תפוקה: כ15-20 לביבות

חומרים:
2 קופסאות גבינה לבנה 250 גר'
1 כוס סוכר
1 כוס קמח
1 ביצה
1/2 כפית סוכר וניל.

אופן ההכנה:
לערבב את כל החומרים יחד, ולטגן במחבת כמו בלביבות תפו"א (אם העיסה דביקה מידי – להוסיף עוד קצת קמח).

'לגמול לחייבים טובות' כדרך טיפולית פורצת דרך להחלמה מפוסט טראומה!

שלום לכולם
השבוע נקרא בפרשת מקץ
אחד האירועים המשמעותיים בפרשה הנו מפגש של יוסף עם אחיו וסגירת המעגל מולם. סיפור טראומתי ומטלטל הנפרס על פני 22 שנה!

פוסט טראומה והשלכותיה:
לפני שניכנס לעובי הסיפור אקדים מעט על משמעותה של הפרעה פוסט טראומטית:
אחד המאבקים הקשים ביותר של מתמודדי נפש הנו סביב הפרעה פוסט טראומטית. הפרעה זו מלווה במעגליות של אירועים על רצף בלתי פוסק המציף ומכלה כל חלקה טובה בחיי האדם הסובל מהפרעה זו, הסבל כרוך בהתמודדות יום יומית סביב הקושי האדיר וחוסר האונים ביכולת למצוא כוחות להנעה פנימית לעשיה בסיסית של פעולות שגרתיות יומיומיות.

כאשר אדם 'קשור' עם החוויה העמוקה של הטראומה והסבל הנולד ממנה הוא יתקשה כאמור להגיע להנעה פנימית המובילה לעשיה ושחרור מחוויית הסבל והטראומה.

בכדי להבין מעט את הסבל האדיר בו נתון אדם שעבר חוויה של פוסט טראומה נתאר בכמה מילים את משמעותה של הפרעה פסיכיאטרית זו.

פוסט טראומה: או בשמה המקצועי "הפרעת דחק בתר חבלתית (P.T.S.D ) "
בהגדרתה עונה הפרעה זו על מצב בו האדם נחשף לאירוע מסכן חיים או שהיה נתון בעצמו לאירוע מסכן חיים כגון: תאונת דרכים, אסון טבע, אלימות, פיגוע, קרב, התעללות פיזית ונפשית מתמשכת, פגיעה ותקיפה מינית.

האדם החווה חוויה מסעירה המותירה חותם עמוק בלבו ובנפשו, נתון סביב מועקה והתמודדות יום יומית אל מול שלשה תסמינים עיקריים (עם תת סעיפים) כפי שהוגדרו ב- DSM 5 ספר האבחון הרשמי של אגודת הפסיכיאטריים הבינלאומי.

חוויה מחדש של האירוע הפוסט טראומתי: שבמרכזן של החוויות נצפה ב- flash back שעולה ומציף את זכרונו של הנפגע, הזכרות לא רצונית של האירוע, סיוטים ליליים, סימני מצוקה פיזיולוגיים: כמו דופק מהיר, הזעת יתר, נמלולים באצבעות וכד'

סימפטומים של הימנעות: הימנעות מלחשוב, לדבר, על האירוע ועל רגשות העולים ממנו, הימנעות מלהגיע לאזור המזכיר את האירוע הטראומטי, מלהיות בקשר עם אנשים שהיו שותפים לאירוע, איבוד עניין מפעילות שגרתית חברתית, שעות פנאי ובילוי. ירידה בתחושות ובביטוי רגשות ולעיתים אף ניתוק רגשי (דיסוציאציה), תחושות בקשר לסופיות ומוות קרב.

סימפטומים של עוררות: התעוררות של הפרעות שינה, הפרעות קשב, קושי בשליטה בדחפים, התפרצויות זעם, חרדת יתר ולעיתים חרדת רדיפה (פרנויה).

כך שניתן להבין את גודל המצוקה בה נתון האדם שעבר חוויה כה קשה, ועד כמה קשה להשתחרר ממצב נפשי כה סבוך ומורכב.

אחד החוויות באירוע פוסט טראומתי הנו כאמור התעללות אלימה של ילד בידי הוריו, נער בידי חבריו, או מבוגר בידי מכרים או זרים, המותירה חותם עמוק בנפש האדם ופוגעת בתפקודו השגרתי וברבדים עמוקים בחייו.

הפוסט טראומה ושחזורה אצל יוסף הצדיק:
נחזור כעת לסיפורו של יוסף הצדיק: ראשיתו של סיפור המתחיל 22 שנה לפני, יוסף הצדיק נולד לאמו רחל ולאביו יעקב, ילד זקונים אהוב, יפה תואר ומראה כאמו, יוסף מאבד את אמו בעודו רך בשנים ונותר יתום מאם!

בנערותו עבר יוסף דחייה קשה בידי אחיו, עד שנאה תהומית בה אחיו לא יכלו לשאול לשלומו כפי שמעיד הכתוב : "וַיִּרְאוּ אֶחָיו כִּי אֹתוֹ אָהַב אֲבִיהֶם מִכָּל אֶחָיו וַיִּשְׂנְאוּ אֹתוֹ וְלֹא יָכְלוּ דַּבְּרוֹ לְשָׁלֹם." (בראשית ל"ז פס' ד').

באחד הפעמים בהם הוא נדרש על ידי אביו לשאול בשלום אחיו הרועים את צאנם, יוסף עובר התעללות רגשית קשה בידי אחיו המשליכים אותו לבור ריק ממים אך מלא בנחשים ועקרבים, כפי שמתאר זאת המדרש (בראשית רבה פרשה פ"ד) באריכות כמה התחנן יוסף ובכה לאחיו שלא ישליכו אותו לבור המלא בנחשים ועקרבים, עד שהדמעות פסקו מאליהן, מה שמבטא את האפתיה והניתוק הרגשי מעצמו (דיסוציאציה), מצב בו הנפש חשה חוסר אונים מוחלט ומבינה שאין בשביל מה להילחם עד שהסתגלות זו הופכת לחוסר אונים נרכש.
בסופו של דבר האחים מחליטים למכרו לעבד, כאשר יוסף מתגלגל מיד ליד כחפץ בידי סוחרי עבדים, מדיניים, ישמעאלים, עד שהוא מגיע לביתו של פוטיפר איש מצרי שר הטבחים בבית המלוכה של פרעה.
יוסף הצדיק עובר ניסיון קשה עם אשת פוטיפר – נער שעדיין לא בן 20 עובר חוויה טראומטית עם אשה זרה המפתה אותו להתייחד עמה, נסו לדמיין בחור ישיבה בן 17 עובר חוויה כה טראומטית?! יוסף נס על נפשו ובורח מהבית..
הסיפור מסתיים בהטלת האשמה על 'העבד' האומלל שמואשם בניסיון לאנוס את אשת אדוניו.
יוסף מושלך לכלא המצרי עם 'מיטב' הפושעים והעבריינים של מצרים, על לא עוול בכפו.

