מצרכים:

לבצק:

4 ביצים

3/4 כוס סוכר

מרגרינה ללא מלח

2 סוכר וניל

3.5 כוסות קמח

1 אבקת אפיה

לגבינה:

קצפת צימחית כפולה/ 2שמנת מתוקה

חצי כוס סוכר

2 גבינה

אינסטנט פודינג

רבע כוס חלב (צריך רק אם משתמשים בקצפת צמחית)

אופן ההכנה:

הבצק: 

לערבל במיקסר בוו גיטרה (צורת K):

4 ביצים – כשהקצף מתייצב מעט, להוסיף 3/4 כוס סוכר, לערבל עוד מעט ולעצור.

להוסיף: מרגרינה רכה, חתוכה לקוביות, סוכר וניל, קמח וא. אפיה.

לסיים ערבוב כשהבצק הופך למקשה אחת.

לשטוח את הבצק בתבנית בינונית ולאפות ב180 מעלות עד שמשחים.

הגבינה: 

להקציף את הקצפת/שמנת לאחר שהקצף יציב – להוסיף סוכר, לערבב עוד מעט ולעצור. להוסיף: אינסטנט, גבינות וחלב ולסיים הקצפה.

לאחר שהבצק התקרר, לגרד בזהירות שכבה דקה ולפורר אותה לפירורים בצלוחית נפרדת.

לשפוך את הגבינה  מעל העוגה. ולפזר מעליה את שכבת הפירורים. להכניס למקרר לכמה שעות לפני הגשה.

בנפלאות מתגברות זיהינו את הצורך שעלה שוב ושוב מהשטח ולכן פיתחנו את המיזם החדש והמרגש – מיזם שכולו ביקור חולים ועזרה הדדית בין "אלמנות-אחיות". בפרויקט "מִתְגַּבְּרִיאוּת" מלוות מתגברות את חברותיהן לבדיקות רפואיות וגם מבקרות אותן בתקופת ההחלמה.

המתנדבות של מִתְגַּבְּרִיאוּת הינן בעצמן אלמנות, בעלות ניסיון (ולא אחת גם בעלות הסמכה רשמית) בתחום הסיעוד או הטיפול. במקרים רבים, בייחוד בטיפולים מורכבים יותר או בכאלה הנמשכים זמן רב, נוכחות של אדם נוסף הינה קריטית: היא מסייעת לחולה מנטלית ופיזית ומעניקה לו גם את השקט במקרים שדרושה קבלת החלטה רפואית כזו או אחרת.

האחיות המתגברות חולקות ביניהן את הידע כחלק בלתי נפרד מהרשת החברתית של נפלאות, ועוסקות גם בביקור חולים אצל חברות המחלימות ממחלה או נמצאות בתקופת טיפולים. אלה יכולות לפנות למשרדי נפלאות מתגברות וצוות המשרד דואג "לשדך" ביניהן לבין האחיות.

מִתְגַּבְּרִיאוּת היא חוליה נוספת בשרשרת העשייה המופלאה למען האלמנות. זה הזמן לקחת חלק ולהיות שותפים למענן – עזרו לנו להגיע אל היעד ולהיות כאן גם בשנה הבאה עבור מאות מתגברות מכל הארץ!

לתרומה מאובטחת ומהירה עכשיו

סיכום תוכן השיחה

מצגת סיכום השיחה

דף צביעה

שלום לכולם   

השבוע נקרא בתורה בפרשת שלח.

הכל מתחיל ומסתיים באופן בו אנו בוחרים להביט על עצמנו!

הסיפור המרכזי בפרשה (שעל שמו היא נקראת) הנו שילוח המרגלים לתור את הארץ. המרגלים שתרו את הארץ 40 יום חוטפים 'פיק-ברכיים' מהמפגש עם הארץ ועם העם היושב בה, מוציאים את דיבת הארץ רעה וממרידים את העם כנגד משה ומדברים סרה המשולבת בכפיות טובה על ה' יתברך ומשה על כך שהוציאום ממצרים להמיתם במדבר.

סיפור טראגי שבסופו של יום מסתיים בהודעה הדרמטית של ה' יתברך למשה כל הדור הזה שלא רצה לנחול את הארץ והוציאו דיבה על הארץ הטובה ימותו במדבר במהלך 40 השנים הבאות (כנגד 40 ימי הריגול, יום לשנה) ולא יזכו להיכנס לארץ. מלבד יהושוע בן-נון וכלב בן יפונה שלא שיתפו פעולה עם המרגלים ובנוסף הילדים עד גיל 20 והנשים שלא היו שותפים למרד נגד ה' ומשה עבדו.

אחת האמירות המשמעותיות בה התבטאו המרגלים הייתה: "וְהָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר עָלוּ עִמּוֹ אָמְרוּ לֹא נוּכַל לַעֲלוֹת אֶל הָעָם כִּי חָזָק הוּא מִמֶּנּוּ" (במדבר י"ג, ל"א).

בכדי להבין את משמעות האמירה: "כִּי חָזָק הוּא מִמֶּנּוּ" נקדים את האמירה הנוספת בה התבטאו המרגלים לאחר מכן בסדר המקרא: "וְשָׁם רָאִינוּ אֶת הַנְּפִילִים בְּנֵי עֲנָק מִן הַנְּפִלִים וַנְּהִי בְעֵינֵינוּ כַּחֲגָבִים וְכֵן הָיִינוּ בְּעֵינֵיהֶם (במדבר י"ג, ל"ג(.

האמירה 'וַנְּהִי בְעֵינֵינוּ כַּחֲגָבִים' – משקפת דימוי וערך עצמי נמוך, כאשר האדם רואה את עצמו כ-'חגב' גם הזולת רואה בו חגב – וְכֵן הָיִינוּ בְּעֵינֵיהֶם.

ומשם נולדת האמירה: כִּי חָזָק הוּא מִמֶּנּוּ- שמשמעה הוא 'כִּי חָזָק' – החוזק של אויבנו הוא 'מִמֶּנּו'ּ – מאתנו /או בגללנו!

אם כן מה שנדרש בכדי לתקן את חטא המרגלים הוא התבוננות פנימה על עצמינו בכדי לבדוק איך וכיצד אנחנו תופסים ורואים את עצמנו!

בכדי לבחור נכון יש צורך לחוש ראוי לבחור!

במרחב החיים אני נפגש במסגרת תפקידי בעיקר עם בני נוער שבאופן מתמיד עסוקים בשכנוע עצמי שהם לא מספיק טובים, חכמים, יפים, אהובים ועוד.. העובדה שאחרים רואים בהם את כל המעלות בשלימותם לא מספקת אותם ולא משכנעת אותם והם מתעקשים לדבוק בדימוי העצמי אותו יצרו 'במו ידיהם' אנחנו לא מספיק- טובים, חכמים, יפים, אהובים לא, לא ולא!

הנחת יסוד זו נשענת על תחושת ה-'לא ראוי שבי', האם אני מרגיש וחש ראוי להרגיש טוב בעיני ועם עצמי? חכם בעיני ועם עצמי?, יפה בעיני ועם עצמי?, אהוב בעיני. ועם עצמי?

 כאשר אוכל להעניק לעצמי את האישור לתחושת ה-'ראוי שבי' ולחוש בנח עם אותה אהבה, הערכה, פרגון ומחמאות לעצמי רק אז אוכל לחוש בנח עם ההערכה, המחמאות והפרגון להן אני זוכה ובצדק מקרוביי, מחבריי ומהעולם הסובב אותי!

לזהות המתגבשת בגיל ההתבגרות משמעות רבה התלויה במידה רבה בערך והדימוי העצמי שלנו.

