הקשר בין הורים לילדיהם נחשב ללא ספק לאחד הקשרים החזקים והבטוחים הקיימים בין בני אנוש, כזה שלא תלוי בגורמים חיצוניים או בשיקולי רווח מול הפסד. קשר שמספק ביטחון בסיסי, ראשוני וקיומי. גם לאחר שהתבגרנו והקמנו את הבית הפרטי שלנו, ההורים שלנו הם השורש, הבסיס, הגב החזק שמאחורינו.
כשבן או בת חוזרים בתשובה, משהו בקשר המיוחד הזה עומד למבחן. ההורים כבר לא מובילי הדרך ולא דמות לחיקוי. גם במובנים הפשוטים ביותר מתגלעות בעיות – באוכל, בהשתתפות בשמחות, ביחס אל הנכדים החסידיים… ההורים מודאגים, פגועים ומרגישים 'בעיטה' בכל מה שחינכו אליו במשך השנים, אפילו את הטוב שהם רוצים לתת לא מוכנים לקבל בלי תנאים.
איך מתמודדים עם כל האתגרים, שמים לב לרגישויות, מגשרים על הפערים? שיחה פתוחה עם שלוש נשים יקרות שהקשר עם משפחה לא–דתית הוא חלק בלתי נפרד מחייהן.
שיינא, כלה לחמות שעדיין לא שומרת תורה ומצוות, נשואה לבעל תשובה, וביחד הם מגדלים שישה נכדים חב"דיים חמודים. כאלו שלא משחקים בחיות טמאות ואוכלים רק 'בד"ץ'…
יסמין, בעלת תשובה חוצניקית, לה שתי בנות חמודות והורים מאוכזבים מאוד.
ואורית, כלה מאושרת שממש מקווה שהילדים שיבואו בעזרת ה' יפשירו קצת את האווירה…
הבה נתחיל מתיאור ראשוני של נקודת ההתחלה – הרגע שבו התגלתה דרך יפה וברורה, מאירה את החיים, ומנגד – החלו החריקות בקשר עם ההורים?
שיינא: "אצלי זה קצת שונה, כי אני מבית חב"די. אז אולי אני אתאר קצת את התהליך שעבר על בעלי באותם ימים ראשונים. הוא הכיר את חב"ד בחו"ל. עזב את הארץ לטיול של אחרי הצבא עם כל החברים וחזר אחרי שנה עם כיפת 'יחי' ישר לישיבה…
אמא שלו, אישה מסורה מאוד, קיבלה את החזרה בתשובה שלו מתוך פחד. היא חיה בחברה שבה התהלכו שמועות על כך שהרבנים מרחיקים את בעלי התשובה מהוריהם, משכנעים אותם לנתק קשר עם כל מה שקשור לעבר שלהם, כולל בני המשפחה. אני לא יודעת אם זה נכון ומבוסס על סיפורים שקרו במציאות או הרבה פחדים שהתנפחו; בכל מקרה, בישיבות חב"ד כידוע, לא זו הדרך, ואחרי הבהלה הראשונית הבינה שהיא יכולה להיות רגועה. עד כמה שזה תלוי בבנה, בעלי, הוא לא מתכוון לוותר על הקשר ביניהם.
זה לא שאז נפתרו הבעיות. עכשיו הגיע התור של רגשות אחרים: פגיעה מכך שכל מה שהיא חינכה אותו כל החיים פתאום לא נחשב אצלו, כעס על הניסיון שלו, כביכול, להכתיב לה את החיים. דאגה מהעתיד שלו כחרדי בלי מקצוע ובלי תעודה. הויכוחים ואי הנעימויות צצו כל פעם ממקום אחר, מעייפים ומתישים את שני הצדדים שבסך הכל רצו להמשיך לחיות יחד בשלום, פעם בשבועיים, בשבת חופשה".
יסמין נאנחת: "הכל היה גרוע מהרגע הראשון. קודם כל, היה ההלם הראשוני שלי מחוסר הפתיחות של ההורים. גדלתי בבית מאוד פתוח, בו הכל בסדר והכל מקובל. בבית הוריי קיבלו כל דרך חיים וכל דעה, משונה ככל שתהיה. אחותי הקטנה, למשל, הביאה לצערי הביתה חבר גוי, מישהו מהמזרח הרחוק שהתקבל בברכה ובאהבה, עד שעזב, ב"ה. לרגע לא חשבתי שתהיה לי איזו בעיה עם התקרבות ליהדות.