בניתוק מוחלט כל כך מהעולם ובטלטלה עזה לאור רצף האירועים הרבים והקשים הפוקדים את יוסף הגעגועים הביתה אל אביו ומשפחתו גוברים ולא פוסקים.
חולפות להן שנתיים ימים תמימות, ובאותו יום לפתע כרעם ביום בהיר מגיעים להם שליחים בהולים מטעם פרעה מלך מצרים לתאו של יוסף ללא אומר ודברים הם מריצים את יוסף ההמום רוחצים אותו, מספרים אותו, מחליפים את בגדיו ובלי התראה מוקדמת לאן פנינו?, הם מציבים את יוסף ההמום מול מלך מצרים בכבודו ובעצמו!
המלך דורש מיוסף לפתור לו חלום הזוי ויוסף עונה לפרעה בפשטות מבלי להתבלבל: "וַיַּעַן יוֹסֵף אֶת פַּרְעֹה לֵאמֹר בִּלְעָדָי אֱלֹהִים יַעֲנֶה אֶת שְׁלוֹם פַּרְעֹה". אני חושב, מדבר ועושה הכל רק בסיועו ובעזרתו של בורא עולם כל מה שיש לי ממנו הוא! פרעה כל כך מתפעל מיוסף, מאישיותו, מחכמתו ומתואר פניו ההדורות ולא מתחשב כלל בשריו ועבדיו המתנגדים לו וממנה את יוסף למשנה מלך מצרים.
יוסף שם לב להשגחה הפרטית המופלאה המלווה אותו לאורך כל הדרך, מרגע בו נמכר לעבד על ידי אחיו, על לרגע בו התמנה למשנה למלך מצרים, איך בכל מקום בו עבר, בכל תחנה בה עצר ה' יתברך היה עמו ליווה אותו וסייע לו בכל אשר עשה, הוא מצא חן וחסד בעיני כל רואיו, הצליח בכל תפקיד אותו נשא, עד שהגיע לתפקיד הכי בכיר שאפילו החלומות הדמיוניים ביותר לא מזמנים לנו בדרך כלל, רק שבמקרה של יוסף הצדיק דווקא כן, הוא חלם בדיוק על הרגע הזה ואפילו טרח לשתף ולספר אותם לאחיו שבזו לו ושנאו אותו עד מוות! ואביו שלא ידע איך לבלוע את סיפורי החלומות של בנו האהוב, אף שבסתר לבו ידע שיש דברים בגו.
והנה כרעם ביום בהיר נוחתים אחיו למצרים משום מקום ומתייצבים אל מול עניו, זוכרים את האלמנט השני בפוסט טראומה "סימפטומים של הימנעות", בה האדם שחווה את הטראומה נמנע מלפגוש באנשים הקשורים בחוויית הטראומה שעבר!
יוסף מכיר את אחיו אך הם לא מכירים אותו. היכרות בממד הפיזיולוגי: במראה פנים וגוף (לפי פירוש רש"י, הרמב"ן, אורח חיים הקדוש, אבן עזרא) יוסף מזהה את אחיו והם לא! וגם בממד הרגשי נפשי: הכיר יוסף באחיו והם לא הכירוהו. הכרה סובייקטיבית, שותפות לרגש ולסבל המשותף לשניהם לאורך השנים, כסובייקטים נפרדים בעלי רצונות, דעות, תחושות ומאוויים יוסף לא נוטר טינה לאחיו כפי שהם נטרו לו והתעללו בו, כאשר סיפר להם על חלומותיו וזכה ליחס מיוחד מאביו.

יוסף נתון בשוק של חייו, פתאום בעל כרחו הוא נאלץ להתמודד עם כל אותם זכרונות טראומטיים המציפים אותו ברגע אחד, ובהפתעה מחלטת! הבכי המציף את האירוע והזכרונות מדבר בעד עצמו, הוא פורץ החוצה מאליו, בכי חסר מעצורים המציף את כל הזכרונות הקשים בבת אחת.

ההתמודדות אל מול כל אותם אירועים שב ונשנה והפעם ביתר שאת בראותו ובשומעו את אחיו מביעים חרטה על מעשיהם, והפעם כנראה חרטה עמוקה מעומק הלב!

אבל אז מגיע הרגע, המפגש הסוער עם היוודעו לאחיו ובהותירו אותם בשוק מוחלט עד שנעתקו המילים מפיהם ובקפאם על מקומם מהבהלה והחרדה שהשתלטה עליהם! מתעצם שבעתיים כאשר
יוסף מדבר אל אחיו בלשון רכה, מנחם אותם ותומך בהם רגשית ונפשית.

יוסף הצדיק לא מסתפק בכך, ובאצילות נפש אומר לאחיו: "וְעַתָּה אַל תֵּעָצְבוּ וְאַל יִחַר בְּעֵינֵיכֶם כִּי מְכַרְתֶּם אֹתִי הֵנָּה כִּי לְמִחְיָה שְׁלָחַנִי אֱלֹהִים לִפְנֵיכֶם" (בראשית מ"ה פס' ה').
כל הסבל שעברתי לא היה לחינם, אתם יודעים מהי סיבה לכל הסבל שעברתי? ה' יתברך שלח אותי לכאן ודאג שאעבור את כל הגלגולים הללו, כדי שאהיה השליח לזון אתכם ואת כל העולם ברעב המתרגש לבוא על העולם בשבע השנים הבאות.
לכם הייתה כוונה הפוכה אבל ה' יתברך סובב הכל לטובה ובלשון הכתוב: "וְאַתֶּם חֲשַׁבְתֶּם עָלַי רָעָה אֱלֹהִים חֲשָׁבָהּ לְטֹבָה לְמַעַן עֲשֹׂה כַּיּוֹם הַזֶּה לְהַחֲיֹת עַם רָב" (בראשית פר' נ', פס' כ').

"לגמול לחייבים טובות", הנה גישה ייחודית ותפיסת עולם מהפכנית בה ועל ידה בחר יוסף להתמודד עם הטראומה!

על מעשה אצילי זה מאריך אדמו"ר הזקן (אדמו"ר הראשון בשושלת חב"ד לדורותיהם) בספר היסוד לחסידות חב"ד ספר התניא בפרק י"ב בתארו את הבינוני ואת מהותו, והרבי מליובאוויטש בלקוטי שיחות (חל' ה' עמ' 247 הע' 48) מאריך לבאר זאת: מובא בספר התניא פי"ב בסופו: שכאשר "עולה לו לאדם מהלב למוח איזו טינא ושנאה ח"ו או איזו קנאה או כעס או קפידא ודומיהן" על חבירו, על האדם להסירן ממוחו, ועליו "לעשות ההפך ממש, להתנהג עם חבירו במדת חסד" ו"לסבול ממנו עד קצה האחרון ולא לכעוס חס ושלום, וגם שלא לשלם לו כפעלו חס ושלום, אלא אדרבה לגמול לחייבים טובות, כמ"ש בזהר ללמוד מיוסף עם אחיו".

על כך שואל הרבי: לכאורה תמוה הדבר, על אף שאפשר להבין שעל האדם להעביר על מדותיו ולא לשלם לחבירו כפעלו, אך מדוע עליו "לגמול לחייבים טובות", הרי חברו עשה לו רעה, ומדוע עליו לשלם לו על כך בטובה?

הרבי מבאר את הדבר על פי מה שכתב אדמו"ר הזקן (שם) שדבר זה יש "ללמוד מיוסף עם אחיו". יוסף הצדיק, על אף שאחיו חשבו עליו רעה בכל זאת ראו כולם ש: "אֱלֹהִים חֲשָׁבָהּ לְטֹבָה לְמַעַן עֲשֹׂה כַּיּוֹם הַזֶּה לְהַחֲיֹת עַם רָב" לשון הכתוב (ויחי פר' נ', פס' כ'). נמצא אם כן, שעל אף שמתחילה נראה היה שהאחים הזיקו ליוסף, הנה לבסוף נתבררה האמת שפעולתם גרמה לדבר טוב. ומכיוון שהם אלו שגרמו לטובתו של יוסף, לכן שילם להם יוסף על מעשיהם וגמל להם טובות.

ממשיך הרבי ואומר: מזה יש לנו ללמוד בחיי היום יום כפי שמבואר בספר התניא (אגרת הקודש סי' כ"ה) שכאשר בן אדם שהוא בעל בחירה מקלל או מכה, או מזיק ממון חברו על האדם לדעת שמאת ה' הייתה זאת לו, מכיוון ש- "כל מה דעביד רחמנא לטב עביד"- כל מה שעושה ה' לטוב הוא עושה (מסכת ברכות דף ס', ע"ב).
מכיוון שכתוב: "שאין דבר רע יורד מלמעלה" (בראשית רבה פרק נ"א, ג'. תניא – אגרת הקודש סי' יא), א"כ, אף אם נראה שחברו הזיק לו, מכל מקום מכיוון ש"מאת ה' הייתה זאת לו" ברור שבמעשיו אלו גרם לו חברו דבר טוב ומועיל. ועל הטובה הזאת שגרם לו חברו במעשיו בשליחותו של מקום, יש לגמול ב"טובות" (ע"כ מדברי הרבי בליקוטי שיחות).

הענקת משמעות שונה לסבל כדרך לחיים של משמעות:

מדברי אדמו"ר הזקן והסברו של הרבי לאצילות נפשו של יוסף הצדיק נוכל לאמץ גישה ייחודית לחיים.
פוסט טראומה איננה תופעה חולפת, להיפך ככל שעובר הזמן כך מעמיקה הטראומה ולובשת צורות שונות של עיוותים בחיי האדם.

אם כן איך אפשר לדרוש מאדם להתנהג אל הזולת באופן כזה אצילי, לא רק שהזולת הרס את חיי נפשו, אנו מבקשים ממנו לגמול לו טוב?

כאן בעצם טמונה הגישה לחיים:

האדם נדרש לגשת בזהירות וברגישות לטראומה שלו, ישנם שלשה שלבים מרכזיים אותם חייב האדם לעבור כחלק מריפוי הטראומה: 1. אבל, 2. עיבוד אבל, 3. בניית נרטיב (סיפור) חדש.