מכאן נגזרת גם מידת הביטחון שלנו לגבי הבחירות שאנו עושים בחיינו: לאלו חברים נחבור?, אלו לימודים נלמד?, איזה מקצוע נרכוש?, איזה בן או בת זוג נבחר? ועוד..

משמעות הבחירות שאנו עושים נשענת על היכולת שלנו להרגיש בטוחים לבחור! כשאפשרות הבחירה מתערערת בתוכנו גם הבחירות שלנו מתערערות ואנו לא מסוגלים לבחור מה שנכון ומדויק עבורנו.

אחת הסיבות לערעור הביטחון ביכולת שלנו לבחור נכון נשענת על הדמויות המשמעותית בחיינו. הדמיות המשמעותיות יכולות להיות ההורים שלנו, המורים שלנו, החברים שלנו..

כאשר אותן דמויות שהיו אמונות על טיפוח ובניית הביטחון והערך העצמי שלנו, אכן טיפחו ובנו את האמון בנו ובתוכנו, על ידי אמון שיקוף העצמה והאדרה של מי שאנו, אזי הערך העצמי והדימוי העצמי שלנו גדל אתנו מה שמיטיב אתנו בבואנו לעשות בחירות משמעותיות בחיים. לעומת זאת כאשר הדמויות המשמעותיות ערערו פעם אחר פעם על יכולת הבחירה שלנו, האמון שלנו בעצמנו נשחק, יכולת השיפוט והבחירה שלנו נפגעות, אנחנו חשים וחושבים שאנחנו לא ראויים או מסוגלים לבחור נכון!

אני אמנם בעל הבית של בירה זו, אך את המפתחות לשימורה הפקדתי בידיכם!

לאחר חטא המרגלים התפלל משה ל-ה' יתברך וביקש ממנו למחול לעם-ישראל. בתוך תפילתו אמר את המשפט הבא: "וְעַתָּה יִגְדַּל נָא כֹּחַ אֲדֹנָי כַּאֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ לֵאמֹר". כלומר: הגיעה השעה להאריך אפיים לעם ישראל ולסלוח להם (על פי רש"י). או הגיעה השעה שתגבר מידת הרחמים על מידת הדין (על פי רבינו בחיי).

  ל-ה' יתברך מספר כינוי שמות, כל שם משמותיו של ה' יתברך רומז למידה אחת משבע המידות (חסד, גבורה, תפארת, נצח, הוד, יסוד מלכות). שם 'אלוקים' מציין את מידת הדין (כנגד מידת הגבורה), שם 'הוי'ה' – את מידת הרחמים (כנגד מידת התפארת), ושם 'א-דני' מסמל אף הוא  את כוח האדנות והשלטון של ה' יתברך (כנגד מידת הדין והמלכות גם יחד).

לאור זאת יש להבין מדוע השתמש משה רבנו דווקא בכינוי " כֹּחַ אֲדֹנָי ". לכאורה היה עליו להשתמש בכינוי "כח הוי'ה", כדי להגדיל את מידת הרחמים של ה' יתברך כלפי עם ישראל, ולא לציין דווקא את מידת האדנות, הקשורה יותר עם מידת הדין?

מבאר הרבי מליובאוויטש: המרגלים ניסו להניא את לב העם מלהיכנס לארץ-ישראל, משום שכפרו ביכולתו של ה' יתברך וביכולתו לסייע להם להתגבר על קשיי הכניסה לארץ-ישראל. כאמור לעיל הם טענו: "לֹא נוּכַל לַעֲלוֹת אֶל הָעָם כִּי חָזָק הוּא מִמֶּנּוּ". משמעות הדברים היא: "לֹא נוּכַל לַעֲלוֹת אֶל הָעָם" היושב בארץ, "כִּי חָזָק הוּא מִמֶּנּוּ" מ-ה' יתברך, כביכול (על פי רש"י). הם ערערו על בעלותו ואדנותו של ה' יתברך ובכך ש"אתה אדון לכל בריותיך".

על-ידי חטא המרגלים נפגמה והתערערה בעלותו של ה' יתברך בעולם, ולכן התפלל משה רבנו וביקש: "ועתה יגדל-נא כוח א-דני", כדי לתקן את הפגימה שנעשתה על-ידי המרגלים.

בפרשת לך-לך ישנו תיאור נפלא מהמדרש על משמעותה של בעלותו של ה' יתברך בעולם. המדרש מתאר את תחילת הקשר של אברהם עם ה' יתברך באמצעות המשל הבא:

"ויאמר ה' לאברהם לך לך מארצך ממולדתך ומבית אביך… (בראשית י"ב, ב) – משל לאחד שהיה עובר ממקום למקום וראה בירה אחת דולקת. אמר: תאמר שהבירה זו בלא מנהיג? הציץ עליו בעל הבירה ואמר לו אני הוא בעל הבירה. וכך, לפי שהיה אבינו אברהם אומר: תאמר שהעולם הזה בלא מנהיג? הציץ עליו הקדוש ברוך הוא ואמר לו אני הוא בעל העולם" (מדרש רבה בראשית, ל"ט).

המדרש מתאר אדם העומד מול טירה העולה באש וזועק היי מי כאן בעל הבית של הטירה הבוערת? הגיח בעל הבית וענה לו אני כאן בעל הבית.

כאשר אברהם רואה את ההנהגה בעולם המלא בעבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים הוא זועק חמס היי מה קורה כאן מי כאן בעל הבית? ואז ה' יתברך מתגלה אליו ואומר לו אני, אני כאן בעל הבית.

כשמתבוננים במשמעות הדו שיח המעניין במשל ובנמשל מתעוררת לה תהייה במבט ראשון: מה פשר התשובה אותה משיב בעל הבית לשואל אני כאן בעל הבית?

הרי השואל מתמודד עם חוסר אונים מוחלט כאשר הוא נעמד מול הטירה הבוערת ומנסה להבין כיצד ניתן לכבות את השריפה? כמו אברהם אבינו העומד חסר אונים אל מול עולם המושחת על ידי בני אדם ולא יודע מה לעשות, מי כאן בעל הבית המאפשר את שריפתה של טירה יפה זו? מי כאן בעל הבית המאפשר את השחתתו של עולם מופלא זה?

על כך באה התשובה אני כאן בעל הבית! אם אתה מחפש תשובה למי אחראי על כיבוי שריפה זו המכלה את הטירה היפה הזו? או מי אחראי להשבת הסדר בעולם הנפלא הזה המושחת על ידי בני האדם שבו?

אז דע לך שתיקונו של עולם תלוי בך! אני בעל הבית של בירה זו ובידך הפקדתי את שמירתו, כך שאם משהו לא טוב יקרה בעולם ולעולם דע לך שזו אחריותך הבלעדית!

תכלית מעשיך ובריאתך בעולם הזה הנה בכדי שתסייע לי לשמור עליו, אתה השומר המופקד מטעמי על בירה זו אותה הפקדתי בידך כבעל הבית שלה על מנת שתשמור עליה מכל משמר.

זו היא מהותה של נוכחותו של ה' יתברך בעולם אותו ברא, הבעלות של ה' יתברך מוחלטת היא ודווקא בשל כך הוא בוחר וחפץ להפקיד את הזכות לשימורו בידנו ובאחריותנו. כך שאם מתעורר בנו ספק או תהייה על זהותו של בעל הבית, נסתכל פנימה ונתבונן כיצד ה' יתברך בטובו וברוב חסדו סומך עלינו במאת האחוזים בכך שהוא מפקיד בידנו אחריות כה גדולה וכבדה לשמור על עולמו אותו ברא עבורנו!

היכולת לקחת סיכון כל כך גדול על שימורו של עולם נפלא זה והפקדתו בידי בשר ודם מלמדת על גודל האמון המוחלט אותו חש ה' יתברך כלפינו ובוחר בנו למרות הידיעה הברורה שיתכן שנטעה, נסור מן הדרך, נפגום ונקלקל את השורה, זה לא מונע ממנו להפקיד בידנו את האחריות על עולמו הנפלא אותו ברא.