אבל ההורים שלי הפכו בין רגע להיות כל־כך שמרניים, מובלים על ידי סטיגמות חשוכות. הם לא היו מוכנים לשמוע על כלום. בטוחים שהרעילו אותי, שטפו את מוחי, תוך דרישה נמרצת לעזוב את הכל ומיד.
ההורים שלי היו ממש מבוהלים. לא יודעת למה, משהו שנגע להם בנפש והלחיץ אותם מאוד. הם גם איימו לנתק איתי את הקשר אם אמשיך בדרך הזו, וגם ביצעו זאת. במשך שנה וחצי לא היה בינינו שום קשר, מלבד בירורים הדדיים אצל אחותי אחד בשלום השני".
אורית מחייכת: "אצלי דווקא התחיל מעולה. אמא שלי התלהבה מכל דבר תורה ופרק תהילים שהבאתי, שמחה שאני הולכת לשיעורים ולרבנים והתרגשה מאוד. תקופה מסוימת היא אפילו הצטרפה אליי לשיעור קבוע בכל שבת. כל הזמן הזכירה לי שאנחנו ממשפחה של רבנים ו'שומרים' הכל.
הבעיות התחילו כשהעזתי לקרוא תיגר על שמירת המצוות שלה. כשהודעתי פעם ראשונה שהכשר של 'הרבנות' לבד לא מספיק לי, שצריך להטביל את הכלים בבית, שהפרדה בין בשרי וחלבי צריכה להיות גם בתנור האפייה…
מאז נכנסנו כאילו לקרב על הכבוד. האם היא מספיק דתייה בשבילי או לא. ככל שאני התחלתי להקפיד יותר, ככה גם היא התחילה להקפיד על כל מיני מסורות שהקפידו עליהם במשפחתה – כאלה שאין ביניהם לבין תורה ומצוות כלום. איפה מותר לשבת ולמי, מתי צריך לירוק ואילו מילים אסור להגיד בשעות מסוימות… זה היה קריטי שאני אקפיד על זה, הרגשתי שזו היתה הדרך שלה לומר: 'גם לי יש מילה בבית בענייני מסורת, שלא תחשבי שאת תלמדי אותי'"…
חבר לחזית
הרגע בו נוסף בן זוג לתמונה, חתן או כלה, יצר שינוי במערך המלחמתי?
שיינא צוחקת: "הרגע שבו אני הגעתי היה רגע של שינוי גדול! אני למשל הכרתי את חמותי כאישה מאוד מכבדת, מאוד מעוניינת לשמוע ולעשות מה שהיא יכולה כדי להיות בסדר, לשמור על יחסים קרובים איתנו. בעלי כל פעם מופתע מחדש, מספר לי על אמא אחרת לגמרי, מתפלא על הקסם.
בעיניי אין בכך שום קסם. אצלי פשוט אין את כל הרגשות השליליים שמלווים את השינוי שעבר הבן שלה. לא מרדתי במה שהיא חינכה, לא ניסיתי לשנות אותה, הגעתי כמו שאני, כלה נרגשת ומתוחה שרק מנסה למצוא חן בעיני חמותה. למה שהיא לא תשתדל להתקרב ולמצוא חן בחזרה?!"
יסמין, שוב נאנחת: "נהיה הבדל טכני. בלבד. אחרי שהחלטנו להקים יחד בית חסידי, בעלי יצר איתם קשר. הוא טס לרבי עם חניית ביניים בארצם ונפגש איתם. הם היו קרירים ומנומסים, דיברו על כל מיני עניינים לא חשובים. לקראת סיום השיחה פנה אליהם בנעימות, הסביר ששנינו מאוד רציניים בדרך החיים שבחרנו והיא לא עומדת להשתנות, ולכן הוא מציע להם לשמור על קשר, להגיע לחתונה ולהנות מהנכדים שיבואו בעזרת ה'. הם הבטיחו שיחשבו על כך. בסופו של דבר הם הגיעו לחתונה, מאופקים וקרירים.