בשלב הראשוני: האדם נותן ביטוי רגשי לחוויית הטראומה על ידי כך שהוא מתאבל עליה.

בשלב השני: האדם מעבד רגשית את חוויית האבל, על ידי חשיבה (מחשבה), מלל (דיבור), וביטוי פיזיולוגי גופני (מעשה) ומביע על ידם את התחושות העולות ממנו, בכך הוא מכין (זוהי משמעות המילה עיבוד האבל, כמו עיבוד של חומרי גלם) את עצמו לשלב של בנייה מחדש, השלב השלישי הנרטיב החדש.

בשלב השלישי: על פי גישת ה- NLP- Neuro-linguistic programming ניתוב לשוני פיזיולוגי. האדם בונה נרטיב (סיפור) חדש לחוויה הטראומטית, כאשר הוא נוטל בעלות על סיפור חייו על ידי מפגש מחודש עם החוויה, כאשר הפעם במרכז החוויה הגישה איננה התוקפן והשלכת מעשיו עלי ועל חיי, אלא כיצד אני הנפגע (ולא הקרבן) משקם את חיי באמצעות הפגיעה!

כלומר: ההתייחסות לאירוע הטראומתי כעת איננה ממקום של קרבן לחוויה המטלטלת הזו, וממילא אל תצפו ממני ליותר מידי בחיי, כי החיים נהרסו לי, ואין לי ממש תקווה בתוך הכאוס הזה! מה שמזמין תקיעות בחיים ועלול להוביל לדיכאון.

אלא כעת ההתייחסות אל הטראומה הנה ממקום בו אני בעל הבית על חיי! אני היחידי המעניק ונותן משמעות לאירוע אותו חוויתי, כפי שאני תופס אותו ובוחר להעניק לו את המשמעות הייחודית לי מאירוע חיים זה. התפיסה ולפיה משמים זימנו לפתחי אירוע חיים מורכב וקשה, במטרה להפיק ממנו משהו טוב עבורי ועבור העולם משקפת ומדגישה את הסובייקטיביות הייחודית לי.

במילים אחרות: אנחנו לא מתעלמים לרגע מהמורכבות ומהקושי הגדול שזימן לנו האירוע הטראומתי! אבל: אנחנו מביטים עליו ממקום שונה! לא ממקום של קרבן לחיים, אלא ממקום של למידה לחיים!

גישה זו יש בה בכדי להביא אותנו למצב בו במקום לחשוב על נקמה שלילית והרסנית, נחפש "נקמה" חיובית ובונה. אין ספור דוגמאות ניתן למצוא לכך בתולדות עם ישראל:
יהודים יוצאי שואה שבחרו 'לנקום את נקמתם' מידי הנאצים על ידי הקמה מחדש של משפחתם! יהודים שנגזלה מהם אדמתם בחרו להמשיך לבנות, להמשיך וליישב את ארץ ישראל!, ועוד…
זוהי גישתו של יוסף הצדיק למעשיו של אחיו, הוא איננו תמים, הוא יודע בדיוק מה משמעות מעשיו של אחיו והשפעתם עליו בחייו. אך יוסף בוחר בדרך חיים שונה, יוסף לא נותן מקום לרע של הזולת להשפיע עליו בבחירותיו בחיים, ולא נותן מקום לעיצוב זהותו כקרבן לחיים אפלים וקשים, להיפך יוסף נוטל בעלות על סיפור חייו ובוחר בחיים ממקום אמוני טהור, כפי שהתבטא: "וְאַתֶּם חֲשַׁבְתֶּם עָלַי רָעָה אֱלֹהִים חֲשָׁבָהּ לְטֹבָה לְמַעַן עֲשֹׂה כַּיּוֹם הַזֶּה לְהַחֲיֹת עַם רָב".

יוסף בוחר לתת מקום בחייו להשפעה רק ממקור אחד, ה' יתברך הוא זה שאחראי להגעתי הנה למצרים, על ידי תלאות וייסורים כואבים, כך שאם יש לי צורך להביע זעקה וכאב על מה שעברתי אני פונה אליו, אתם אחי לא קשורים לעניין, אין לכם חלק בתהליך שעברתי.

אמנם אתם הייתם שלוחים לעניין, ופעלתם באופן שלילי, אמנם זה כבר חשבונו של מקום.
יוסף מבהיר: לי אין אפשרות וגם אין לי עניין לתת לכם חשיבות ולייחס אליכם את הרוע שבמעשיכם כלפי, משום שזו תהיה הנצחת הקרבנות בחיי! ואני לא מעוניין להיות קרבן של החיים!

מינוף הסבל לטובת עשיה טובה לזולת הנה המשמעות הייחודית הניתנת לסבל:

בכך יוסף מנצח את הטראומה ולא מנציח אותה! יוסף מתגבר על הטראומה ממקום של השפעה! הוא הופך למשפיע על הזולת ובכך הוא ממנף את הסבל לטובת עשיית טוב לאחרים.

יוסף מפנים את ההשגחה העליונה, בכך שהוא מחליט לנצל עד תום את כח השפעתו, בעשיית טוב למען הזולת, עשיית טובה ליהודי בגשמיות וברוחניות! יוסף לימד אותנו שהיכולת להפוך סבל לכח הוא על ידי השפעה.

דוגמא מקבילה לכך מצינו בהתנהלותו והתנהגותו של האדמו"ר הריי"ץ (רבי יוסף יצחק שניאורסון האדמו"ר השישי בשושלת אדמו"רי חב"ד): כאשר האדמו"ר הריי"ץ עמד בפני המשטר הקומוניסטי ברוסיה של ימי הצאר, הוא ניגש בתפיסה מאוד ברורה ועצמתית- הוא לא נותן לכוחות הרשע להשפיע עליו בשום צורה שהיא, גם אם זה יהיה כרוך בסבל ועינויים פיזיים ונפשיים, מבחינתו הבעלות על חייו ועל חיי היהודים הנתונים תחת השפעתו היא אך ורק בידיו של ה' יתברך, ולכן הוא פועל אך ורק לפי רצון ה', הוא לא יאפשר, לא ייתן מקום ולא יתייחס אל כוחות הרשע כאל בעלי השפעה. מבחינתו אין להם ולא הייתה להם אף פעם הצדקה קיומית בעולם, אף פעם ולכן הוא לא מכיר בהם כישות סובייקטיבית בעולם.

הידיעה שההתייחסות אל כוחות הרשע כבעלת השפעה עליו, תאדיר ותעצים אותם, חיזקה אותו שלא לתת להם מקום ומציאות כלל, עמידתו האיתנה של הרבי אל מול כוחות הרשע היא זו שהובילה בסופו של דבר להכחדת הקומוניזם והעברתם מן העולם!

הרבי בחר ולימד אותנו דרך חיים של נתינת מקום לקדושה שזהו הטוב הנצחי והאמיתי, לעומת שלילה בתכלית של מציאות הרע בעולם, עד כדי התעלמות מוחלטת ממציאות הרע, באופן שאיננו תופס מקום כלל אצלו. גישה זו סללה כאמור את הדרך להפיכת הרע לטוב. כיום אין מי שיכול להתעלם מהמהפכה שהתחוללה בכל רחבי ברית המועצות לשעבר!

אי אפשר להתעלם מהסבל העצום אותו חווה הרבי הריי"ץ הן בממד הפיזי והן בממד הנפשי. אך יחד עם זאת הוא בחר למנף את הסבל לטובת עשיה טובה ליהודים בגשמיות וברוחניות. יהודים שהתאפשר להם בעקבות מסירות הנפש של הרבי לשמור תורה ומצוות מתוך פניות נפשית ורגשית, מתוך שמחה והרחבה בגשמיות וברוחניות! וכפי שהתבטא הרבי הריי"ץ במכתבו לחג הגאולה שכתב לכלל ישראל: "לא אותי בלבד גאל ה' כי אם גם את כל מחבבי תורתנו הקדושה, שומרי מצווה, וגם את אשר בשם ישראל יכונה".

ההבדל שבין התערבות מקצועית לבין התערבבות רגשית תלויה בתהליך עיבוד האבל אותו עובר האדם!

כאמור אצל יוסף הצדיק המעבר היה על ידי מינוף הסבל לעשיית טובה לזולת. אך לשם כך נדרש יוסף לעבור את כל התהליך של האבל ועיבודו שלב אחר שלב.