ה' יתברך מכיר ויודע שאנחנו בני אדם בשר ודם שאיננו מושלמים, כאלה המסוגלים להחריב, להרוס ואף להעלות באש את מעשי ידיו הנפלאים, על ידי התנהגות חסרת רסן ומעצורים ולמרות זאת ויחד עם זאת ואולי דווקא בשל זאת הוא בוחר דווקא בנו בני האדם לשמור ולקיים את עולמו המופלא אותו ברא עבורנו.

בכדי לשמר את העולם אותו ברא בעל הבית יש צורך להפוך את הדרים בו לבעלי בית!

ה' יתברך בבחירתו להפקיד בידנו את עולמו על מנת לשומרו מכל משמר, מצפה מאתנו להפוך לבעלי בית בעצמנו על עולמו שהוא עצמו ברא! הוא מפקיד בידנו את הזכות ונותן לנו את היכולת להפוך ולהיות בעלי הבית של בירה זו!

כל הורה טוב, כל מחנך דגול, וכל מטפל מקצועי יודעים שבכדי שהילד יגדל ויתפתח להיות מי שהוא נועד להיות יש לדאוג שהילד יקבל את הכלים ואת הצידה לדרך מאתנו, אך את השימוש בהם יעשה הוא עצמו בהם! אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו לחשוב שאנחנו אלה שנעשה את הדרך במקומו!

אף ה' יתברך בטובו וברוב חסדו מפקיד בידנו את הכלים ומתווה עבורנו את הדרך לשימור העולם ולהפיכתו למקום טוב יותר עבורנו, אך את האחריות ללכת בדרך ולצעוד בה אל עבר השגת הייעוד הפיכת העולם לדירה לו יתברך הפקיד הוא בידנו.

וכך מתאר המדרש את מהות תפקידו של האדם עלי אדמות:

"בַּשָּׁעָה שֶׁבָּרָא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת אָדָם הָרִאשׁוֹן נְטָלוֹ וְהֶחֱזִירוֹ עַל כָּל אִילָנֵי גַּן עֵדֶן,
וְאָמַר לוֹ: רְאֵה, מַעֲשַׁי כַּמָּה נָאִים וּמְשׁוּבָּחִין הֵם, וְכָל מַה שֶּׁבָּרָאתִי- בִּשְׁבִילְךָ בָּרָאתִי.
תֵן דעתך שֶׁלֹּא תְּקַלְקֵל וְתַחֲרִיב אֶת עוֹלָמִי
שֶׁאִם קִלְקַלְתָּ אֵין מִי שֶׁיְּתַקֵּן אַחֲרֶיךָ". (קהלת רבה פרק ט').

לפעמים האדם עצמו הוא המתאים ביותר להתייעץ עם עצמו ולסמוך על עצמו!

מספר הרב ד"ר צבי הירש ויינרב: "למרות שלא הייתי חסיד חב"ד, תקופה קצרה לפני נישואיי התגוררתי בשכונת קראון הייטס שבברוקלין נ.י. והשתתפתי בכמה התוועדויות של הרבי.

כשלוש שנים לאחר נישואיי עברתי להתגורר בסילבר ספרינג שבמרילנד, שם למדתי באוניברסיטה המקומית. קיבלתי תואר פרופסור בפסיכולוגיה והתחלתי לעבוד במקצוע ברשת בתי הספר המקומית. בנוסף לכך, הייתי מעביר שיעורים בגמרא – שיעור אחד בשבת אחר הצהריים שהיה פתוח לקהל הרחב, והשני ביום שלישי בלילה לקבוצה קטנה יותר שרצתה ללמוד בעיון.

הייתי אז בשנות השלושים לחיי. משבר אמצע החיים לא היה אמור להופיע – אולי הוא הופיע מוקדם מהרגיל – אך בערך בזמן זה שאלות רבות החלו להציק לי.

האם עליי להקדיש את חיי ללימוד התורה בלבד, או להמשיך בעיסוק בפסיכולוגיה? ואם פסיכולוגיה, כיצד אקדם את הקריירה שלי? לעבור לתחום הריפוי הפרטי, או לקבל משרה שהוצעה לי מאחד הארגונים החברתיים באזור מגוריי? התלבטתי גם לאיזה מקום לימודים לשלוח את ילדיי, ואם לא די בכך היו לי גם ספיקות באמונה ובדת לצד שאלות פילוסופיות. בקיצור, הייתי נבוך.

שאלות אלו הכניסו אותי לדיכאון ולא ידעתי להיכן לפנות. שוחחתי עם כמה מחבריי, ואחד מהם – חסיד חב"ד – הציע שאפגש עם הרבי.

בפברואר 1971 התקשרתי לרבי.

מזכירו של הרבי השיב לטלפון באנגלית. Hello, who’s this – שלום, מי זה? הוא שאל בפשטות.

תוך כדי שיחה, אני שומע קול ברקע. זיהיתי את הקול מההתוועדויות בהן השתתפתי – היה זה הרבי שדיבר באידיש ורצה לדעת מי בטלפון.

"מדבר יהודי ממרילנד" אמרתי.

סיפרתי למזכיר על השאלות הרבות שרציתי להציג לרבי – להיכן עליי לפנות בחיי, כיצד לפתח את הקריירה, שאלות באמונה… הסברתי כי אני מאוד מבולבל ולא יודע להיכן לפנות.

דיברתי באנגלית, ותוך כדי המזכיר חזר על דבריי באידיש – כנראה כדי שהרבי ישמע במה מדובר.

ואז שמעתי את הרבי אומר באידיש: "אמור לו שיש יהודי המתגורר במרילנד והוא יוכל לשוחח עמו. שמו הוא ויינרב."

"שמעת מה אמר הרבי?" שאל אותי המזכיר.

לא יכולתי להאמין למשמע אוזניי! ידעתי במאת האחוזים שלא אמרתי למזכיר מהו שמי, אך הרבי אמר את שמי – ויינרב! נדהמתי ורציתי לוודא ששמעתי היטב. כשהמזכיר שאל אותי אם שמעתי, השבתי בשלילה.

הוא חזר על דברי הרבי. "יש יהודי במרילנד עמו עליו להתייעץ. שמו הוא ויינרב".

השבתי: "ויינרב זהו שמי!"

ואז שמעתי את הרבי אומר: "אם כך, עליו לדעת שלפעמים על האדם לדבר אל עצמו".

יכולתי להבחין כי המזכיר בעצמו היה נדהם ממה שהתרחש למול עיניו. הוא עצר לרגע, שמעתי אותו מתנשם, ואז הוא אמר לי: "הרבי אמר שלפעמים הדבר הטוב ביותר הוא כי האדם ידבר אל עצמו. האם אין שמך ויינרב?"

"כן, שמי הוא ויינרב, אולי הרבי מתכוון לויינרב אחר."

"לא, הרבי אמר 'דבר עם ויינרב' והוא הסביר שכוונתו היא שעליך לדבר עם עצמך. הודיתי לו מקרב לב, והשיחה הסתיימה!

שבת שלום ומבורכת

מאת מישאל אלמלם, לעילוי נשמת אימו רחל בת זהבה.

הייתי אז בת 14, בשנת תש"נ. טסתי עם דודים להיות אצל הרבי בי"א ניסן וחג הפסח. מיד כשנכנסתי ל770 בתפילת שחרית, הרבי הביט בי – ותמונה זו חקוקה במוחי היטב (הרבי עמד כשפניו אל הקהל, נשען על הסטנדר, תפילין וטלית על ראשו, וכל פניו לוהטות באש הקודש) – מיד ברכתי שהחיינו.

