כמות: כ15 קציצות

אופן ההכנה וחומרים:
לגרד דק:
1 בצל
1 גזר
1 תפוח אדמה
1 קישוא – ולסחוט את המים מכל הירקות המגורדים.
מוסיפים חב קטנה של טונה סחוטה משמן או ממים.
תבלינים לפי הטעם: מלח, פלפל שחור, פפריקה ומלח.
2 כפות פירורי לחם
3 ביצים – ומערבבים הכל יחד.
מטגנים במחבת עם שמן חם עד שמשחים משני הצדדים. ניתן גם לאפות בתנור על חום 200 מעלות, למרוח על נייר האפיה שמן – להניח את הקציצות ולאפות כ15-20 דקות. להפוך את הקציצות לצידן השני ולאפות עוד כ5 דקות, לשים לב לא לאפות מידי הרבה, שלא יתייבשו.

ניתן להוסיף רוטב: עגבניה מגורדת, קוביות גמבה, 3-4 שום שלם, מלח, פלפל שחור, פפריקה כורכום, (מעט כוסברה קצוצה) וכוס מים – לבשל בסיר ולאדות עד שמתקבל רוטב סמיך.

"ירושלמית שכמוני…" פותחת מימי בחיוך. "אחרי החתונה גרנו ב… מה זה משנה בעצם? בעיר שהיא לא ירושלים ולא שושן. תענית אסתר התקרבה לסיומה ואני, ככלה צעירה ונרגשת, הכנתי ארוחה קלה אבל מושקעת לסיום הצום.

'את באה למגילה?' זרז אותי בעדינות הבעל החדש.

'מה מגילה? לא שברנו את הצום עדיין!' הייתי המומה.

'נכון,' הסביר בעדינות, מתופף על הידית של הדלת. 'לא שוברים את הצום לפני המגילה. אבל אם את ממש חלשה אפשר להכין מהר קפה!' הביט בשעון.

לא הייתי ממש חלשה, סתם מבולבלת. רגילה שבירושלים, עד המגילה, כבר אף אחד לא זוכר שהיה אי פעם צום… זו היתה הפעם הראשונה שקלטתי ש'פורים דפרזות' זה לא רק תאריך אחר זה משהו שונה לגמרי".

שאלתי כמה ירושלמיות, בהווה ובעבר, על 'פורים דמוקפין'. הפורים הירושלמי שמגיע סוף־סוף כשרוב עם ישראל, שתוי למחצה, לשליש או לרביע, מתחיל כבר להתאושש מהפורים שלו…

על השאלה מה עדיף? היתה התשובה חד־משמעית: ברור שפורים בט"ו אדר! טוב, ירושלמיות, מה ציפיתן…

מימי, ירושלמית שעברה ללא משנה איפה, עדיין תפוסה כולה על תענית אסתר: "איך אפשר להיכנס לפורים מתוך צום? איך? זה לא מסתדר לי גם אחרי כל כך הרבה שנים. לא משנה שעם הרחבת המשפחה, ב"ה, כבר כמעט לא יוצא לי לצום את תענית אסתר, ועדיין, לחשוב על הגברים שבאים לשמוע מגילה, לשמוח, להודות על הנס ולמחות את עמלק, והכל מתוך צום.

"וזה לא רק הצום, כל חג צריך ערב חג. בירושלים יש יום תחפושות, ויש תענית אסתר, ואז יש יום אחד חגיגי ושמח בו אפשר להתכונן לפורים כמו שצריך, למשתה ולמשלוחי המנות, אחר כך מגיע היום הגדול עצמו אותו אפשר לקבל בנחת. אבל כשהצום עוד בקושי יוצא וכבר פורים נכנס, זה לחוץ נורא! לי על כל פנים… בטח נשים שנולדו לתוך זה רואות את זה אחרת".

חדווה מדברת על המשפחתיות: "כירושלמים, יש לנו את הזכות להיות אלו שחוגגים אחרי כולם. למה זו זכות? כי כל האחים והאחיות משני הצדדים מסיימים את הפורים שלהם יום קודם, לא משנה באיזו שעה ובאיזה מצב… יום אחר כך הם קמים מאוחר, מסדרים ומארגנים, ואז אומר להם המצפון שלהם: 'בירושלים יש הזדמנות לשאוב עוד קצת שמחה של פורים, ואנחנו ככה נמשיך כאילו הכל כרגיל?' כל אחד בשלב אחר תופס את האוטו ובא, יודע שמחכה לו בית מסודר כשהוא יחזור…

"ההרכב משתנה. לפעמים רק האח, לפעמים גם בן הזוג, לפעמים כל המשפחה. וככה כולם איכשהו, אף פעם בלי הודעה מוקדמת, מצטופפים בסוף אצלנו במשתה. היו כמה פעמים שחשבנו להעביר את זה ל'פורים פרזות', להיפגש אצל אחד האחים וגם אנחנו הירושלמים נבוא, אך זה לא הולך. להם זה פורים ולכל אחד יש מחויבות למקום שלו, אצלנו זה ערב חג, למי יש זמן לנסוע עם כל ההכנות? ככה כל שנה הופך הבית שלנו להיות מוקד עלייה לרגל. אלו רגעים משפחתיים, ספונטניים והכי אהובים מכל השנה".