בשלב הראשון: יוסף שרוי באבל עמוק על אביו ועל אחיו כל השנים שהיה רחוק מהם, וכן אביו ואחיו על יוסף. וכפי שמתואר באריכות (מדרש רבה) סבלו של יוסף על כך שהוא נאלץ להעלים את דבר קיומו מאביו בשל רצונו לגרום לאחיו להתחרט מעומק הלב על מעשיהם! ועל כך שבנימין נתן לעשרת ילדיו שמות המתארים אחד אחד את הקשר העז ליוסף אחיו, ואת הסבל הרב כל השנים שלא זכו לראות האחד את השני.

לאחר מכן בשלב השני: יוסף מעבד את האבל: אנו יכולים לראות את ההתייחסות לכך בקריאת שמות בניו של יוסף מנשה ואפרים, מנשה על שם: "כי נשני אלוקים את כל עמלי ואת כל בית אבי", ובמילים אחרות ה' השכיח ממני את סבלי במהלך כל השנים וגם מנע ממני את צער הגעגועים אל בית אבי. אפרים על שם: "כי הפרני אלוקים בארץ עניי"- כלומר: אלוקים העצים אותי הן בממד הפיזיולוגי והן בממד הנפשי רגשי בארץ למודת סבל רב!

עד שיוסף מגיע לשלב השלישי: בו הוא כבר הפך למשביר בכל ארץ מצרים, כאן הוא בעצם מונע מכח השפעה עצמתית שקיבל כתוצאה מכך שעיבד את אבלו וכעת הוא עסוק בלמנף את הטוב ולשלול את הרע, כך בעצם הוא פוגש את אחיו ממקום יציב וחזק נפשית ורגשית, ומעביר להם את המסר "כי למחיה שלחני אלוקים לפניכם ."

בכדי לגשת למרחב השפעה על הזולת לאחר חוויה טראומתית חייבים לעבור את תהליך עיבוד האבל במלואו. כאשר אנו מדלגים על שלב האבל ועיבודו אנו חשופים להתערבבות רגשית!
אדם הפועל ממקום פצוע, כואב וסובל, מונע ממקום רגשי לא פתור, ובכך הוא חשוף להתערבבות רגשית בדמות 'פנטזיית ההצלה'. אני מציל את העולם, אם זה שליח, אם זה מחנך, משפיע, רב, מטפל בנוער בסיכון, ועוד. אי אפשר לגשת למלאכת ההשפעה בכל תחום שהוא, כאשר אני בעצמי סובל מטראומה נפשית!

אדם השואף למלכת הקודש של השפעה על הזולת, חייב להגיע ממקום של פניות נפשית ורגשית, ויציבות נפשית למלאכה זו! כאשר אדם מונע מכוונות טובות מחד, אך עם 'פצעים' נפשיים רגשיים פתוחים מאידך, הסיכוי הוא שהנזק יגבר על התועלת!

לפעמים נוכל לצפות במחנך, משפיע, וכד' המתמסרים מתוך להט ורגש גואה להושיט עזרה, לחלש, לפגוע, לתלמיד 'השקוף' זה שאף אחד לא שם אליו, לזה שכולם מתנכלים לו, במטרה להעצים את המושפע, מחונך, מתוך כוונה טהורה, אך לצידה נוכל להבחין בסערת הרגשות של המשפיע או המחנך המתקשה להכיל את סבלו של המושפע או המחונך שאליו הוא כל כך מתמסר.

מה שישתקף ויתגלה אל מול עיננו, הנו בן אדם המונע ממקום לא פתור ולא מעובד רגשית פנימה, במרחב החיים שלו! ומתוך עולמו הפנימי הלא פתור והפגוע הוא משליך ומעביר את הכאב הלא פתור אל המרחב בו הוא 'מנסה ל'הגן' 'ולהציל' את המחונך/מושפע שלו!

הוא זועק מתוך כנות ואכפתיות אמתית את כאב התלמיד לחלל בכדי לעזור לו, אבל בעצם הוא מנכיח את ההזדהות ההשלכתית אותה הוא חש כלפי מחונכיו, ומשליך את זעמו הפנימי הלא פתור ואת פגיעותו, מתוך תחושה שכך הוא מגן על תלמידו, כל זאת כמובן באופן לא מודע! אך זהו הדפוס המשוחזר באופן לא רצוני, מתוך מרחב אישי לא פתור בחייו האישיים!

פעולה ותחושת 'פנטזיית ההצלה' היא לא חלק מהלקסיקון החינוכי! אדם העוסק בשדה החינוך חייב לפעול מתוך מרחב נפשי רגשי מקצועי, מתון, שליו ואחראי ולא מתוך התפרצות נפשית רגשית סוערת גם אם מאחוריה עומדת כוונת עזרה אמיתית, שליחות חינוכית כן, פנטזיית הצלה לא!

תהליך האבל ועיבוד האבל הנה הדרך הבטוחה ליציבות נפשית ולפניות נפשית ורגשית עבור הזולת!

כך כאשר נידרש למלאכת הקודש נישאל את עצמנו מאיזו עמדה נפשית רגשית אנו נגשים אליה? זהו המבחן הטוב ביותר לאדם העוסק בהשפעה על הזולת, בטח ובטח בשדה החינוך!

לאחר שהאדם עבר את תהליך עיבוד האבל הוא יחווה את חווית ההשפעה על הזולת ממקום שליו, בטוח, שקול, כאן ההתערבות תהיה מקצועית ולא התערבבות רגשית!

יהי רצון שנזכה להשפיע מתוך פניות נפשית ורגשית, מתוך הרווחה והרחבה בגשמיות וברחניות ומתוך שמחה וטוב לבב!

שבת שלום חנוכה שמח וחדש טוב לכולם

באדיבות: מישאל אלמלם

לעילוי נשמת אימו מורתו רחל בת זהבה ע"ה

סיכום השיחה

מצגת סיכום השיחה

הוראות הכנה וחומרים:
1. הכיני עוגה בחושה כרצונך: עוגת מיץ/שיש/שוקולד.
2. חיתכי את העוגה לרוחבה כך שתתקבל 1/3 עוגה ו2/3, את החלק הקטן העמידי למטה – הוא הבסיס לחנוכיה. ואת החלק הגדול – חיתכי משני צדדיו בצורה אלכסונית – כך שתתקבל לנו חנוכיה לתפארת.
3. צפי את העוגה בקצפת צמחית/קרם שוקולד.
4. כעת יש ליצור את הקנים על החלק הגדול – במגוון אפשרויות: קצפת/ חמצוצים/ גליליות/ וופלים ועוד..
ולא לשכוח את השלהבות מ: טופי/עדשים/סוכריות/קצפת צבעונית.
לסבלניות במיוחד: ניתן לחתוך ריבועים בינוניים מהעוגה השלימה – ולתת לילדים להכין לעצמם את החנוכיות.

זה התחיל בהתקפה: "תגידו, לא הגזמתם קצת?
"באמת, אנחנו מאד מעריכים את הפעילות של חב"ד בכל מקום בעולם. ממש לא רגיל. אפילו החבר'ה שלנו נעזרו בהם לא פעם בטיולים בחו"ל – יותר יעילים מהשגרירות אפילו… אבל עם כל הכבוד, ויש לנו הרבה כבוד לפעילות של השלוחים שלכם, הם מצליחים כי הם משקיעים מתוך מסירות נפש והמון אהבה לכל יהודי – ואפילו לכל אדם. ראינו איך הם מגייסים כסף מאין־ליש, וגם איך הם עובדים בלי תנאים מינימליים, זה מדהים!"
(נו, מה הבעיה אם כך? ביקשו מהם השבוע תרומה לחב"ד? נדנדו להם להניח תפילין / להדליק נרות שבת / לקבוע מזוזה בחדר אוכל של הקיבוץ? למה הטון הזה והפתיח הלא נעים? טוב, אבל בפועל אנחנו הרי אוהבים ומנומסים, נכון? אז זה נשמע כך:)
"תודה, משמח מאוד לשמוע…"

רבי, רבי, רבי
אולי לא שמתם לב, אבל החב"דניקים נשמעים בדרך כלל ככה: "הרבי ברך אותו, והוא הצליח למעלה מדרך הטבע!" או "רק בזכות הרבי הוא הגיע למה שהגיע", וגם "אפשר לראות ממש בחוש איך הרבי מלווה אותנו ועוזר בכל רגע", ועוד משפטים מעין אלה.
"אה, נראה לכם שהחב"דניקים הם סוג של 'סופרמנים' שנחלצים בהצלחה מכל בעיה ועם 'הפי אנד', כי ככה זה אמור להיות בסוף הסרט? טוב, אז לא. האנשים שיוצאים לשליחות הם אנשים רגילים לגמרי. כמוני וכמוך. לפעמים אפילו אנשים שבמבט ראשון אפשר היה לקרוא להם 'אנשים עם יכולות בינוניות ולפעמים אפילו פחות…' – אף אחד לא מעביר 'וועדת כשרונות' למי שרוצה לפתוח בית חב"ד"…
"כאילו, זה לא משהו שמלמדים אצלכם?… הכוונה – סוג של 'הטובים לטיס', לא?"
"כן, בהחלט. מלמדים ושואפים לזה תמיד – כל יהודי ובטח כל חב"דניק הוא שליח של הרבי מה"מ, ועם זה – לפתוח בית חב"ד רשמי מחוץ לאזור הנוחות שלך – דורש כישורים קצת יותר מבעל מפעל למשל. מסכים איתי?"
"לגמרי! אז מה סוד ההצלחה שלכם?? למה אנחנו לא מצליחים לחנך את הילדים שלנו לזה?"