היום יש לנו 'שלום קר', מה שנקרא. אנחנו מתקשרים בתאריכים קבועים לברך ושולחים כל תקופה תמונות מעודכנות של הבנות. הם שולחים מתנות ומגיעים פעם בכמה זמן לארץ ישראל, לכמה ימים של מפגש. הרגעים היחידים בהם אני רואה אותם חמים ואוהבים כמו שהכרתי אותם הם במפגש הראשוני עם תינוקת חדשה. אז אמא שלי נשפכת מאהבה. זה ממשיך עד שהילדה מקבלת דמות חסידית מדי, מגדרית ברורה. אז היא שוב חוזרת להיות מנומסת".
אורית מאושרת: "זה קרה ממש עכשיו, לפני חודש, וההבדל מדהים. מקווה שזו לא רק התלהבות ראשונית. קודם כל, מהרגע שלחתן יש זקן, הוא הופך אוטומטית להיות רב וכל מילה שלו קדושה! לא כמו 'השטויות' שלי, שלא הבנתי נכון ואני לא יודעת על מה אני מדברת…
שנית – ואת זה אני צריכה ללמוד ממנו – הוא נותן המון מקום למה שהיא מספרת. מתעניין בשורשים של המשפחה שלנו, מברר על שמות של סבים שהיא מונה, בודק את המקורות לכל מיני הנהגות שלה. גם אם הוא לא מוצא, עדיין, הוא נתן לזה מקום של כבוד בחיים שלו. היא רגועה, היא עדיין מובילת המסורת המשפחתית, עכשיו לא אכפת לה אפילו להקשיב לנו"…
מן הסתם, הרבה מהבעיות קשורות לנושא האוכל…
שיינא: "הרבה? כולם! זה נושא כל־כך מהותי, כל־כך מלווה כל אמא וסבתא משקיעות, שלפעמים אני מרגישה ששום דבר לא יפצה אותה על כך שהיא לא יכולה להכין לנו את העוגה הנהדרת שלה, לפנק אותנו בקציצות עסיסיות. להקפיץ חביתות במחבת שלה.
היא מכירה מצוין את כל ההכשרים המקובלים, ואף מוכר לא יכול לבלבל אותה עם: 'כל הדתיים אוכלים את זה'… היא קונה עוגות נהדרות ולפעמים מפנקת אותנו באוכל מוכן בכשרות מהודרת, אבל זה לא זה. הדבר כואב לי לפעמים. אני מנסה לדמיין לעצמי שלא הייתי יכולה להכין לבעלי אוכל, רק לקנות. בגלל איזו אלרגיה, נניח. זה כל־כך חסר. אצל נשים ואימהות הבישול וההשקעה בו מסמלים כל־כך הרבה.
'יום אחד' אני מבטיחה לה, 'תתחילי לשמור שבת ותכשירי את המטבח, ואנחנו נגיע אלייך כל יום לאכול…' היא לא מתרגשת. 'שטויות, תמיד איתן (בעלי) ימצא איזו בעיה חדשה שמונעת מכם לאכול אצלי, אין בשביל מה להתאמץ'…
הפעם היחידה שאני זוכרת שכעסתי ממש, גם היא הייתה קשורה לאוכל. באחד הביקורים שלה, היא הביאה בטעות(?) ממתק בהכשר שלא מקובל עלינו. הערתי לה בעדינות והיא החזירה אותו מאוכזבת לתיק. בשלב כלשהו במהלך בוקר השבת נכנסתי לחדר כדי לטפל בתינוק. כשחזרתי, גיליתי לתדהמתי שהיא ניצלה את הרגע כדי לחלק לילדים את הממתק. כעסתי מאוד. לקחתי להם את הממתק ופיציתי בקרמבו טעים. הרגשתי שאני לא מסוגלת לדבר איתה. כמה שעות אחר כך, כשנרגעתי, דיברנו. היא אמרה שאנחנו סתם מחמירים, זה כשר ואכזבתי את הילדים. שאלתי אותה: 'מה היית עושה אילו ראית מישהו נותן לעדי (= אחיין מתוק עם צליאק) עוגיה? היית חוטפת לו מהפה מיד, נכון?! מבחינתנו, הקפדה על הכשרים מהודרים היא בדיוק באותה רמה'. הוספתי שאם היא לא תקפיד על כך, לא אוכל להשאיר אותה יותר לבד עם הילדים.