שלומית מדברת בכובע של שליחה:

"פורים חל בכל הארץ, בעצם בכל העולם, באותו יום. יום אחד. כל הפעילות, כל ה'מבצעים', כל ההתארגנות מתנקזת ליום מסוים, בדיוק כמו שהמן הרשע תכנן… בחנוכה או בסוכות, יש עוד פריסה כלשהי של ימים. אם שליח אחד תכנן הדלקה מרכזית בנר ראשון, השליח השני בנר חמישי והשלישי במוצאי שבת. כשמנסים להשיג הצגה למסיבת חנוכה, יש למפעיל כמה אופציות להציע. הטנקים, למשל, יכולים להיות כל ערב בשיירת אור באזור אחר בארץ ישראל. כך גם בסוכות. יש טווח של כמה לילות לארגן בהם 'שמחת בית השואבה', תשאלו תקליטנים, הם חוגגים מערב לערב כל החג.

"בפורים כל הבחורים ל'מבצעים' תפוסים, 'מבצע מגילה' הוא באותו לילה בכל מקום. שליח צריך עוד כמה מגילות כשרות? כולם ישמחו לתת לו, בעקרון, אבל בדיוק בלילה הזה הם צריכים בעצמם את המגילה, כמה לא מפתיע…

"מי יוצאת דופן? ירושלים! כששליח בירושלים מתארגן ל'מבצע פורים', יש לו ברוך ה' הרבה בחורים שישמחו לעשות עוד קצת 'מבצע פורים', אפילו שאצלם כבר נגמר… שלוחים מכל הסביבה ישאילו לו בשמחה את מגילותיהם, הם כבר לא זקוקים להן עד שנה הבאה. אז צריך שהחבר'ה יישארו לישון בירושלים וגם יאכלו בה משתה כדי שיוכלו להוציא ידי חובה בקריאתם? זו כבר בעיה קטנה יחסית".

אז מה, הכל יותר טוב ב'פורים דמוקפין'? יש זמן להתארגן, לא מגיעים מתוך צום, קל להשיג בחורים ומגילות וכל המשפחה חוגגת אצלכם?

מימי נאנחת, "אצלנו אין 'אסרו חג'… בכל הארץ יש יום אחד בו אפשר להתאושש בנחת מהיום המעייף והמאסיבי הזה, פורים. לנוח, להעביר את היין, לשטוף את הבית ולארגן את ערמות הממתקים. אולי אפילו להספיק לכבס את התחפושות ולארוז למעלה, לחרוצות שבינינו. אבל הירושלמים… זה לא משנה אם המשתה נמשך גם עד חצות לילה, ושיכור אחד עוד ישן אצלך על הספה והכיור עולה על גדותיו מהכלים, כל הבית מלא צלופנים ועטיפות והרצפה דביקה – בשמונה בבוקר שלמחרת צריך להתייצב לעבודה!"

שולמית: "זה באמת לא קל. בגלל החזרה הזו לעבודה מיד בבוקר למחרת אני מרגישה לפעמים כאילו אני לא מצליחה לסיים באמת עם ה'בלגן' של פורים עד הניקיון של פסח… התחפושות עוד בקושי מכובסות, מחכות בערמות של כביסה לקיפול, ושבת כבר מגיעה וניסן"…

חדווה: "אני לא יודעת על מה אתן מדברות. זה שאין לפורים 'איסרו חג' אצלנו במוקפין, זו אחת המעלות שלו! הילדים חזרו מוקדם ביום התחפושות, מלוכלכים, מלאי אנרגיות עם רמות סוכר גבוהות בדם. זה המשיך לתענית אסתר וטעימות מכל ממתק או עוגה שיש בבית. המשיך ב'פורים פרזות', ערב פורים אצלנו והגיע לשיא בפורים עצמו. הם הפוכים ומבולבלים וכל מה שהם צריכים עכשיו זה לחזור למסגרת נורמלית, ודחוף! באמת נראה לכם שאחרי הבלגן' הזה צריך עוד יום חופשה?! לחזור ללימודים מיד יום אחרי פורים זה הפתרון המושלם וזו עוד אחת המעלות של פורים ירושלמי. טוב, אולי בכלל לא מדובר בויכוח אלא בעובדות. אתן עובדות, לא? כי אני פשוט בבית, חייבת יום של שקט להתארגן"…

חוויה ארוכה ומשולשת

'פורים משולש' הוא אורח מיוחד לירושלמים, המגיע לביקור פעם בכמה שנים. הביקור האחרון שלו היה לפני שנתיים, והבא יהיה בעזרת ה' בעוד שנתיים, בשנת תשפ"ה.

מהו פורים משולש?

לפי הלוח העברי, י"ד באדר לא יחול לעולם בשבת, אולם ט"ו באדר בהחלט יכול לחול בשבת ואז מנהגי ומצוות הפורים בירושלים מתפרסים על פני שלושה ימים:

ביום שישי, פורים בכל הארץ, קוראים גם בירושלים את המגילה ונותנים 'מתנות לאביונים'.