כח העצם
"אקרא לך את דברי הרבי עם הסבר קטן, ומן הסתם המסקנות יהיו ברורות:
"ההצלחות של הפעילות שם (= הכוונה לצרפת) עכשיו, הן הגילוי בפועל של הכוחות אשר… נשיא דורנו השקיע שם בשנים שלפני זה [ובהערה שבשיחה מצויין שהרבי שליט"א והרבנית חיה מושקא גרו כשמונה שנים בצרפת בשליחות הרבי הריי"צ, והרבנית אמרה לאחת השלוחות בצרפת: 'אנו חרשנו וזרענו, ואתם צריכים לקצור']. אשר בהיותו נשיא הדור – והנשיא הוא הכל – נותן הוא את כח העצם לכל אנשי הדור כדי לפעול את הבירור בכל העולם כולו".
זהו. מדבר בעד עצמו, לא?"
"וואו. לא יאומן. והרבי עצמו אומר את זה… שווה מחשבה!"
"אה… ואם כבר דיברנו, אז הרבי מביא בשיחה הזו עוד כמה נקודות, לא רק למחשבה אלא למעשה בפועל:
"להכיר בניסים שה' עושה לנו, ולהודות עליהם – זה דבר שנוגע להבאת הגאולה, וגם לפרסם את הניסים של הזמן הזה, ובעיקר בימי החנוכה שעניינו 'פרסומי ניסא'".
ואם כבר חנוכה: אז להתוועד בימי חנוכה ולדבר בהתוועדויות אלו בדברי תורה וחסידות, לקבל החלטות טובות ולספר במיוחד על ניסים שה' עושה בזמן הזה.
בהצלחה!"

באדיבות: מגזין עטרת חיה

לאורך כל השנה פועל הארגון למען אלמנות בנות הגיל השלישי ומהווה עבורן מעין "בית שני" עם שלל פעילויות חברתיות, מפגשי תוכן וחוויה, טיולים, שבתונים ועוד.

ביום ראשון השבוע נערכה באולמי גוטניק בירושלים מסיבת החנוכה המרכזית של נפלאות מתגברות בהשתתפות מאות אלמנות. אל האולם זרמו נשים מכל המגזרים, שהגיעו מכל חלקי הארץ – מצפת ועד דימונה. לאורך השנה הן לוקחות חלק בפעילויות בסניפים המקומיים וזו הייתה עבורן הזדמנות למפגש כלל ארצי.

זה היה למעשה יום שלם שכולו גבורה ונפלאות ולבאות ציפתה תכנית עשירה במיוחד. המרצה הרב יואב אקריש ריתק את הקהל בהרצאה שהתמקדה בנושא הניסים. אמן החושים והמנטליסט הרב ויקטור עטיה שהינו גם שליח הרבי בחברון, הביא את הנפלאות לבמה (כפי שהוא עושה לאורך כל השנה…) והקסים את המשתתפות.

לצד ארוחת הצהריים העשירה נהנו באות האירוע מכיבוד לאורך כל היום. בין ההרצאות והסדנאות הנעים את היום אמן הקלידים אלאור ולנר ואליו הצטרף בנו למופע משותף. יחד הם "הרימו את האולם" בניגונים סוחפים שבמהלכם אף אחת לא נשארה במקום… כולן לקחו חלק והצטרפו למעגלי הריקודים בשמחה אדירה.

ההפתעות לא הפסיקו להגיע לאורך כל היום, אחת מהן הייתה ברכה מיוחדת שצילם לכבוד האירוע ענק הזמר החסידי אברהם פריד. הוא בירך בלבביות את המשתתפות ושלח את איחוליו לימים מלאים באור.

אחד הדברים שמאפיין יותר מכל את העשייה בנפלאות מתגברות הוא ההשקעה הרבה בכל אישה והחשיבה על כל פרט. לכל אחת מהמשתתפות חיכה על הכסא שי אישי מפנק לחורף – כובע צמר וצעיף מתנת חברת גולברי. אחר הצהריים נערכה הגרלת ענק על פרסים יקרי ערך, ביניהם: פאה יוקרתית חדשה, חבילת נופש מפנקת, תכשיטים, מוצרי טיפוח, טיפולי ספא ועוד.

הדלקת הנר הראשון של חנוכה נערכה בהשתתפות יו"ר ועד כפר חב"ד הרב שמעון רבינוביץ, ויו"ר כולל חב"ד הרב מנדי בלוי. את ניגון "הנרות הללו" ביצע החזן יוסי קפלושניק בהופעה מרטיטה שחדרה ללבבות.

מאז האירוע המשתתפות לא מפסיקות לשלוח הודעות מרגשות לצוות ההפקה ולרכזות נפלאות. ההזדמנות להתחבר לקהילה עצומה שבה אלמנות מכל סניפי "נפלאות", והתכנית המושקעת ריגשו את המשתתפות עד מאוד והן כבר סופרות את הימים עד למפגש הבא.

מייסדת נפלאות מתגברות מירי שניאורסון הודתה בחום לעסקים הרבים שלקחו חלק בהפקת היום, בתרומת פרסים ובחסות על האירוע, ולצוות המארגנות שעמל במשך שבועות ארוכים על הפקת המסיבה: "בנפלאות מתגברות כל יום בשנה הוא חנוכה – מאירים לבבות, מחוללים נפלאות בפועל ומגלים שכאשר אנחנו יחד בכוחנו לנצח גם את הקשיים!"

ב"ה הייתה הצלחה רבה בכמות ובאיכות בערב מיוחד ומושקע. בתוכנית – דברי ברכה מהרב רבינוביץ שליח הרבי לשכונת נווה אורנים שאירגן עם בני ביתו את הערב הזה . התוועד בטוב טעם המשפיע הרב לוי קירשנזפט שרומם את הציבור בדבריו ור' תומר מונפורט ניגן באופן מקצועי ומרגש . לסיום הגרלות למבוגרים והגרלות לילדים. יש לציין את תרומתם של ועד בית כנסת ובא לציון משפחת וייס ומשפחת דורקרקר. שנזכה כבר לגאולה שלימה!

שמונה חודשים קדימה. חודש מר חשוון תשע"ז, אנחנו בהאדיטש, עדיין תקועים באוקראינה בהליכים משפטיים. בני מתחתן היום ועדיין איני מצליחה ליצור איתו קשר.
באותו יום שלחתי הודעה לחברותיי ולשליחות הרבי שזכיתי להכיר באוקראינה, להרים איתי כוסית 'לחיים' למזל טוב. וכשאני בציון אדמו"ר הזקן זורמים אליי תמונות וסרטונים מהחתונה – מנשים יקרות שיצאו לשמחה ושלחו לי ד"שים מלבבים מרחוק. באותה תקופה, כתבתי יומנים ותיעדתי הכל. תוך כדי דפדוף אחורה ביומן, אני קוראת מה שכתבתי כשבני השתדך, מוצאת את הדמעות שטפטפו על הדפים; זוכרת איך ליבי לא עמד בכאב.
והנה עכשיו, בסך הכל שמונה חודשים אחרי, בני בכורי עומד מתחת לחופה ואני במרחק אלפי קילומטר ממנו… במקום אחר. ובכל זאת, ליבי חזק ואני זוכה 'לחיות' את החתונה בהיבטים הרוחניים שלה, להיות שותפה לשמחה ולהתפלל עליו מרחוק מתוך התרגשות, ואפילו הודאה.
מה קרה? פשוט התחלתי ללמוד תניא.
זו התשובה!
הייתה זו החלטה שקיבלנו בי"א ניסן בשנה הקודמת בהתוועדות בה השתתפנו, החלטה טובה ששינתה לחלוטין את חיינו.
המח התחזק, הלב נרגע והשינוי פשוט קרה!

