דרוש תורם

בני הזוג הרב שמואל ושושנה רבקין מוכרים בתור מקימי חברת שירותי הגברה, תאורה ובמה ארצית ידועה בשם "קול שר" (שר ראשית תיבות שמואל–שושנה רבקין). אגב, ר' שמואל רבקין הוא זה שזכה והעביר את השידורים מהתוועדויות הרבי מה"מ ב–770 לכפר חב"ד, כולל שידור מהכפר ל–770 ביו"ד שבט תש"ל במעמד הכנסת "ספר התורה של משיח".

גב' רבקין נענתה לפנייתנו ונאותה לשתף בסיפור התרומה המיוחד שלה ״בכדי שאם יהיה אדם אחד שהכתבה תגרום לו לתרום כליה והיה זה שכרי!״.

"יש לנו היסט(ו)ריה רצינית עם מחלת כליות" פותחת שושי. "חמי ז"ל התמודד שנים רבות עם מחלה כלייתית ובמשך שלוש־עשרה שנה עבר טיפולי דיאליזה קשים. אנו ליווינו אותו בכל השנים הללו, חווינו את הקושי להגיע שלוש פעמים בשבוע לבית רפואה, לשהות שם בכל פעם כחמש שעות, להיות מחובר למכונות ולשוב סחוט כוחות… אלו היו טיפולים קשים וחמי ז"ל נפטר בסופן.

כשבעלי שיחי' חלה, וראינו שכליותיו כבר אינן מתפקדות היטב, ניסינו לעשות הכל על מנת לעצור את המחלה, אך דבר לא הועיל והתחלנו לחשוב על השתלת כליה. ניסינו לבדוק תרומה מתורם זר ולצורך כך  יצרנו קשר עם ׳מתנת חיים׳ – ארגון התומך במשפחות התורמים והנתרמים, ארגון שהגיע להישגים שאין להם אח ורע בשום מדינה בעולם!

אולם, נוכחנו שיקח זמן רב לקבל כליה מתורם זר, שכן ישנה בירוקרטיה רבה ומייגעת כאשר לא מדובר בתרומה של קרוב משפחה".

תורמת!

על ההחלטה לתרום את כלייתה מספרת הגב' רבקין בפשטות כאילו מדובר בדבר המובן מאליו: "חששנו מאוד מדיאליזה, כי בשבילנו היא נחוותה כטראומתית אחרי מה שעברנו עם חמי. אז החלטתי ללכת לבדוק אם אני מתאימה לתרום לו כליה. ביצעתי את כל הבדיקות, והתוצאה הייתה התאמה מוחלטת!" זהו מקרה ייחודי בין אנשים שאין ביניהם כל קרבת דם מלבד היותם נשואים. "חששתי מאוד", מגלה שושי בחיוך, "אבל החשש מדיאליזות היה גדול יותר, וכאן לקחתי על עצמי להעניק לו את כלייתי, ובעצם להעניק לו חיים".

בתחילה בעלה סירב, הוא פחד עליה והעדיף תרומה מתורם זר. גם הילדים חששו מאוד על הוריהם, ורצו לשוחח עם אנשים שעברו מקרה דומה. הם פנו לעמותת 'מתנת חיים' וקיבלו מהם שמות של זוגות שתרמו זה לזה ואף נפגשו עם זוג כזה, נרגעו והבינו לקראת מה הם הולכים. הדבר היה חשוב כי הם היו צריכים תמיכה לקראת ההליך הניתוחי של הוריהם.

ללכת בזוג זו חוייה מכוננת. "החלטנו ללכת על זה" מתארת שושי, "והתחלנו את התהליך (שעדיין נמשך כדי לשמור על הכליה האחת שיש לנו:)). התהליך שלנו היה מאוד מיוחד, מכיוון שכשאדם זר תורם, הוא בא והולך – לפעמים יש לו קשר עם הנתרם ולפעמים לא. כאן, אנחנו זוג וצעדנו יחד לאורך כל המסלול".

הניתוח הגורלי

למרות ששושי הייתה אז בת 64+ שזהו גיל גבולי לתרומת כליה נענו לרצונה לבצע את התרומה. היא נכנסה ראשונה לניתוח להוצאת כלייתה, אחריה בעלה נכנס לניתוח ההשתלה, בזמן שילדיהם יושבים בחוץ ועוברים יום שלם של מתח ותפילות…

ב"ה, לאחר שלושה ימים היא השתחררה לביתה בעוד בעלה נשאר שם לחמישה ימים נוספים כדי לוודא שהכליה נקלטת כראוי. כך שילדיהם היקרים תיזזו בין ביתם, בית הרפואה ובית ההורים.

״תודה לה' הריפוי אצלי היה מהיר ושלם. שבועיים־שלושה לא היה לי קל, אבל בעלי זכה בכליה מתפקדת, וחי חיים רגילים בזכותה. אמנם, עליו לקחת תרופות לכל החיים (ואני עם יד על הדופק, מוודאת שהוא נוטל את התרופות, כי כשהתורמת היא האשה, היא לא שוכחת שיש שם כליה שצריך לשמור עליה)״.

אמא נתנה לי השראה

בתה הזמרת, יפוש ברכהן, אם לחמישה מכפר חב"ד, מספרת על תרומת אמה מהזווית שלה:

"אנחנו משפחה מוזיקלית והשליחות שלי היא לשמח נשים ובנות עם שירים ומוזיקה שמתאימה להן. בזכות אמא שלי, אבא לא הגיע למצב של דיאליזה ומשפחתנו לא חוותה את הסבל של הטיפולים הללו. כשאבא חלה, ראינו כמה מדהימה היא, כשמיד הציעה לתרום ולהעניק לו חיים".