בשבת, קוראים בתורה את הקריאה המיוחדת לפורים "ויבוא עמלק" ואומרים "על הניסים" בתפילות ובברכת המזון, ואילו ביום ראשון מקיימים את המשתה ונותנים משלוחי מנות.

זו בהחלט חוויה ארוכה ונדירה שרק ירושלמים או אורחיהם המיוחדים זוכים לחוות אותה.

שולמית: "יש משהו יפה ב'פורים משולש'. החלוקה הזו לשלושה ימים נותנת לנו שהות להתמקד כל פעם במצווה אחרת. בפורים רגיל, תמיד מרגישים שלא מספיקים הכל. לארגן עוד קריאת מגילה או למהר כבר למשתה שמוזמנים אליו המון משתתפים? ככה הקב"ה מסדר לנו יום אחד להשקיע רק במקרא מגילה ויום אחר במשתה.

"גם כל הנושא של משלוחי המנות מקבל יותר זמן ומקום. לפני שנתיים הצלחנו אפילו להיכנס בנחת אל אנשים בקהילה לתת משלוח מנות ולשבת בנחת לדבר. מתי בכלל מגיעים לזה בפורים רגיל? החיסרון היחיד שיש בזה הוא בכך שקוראים את המגילה באותו תאריך כמו כל עם ישראל… ואז אנחנו בבעיה עם הבחורים והמגילות הלא-פנויים…"

חדווה נאנחת: "לי זה ארוך מידי… ועוד שבת באמצע. מגילה בחמישי בלילה, מגילה בשישי. אחר כך להכין שבת, ובמוצאי שבת להתחיל עם הכנת משלוחי המנות, ואז המשתה בראשון לתוך הלילה… מה שאני כן אוהבת ב'פורים משולש', זה ההצטרפות של כל המשפחה למשתה. אחרי שבת שלמה אין אפילו את התירוץ של עייפות. כולם מתייצבים!"

באדיבות מגזין עטרת חיה

האמת? מה אנחנו כבר רוצות מהילדים?

קצת נחת רוח.

שיגדלו חסידיים, שיתנהגו באחדות, שיהיו חיילים מסורים של הרבי מה"מ, שתהיה להם קבלת עול, שיתנהגו בדרך ארץ, שיביאו תעודה טובה, ש…

שנראה מהם נחת!

תגידי, הילדים שלך תמיד מזדהים עם הציפיות הללו?

ובכן… מסתבר שלא תמיד.

האם הם מצליחים לממש את הציפיות שלך?

שוב – כנראה שלא תמיד…

האם ניסית פעם לברר עם הילדים שלך את העמדה שלהם לגבי הציפיות שלך?

כי למשל בגיל ההתבגרות יש להם יותר צורך 'לממש את עצמם' מאשר לממש את החלומות שלנו שלא תמיד נראים להם ריאליים בכלל.

ואולי באמת לפעמים אני חולמת על משהו שלי כיף לדמיין אותו, אבל הוא לא לגמרי מותאם לילד הספציפי הזה בשלב הזה של חייו? אולי אני צריכה להנמיך ציפיות בתחומים מסוימים ולראות את מה שכן יש חיובי בילד – גם אם זה בתחומים אחרים, שלא עליהם חלמתי?

ועוד שאלה אחרונה: האם אני זוכרת תמיד להעריך ולציין באזני ילדיי את הנחת שכן יש לי מהם ב"ה (ובהחלט יש!)?

מספיקה מסירת הנפש

אולי ניתן לומר בהשאלה ובדרך אפשר שמהשיחה של הרבי מה"מ ב"דבר מלכות" השבועי עולה שלפעמים צריך לוותר על "עוד קצת נחת" בתחום אחד, ולעבור להעריך ולרוות נחת ממה שהיה עד היום וכבר יש, כי אין טעם "למתוח מדי את המיתרים" (כמו הביטוי שמופיע לא פעם במכתבי הרבי):

"גם אם רצונו של הקב"ה ב'נחת רוח' ממסירת נפש – הרי נוסף לכך שכבר יצאו ידי חובת מסירות נפש במשך כל הדורות שלפני זה, מספיקה מסירת הנפש של בני ישראל בכך שנמצאים עוד רגע אחד בגלות!

בני ישראל נמצאים כבר בגלות יותר מאלף ותשע מאות שנה ומשיח צדקנו עדיין לא בא!… כבר סיימו כל ענייני העבודה דזמן הגלות, וכבר נעשו כל הפעולות בכל האופנים האפשריים (כולל ובמיוחד על ידי השמחה בחודש אדר…), ולא יודעים מה ניתן לעשות עוד, ואף על פי כן, עובר עוד שבוע, עוד יום ועוד רגע, ועדיין לא באה הגאולה האמיתית והשלימה בפועל ממש!"

אז מה? שנכנס לדכדוך?

חלילה!