מאסר בהפתעה
נתחיל מההתחלה:
שמי חנה וילר, מירושלים, נשואה לפנחס, אמא לעשרה. תשעה מנישואים קודמים ובן נוסף – שניאור זלמן בן החמש מנישואיי השניים.
אני מגיעה מקהילה חרדית, מאחת החסידויות הגדולות. בעקבות התמודדות לא פשוטה, הבית התפרק והתגרשתי עם תשעה ילדים. עברתי מסע נפשי של 'קילוף עטיפות'. על פניו הכל היה נהדר, תשעה ילדים נפלאים, גרה בבית טוב, קריירה, שם טוב… אך בתוך הבית פנימה היתה התמודדות מורכבת. הקב"ה ברחמיו גלגל את הנסיבות והתגרשתי לאחר 17 שנות נישואין. מצאתי את עצמי מתמודדת עם ניסיונות קשים: ללא פרנסה, עם חובות, ללא תמיכה משפחתית וההתמודדות הקשה מכל – חמשת ילדיי הגדולים נותקו ממני.
בחודש כסלו תשע"ו נסגר בשעה טובה השידוך ביני לבין פנחס בעלי ותוך זמן קצר נישאנו.
באותה תקופה הגיעה הצעת עבודה מעניינת באומן שבאוקראינה עבור שנינו, לאחר בירורים והתלבטויות נסענו עם זוג נוסף לבדוק אותה.
ט"ו טבת תשע"ו, אנחנו מתארגנים לחזור לארץ ישראל אחרי שהות של מספר ימים באוקראינה, מגיעים לשדה התעופה, ממהרים, הטיסה עומדת לצאת בעוד כשלושת רבעי שעה; שוקלים את המזוודות ומתקדמים לקראת הטיסה.
פתאום, מקיפים אותנו מספר אנשי ביטחון ומבקשים מאיתנו לבוא איתם ולפתוח את התיקים ואת המזוודות.
לפתע- ממש כמו בסרטי אימה, נהיה לשנינו צהוב בעיניים: חבילה קשיחה בצבע צהוב זורח מונחת בין החפצים במזוודה.
פנחס באינסטינקט תופס אותה ומוציא, מסתכל עליי.
"מה זה??? אלוקים!!! מי הניח אותה פה???"
חבילה זורחת נוספת נחה לה מתחת לסוודר. שקט שמחריש את אוזניי בחדר. אין לי מושג עדיין מה זה.
אבל זה משהו לא טוב!!! פנחס כמו נוגע בתפוח אדמה לוהט, מעביר אותה מיד ליד. מתחיל לרעוד, מנסה לא לאבד שליטה.
גם אצלי במזוודה נמצאים חומרים אסורים בעטיפות צהובות זורחות. אנחנו מבלים בחדר הביטחון עד שעות הערב ובחקירות עד לפנות בוקר. הורידו אותנו למטה מבלי שנתנו לנו לקחת כלום – רק את תיק היד הקטן שלי. כך ללא בגד להחלפה וללא מוצרים אלמנטריים, הוכנסתי למעצר.
אני מוצאת את עצמי בחדר עם בחורה נוספת. פינחס היה גם הוא עצור בקומה מעל. הבחורה הייתה יהודייה ודאגה לי לאוכל ביומיים הראשונים, היא נתנה לי מהפירות שהיו לה וצעקה לשומרים שיביאו לפנחס את התפילין שלו. היא גם שוחחה איתי (באנגלית) וסיפרה לי על המצב באוקראינה, על השחיתות והריקבון במשטר. "ברוכה הבאה לאוקראינה" חייכה במרירות, כשראתה את התדהמה שעל פניי.
לאחר 17 יום שוחררנו מהכלא למעצר בעיר- בערבות של 54 אלף דולר. היה אסור לנו לצאת מהמדינה.
מהרגע שיצאנו מהכלא הוקפנו בבלבול אדיר מצד עורכי הדין שבאו עם הצעות שונות ומשונות כיצד לשחרר אותנו בדרכים לא דרכים. כולם דיברו על סכומי עתק שעלינו לגייס כדי 'לשמן' את המערכת האוקראינית… בזמן שאנו מנסים לא לטבוע בייאוש ולגייס סכומי עתק, הקב"ה כבר הקדים רפואה למכתינו.
בימים בהם היינו עצורים, מפכ"ל משטרת ישראל התארח לשבת אצל בני משפחתו בשכונת גבעת המבתר בירושלים. בהשגחה מופלאה, בשכנות מתגוררת לא אחרת מאשר בת דודתו של פנחס. היא פגשה את המפכ"ל באותה השבת והסבירה לו שבן דודה וכלתו אינם עבריינים, מבריחי חומרים אסורים, אלא חפים מפשע שנפלו קורבן לתרגיל עוקץ. המפכ"ל שהתרשם מדבריה הקים צוות חקירה שבמשך 16 חודשים חקר את המקרה עד שהתבררה האמת ושוחררנו ארצה.

החלטה גורלית
נחזור לחודש ניסן, כחודשיים לאחר צאתנו מהמעצר בערבות כספית גבוהה.
מחודש שבט עד ניסן היתה תקופה לא פשוטה, עורכי הדין טענו כי על פי דרך הטבע, יגזרו עלינו כחמש עד שמונה שנות מאסר באוקראינה! הם גם הוסיפו שאנשים לא מחזיקים מעמד בכלא הזה… כלומר, אנחנו ממש בסכנת חיים.
אנו בהליכים משפטיים מייגעים, מנסים לגייס תרומות והלוואות בסכומי עתק. המשפחה החב"דית של פנחס פועלת מעל ומעבר ומצליחה לגייס עבורנו תרומות.
עם כל זה, בתוכי כאב חד ועצום על ארבעת הילדים הקטנטנים שמחכים לי בארץ ישראל – הקטן שבהם עוד לא בן שנתיים. אני מתגעגעת גם לילדים הגדולים יותר שהורחקו ממני ואין לי קשר איתם.
בינתיים החקירות קשות ומתישות. החוקר מנסה להפחיד אותנו ומספר כאילו כבדרך אגב, שכאן מתחתינו בקומה מינוס שלוש הוציאו להורג לפני ארבעים שנה. בליבי החלטה: 'ארור הוא, לא אתן לו את השמחה לאיד שהצליח להפחיד אותי!׳… לא אשכח את פניו המאפירות של המתורגמן שלנו, בחור תמים בשם מיכאל שישב מול החוקר ותירגם לנו כשהוא רועד מפחד ואומר: 'מה יהיה חנה? מה יהיה פנחס?'…
עורכי הדין מחזיקים בדעה אחת: הדבר החשוב ביותר הוא לדאוג שהתיק לא יגיע לבית המשפט, כי אז הסיפור יהיה הרבה יותר מורכב ומסובך.
פסח מתקרב והחוקר מלחיץ שנתקדם ונגיע לחתום על כתב האישום כי הוא רוצה כבר לשלוח את ה'תיק' לבית המשפט. אנו מנסים להתחמק באמתלאות שונות.
בוקר י"א ניסן.
יוסי אסמן, מנהל הפעילות, בן השליח בקייב הרב משה אסמן, מזמין אותנו להתוועדות יום הולדת הרבי על ספינה בנהר הדנייפר עם 'על האש' ו'פארבייסען' בשפע. אנחנו מגחכים לשמע ההזמנה המוזרה.
בקהילתנו היו אומרים שיום הולדת זה שייך לפרעה, לא לצדיקים… מה זה, גן ילדים?! עוד לא הכרנו את המבצע יום הולדת עליו הכריז הרבי מליובאוויטש.
הוא 'נדנד' לנו כמה פעמים, ואנו חשנו חוסר הנעימות מולו, שכן הוא תמך בנו רבות… החלטנו אפוא לצאת להתאוורר קצת. הגענו לחוף וראינו את האונייה מרחוק. בלבנו, למען האמת, קצת לעגו; 'נו, זה חב"ד'… – הרוב לבושים בבגדים צבעוניים, כל השאר נראים גויים ממש, 'על האש' ו'יום הולדת'… ובכלל, הראש והלב שלנו טרודים במצבינו האישי, בחקירות ובגיוס הכספים.
ההתוועדות לקראת סופה, יוסי אסמן ביקש מכל אחד לקבל 'החלטה טובה' ואני מרגישה כמו בגן… גם לפנחס זה נשמע מוזר. ואז ניגש אלינו יוסי אסמן ודיבר מהלב ישר ללב: "פנחס וחנה, אתם במצב לא פשוט וזקוקים לישועה. דעו לכם, שמה שהתוועדות חסידית יכולה לפעול המלאך מיכאל לא יכול לפעול! אני מבקש שתקחו על עצמכם החלטה טובה".
"אוקי, אני אתחיל ללמוד תניא", קיבלתי על עצמי למרות שלא היה לי מושג מה זה אומר… ופנחס הצטרף להחלטתי.
חירות הנשמה
ליל התקדש החג, חג החירות.
אנחנו שוהים בחדר קטן במלון, בקומה ה–17 ומוזמנים למשפחת רוטמן לליל הסדר. הדלקתי נרות ואנחנו מתכוננים לצאת.
פתאום דפיקות חזקות בדלת. מולי ניצב דימיטרי החוקר שלנו, מאחוריו התובע האוקראיני וברנשים נוספים עם מצלמות שמבזיקות מול עיניי הנדהמות. דימיטרי בחיוך ניצחון מרושע מגיש לנו ערמת דפים: "לא באתם אליי, אה? אז אני באתי אליכם!" אנחנו מבינים כי מצבנו בכי רע, התיק שלנו הולך לבית המשפט והמצב מסתבך… אנו מסרבים לחתום כי החג כבר נכנס, אך דימיטרי לא מוותר ומורה לבחורים לתעד במצלמה שאיננו חותמים.
כך יצאנו לחגוג את ליל חג החירות, כשבמסדרון יושבים כל ה'חברה' וצוות המלון נסער. מתברר שיש כאן זוג עבריינים! אנחנו עוברים ביניהם ויוצאים לעבר בית חב״ד של משפחת רוטמן. האמת שאינני זוכרת כלום מליל הסדר הזה. רק שמיד שהגענו אליהם ביקשנו ספר לחיזוק, והרב רוטמן נתן לנו את ההגדה של הרבי. לכל אורך הסדר קראנו בשקיקה את דברי הרבי על ההגדה. היה זה ספר החסידות הראשון שזכינו ללמוד.