לקראת תפילת מנחה אמרו לי שכשהרבי יוצא מחדרו והולך לתפילה – הוא מחלק מטבעות לצדקה לילדים שעומדים ליד חדרו. המליצו לי גם ללכת, אך התרו בו: "את בת 14 כבר, רק ילדות עד גיל 12 ובנים עד גיל בר מצוה ניגשים לבקש מהרבי מטבעות. את תעמדי בצד – ולא תושיטי את ידך ולא תתקרבי לרבי. אם הרבי ירצה – הוא יושיט לך".

וכך עשיתי: נעמדתי בצד, היו שם כמה ילדים צעירים, וכמה מבוגרים וגם אני איתם. הרבי יצא – והחל לחלק לילדים מטבעות לצדקה. הילד הראשון קיבל מטבע – והרבי מביט בי, ועוד ילד מקבל מטבע – ושוב הרבי מביט בי. הרב בנימין קליין שעמד מאחורי הרבי – סימן לי בעיניו – לגשת אל הרבי. אך אני כיאה וכיאות לאזהרות הרבות שנתנו לי קודם, לא זזתי ממקומי כל עוד הרבי לא הגיש לי. ושוב הרבי מביט בי ושוב… אז הרב קליין דחק בי – וסימן לי בידו בצורה ברורה – בהצביעו על הרבי – שאגש. ניגשתי…

הרבי חייך אליי ונתן לי שתי מטבעות, ואז הרבי הסתובב כמו להמשיך ללכת – והסתובב אליי שוב ונתן לי עוד שלושה מטבעות.

כך אני משחזרת לי את פרטי המאורע, ופתאום התרגשתי כל כך ופרצתי בבכי, ולא יכולתי להרגע. זו הפעם הראשונה בה אני קולטת כמה זה קשור לחיי…

לאחר חתונתי ב"ה נולדה לנו ביתנו הראשונה בשעה טובה עוד לפני יום נישואינו הראשון, גם בנינו השני נולד בקלות ב"ה. אך לאחריו חוויתי קשיים רבים לאורך כמה שנים, ב"ה שלושת ילדינו הנוספים נולדו לנו וכל אחד ניסו עמו…

לפתע נפלה בי ההכרה – חמישה ילדים = חמישה מטבעות!

לצערי, במהלך השנים נעלמו לי המטבעות (שהרי כידוע מחליפים את המטבע שאותו הרבי נתן, ונותנים אחר במקומו לצדקה). אך ב"ה הברכה בעינה עומדת וקיימת…

ההרגשה וההכרה שכבר בגיל 14 הרבי בירך אותנו לכך – מלווה אותנו כעת יום, יום ושעה, שעה…. תודה לך רבי! על ילדים כה נפלאים חסידיים ובריאים! תודה! שנעשה לך הרבה נחת!

בדיוק בשבילן הוקם לפני 4 שנים ארגון "נפלאות מתגברות". אשת התקשורת החב"דית מירי שניאורסון ראתה אחרי פטירת אביה את הצורך העז שיש בארגון שיעזור לאלמנות בהפגת בדידותן והחליטה לעשות מעשה. אם חשבה שמדובר במשהו שיצריך ממנה התנדבות חד-שבועית בת כמה שעות, הרי שמהר מאוד גילתה שמדובר במשהו שמצריך עבודה מלאה מסביב לשעון, ולא רק שלה אלא של עוד 5 נשים שעובדות כיום במשרה מלאה ב'נפלאות מתגברות'.

שמעו של הארגון עבר מפה לאוזן, ומשפחות רבות של אלמנות מכל העדות והמגזרים פנו אליו לעזרה. שנה אחר כך הוא הפך לארגון שמטפל בכל האלמנות הדתיות והחרדיות בנות הגיל השלישי.

"חשוב להדגיש" אומרת גב' שניאורסון "יש אמנם ארגונים חשובים שעוזרים לאלמנות, אבל הייחודיות שלנו היא בשניים. גם בעובדה שאנו מלוות את האלמנות בנות הגיל השלישי, אלא שמטבע הדברים פחות עוזרים להן, כי כבר אין להן ילדים 'על הראש' ואין להן צורך לחתן ילדים. וגם בעובדה שאנו לא ארגון שעוזר להן לשקוע באלמנות ובמסכנות שלהן, ומקבע את מעמדן ככאלו שצריכות עזרה. אנחנו ארגון שמעצים! אנחנו נותנים להם את הכלים לקום מתוך הכאב, השכול, היגון והחוסר ולהביט קדימה.

"בגלל זה אנחנו נקראים 'נפלאות מתגברות'. אצלנו אין אלמנות, יש 'נפלאות'. כל אשה שאנו מלווים אותה היא אשה מפלאה שמתגברת וממשיכה קדימה. העבודה שלנו היא להעצים, לתמוך, לדרבן, להביט קדימה. לחיות את החיים למרות השכול.

התגובות כמובן בהתאם. כל אחת מהנשים שנעזרת בנו נותנת לנו משובים על הכוח שנפחנו בה ועד כמה אנחנו הכרחיים בשבילה. כל תגובה מרגשת אותנו ונותנת לנו כוח להמשיך לפעול עבורן.

כדי להבין עד כמה הפך 'נפלאות מתגברות' לארגון הכרחי וכזה שנותן מענה למאות רבות של אלמנות, רק נזכיר שמאז הוקם הארגון, נפתחו ברחבי הארץ לא פחות מ-12 סניפים, בפריסה ארצית המהווים בית חם עבור "הנפלאות", ובהם נערכים פעילויות רבות ומגוונות, כדי לתת להן גב וכוח להתמודד עם השכול והבדידות.

רק לפני כשבועיים, בערב חג השבועות חזרו לארץ עשרות אלמנות מכלל המגזרים והעדות שהשתתפו במסע ייחודי בן שמונה ימים לחצרות קודשנו.

גב' שניאורסון מתארת את שהתרחש מאחורי הקלעים של המסע המיוחד: "המסע המיוחד הוא אירוע שיא שבו השתתפו בס"ד 52 אלמנות ממגזרים שונים ומקהילות שונות – נשים מבתים ליטאיים וחסידים, ספרדים וכיפות סרוגות. כל אחת מהן רואה במסע אבן דרך מיוחדת, יכולת להפיג את הבדידות והכאב, והזדמנות מיוחדת לשאת תפילה עליהן ועל משפחתן".

קישור לתרומה לשותפות בארגון נפלאות מתגברות: https://www.shutaf.im/niflaot

ב"ה את שלב בחירת החתן כבר עברתי ותודה לק-ל, אנו נשואים וכמה ילדים כבר מגדלים, הגיע הזמן לעבור שלב, ולחשוב על דירת קבע…

מלאי מרץ טוב, ששים ושמחים יצאנו אל השטח של שוק הדירות – הרי היום אנו רוצים לקנות דירה, מי לא יגיל וירנן למכור לנו דירתו הטובה והמתאימה?!

אפילו לא ניסחנו לעצמינו מה חשוב לנו בדירה ועליו לא נוותר, בטוחים היינו שנמצא בקלות! הרי אנו אנשים טובים, מתכוונים לשלם בעזרת המשכנתא את כל הסכום – וה' יהא בעזרינו!

אך.. לאחר ביקור בשש דירות כבר הבנו שדרכינו לא תהא קלה, רבים הרוצים לקנות ורבים הרוצים למכור, אך בין הדירה המפורסמת ומה שרואים בשטח – הבדל תהומי!