הבאת הגאולה (הפרטית והכללית) אפשרית רק על ידי שמחה (כבר ניסית את זה? לעזור לילדך לעבור אתגרים ו"לעמוד בציפיות" בעזרת השמחה? שמחה שלך ושמחה שלו!),

והלא השמחה היא זו שמזרימה לנו חיות בהמשך העבודה ברגעים האחרונים הללו של הגלות, נותנת כוח להמשיך לעמוד באתגרים (שוב, תחשבי על התחושות של הילד שלך כשהוא מקבל פידבקים חיוביים מתוך שמחה והתלהבות על כל הישג, ואמונה שהנה הוא צולח את האתגר!) ובכלל משנה את המבט והיכולת.

איך אומר הרבי בהוראה לפועל?

"להוסיף ביתר שאת וביתר עוז, ובתגבורת החיות, בכל מעשינו ועבודתנו בלימוד התורה וקיום המצוות, כולל ובמיוחד בהפצת התורה והיהדות והפצת המעיינות חוצה, כדי להביא בפועל ובגילוי את הגאולה האמיתית והשלימה על ידי משיח צדקנו".

מיד ממ"ש.

באדיבות מגזין עטרת חיה

פורים זו הזדמנות נהדרת לחשוב על המטרות שלך, לחדד אותן ולתכנן כיצד תוכל להתקדם בביצוע שלהן. זה הרגע שלך לקלף את המסכות ולפגוש את עצמך פנים אל פנים, במפגש אינטימי, כנה וצומח.

למה חשוב מיקוד
כשאנחנו כל הזמן בעשייה, קל להיקלע למציאות של חיי היומיום ולשכוח מה באמת חשוב לנו. לכן כל כך חשוב לקחת רגע, להתמקד ולבדוק מה עובד לך ומה חשוב לשנות, כדי שתהיה לך אפשרות להתקדם עם מצפן הערכים והחזון של חייך. כאשר אנחנו מאוזנים, אנחנו מסוגלים לראות בבירור מה הכי חשוב לנו ומה עלינו לעשות כדי להשיג את המטרות שלנו.

איך ליצור מיקוד
יצירת מיקוד בחייך מתחילה בלקחת קצת זמן לעצמך – גם אם זה רק 10-15 דקות בכל יום. במהלך הזמן הזה, כדאי לחשוב על המטרות והערכים שלך, לעשות מדיטציה או להתפלל, או פשוט לנשום כמה נשימות עמוקות. אולי ירגיש לך נכון לכתוב יומן על המחשבות והרגשות שלך במהלך תקופה זו.

כדי שזמן המיקוד יהיה כמה שיותר אפקטיבי עבורך, כדאי לשים לב לסביבה מתאימה שתאפשר לך להתרכז ולחשוב. סביבה אמנם נשמעת בעיקר כמו מקום לשבת או ללכת בו, אבל אני מתכוון גם לסביבה הדיגיטלית: טלפון, שעון, מחשב וכו’.

ממיקוד לאיזון
חשוב גם, במסגרת זמן המיקוד, לחשוב עלהאיזון שבין חיי העבודה, לבין חיי המשפחה ולבין החיים האישיים שלך. אדם שתמיד ממוקד בשביל העבודה, לעולם “לא יהיה לו זמן” לעצמו או לאהוביו. ואם לא יהיה לך זמן למיקוד בעבודה אישית ומשפחתית, אז לעולם לא תהיה לך את האפשרות להשיג את המטרות האישיות שלך.

למעשה, על ידי הקדשת זמן המיקוד כדי לסדר את המחשבות, הרגשות והמעשים שלנו, אנחנו יוצרים מרחב לשיקוף-עצמי וצמיחה מאוזנת. לכן, אני ממליץ להקדיש זמן, מדי שבוע, לבחון אתהמטרות שלך ולתכנן כיצד תוכל להשיג אותן.

זה הרגע שלך לקלף את המסכות ולפגוש את עצמך פנים אל פנים, במפגש אינטימי וכנה. חשוב לזכור: מיקוד הוא המפתח לאיזון.

מאת שמואל הראל המומחה לעסקים

תרשימים מורחבים ומפורטים: 06-03-2023-06-08-20-תקצירי פורים רב שנתי

שו"ת באתר סמס לרב: https://bit.ly/3EWSiB0

שיעורי וידאו מרתקים באתר מדיה הלכה: https://bit.ly/3KoKE2P

הספר המהודר 'הלכה למעשה – חנוכה ופורים': http://bit.ly/3DQbP5O

טבלת המשמחים

כשילדיי היו קטנים, הכנתי לכבוד חודש אדר טבלה משפחתית. בשורה העליונה של הטבלה היו שמות כל בני המשפחה וכן גם בטור הראשון. מתחת הטבלה כתב כל אחד מהילדים (או ביקש שיכתבו עבורו) לפחות משהו אחד שמשמח אותו. גם אנחנו ההורים כתבנו מה משמח אותנו (כן, ניחשתן נכון, היה שם גם סדר ופתקי נחת…).