יפוש בוחרת להתחיל מהסוף, ומציינת שמן היום שבו הוריה עברו את ההשתלה, הסיפור הפך לחלק מהותי בהופעות שלה. "ראיתי שהוא כל כך מרגש נשים, כך שאין הופעה שאני לא מספרת אותו. התרומה של אמא שלי נתנה לי השראה ענקית.

"אבל נשוב להתחלה: באותם ימים חששנו מאוד (למרות שאמי היא אישה מאוד חזקה, דוגמה לכולנו לאישה איתנה, פנתרה). לכן אנו, בני המשפחה, נסענו כולנו לירושלים ונפגשנו עם זוג שעבר אותו תהליך, שמענו את סיפורם וקיבלנו מהם תמיכה וכוח.

ביום הניתוח, ישבנו מחוץ לחדר הניתוח וביקשנו מה' שיחזיר לנו את שניהם בריאים ושמחים (שלמים קצת פחות…) ובגלל שזו תרומה של אמא גם היום אנו מעודדים את אבא לשמור היטב על הכליה 'כי זה אמא תרמה לך!'"

"אחד הרגעים המרגשים בחיי"

כנס נשי חב"ד הארצי ב'הקהל' הקודם, היה כנס עוצמתי מאוד. זו הייתה הפעם הראשונה בה יפוש סיפרה את הסיפור המיוחד שלהן, (וזה מה שנתן לה על הדרך את הביטחון לדבר ולשלב תכנים בהופעות). איך קרה הדבר? באותו כנס הזמרות היו צריכות לספר על אישה המהווה מודל לחיקוי עבורן. אחת התכוננה לספר על סבתה, אחרת על אישה שהגיעה אל הרבי, כל אחת תכננה לספר על דמות מופת – וליפוש לא היה רעיון לדמות כזו. היא ביקשה מהמפיק שיביא לה סיפור על מישהי, והיא תספר. "פתאום נצנץ לי רעיון, היה זה חודשיים אחרי ההשתלה. באתי לאמי ואמרתי לה: 'אמא, אני חייבת לספר את הסיפור שלנו. אני רוצה שכל ה–7,000 נשים שיושבות בקהל ימחאו לך כפיים, כי את ראויה לזה! אני לא יודעת איך להביע את מה שאנחנו מרגישים לאור המעשה האצילי שלך' – זה היה החלום שלי!

"אמא שלי" ממשיכה יפוש, "כזו צנועה, מה הסיכוי שהיא תסכים?! ועוד כשהיא נוכחת במקום בו כולם ימחאו לה כפיים… אבל כשהיא חשבה על זה קצת, אמרה: 'אם את מספרת את זה לקהל כל־כך גדול, אולי מישהי תשמע ותהיה לה הזדמנות להציל ולתרום כליה. אז שווה הכל!'…

"זה היה אחד הרגעים המרגשים בחיי. סיפרתי את סיפורם בכנס. היא ישבה בשורה הראשונה בקהל ואני מסתכלת לה בעיניים ומודה לה. הסאונד הזה של מחיאות הכפיים, היה מבחינתי הסאונד הכי מדהים ששמעתי בחיי – וזה היה לאמא שלי".

הזמן עושה את שלו וכדרך העולם לא ממש זוכרים זאת ביום־יום, לכן יפוש שמחה על כך שהיא מספרת על התרומה בהופעות, "ככה אני מזכירה זאת  לעצמי כל הזמן… אני מקדישה לה מחרוזת שירי 'אמא', ופעמים רבות אני אומרת לה בפרץ של התרגשות 'אמא, את קולטת מה עשית?'

והיא עשתה זאת כלאחר יד, כאילו ברור מאליו".

ללמוד מהנתינה

"אם מסתכלים על התרומה לעומק, לא כל אחד יכול לתרום כליה, ולא כל אחד זוכה. אבל, הערכים, הדרך, המסירות, החום, האהבה, הדוגמה האישית של אמא – את כל זאת אנחנו לוקחים איתנו לכל מקום בתור הילדים שלה, לוקחים מה שהיא נתנה לנו כדי להעביר הלאה לדור הבא".

יפוש מתפעלת מעצם העניין "זהו דבר מופלא שה' ברא בעולם; אדם יכול לתת בשר מבשרו ולהציל מישהו אחר – איזה חסד!

אני מברכת את הוריי – אנשי החסד – בכוחות לעוד שנים רבות וטובות, בהן יראו נחת מכולם וירקדו בחתונותיהם״.

איתי תמיד!

ומן הבת נשוב לאם המסכמת את תרומת חייה:

״ב"ה, חזרתי לעצמי ממש. אני צמה בצומות כרגיל ולוקחת תרופות כרגיל מלבד תרופות מסוימות שאסור לי כתורמת כליה ליטול כמשככי כאבים ונוגדי דלקות.

״כשאנשים שומעים שתרמתי כליה לבעלי, הם ממש מתפעלים. אני כנראה לא קולטת את גודל הזכות…

אחרי ההשתלה הרב הבר ז״ל הפנה אליי לליווי בתהליך כמה נשים שחוו סיפור דומה לשלנו – של תרומה לבן הזוג".

גב׳ רבקין בוחרת לסיים בקוריוז מבדח: ״פעם, בשמחה משפחתית, לא הרגשתי טוב, ולכן נשארתי בבית ובעלי הלך לאירוע לבדו וייצג בו גם אותי. כולם שאלו: 'איפה שושי?' אז הוא השיב: 'היא לא הרגישה טוב, אבל חלק ממנה נמצא איתי כאן'"…

באדיבות מגזין עטרת חיה