כאשר כתוב: מציאה! דירת 3.5 חדרים, משופצת, נוף יפהפה, מיקום נוח, קומה נוחה, מחיר גמיש. הפירוש הוא: 2 חדרי שינה פיצפונים ששתי מיטות בקושי יכנסו בהם.. עוד מסדרון שעליו הכריז בעל הבית שאם נרצה נוכל לסגור אותו לחדר, וסלון קטן מחובר למטבח – שניהם לא יצליחו לארח משפחה ברוכת ילדים בסעודת השבת… תאמרו, נו לפחות משופצת? אכן, צבעו את הדלתות ואת הקירות לפני כמה שנים (רק שמאז הם התלכלכו מאד) – אבל המטבח, האמבטיה, החלונות, הריצפה – הכל זועק הצילו…! הנוף: הכביש הסואן מתחת ביתנו שמשני צידיו שורת עצים – בהחלט נוף פורח.. מיקום נח – קרוב לכביש ולתחבורה – אכן. קומה נוחה? אם לקומה חמישית תקראו נוחה כשאין מעלית ויש לסחוב עגלות? נו, בעל הבית אומר שהוא סוחב את הקניות בצ'יק צ'אק ללא עזרה. חבל שהוא לא מוכן להיות העוזר שלנו בסחיבת המשאות והילדים והעגלות בכל יום למעלה ולמטה.. ובל נשכח את שקי הזבל שידרדרו במורד הקומות ויגיעו שלימים עד לפח בחסדי ה'…

אז עצרנו לערב אחד, והתיישבנו לכתוב לעצמינו על מה לא נתפשר ובמה נתעקש ולא נוותר: דירה משופצת כחדשה, נראית טוב, קומה לא יותר משניה, מקום שקט יותר, קרוב למוסדות החינוך של הילדים, איזור חרדי, צמוד למכולת וספורמרקט וירקן, 3 חדרי שינה – לא פחות, בגודל נורמלי וסלון ומטבח בגודל אירוח…

ושוב הסתובבנו וחיפשנו וראינו – המשופצת לא הלמה את המחיר בכיס, המוזנחת הייתה נוראית, ועד שהייתה דירה נאה וגודלה טוב, היא הייתה רחוקה מאד מכל האיזורים שאנו זקוקים להם מידי יום וללא רכב..

ושוב עצרנו וחשבנו לעצמינו – מה יהא לנו הכי קריטי…

ושוב התאמנו ציפיות ושוב יצאנו לחפש, ובסוף מצאנו את דירת חלומותינו! בסביבה חרדית וטובה, קומה נוחה, שכנים טובים, גדולה ומרווחת לשכן בה משפחה ברוכת ילדים, קרובה למוסדות הילדים והעיקר מתאימה לכיס שלנו..

ואם תשאלו כמה היא משופצת? כמה היא יפה? אז נכון.. היא לא משופצת, וזקוקה להשקעה כדי להיות דירת פאר – אבל כרגע על זה התפשרנו, בעז"ה כשירחיב השם גבולינו נשפץ אותה, את הבסיס החשוב ביותר יש. ואת כל התוכן אנחנו ניצוק לבית והוא יהיה בית פאר! של שמחה, יראת שמים והרבה התקשרות לרבי ואירוח ו…גם יפה…!

תצחקו, אבל בכל התקופה הזו נזכרנו בתהליך הארוך ששמו – שידוכים… יוצאים אל 'עולם השידוכים' ששים ושמחים בטוחים שעומדים לתפוס את כל העולם: בחור כליל המעלות, משפחה עשירה, בדיוק גדול מהכלה בשנה, הורים תומכים, עבר מסלול לימודים ושליחות מסודר, והרשימה עוד ארוכה.. אך השם מעביר אותנו תהליך מושלם של חיפוש ותהיה, חישוב מסלול מחדש ושיקלול המצב בשטח, התבוננות במצבי העכשווי והחלטות מחודשות של מה לא אתפשר ומה בעדיפות ב'. ושוב בודקים ושוב מעבדים את הנתונים ומגיעים למסקנה שעל בחור טוב, יראת שמיים, מידות טובות, מקושר לרבי, שמח ופעיל בענייני הרבי – לא מתפשרים.. כי זה מה שהכי חשוב! ואז בחסדי השם מוצאים את המיועד, ועושים חנוכת הבית בדירה המושכרת החדשה לתפארה מיד לאחר החתונה J

ועוד מסקנה לסיום: עם כל השווה, יש שוני תהומי בין דירה לחתן, בדירה עוד יש דברים מסויימים שאפשר להתפשר ואחרים יחפו עליהם, בעניינים המהותיים בבן זוג שישפיעו לאחר מכן על חוסנו ורוחניותו של כל הבית שנבנה – לא…

בהצלחה לכל אלו שעדיין בשלב החיפוש, שתצליחו להגיע במהירה לשלב המציאה הטובה בלי התפשרות על המהות!

אופן ההכנה:

לאדות במחבת עמוק 1 בצל קצוץ +מעט שמן עד שמשחים.

להוסיף לאידוי קצר: 3 עגבניות חתוכות לפרוסות.

להוסיף ירקות חתוכים לקוביות / חצאי עיגולים:

1 בטטה, 1 קולורבי, 2 קישואים, דלעת – בגודל הרצוי, 1 דלורית, 2 גזר.

וכן: חצי כוס מים

מעט סוכר

כף גדושה מלח

לתת לתערובת להתבשל על אש נמוכה עד שכל הירקות רכים והרוטב מבעבע, ואז להוסיף את פיסות הדג (אפשר גם דג אחר, לא סלומון) – שיטבעו בתוך הירקות – לבשל יחד על אש נמוכה (אם זה סלומון – לא לבשל את הדג יותר מעשרים דקות).

אנחנו עייפים.

מאורעות גדולים ועצומים מבהיקים מולנו, אך פיהוק ענק מטשטש אותם.

מעירים אותנו פעם אחר פעם, ואנחנו משפשפים עיניים, מנסים להסיר קורי שינה. בחלוף כמה ימים אנו מסתובבים לצד השני. איפה הכרית הנוחה?

אנחנו עייפים, לא מחזיקים ראש.

טרוטי עיניים מעבירים את היום בהרגלים המוכרים, כמו אתמול, כמו שלשום.

הולכים בחושך, ולא יודעים שיש אור גדול.

לא יודעים?

ודאי שיודעים. מאמינים, מחכים ומצפים. אבל – – – מתוך מעטה סמיך. רפה ותשוש.

הגיע הזמן לקום!!!!

הרי עייפנו כבר 'לבלות' בקיטון הגלות הצר והמחניק.

2000 שנה אנחנו ב'חדר בריחה', מנסים לפצח את הקוד שיוציא אותנו מהסגר.

מידי פעם מישהו מתעורר, מנסה… אך האובך מרדים והערפל מטשטש את הראות.

אנשים עייפים וטובים, בכדי שלא תשקעו בתרדמת, קיבלתם לפני שלושים שנה תיבת אוצרות מיוחדת, זוכרים?

היא כאן, מפורשת, גלויה. היא ורק היא תוציא אותנו החוצה.

הבעיה שמנעול כבד חוגר את לשונית הפתח. רק כאשר נחלץ אותו הכל יפתר, ישתחרר ופשוט יגאל.

כל אחד רוצה להיות זה שיכריע את הכף, אז אנחנו מנסים…

א', למשל, עד כמה שהוא עייף – לא מבזבז זמן. הוא הופך את התיבה, בוחן היטב מכל צדדיה. מחפש איזשהו פתח נסתר שיקצר את הדרך.

ב' משחק עם הקודים של המנעול. עד שאחרים יקראו את ההוראות הוא כבר ינחש לבד מה הקוד.

פיהוק, שניים ושלושה נרשמים מצד ג': "לא בשבילי תיבות כאלו, כמה ניסינו, כמה? ולא הצלחנו".

ד' לא מעשי. עסוק בלהעלות השערות מה שמחכה בתוך התיבה – עץ ממתקים? זיכוי כספי?