במהלך השבוע, כל אחד סימן את מי הוא הצליח לשמח (השורה העליונה ביטאה את 'המשמח', והסימון היה בשורה של מי ששימחנו אותו).

בסוף שבוע נהננו להיזכר מה מסמן כל V, לצחוק ביחד (לא זוכרת אם עשינו מזה התוועדות או לא – אבל ודאי שזה אפשרי) ופתחנו טבלה חדשה.

לא תמיד זה היה קל וזורם; ליצר הרע יש הרבה מאד סיבות למנוע מאמא יהודיה לשמוח ולשמח, אבל מול עיניי הייתה הוראת הרבי מה"מ ב"דבר מלכות" של השבוע:

"להוסיף ולהרבות בשמחה עוד ועוד מיום ליום בחודש אדר החל מראש־חודש: בעצמו, בבני ביתו, בזולת ובסביבתו. לכל לראש על ידי לימוד התורה וקיום המצוות בהידור, וכן על ידי דברים המשמחים בפשטות".

מעניין לשים לב כי למרות שהרבי מה"מ מציין את לימוד התורה וקיום המצוות בתור הדרך המרכזית להיות בשמחה, עדיין יש את התוספת של דברים 'גשמיים' שמשמחים, כי אנחנו בכל אופן נשמה בתוך גוף בעולם הזה הגשמי.

שמחה עם משמעות

עם זאת, עבורנו, כאנשים בוגרים וחושבים, יש את האופציה להגיע לשמחה הרבה יותר משמעותית, שאמנם לא עולה אגורה, אבל בהחלט דורשת השקעה, וכך מסביר הרבי מה"מ:

"השמחה הכי גדולה שיכולה להיות אצל יהודי היא, בשעה שיודע שבכל מצב בו הוא נמצא – אפילו למטה מטה, בעולם שבחיצוניות נראה כהעלם והסתר על אלוקות, הוא קשור לקב"ה, שכן אפילו כפי שנמצא למטה נשמה בגוף, הוא 'בנו יחידו' של מלך מלכי המלכים הקב"ה".

אין לי ספק שאנחנו, כנשים וכחסידות חב"ד, מסוגלות בקלות יחסית להתבונן בנקודה הזו 'בכל מקום ומצב שאני נמצאת – אני קשורה לקב"ה, אני 'בת יחידה' אצלו! הוא אוהב אותי בכל מצב!' כיוון שכך, אפשר לנשום עמוק, ליישר כתפיים ולשחרר את השרירים, ושוב לנשום עמוק. אפשר לעצום עיניים ולהתחבר לתחושת השלמות הזו.

היו צדיקים שמחשבה כזו גרמה להם לצאת בריקוד, אצלי זה יותר האושר הפנימי.

עשירות למעשה

אבל בשיחה יש עוד הכוונות:

להשתדל להיות עשיר בפועל בכל העניינים – מתחיל מעשירות ברוחניות ועד גם עשירות בגשמיות (כדי שנוכל לקיים תורה ומצוות במנוחת הנפש ומנוחת הגוף).

ואם כבר יש לנו עשירות שגורמת מנוחת הנפש, אז לנצל את העשירות כדי לעשות מהבית הפרטי משכן לה', כולל גם על ידי נתינה לצדקה לבנות בית הכנסת ובית המדרש.

והדבר הכי משמח שיכול להיות:

להתכונן להשתתף בבניית בית המקדש השלישי על ידי נדבותיו – אנשים, נשים וטף,

מיד, ממש

באדיבות מגזין עטרת חיה

דרוש תורם

בני הזוג הרב שמואל ושושנה רבקין מוכרים בתור מקימי חברת שירותי הגברה, תאורה ובמה ארצית ידועה בשם "קול שר" (שר ראשית תיבות שמואל–שושנה רבקין). אגב, ר' שמואל רבקין הוא זה שזכה והעביר את השידורים מהתוועדויות הרבי מה"מ ב–770 לכפר חב"ד, כולל שידור מהכפר ל–770 ביו"ד שבט תש"ל במעמד הכנסת "ספר התורה של משיח".

גב' רבקין נענתה לפנייתנו ונאותה לשתף בסיפור התרומה המיוחד שלה ״בכדי שאם יהיה אדם אחד שהכתבה תגרום לו לתרום כליה והיה זה שכרי!״.

"יש לנו היסט(ו)ריה רצינית עם מחלת כליות" פותחת שושי. "חמי ז"ל התמודד שנים רבות עם מחלה כלייתית ובמשך שלוש־עשרה שנה עבר טיפולי דיאליזה קשים. אנו ליווינו אותו בכל השנים הללו, חווינו את הקושי להגיע שלוש פעמים בשבוע לבית רפואה, לשהות שם בכל פעם כחמש שעות, להיות מחובר למכונות ולשוב סחוט כוחות… אלו היו טיפולים קשים וחמי ז"ל נפטר בסופן.