קיבלתי החלטה טובה ובחול המועד פסח התחלתי ללמוד את שער התניא וההקדמה עם ביאור של הרב יצחק ערד, שם אדמו"ר הזקן כותב על הדרך הארוכה והקצרה. פתאום הרגשתי כמו 'פלאש'; מישהו פשוט מבין אותי! הרי אני, בעצם כל חיי הולכת בדרך שהיא קצרה וארוכה. דרך מייגעת ללא תכלית. למשל, בשולחן שבת אומרים 'ווארט' את מרגישה 'וואו' נפתח לך הלב אבל זה כמו ברק, בא ונעלם… או לדוגמה כשאני מתפללת בכותל המערבי, הלב נדלק, מתעורר… ואז – אחרי זמן קצר האור נכבה. את תוהה היכן הוא נעלם? הרגש לא נתפס. זה בעצם כמו אקמול לנפש. אבל את מסתובבת כאן בעולם ורוצה רפואה שלימה! לא רוצה דרכים קצרות! לא רוצה 'אקמולים'… והנה יש כאן הבטחה של אדמו"ר הזקן, דרך ארוכה וקצרה! את תוכלי להגיע לעיר, המח מגיע אל הלב והלב יגיע לאיזון, למצב יציב. והחלטתי אני הולכת על זה! לא אכפת לי כמה ארוכה תהיה הדרך…
משיעור לשיעור נשאבתי ללימוד, התחלתי להקשיב למרצים נוספים, פתחתי ספרים וגיליתי את המעיין מים זכים. ישבתי ובלעתי בצמא שיעורים, מילאתי מחברות בסיכומים והנפש כמהה לעוד ועוד…
עבורי, אותם שישה עשר חודשי 'תקיעות' באוקראינה היו 'שנת שבתון' לנשמה, שנה שבה מכורח הנסיבות יכולתי לשבת וללמוד לעומק תניא וחסידות. עולם שלם נחשף בפניי שלא הכרתי קודם.
בחודש סיון זכינו להגיע ל"האדיטש" ולהיות שם בשליחות שמונה חודשים – להיות אחראים על הכשרות ולקבל את האורחים.

פדה בשלום נפשי
בחסדי השם, לאחר חודשי חקירה ארוכים בארץ ישראל, עלו על אלו שהטמינו לנו את החומרים האסורים במזוודות, וזכינו לקבל את דרכונינו חזרה ולשוב ארצה. זה קרה בדיוק ביום שישי, י"א ניסן תשע"ז – בדיוק שנה מאז ההחלטה הטובה שקיבלתי בהתוועדות יום ההולדת של הרבי – ללמוד את ספר התניא – מודיעים לנו: "אתם משוחררים"!
מזרזים אותנו לצאת, התובע מתקשר ולוחץ "אם אתם לא באים אליי, אני שולח מונית לקחת אתכם". ממש כמו שמצריים לחצו על בני ישראל שיצאו לחירות…
חגגנו שבת אחרונה באוקראינה בקהילת ז'יטומיר, וביום ראשון י"ג בניסן, חזרנו לארץ הקודש.

מחג"ת לחב"ד
משם הדרך הייתה ארוכה וקצרה להתקרבות שלנו לחב"ד ולרבי. אני זוכרת את הפעם הראשונה שהגענו לכפר חב"ד, ותמהתי למראה השלטים, הסיסמאות, תמונות הרבי, המדבקות, המכוניות המקושטות. חשבתי שיש בחירות… כל ה'אקשן' הזה קורה אצלנו רק לפני בחירות. חב"ד זה מקום שחיים בפשטות שעוד שנייה גאולה! חיים את זה עם כל ה'שטורעם'.
מה הדבר שהביא אותנו לחב"ד? קשה לשים את האצבע על רגע מסוים… ה'אסימונים' נפלו לנו לאט־לאט. למשל כשהתארחנו אצל משפחת וילהלם בז'יטומיר, אני זוכרת שהיינו בסוג של הלם: ראיתי את המשפחה, משפחה ירושלמית עם בנות צנועות וחסודות ואמרתי: "וואו, מישהו קטף אותן מ'מאה שערים'. מה הן עושות כאן בז'יטומיר?! משפחה חסידית שורשית שחיה בתוך מדבר רוחני.
ראיתי את הפעילות המדהימה שהם עושים. נשים מגיעות בצורה לא מתאימה לבית חב"ד בחג, ולידן בנות הרב עם כל הטוהר שלהן מכוונות אותן איפה פותחים בסידור. ה'מוח החרדי' שלי התקשה לקלוט את התמונה הזו: 'הן הרי עלולות להתקלקל!' והרבנית מסבירה לנו שכלי שפולט לא בולע… אם עסוקים בשליחות, יש ברכה מיוחדת מהרבי שהילדים לא יושפעו. ואני מבינה שיש משהו בחינוך החב"די שהוא הרבה יותר עמוק ומגן חזק על הנפש.
דבר נוסף שהפנמנו מתוך הקושי בו היינו – שיש בחב"ד אהבת ישראל מיוחדת. אחד השלוחים אמר לנו כשהשתחררנו: "האמת, לא ידעתי אם אתם מבריחי חומרים אסורים או לא". 'רגע, אבל אנחנו לא הרגשנו את זה, עזרת לנו כמו אח אל אח!' אמרנו, אך הוא הגיב בפשטות: "מה פירוש? ידעתי שיש יהודים בכלא שצריך לסייע להם!"
את קולטת שיש כאן איזה מנוע טורבו שמניע אהבת ישראל בעוצמה אדירה.