"מה אתם עושה?" ה' צועק על ב' "תרחיק את הפטיש המטופש הזה! אתה רק תשבור פה הכל!"

לו' מתאים להתעצבן. לדעתו, אף אחד כאן לא יודע איך עובדים. אבל אפילו לעקם את האף אין לו כוח, הרי בסוף איכשהו התיבה תפתח: "תקראו לי כשתצליחו"…

היצליחו?

רק ז' מרים את קלף ההוראות שמוצמד לתיבה. קורא בעיון את המשימות ומתחיל לעבוד שלב אחר שלב.

החושך שמתגבר מקשה על א' לעבוד,  האפילה גורמת לעמדה של ג' להתעבות באנשים רפי כוח. ורק ז' יודע (הוא למד!) שהדרך הישרה והקצרה ליציאה מ'חדר הבריחה' היא לקרוא בעיון את ההדרכה המפורשת. גם לו קשה, אבל הקלף הזה מעיר אותו, מראה לו את הכיוון….

ובכן… לא קיבלנו תיבה ללא 'הוראות פתיחה'.

לא הכניסו אותנו לחדר בריחה בלי הנחיות הפעלה.

גם אם קשה לנו, ועקב עומס העייפות מרגיש לנו שאנחנו מחוץ לתמונה… גם אם פעם היינו טריים ורעננים ובעלי חיות בכל העניינים… גם אם ה'גלות הפנימית בענייני עבודת ה" מפילה עלינו טשטוש איום שכזה – יש פתרון:

ללימוד התורה בענייני משיח וגאולה כוח מיוחד – להקפיץ אותנו למצב של גאולה.

ללמוד ענייני גאולה ומשיח זה מעורר כמו לשתות קפה חזק וחם… התעמקות בשיחות ה'דבר מלכות' מרעננת ושוטפת את הפנים היגעות במים צוננים…

ללמוד ענייני גאולה ומשיח זה להחזיק את הראש מעל המים!

כדי שההתעוררות לא תתנדף מיד – צריך לקום ולעשות מעשה.

גם אנשים עייפים יכולים להתחייב.

לעשות משהו שיכריח אותם מידי שבוע לקרוא מחדש, מבפנים, לעומק את 'הוראות הפתיחה' של תיבת האוצר:

לקבוע עם חברה ללכת לשיעור קיים.

להיות אחראית על: פרסום/דרבון נשים להגיע/כיבוד ועריכה.

או לפתוח שיעור חדש. (הוא לא חייב להיות רב־משתתפים, והוא יכול להיות עם הילדים, אבל הוא חייב להיות)

זהו, הקוד נפרץ והתיבה נפתחת:

ברוכים הבאים לעולם של גאולה!

באדיבות: מגזין עטרת חיה

השבוע נקרא בפרשת בהעלותך.

הפרשה נפתחת בתיאור הציווי של ה' למשה רבינו: "דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן וְאָמַרְתָּ אֵלָיו בְּהַעֲלֹתְךָ אֶת הַנֵּרֹת אֶל מוּל פְּנֵי הַמְּנוֹרָה יָאִירוּ שִׁבְעַת הַנֵּרוֹת" (במדבר ח', ב').

רש"י על אתר כותב כך: בְּהַעֲלֹתְךָ – לָמָּה נִסְמְכָה פָּרָשַׁת הַמְּנוֹרָה לְפָרָשַׁת הַנְּשִׂיאִים? לְפִי שֶׁכְּשָׁרָאָה אַהֲרֹן חֲנֻכַּת הַנְּשִׂיאִים, חָלְשָׁה אָז דַּעְתּוֹ, שֶׁלֹּא הָיָה עִמָּהֶם בַּחֲנֻכָּה, לֹא הוּא וְלֹא שִׁבְטוֹ. אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: חַיֶּיךָ! שֶׁלְּךָ גְּדוֹלָה מִשֶּׁלָּהֶם, שֶׁאַתָּה מַדְלִיק וּמֵיטִיב אֶת הַנֵּרוֹת ) על פי מדרש תנחומא ה' ).

חנוכת המזבח כפי שתוארה בפרשת נשא בארוכה, מפרטת את הקרבנות שהביאו 12 השבטים כל שבט על ידי נציגו נשיאי השבט. אהרון הכהן  ושבטו לא לקחו חלק בהקרבת הקרבנות לחנוכת המשכן. אהרון חש חולשת דעת על כך שלא זכה להיות חלק ממעמד נעלה זה. הקב"ה מנחם אותו אל תיפול רוחך שלך גדולה משלהם בהטבת ובהדלקת נרות המנורה.

אמנות גילוף העץ כפי שבאה לידי ביטוי בנפש האדם:

בכדי להבין מדוע הטבת הנרות והדלקתן גדולה מהקרבת קורבנות נשיאי ישראל בחנוכת המשכן נקדים פסוק נוסף מהנביא.

הנביא ישעיהו מביא מטפורה נפלאה 'לאמנות הנשים' המנהלות את ביתם בתבונה ובאמנות, אותה הוא מכנה 'תפארת אדם' ממלאכת אמנות הפיסול בעץ.

חָרַשׁ עֵצִים נָטָה קָו יְתָאֲרֵהוּ בַשֶּׂרֶד יַעֲשֵׂהוּ בַּמַּקְצֻעוֹת וּבַמְּחוּגָה יְתָאֳרֵהוּ וַיַּעֲשֵׂהוּ כְּתַבְנִית אִישׁ כְּתִפְאֶרֶת אָדָם לָשֶׁבֶת בָּיִת (ישעיהו מ"ד, י"ג).

חרש עצים – אדם העוסק בפיסול בעץ- מכונה "חרש עצים", הנביא מתאר זאת כך היא דרך המפסלים:

נטה קו – כדרך הנגרים, ועל פי הקו יתארהו בשרד – מיישר אותו במסור.

יתארהו – ייפהו.

יעשהו במקצועות – ומחליקו באיזמל.

ובמחוגה יתארהו – אם בא לשרטט או לחרוט בו ציורים בצורות שונות, חג אותו במחוגה.

כתפארת אדם – היא האשה שהיא תפארת בעלה. (על פי רש"י  שם).

כלומר: כאשר נבא לתאר את גדולתן של נשים המעמידות בית לתפארת, נעזר באמנות העץ. אמנות גילוף העץ הנה מלאכת מחשבת הדורשת ידע וכשרון רב, אך מלבד היותה 'מלאכת מחשבת' הנה אמנות הנפש. חריטה על עץ גולמי הנו ביטוי של חוש הציור כפי שבא לידי ביטוי בנפש האדם.

אדם הרוצה לתת ביטוי ו-'לחרוט את אשר על דם לבו' בציור הנפש, זקוק לתכנון מדוקדק ומדויק לפני שהוא ניגש למלאכת החריטה מה הוא רוצה לחרוט?, כיצד הוא רוצה לחרוט?, מה המסר אותו הוא רוצה להעביר בחריטה זו?, כיצד יעבור המסר באופן הטוב ביותר? ועוד..

חריטה הנה ביטוי לרצון הנפש לבטא את תחושותיה באופן כזה ש-'גם כי יזקין לא יסור ממנה'. להנציח את ערכיה באופן כזה שלא תהיה אפשרות למחות את הרושם העז אותו הותירה חריטה זו. הרצון 'לתקוע יתד', להיאחז בנפש האדם באופן מוחלט, קבוע ומבוסס מתאפשר רק כאשר הפעולה להנצחת הזיכרון תעשה בדמות חריטה.

האמנות בעץ מלבד היותה חריטה אמנותית היא מעוניינת להעביר מסר לכל הבא במגע עם העץ. יד האמן שחרטה בעץ זה חשבה ודאגה כמובן לכל הנדרש ביצירה אומנותית זו עד אחרון הפרטים, אך מעבר לכך היא חרטה את נפש האומן ביצירה זו!