כשבעלי שיחי' חלה, וראינו שכליותיו כבר אינן מתפקדות היטב, ניסינו לעשות הכל על מנת לעצור את המחלה, אך דבר לא הועיל והתחלנו לחשוב על השתלת כליה. ניסינו לבדוק תרומה מתורם זר ולצורך כך  יצרנו קשר עם ׳מתנת חיים׳ – ארגון התומך במשפחות התורמים והנתרמים, ארגון שהגיע להישגים שאין להם אח ורע בשום מדינה בעולם!

אולם, נוכחנו שיקח זמן רב לקבל כליה מתורם זר, שכן ישנה בירוקרטיה רבה ומייגעת כאשר לא מדובר בתרומה של קרוב משפחה".

תורמת!

על ההחלטה לתרום את כלייתה מספרת הגב' רבקין בפשטות כאילו מדובר בדבר המובן מאליו: "חששנו מאוד מדיאליזה, כי בשבילנו היא נחוותה כטראומתית אחרי מה שעברנו עם חמי. אז החלטתי ללכת לבדוק אם אני מתאימה לתרום לו כליה. ביצעתי את כל הבדיקות, והתוצאה הייתה התאמה מוחלטת!" זהו מקרה ייחודי בין אנשים שאין ביניהם כל קרבת דם מלבד היותם נשואים. "חששתי מאוד", מגלה שושי בחיוך, "אבל החשש מדיאליזות היה גדול יותר, וכאן לקחתי על עצמי להעניק לו את כלייתי, ובעצם להעניק לו חיים".

בתחילה בעלה סירב, הוא פחד עליה והעדיף תרומה מתורם זר. גם הילדים חששו מאוד על הוריהם, ורצו לשוחח עם אנשים שעברו מקרה דומה. הם פנו לעמותת 'מתנת חיים' וקיבלו מהם שמות של זוגות שתרמו זה לזה ואף נפגשו עם זוג כזה, נרגעו והבינו לקראת מה הם הולכים. הדבר היה חשוב כי הם היו צריכים תמיכה לקראת ההליך הניתוחי של הוריהם.

ללכת בזוג זו חוייה מכוננת. "החלטנו ללכת על זה" מתארת שושי, "והתחלנו את התהליך (שעדיין נמשך כדי לשמור על הכליה האחת שיש לנו:)). התהליך שלנו היה מאוד מיוחד, מכיוון שכשאדם זר תורם, הוא בא והולך – לפעמים יש לו קשר עם הנתרם ולפעמים לא. כאן, אנחנו זוג וצעדנו יחד לאורך כל המסלול".

הניתוח הגורלי

למרות ששושי הייתה אז בת 64+ שזהו גיל גבולי לתרומת כליה נענו לרצונה לבצע את התרומה. היא נכנסה ראשונה לניתוח להוצאת כלייתה, אחריה בעלה נכנס לניתוח ההשתלה, בזמן שילדיהם יושבים בחוץ ועוברים יום שלם של מתח ותפילות…

ב"ה, לאחר שלושה ימים היא השתחררה לביתה בעוד בעלה נשאר שם לחמישה ימים נוספים כדי לוודא שהכליה נקלטת כראוי. כך שילדיהם היקרים תיזזו בין ביתם, בית הרפואה ובית ההורים.

״תודה לה' הריפוי אצלי היה מהיר ושלם. שבועיים־שלושה לא היה לי קל, אבל בעלי זכה בכליה מתפקדת, וחי חיים רגילים בזכותה. אמנם, עליו לקחת תרופות לכל החיים (ואני עם יד על הדופק, מוודאת שהוא נוטל את התרופות, כי כשהתורמת היא האשה, היא לא שוכחת שיש שם כליה שצריך לשמור עליה)״.

אמא נתנה לי השראה

בתה הזמרת, יפוש ברכהן, אם לחמישה מכפר חב"ד, מספרת על תרומת אמה מהזווית שלה:

"אנחנו משפחה מוזיקלית והשליחות שלי היא לשמח נשים ובנות עם שירים ומוזיקה שמתאימה להן. בזכות אמא שלי, אבא לא הגיע למצב של דיאליזה ומשפחתנו לא חוותה את הסבל של הטיפולים הללו. כשאבא חלה, ראינו כמה מדהימה היא, כשמיד הציעה לתרום ולהעניק לו חיים".

יפוש בוחרת להתחיל מהסוף, ומציינת שמן היום שבו הוריה עברו את ההשתלה, הסיפור הפך לחלק מהותי בהופעות שלה. "ראיתי שהוא כל כך מרגש נשים, כך שאין הופעה שאני לא מספרת אותו. התרומה של אמא שלי נתנה לי השראה ענקית.

"אבל נשוב להתחלה: באותם ימים חששנו מאוד (למרות שאמי היא אישה מאוד חזקה, דוגמה לכולנו לאישה איתנה, פנתרה). לכן אנו, בני המשפחה, נסענו כולנו לירושלים ונפגשנו עם זוג שעבר אותו תהליך, שמענו את סיפורם וקיבלנו מהם תמיכה וכוח.

ביום הניתוח, ישבנו מחוץ לחדר הניתוח וביקשנו מה' שיחזיר לנו את שניהם בריאים ושמחים (שלמים קצת פחות…) ובגלל שזו תרומה של אמא גם היום אנו מעודדים את אבא לשמור היטב על הכליה 'כי זה אמא תרמה לך!'"

