע מכל המחויבויות. אימא, בבקשה תעזרי לי לזכור שהחיוך שלי אליהם הוא השיעור הגדול ביותר שאני יכול לתת להם השנה.

אימא, בבקשה תעזרי לי למצוא את האיזון. תסתכלי עליי בעין טובה גם כשאני זקוק לשעה של שקט עם החת"ת שלי או למנוחה בתוך הבלגן. המילה הטובה שלך וההבנה שגם אני עובר תהליך של "נחיתה" מהישיבה, הן שייתנו לי את הכוח להביא את האור של "תומכי תמימים" אל תוך הבית שלנו.

ואני מצטער אם נשמע שאני מתלונן.

בבקשה, תקראי את התחלת המכתב ותזכרי כמה אני שמח לחזור הביתה וכמה אתם חשובים לי…

במחשבה שנייה, לא נראה לי שאני אתן לך את המכתב הזה בכלל, אבל הוא עזר לי מאוד לסדר לעצמי את הראש, ולהבין מה מלחיץ אותי כשאני חושב על "בין הזמנים" שחיכיתי לו כל כך.

אוהב ומתגעגע ברמות שאין לי מילים אפילו לכתוב, בטח לא להגיד…

ממני, מענדי.

נ"ב: כמעט שכחתי לשאול! זה יהיה בסדר אם אני אמצא עבודה ב"סופר" או משהו כזה? אין לי אפילו דולר אחד לנסיעה לרבי, ועכשיו זה הזמן לסגור את הכרטיסים הזולים, אימא!

באדיבות מגזין עטרת חיה