וכאן נכנסת לתמונה המטפורה של הנביא:  'כְתִפְאֶרֶת אָדָם לָשֶׁבֶת בָּיִת'. ובפירושו של רש"י על אתר: 'היא האשה שהיא תפארת בעלה'. האשה ה-'מגלפת' והמעצבת את נפש בעלה זקוקה לחכמת נשים כפי שהתבטא החכם באדם שלמה המלך במשליו: "חַכְמוֹת נָשִׁים בָּנְתָה בֵיתָהּ".. (משלי י"ד, א'). בכדי לעצב את נפש האדם נדרשת בינה יתרה לה זכתה האשה על פני הגבר.

'אשת חיל עטרת בעלה':

יצירת אמנות בנפש האדם הנה עבודה ארוכת טווח יום אחרי יום, חדש אחר חדש, שנה אחר שנה. בסיפור אודות רחל אשת רבי עקיבא אנו מגלים את מלאכת אמנות 'גילוף הנפש' בהתגלמותה.

רחל בוחרת להינשא לרועה צאן שעבד אצל אביה עקיבא שמו, רווק מתבגר בגיל 40 בור ועם הארץ שלא ידע צורת אות. רחל זו שגדלה בבית אחד מעשירי ירושלים של אותם ימים, זו שלא חסרה דבר מזהה בעקיבא הרועה את צאן אביה משהו שאף אחד לא ראה בו. בתלמוד בבלי (מסכת כתובות ס"ב, ע"ב) מתואר שרחל ראתה שהוא מעולה במידותיו וצנוע בהליכותיו ולכן בחרה להינשא לו.         יום יום רואה היא איך מוציא הוא ומכניס את הצאן מהדיר ולדיר חזרה, את מידת האכפתיות שלו, את החמלה האנושית שבו, את היכולת לראות את צרכי הצאן אותו הוא מוביל ומנהיג כל אחד לפי צרכיו האישיים.

אמנם: תנאי התנתה עמו שילך ללמוד תורה. בכדי להבין את האבסורד שבבקשה זו כדאי לקרוא את דברי הגמרא במסכת פסחים מ"ט ע"ב) "תניא: אמר רבי עקיבא כשהייתי עם הארץ אמרתי מי ייתן לי תלמיד חכם ואשכנו כחמור אמרו לו תלמידיו רבי אמור ככלב אמר להן זה נושך ושובר עצם וזה נושך ואינו שובר עצם". כלומר: לפני התוודעו לתורה רבי עקיבא מעיד על עצמו על שנאתו מבורות וחוסר ידע כמובן לתלמידי חכמים.

למרות זאת רחל משדלת אותו ללמוד תורה בראותה את הפוטנציאל העצום שבו, אך עקיבא מסרב, שכן אין הוא מאמין בעצמו. ההשגחה העליונה מזמנת לו סימן בו הוא רואה וחש את המסר העובר אליו והוא מחליט גם אני יכול ללמוד תורה בגיל 40.

וכך מסופר בפרקי אבות לרבי נתן: (תוספת פירוש למסכת אבות שנכתבה על ידי רבי נתן הבבלי מתקופת הגאונים) "פַּעַם אַחַת הָיָה עוֹמֵד עַל פִּי הַבְּאֵר בְּלֹד ,אָמַר: מִי חָקַק אֶבֶן זוֹ? אָמְרוּ לוֹ: עֲקִיבָא, אִי אַתָּה קוֹרֵא "אֲבָנִים שָׁחֲקוּ מַיִם)"איוב י"ד, י"ט) – הַמַּיִם, שֶׁנּוֹפְלִים עָלֶיהָ תָּדִיר בְּכָל יוֹם. אָמַר רַ' עֲקִיבָא: וְכִי לִבִּי קָשֶׁה מֵהָאֶבֶן? אֵלֵךְ וְאֶלְמַד פָּרָשָׁה אַחַת מִן הַתּוֹרָה.הָלַךְ לוֹ אֶל בֵּית הַסֵּפֶר וְהִתְחִיל קוֹרֵא בְּלוּחַ הוּא וּבְנוֹ. אָחַז רַ' עֲקִיבָא בְּרֹאשׁ הַלּוּחַ וּבְנוֹ בְּרֹאשׁ הַלּוּחַ. כָּתַב לו אָלֶף בֵּית וּלְמָדָהּ.אָלֶף תָּיו – וּלְמָדָה.

ואז הגיע הרגע לו ייחלה רחל בעלה הולך ללמוד תורה. כאן היא מגלה את התכלית האמיתית לנישואיה. לא טובת עצמה חיפשה רחל, אלא בהיותה אשת חיל היא מחפשת ורוצה בטובת בעלה. היא חפצה להוציא מן הכח אל הפועל את היכולות הטמונות בו, ופועלת יחד אתו לגלות את הכוחות הפנימיים והנעלמים האצורים בו, את אותם כשרונות שחשה בהם בתבונתה עוד בהיותו בור ועם הארץ. לשם כך היא מוכנה להישאר לבדה שתים עשרה שנה ועוד שתים עשרה שנה, בעוני מחפיר ובבוז גדול מכל שכנותיה על כך שבעלה נטש אותה לטובת לימוד תורה.

עד לאותו יום גדול למענו הקדישה את חייה כל אותן שנים רוויות סבל. היא סורכת רגליה בלוית בגדים למפגש הגדול עם בעלה, שכעת הנו רבן של ישראל שגידל 24 אלף תלמידים, שבשיאו רבי עקיבא מוציא תכשיט של ירושלים של זהב ומקדישו לה. ומכריז בקול רם בפני כל תלמידיו: "שלי ושלכם שלה הוא" .

רחל באמנות ובתבונה מגלפת את חומר הגלם ושמו עקיבא. מסירה בעדינות שכבה מפה שכבה משם, משייפת קצת, מייפה מעט, ומוציאה תוצר מושלם תחת ידיה לאחר 24 שנות נישואין.                 רחל חרטה את עצמה על לוח לבו של רבי עקיבא. היא הנציחה את הערך הגדול מכל בתכלית האדם עלי אדמות והוא: 'עץ מגלפים באהבה', אהבה ממיסה גם לב אבן. כשאוהבים מישהו באמת האהבה מחלחלת בו, היא מעצבת אותו, היא מגלה אותו. 'המים ששחקו אבנים' סיפרו לרבי עקיבא על אהבת אמת של רחל כלפיו, על כך שבכוח אהבתה אליו היא הצליחה להמיס את לב האבן שלו.

עיצוב חיי הזוגיות והמשפחה הופקדו בידי האשה:

יש לזכור כי בכדי לזכות ולהגיע למימוש היעד "חַכְמוֹת נָשִׁים בָּנְתָה בֵיתָהּ" (ישעיהו מ"ד, י"ג). נדרש שיתוף פעולה מלא משני הצדדים כאשר על האשה מונחת אחריות גדולה וכבדה יותר מזו של האיש, שהנה בעצם זכות גדולה. האשה זכתה והתברכה כאמור בתכונה הנפלאה אותה מנה הנביא ישעיהו 'כְתִפְאֶרֶת אָדָם לָשֶׁבֶת בָּיִת'. המוסב על פי פירוש רש"י (שם) על: 'האשה שהיא תפארת בעלה'. האשה הנה ה-'מגלפת' והמעצבת את נפש בעלה, היא ניחנה בחכמת נשים היתרה מזו של האיש על פי דברי החכם שבאדם שאמר: "חַכְמוֹת נָשִׁים בָּנְתָה בֵיתָהּ".. (משלי י"ד, א'). אם כן בכדי לעצב את חיי הזוגיות והמשפחה נדרשת בינה יתרה לה זכתה האשה על פני האיש כאמור.