מתודעת לקוח לתודעת שליח
מה גיליתי בלימוד התניא? היו פרקים בתניא שלא למדתי… אלא בכיתי, זעקתי אותם. למשל, את פרק י"א באגרת הקודש – "להשכילך בינה" למדתי בציון אדמו"ר הזקן וזעקתי ממש שיסביר לי. זכרתי שלפני נישואיי הראשונים קיבלתי הדרכה להתפלל ביום החתונה כל הזמן על 'בני, חיי ומזוני' – זו תמצית התפילה. והנה, אני קוראת את פרק י"א באגרת הקודש שלא זו התכלית והדרך.
ואינני מבינה, מדוע לא? ויותר מכך, אני זוכרת שבכיתי שם: "ריבונו של עולם, מה אני מבקשת ממך? לזכות לראות את הילדים שלי שלא ראיתי כבר שנה, תינוק בן שנתיים וילדה בת ארבע… מה הבעיה לבקש על בני, חיי ומזוני??" שאלתי בכזה כאב וחיפשתי את התשובה.
רק בסוף הקטע את מקבלת את הסוכריה… שתזכי בסוף גם לטוב נראה ונגלה.
אבל בקטע הזה, שהוא תמצית התניא בשבילי, אדמו"ר הזקן מסביר לעומק "תביני, שזה לא העיקר של החיים, את רוצה את זה – על הדרך, אבל יש משמעות עמוקה יותר לחיים!"
המסר של הפרק הזה הולך איתי הלאה כל הזמן, לבקש – כן! אבל להבין שתכלית החיים היא לא מה שיצא לי ומה שיהיה לי – אפילו דברים רוחניים! אלא רצון ה' והשליחות שהוא רוצה ממני.
המיוחד בתניא הוא, שכל יום התניא היומי מכוון בדיוק למה שאני צריכה באותו יום. כי תניא זו נקודת האלוקות של החיים. כשאת מתחברת למטען הזה הוא ממלא את החיים באור.
אי אפשר לכמת את האלוקות הזו לנקודה אחת. בלתי אפשרי, השינוי הוא בכל רובד בחיים. אולי אבחר עניין אחד שמשמעותי עבורי – הגישה לחיים. אם עד אז הגישה הטבעית שלי הייתה: אני 'לקוחה' של החיים, של הבורא, כלומר קמה בבוקר ומיד עולה לי המחשבה – יש לי כוח לקום היום? אין לי כוח? שווה לקום כי… אין ברירה, כי יש לי ילדים, עבודה, מחויבויות וכו'…
כיום, דווקא כשהחיים הפכו להיות עבורי מורכבים עוד יותר, התהפכה המחשבה במאה שמונים מעלות. אמנם אני חיה עם חור ענק בלב של געגועים ודאגה לילדים שלי, אך לאחר המחשבה הראשונה הטבעית הזו שעולה, אני בוחרת לעבור לתדר החיים החדש, שהוא – 'מה השליחות שלי הבוקר?! מי צריך אותי היום?! מה ה' רוצה ממני'. זה שינוי כל כך משמעותי, וכשזה כך, אין זמן למחשבות עצובות…
יש לי שאלות שונות לגמרי בראש, כמו: מה הלאה בשליחות?! איך אוכל לקחת את הניסיון שלי כעזרה לאחרים?! מה הצעדים הבאים שלי?! השליחות ממלאת את היום ואת הנפש. כך עברתי מתודעת 'לקוח' ל'תודעת שליח'. לכל מה שקורה לי בחיים יש משמעות הרבה יותר גדולה; אני חלק מפאזל ענק של תכלית כל העולמות וזוכה לתרום לגאולה את החלק שלי.
שלוש דקות תניא
התחלתי לעשות שיעור תניא לנשים בשכונת 'רמות' בירושלים במשך כארבע שנים לזכות ילדיי. אמנם בתחילה חשבתי: 'מי אני שאפתח שיעור תניא?' ואז ראיתי מכתב של הרבי שמדבר על זה שאם אתה יודע א', תלמד א'! אמרתי: "א' אני יודעת, אני חייבת להעביר הלאה!"
תמיד אהבתי לקום בבוקר ולהתעדכן מה קורה בעולם. והנה כשהיינו בהאדיטש, בסוף העולם, ואין עיתון יומי. אין עדכונים שוטפים… יום אחד ראיתי עיתון על השולחן, פותחת ומגלה שזה…"דבר מלכות". אבל זה היה ה'עיתון' היחיד בחדר האוכל, ומאז הייתי יושבת שם בארוחות וקוראת מאמרים של הרבי.
כשהתחלתי ללמוד תניא הרגשתי שאני מגלה עולמות, חדשות מסעירות! לא רק מהעולם הזה… אלא 'חדשות' מעולמות עליונים, של עומק הנשמה. תוך כדי לימוד הייתי מתקשרת לחברות בארץ ישראל ומספרת להן את ה'חדשות', מתחילה לעדכן אותן במידע המסעיר שהולך ונגלה לפניי. הייתי המומה שבמשך 40 שנה הסתובבתי בעולם ולא הבנתי באמת מה אני עושה פה? מה ה' רוצה ממני, מה תכלית הכל…
כשחזרתי ארצה והתחלנו את השיעור פתחתי קבוצה שבה היינו 40 נשים אליהן שלחתי את התניא היומי. לפני שנתיים התחלתי לערוך זאת בתוכנית מסודרת יותר וקראתי לה '3 דקות תניא'. בכל יום אני שולחת את התניא היומי בקטע ערוך ומסוגנן עם אימוג'ים חמודים וכן בהקלטה.
שעתיים וחצי של עריכה דרושות לי כדי לזקק את אותן שלוש דקות.
ב"ה, היום אנחנו 4000 נשים בקבוצות 'וואטאפ', יש גם באנגלית, וכן פתחתי קו טלפון שמספרו 077–430–9956
יש בי רצון עז ובוער להפיץ את לימוד התניא גם במגזר החרדי, לנשים כמוני שגדלו בקהילות שומרות תורה ומצוות אך לא זכו להכיר את האור הנפלא הזה. להפתעתי, הצטרפו לתוכנית גם מאות נשים שאינן שומרות תורה ומצוות לעת עתה.
ההפתעה הגדולה שלי שהצטרפו ובהתלהבות רבה הרבה נשים חב"דיות ששולחות לי משובים נלהבים. השבוע סיפרה לי אחת הנשים שהיא טסה בקרוב לרבי ורוצה לספר לו שבפעם ראשונה בחייה סיימה ללמוד ברצינות את ספר התניא, וזה בזכות ה–3 דקות תניא. חסידת חב"ד נוספת כתבה לי: "40 שנה אני מנסה ללמוד תניא ולראשונה אני מרגישה שאני מבינה".
אני כל הזמן מקבלת תגובות מנשים וזה מחזק אותי להמשיך, להתמיד ולהרחיב את ההפצה.
לשנה החסידית החדשה אני רוצה להרחיב את ההפצה דרך הטלפון וכן לפתוח את התוכנית באימייל כדי לאפשר לנשים מהמגזר החרדי דרך נגישה ללימוד.

התפרים נתפרים מחדש
כיום, בעלי ואני, ב"ה עסוקים בשליחות גדולה – לעזור ולייעץ לזוגות מאותגרים בשלום בית, גם במקרים מורכבים ביותר. יש לנו צוות של אנשי מקצוע ומומחים שעובדים איתנו. אין סיפוק גדול מלראות זוגות שמתקדמים וחוזרים לחיות בטוב ובאושר.
זכיתי, ב"ה, תוך כדי העיסוק בשליחות לראות ישועות גם בעניין הילדים.
ב"ה, בני הבכור חזר להיות בקשר לפני כשנתיים – הוא ומשפחתו היקרה. ילדיי הקטנים, ב"ה, גם הם שוהים אצלי הרבה (אמנם לא מספיק) ושתי בנות, תודה לה', החלו לרקום מחדש את הקשר, והחוטים מתחברים לאט־לאט, עם הרבה סבלנות. זכיתי לראות את הטוב הנראה והנגלה בהרבה תחומים בחיי ואני בטוחה שכך יהיה גם בעניין הילדים, כולם. אני בטוחה שעוד אזכה לראות בעיניי איך הכל מתהפך לטוב ולמתוק.

את סיפור החיים שלנו הבורא בחר עבורנו. כל אחת עוברת מסע חיים, אך לנו יש את הכוח לבחור איך להסתכל על המציאות ולחיות בתוכה גאולה.
כאמא, התרגשות עזה אחזה בי כשבני הקטן התחיל לקרוא לי 'אמא' אחרי מספר שנים שחוויתי 'ניכור הורי', שנים בהן לא זכיתי לשמוע את המילה הזו יוצאת מפיו. כשאני בוחרת וחיה את המהות שלי, אני חיה גאולה. אמנם במשך כמה שנים לא זכיתי לבשל לילדיי ולדאוג לצרכיהם, אך לא ויתרתי על המהות: המשכתי להיות אימא! לשלוח אליהם חבילות, ד"שים ומכתבי אהבה, וגם לפתוח את הלב ולארח בביתנו עוד בנות רבות. ביתנו הוא בית פתוח, ועובדה זו גם מסייעת לנו לשמור על אנרגיות טובות ואווירת נתינה ושמחה.
כשאת חיה את המהות שלך, זה מביא ומושך את הישועה, וכך תוך כדי שאנו זוכים לחתן מישהי שהיא בת־בית אצלינו – הבת שלי חוזרת לקשר ועוד בת… והמשך עוד יבוא אני בטוחה!

מי שמעוניינת להתחבר לשלוש דקות תניא שתשלח הודעה למספר: 054-9156200

באדיבות: מגזין עטרת חיה