"אחד הרגעים המרגשים בחיי"

כנס נשי חב"ד הארצי ב'הקהל' הקודם, היה כנס עוצמתי מאוד. זו הייתה הפעם הראשונה בה יפוש סיפרה את הסיפור המיוחד שלהן, (וזה מה שנתן לה על הדרך את הביטחון לדבר ולשלב תכנים בהופעות). איך קרה הדבר? באותו כנס הזמרות היו צריכות לספר על אישה המהווה מודל לחיקוי עבורן. אחת התכוננה לספר על סבתה, אחרת על אישה שהגיעה אל הרבי, כל אחת תכננה לספר על דמות מופת – וליפוש לא היה רעיון לדמות כזו. היא ביקשה מהמפיק שיביא לה סיפור על מישהי, והיא תספר. "פתאום נצנץ לי רעיון, היה זה חודשיים אחרי ההשתלה. באתי לאמי ואמרתי לה: 'אמא, אני חייבת לספר את הסיפור שלנו. אני רוצה שכל ה–7,000 נשים שיושבות בקהל ימחאו לך כפיים, כי את ראויה לזה! אני לא יודעת איך להביע את מה שאנחנו מרגישים לאור המעשה האצילי שלך' – זה היה החלום שלי!

"אמא שלי" ממשיכה יפוש, "כזו צנועה, מה הסיכוי שהיא תסכים?! ועוד כשהיא נוכחת במקום בו כולם ימחאו לה כפיים… אבל כשהיא חשבה על זה קצת, אמרה: 'אם את מספרת את זה לקהל כל־כך גדול, אולי מישהי תשמע ותהיה לה הזדמנות להציל ולתרום כליה. אז שווה הכל!'…

"זה היה אחד הרגעים המרגשים בחיי. סיפרתי את סיפורם בכנס. היא ישבה בשורה הראשונה בקהל ואני מסתכלת לה בעיניים ומודה לה. הסאונד הזה של מחיאות הכפיים, היה מבחינתי הסאונד הכי מדהים ששמעתי בחיי – וזה היה לאמא שלי".

הזמן עושה את שלו וכדרך העולם לא ממש זוכרים זאת ביום־יום, לכן יפוש שמחה על כך שהיא מספרת על התרומה בהופעות, "ככה אני מזכירה זאת  לעצמי כל הזמן… אני מקדישה לה מחרוזת שירי 'אמא', ופעמים רבות אני אומרת לה בפרץ של התרגשות 'אמא, את קולטת מה עשית?'

והיא עשתה זאת כלאחר יד, כאילו ברור מאליו".

ללמוד מהנתינה

"אם מסתכלים על התרומה לעומק, לא כל אחד יכול לתרום כליה, ולא כל אחד זוכה. אבל, הערכים, הדרך, המסירות, החום, האהבה, הדוגמה האישית של אמא – את כל זאת אנחנו לוקחים איתנו לכל מקום בתור הילדים שלה, לוקחים מה שהיא נתנה לנו כדי להעביר הלאה לדור הבא".

יפוש מתפעלת מעצם העניין "זהו דבר מופלא שה' ברא בעולם; אדם יכול לתת בשר מבשרו ולהציל מישהו אחר – איזה חסד!

אני מברכת את הוריי – אנשי החסד – בכוחות לעוד שנים רבות וטובות, בהן יראו נחת מכולם וירקדו בחתונותיהם״.

איתי תמיד!

ומן הבת נשוב לאם המסכמת את תרומת חייה:

״ב"ה, חזרתי לעצמי ממש. אני צמה בצומות כרגיל ולוקחת תרופות כרגיל מלבד תרופות מסוימות שאסור לי כתורמת כליה ליטול כמשככי כאבים ונוגדי דלקות.

״כשאנשים שומעים שתרמתי כליה לבעלי, הם ממש מתפעלים. אני כנראה לא קולטת את גודל הזכות…

אחרי ההשתלה הרב הבר ז״ל הפנה אליי לליווי בתהליך כמה נשים שחוו סיפור דומה לשלנו – של תרומה לבן הזוג".

גב׳ רבקין בוחרת לסיים בקוריוז מבדח: ״פעם, בשמחה משפחתית, לא הרגשתי טוב, ולכן נשארתי בבית ובעלי הלך לאירוע לבדו וייצג בו גם אותי. כולם שאלו: 'איפה שושי?' אז הוא השיב: 'היא לא הרגישה טוב, אבל חלק ממנה נמצא איתי כאן'"…

באדיבות מגזין עטרת חיה

פָּרָשָׁתֵנוּ פּוֹתַחַת בַּצִּוּוּי לְהַדְלָקַת הַמְּנוֹרָה

כְּדֵי שֶׁתְּמַלֵּא אֶת הָעוֹלָם בְּאוֹר וְשִׂמְחָה

כְּשֶׁעָשׂוּ אֶת הַכֵּלִים מֹשֶׁה הִתְקַשָּׁה

הוּא לֹא הֵבִין אֵיךְ לַעֲשׂוֹת אֶת הַמְּנוֹרָה

לָכֵן הַשֵּׁם אָמַר לְהַשְׁלִיךְ לְאֵשׁ הַזָּהָב

בִּמְקוֹם לִבְנוֹתָהּ, שָׁלָב אַחַר שָׁלָב

כָּךְ נוֹצְרָה הַמְּנוֹרָה

שֶׁהֵאִירָה אֶת הָעוֹלָם בְּתִפְאָרָה

בְּמָה שׁוֹנֶה הַמְּנוֹרָה מִשְּׁאָר הַכֵּלִים?