במכתב מאלף מאת אדמו"ר הריי"צ רבי יוסף יצחק שניאורסון האדמו"ר השישי בשושלת חב"ד לדורותיהם. ישנה התייחסות נפלאה ל-איך וכיצד אמורים להיראות חיי משפחה וחיי זוגיות משותפים ומאושרים וזה נוסח המכתב ככתבו וכלשונו:

ב"ה כ"ט ניסן לייקווד אל מרת… תחיה ברכה ושלום!

לפני נסיעתי מריגה, ביקשתי כמה פעמים לטלפן אליך, אך את לא היית בבית. אחר כך הייתי עסוק מאד, ופשוט היה בלתי אפשרי מצדי להקדיש את הזמן הדרוש, לדבר אתך על מה שרציתי לומר לך.

במילים קצרות אומר לך, שחיי משפחה דורשים מהאיש, ועוד יותר מהאישה. יתר שימת לב ויחסים כנים של מסירות ועדינות, שזה חייב לעלות בהרבה זמן ואנרגיה. על פי תורתנו הקדושה ועל פי שכל הבריא אין בחיים האנושיים כחיי התורה האמיתיים, היפים והסוציאליים, שאפילו מצוות כיבוד האב ואם, מפנה את מקומה אצל האדם במידה מסוימת, עבור המצווה של חיי משפחה.

חיי משפחה נכונים על פי התורה דורשים הבנה, מאמץ, מסירות, סבלנות, טוב לב, ניקיון, נינוחות, הופעה מסודרת, מצב רוח שמח, הסברת פנים והנהגה ידידותית. כך צריכים לנהוג שניהם, הבעל והאישה. אך לרב זה תלוי באישה, כפי שכתוב חכמות נשים בנתה ביתה – את הבית בונה האישה.

השם בית אינו מתייחס לבניין או מקום מגורים, אלא כוונתו למושב האדם באופן כללי, כמו שכתוב "כתפארת אדם לשבת בית". זאת אומרת, לא רק הדירה הגשמית כפשוטה אלא גם הדרגה הרוחנית והמוסרית של הדירה, ועל דירה זו נאמר – חכמת נשים בנתה ביתה. ודאי חייב כל אחד ואחת לקחת חלק בחיי דת הקהילתיים, ומה שהאדם, ברוך ה', במצב טוב יותר צריך הוא להתמסר לכך יותר, אך ראשית הכל הוא – "בנתה ביתה", לבנות את הבית הפרטי.

חייב אני לומר דבר שכואב לי מאד לאומרו: היה לי צער גדול מאד – ולעת עתה, בנושא זה לא הוטב לי, ואל תתרעמו על התבטאותי הישירה – מן הקלות בה אתם מעריכים את חיי המשפחה.

אתם עדיין צעירים ולא מנוסים מדי, וודאי חסר לכם גם את הידע התורני הנדרש, וההסברים הדרושים, לדעת את החשיבות העליונה ביותר בחיים, של חיי משפחה, בחיי האדם ותולדותיו לדורי דורות. הכל ללא יוצא מן הכלל, תורה ומצוות, בריאות, ילדים, פרנסה, לגרום נחת להורים ולידידים טובים, להיות אהוב ונחמד על הבריות – כמאמר "כל שרוח הבריות נוחה הימנו – רוח המקום נוחה הימנו" הכל תלוי בחיי משפחה נכונים.

הנני מברך אתכם שהשם יתברך יאיר אצלכם את ההבנה, ויעיר את לבבכם להבין כל מה שדיברתי עליכם. כל זאת תחדירו היטב במוחכם ולבכם, על מנת לקיים זאת בהצלחה.

והשם יתברך יחזק את בריאותה ובריאות ידידי הנעלה בעלה שיחי' וישמח את לבכם בזרעא חייא וקיימא ויתן לכם פרנסתכם בהרחבה גדולה בגשמיות וברוחניות.                                      המברכה יוסף יצחק שניאורסון.

כעת נבין מדוע הטבת והדלקת המנורה על ידי אהרון גדולה מהקרבת קרבנות הנשיאים בחנוכת המשכן.

הקרבת הקרבנות בחנוכת המשכן מבטאת את ההודאה על הזכות לבית בו תשרה השכינה. הטבת הנרות והדלקת המנורה מאפשרת את משכן השכינה בבית.

ובמילים אחרות: הטבת והדלקת הנרות מבטאים את היכולת להיטיב את ועם כל אחד ואחת באמנות השמורה לאהרון הכהן הגדול עליו נאמר: "אוֹהֵב שָׁלוֹם וְרוֹדֵף שָׁלוֹם, אוֹהֵב אֶת הַבְּרִיּוֹת וּמְקָרְבָן לַתּוֹרָה".

מלאכת הטבת הנרות והדלקתן מקבלת ביטוי מיוחד כאשר היחס למלאכה זו מקבל את הביטוי הרוחני שהנו הטבת והדלקת נפש האדם, ובפרט שהיא מותאמת בדיוק נפלא לכל אחת ואחת על פי אישיותם.

"אני נתתי לך את הגפרור אך רק אתה יכול להדליק את הנר שלך!"

בסיפור הבא נוכל לקבל מעט ממשמעות הדברים כפי שבאה לידי ביטוי במפגש עם רוען של ישראל: במפגש יחידות- (מפגש יחידות של עדת החסידים מכונה 'יחידות', מפגש של חסיד עם רבו בו מהות ועיצוב אישיות החסיד מקבלת משנה תוקף בהיותו חסיד. למפגש אישי זה זכו שלל אנשים נשים וטף יהודים ושאינם יהודים מכל רחבי העולם עם הרבי מליובאוויטש לאורך עשרות שנים מפגש זה נמשך לעיתים 14 שעות ויותר בו נכנסו אנשים ליחידות עם הרבי משעות אחה"צ והערב עד שהאיר היום).

באחד ממפגשי יחידות זו נכנס אל הרבי הדיפלומט הישראלי מר יהודה אבנר. במהלך היחידות שאל יהודה את הרבי מה תפקידו של הרבי בעולם? על כך השיב לו הרבי:

"תאר לעצמך שאתה רואה נר, ואני אומר לך זהו אינו נר, זהו גוש שעווה שבתוכו חוט. מתי השעווה והחוט נהפכים לנר? כאשר אתה מביא להבה אל החוט, אז השעווה והחוט נהפכים לנר, לאמור, הם ממלאים את התכלית שלשמה הם נבראו. זה מה שאני משתדל לעשות" אמר לו הרבי, "שכל איש ואישה יקיימו את המטרה שלמענה הם נבראו. כאשר אתה מצמיד את הלהבה אל הפתילה, הפתילה שנמצאת בפנים זו הנשמה, אז הדבר מעורר לחיים את הגוף – השעווה, והגוף והנשמה יחד ממלאים את המטרה שלשמה הם נבראו, וזאת באמצעות אש התורה".

לשמע תשובה זו שאל מר יהודה את הרבי: "האם הרבי הדליק את הנר שלי?  ענה לו הרבי, "אני נתתי לך את הגפרור אך רק אתה יכול להדליק את הנר שלך".

באמצעות סיפור זה נחשפת מעט התפיסה של מה היא הטבת והדלקת הנרות בנפש האדם. זה היה תפקידו של אהרון שמהותו הנה אהבת הבריות. אדם שאוהב את הבריות (בריה: הנה כינוי לנברא שמלבד השם בו הוא מכונה 'בריה' לא ניכרת בו לכאורה שום מעלה) יכול גלות את נשמתם להיטיב איתם ואותם ולהאירם באור יקרות.

זו זכותו של אהרון ועל כך אמר לו ה' יתברך: שלך גדולה משלהם, כי שלי ושלכם שלך הוא.

שבת שלום ומבורכת