מַדּוּעַ אֶת הַמְּנוֹרָה מֹשֶׁה לֹא הֵבִין, כְּמוֹ הָאֲחֵרִים?

הַמְּנוֹרָה מִזָּהָב הָיְתָה עֲשׂוּיָה

וּלְהָאִיר אֶת הַחֹשֶׁךְ הָיָה תַּפְקִידָהּ

כָּךְ רָאוּ כֻּלָּם, עַל יְדֵי הַמְּנוֹרָה

שֶׁבְּיִשְׂרָאֵל הַשְּׁכִינָה שׁוּרָה

הָאֹפֶן הַנַּעֲלֶה בְּיוֹתֵר לְהַשְׁרָאַת הַשְּׁכִינָה

שֶׁהַמְּנוֹרָה מֵחֳמָרִים גַּשְׁמִיִּים הָיְתָה עֲשׂוּיָה

אֶפְשָׁר לַחֲשֹׁב, שֶׁהַמְשָׁכַת הַשְּׁכִינָה לְמַטָּה

הִיא עַל יְדֵי לִמּוּד, תְּפִלָּה וַעֲבוֹדָה

אַךְ לֹא, הַשְּׁכִינָה שׁוּרָה דַּוְקָא בְּגַשְׁמִיּוּת

וּמַכְנִיסָה אֶת הָרוּחָנִיּוּת

וְזוֹ הָיְתָה הַשְּׁאֵלָה

שֶׁמֹּשֶׁה שָׁאַל עַל הַמְּנוֹרָה

כֵּיצַד יִתָּכֵן הָאוֹר הָאֱלוֹקִי

עַל יְדֵי הַחֹמֶר הַגַּשְׁמִי?

עַל כָּךְ עָנָה הַשֵּׁם, שֶׁלִּבְנֵי הָאָדָם אֵין אֶפְשָׁרוּת

לְבַצֵּעַ כָּזֶה אִחוּד, שֶׁל הָרוּחָנִיּוּת וְהַגַּשְׁמִיּוּת

הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עוֹשֶׂה זֹאת בְּעַצְמוֹ

אַךְ גַּם מֵהָאָדָם נִדְרָשׁ לִתְרֹם אֶת חֶלְקוֹ

כַּאֲשֶׁר בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מְנַדְּבִים

מֵעַצְמָם-אֶת הֶחֳמָרִים הַגַּשְׁמִיִּים

אָז, אַחֲרֵי הַנְּתִינָה

אָז שׁוֹרָה הַשְּׁכִינָה

הַמִּקְדָּשׁ שֶׁהָיָה עָשׂוּי מֵעֵץ וְאֶבֶן חַרַב

אַךְ הַמִּקְדָּשׁ שֶׁבְּלִבּוֹ שֶׁל כָּל יְהוּדִי לֹא נִזּוֹק בְּשׁוּם מַצָּב

הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לֹא מִסְתַּפֵּק רַק בָּרוּחָנִיּוֹת

הוּא רוֹצֶה שֶׁנָּבִיא לוֹ גַּם אֶת הַגַּשְׁמִיּוּת

וְלֹא סְתָם, אֶלָּא מֵהַמֻּבְחָר

לִבְנוֹת לוֹ מִקְדָּשׁ מֵהַזָּהָב נִבְחַר

אָמְנָם, לֹא נוּכַל לְבַצֵּעַ זֹאת בַּעֲצָמֵינוּ

לָכֵן הַשֵּׁם יַעֲשֶׂה אֶת זֶה בִּשְׁבִילֵנוּ

עָלֵינוּ רַק לְהַשְׁלִיךְ אֶת הַגַּשְׁמִיּוּת

לְתוֹךְ הָאֵשׁ הַיּוֹקֶדֶת שֶׁל הָרוּחָנִיּוּת

כְּשֶׁנַּשְׁלִיךְ לְרוּחָנִיּוּת אֶת הַגַּשְׁמִיּוּת

אָז נוּכַל לַעֲשׂוֹת אֶת הַטּוֹב שֶׁבַּפְּנִימִיּוֹת

אָז יַבְנֶה בֵּית הַמִּקְדָּשׁ

וְיִדָּלֵק אוֹר חָדָשׁ

וְכֻלָּם יָדְעוּ שֶׁבְּבֵית הַבְּחִירָה

אָכֵן שׁוֹכֶנֶת הַשְּׁכִינָה