זו הייתה שיחה קשה, לא מסוג הדיבורים שאני רגילה אליהם. אבל לא הייתה ברירה".
יסמין: "אצלנו הבעיות פחות מתבטאות באוכל, כי אנחנו כמעט לא נפגשים. כשההורים שלי מגיעים לארץ ישראל, הם תמיד נהנים לאכול במסעדה מסוימת בהכשר נחמד שלא מתאים לחומרות שלנו, אבל מספיק טוב כדי שנוכל לשבת שם בלי בעיה של מראית עין. הם מזמינים לעצמם ארוחה וקונים לנו ולילדות בקבוקי 'קולה'. מכיון שאנחנו די מקפידים בבית על כל מיני נושאים של בריאות ו'קוקה קולה' הוא משקה שממש מחוץ לתחום, זה הופך את הביקורים המשעממים של ההורים לחוויה.
לפעמים אני חושבת על המשפט: 'גדולה לגימה שמקרבת'. אנחנו כל כך מרוחקים, ההורים שלי ואני. אולי אילו היתה איזו אפשרות של 'לגימה', הייתה נוצרת יותר קרבה. אבל אמא שלי לא הכינה לי אפילו כוס תה למעלה מעשרים שנה"…
אורית: "תגידו תודה! אצלי אוכל זה לא התמודדות של ביקור או קניית ממתקים, זה משהו יומיומי, שלוש פעמים ביום לפחות. אנחנו גרות באותו בית ומשתמשות באותו מטבח, ואמא שלי, שתהיה בריאה, אלופת הבישולים.
כשהתחלתי עם הכל היא הכשירה את המטבח, והיה נראה שהולך להיות בסדר, אבל המצב כל הזמן משתנה. קודם כל, אני מגלה כל פעם עוד חומרה ועוד עניינים שהם דאורייתא ממש. בנוסף, היא בהחלט מסוגלת להתבלבל בכלים. 'יאללה, מה זה משנה באיזה מזלג הפכתי את השניצל?' או לקנות כלי חדש ולא להטביל, או לשכוח איזה הכשרים מתאימים למטבח הכשר שלי – שלנו.
אז אנחנו בעליות וירידות כל הזמן. תקופה יפה שאני חוזרת הביתה לאוכל טרי וטעים של אמא, שרק מתלוננת שהיא לא יכולה לקנות ירקות עלים טריים כמו שהיא אוהבת ולא תבלינים נורמלים במשקל… ותקופה שאני עם האמגזית שלי וסיר חד פעמי והרבה פלאפל, והיא עם הפרצופים שלה…
אז עכשיו יש לפחות סוף באופק. יהיה לי מטבח כשר משלי ואף אחד לא יבלבל לי בו כלום. אם אמא תרצה אני אזמין אותה לבשל אצלי את האוכל המושלם שלה, בפיקוח כמובן".
אין שבת חופשה
מה קורה בחגים ובשבתות?
שיינא: "אני ממש אוהבת לארח את חמותי בשבת. זה יום רגוע. הטלפון, שאני כל כך שונאת אותו, נמצא מחוץ לתחום וזה ברור גם לה. השבת עוברת בנעימות ובנחת ואי אפשר אפילו לטגן חביתה.
אליה אנחנו לא נוסעים כרגע, למרות שבשנים הראשונות כזוג עם תינוק או שניים, עוד היינו נוסעים. זה הפך למבצע של ממש, היינו מבשלים בבית ולוקחים איתנו הכל כולל פלטה, מיחם, ניר חתוך, חד־פעמי, סוג של יציאת מצרים. בקיצור, לא שבת מנוחה.
כשהילדים גדלו זה נהיה מסובך הרבה יותר. אין איך להעסיק אותם בבית שלה וכל מקום ופינה מעורר בעיה אחרת. 'זה מוקצה, ממי', ו'אל תיגע שלא ידלק אור'. 'אה, ובספרים האלה לא להסתכל, יש פה חיות טמאות'… בקיצור, אולי כשיגדלו"…
יסמין: "כבר מהרגע הראשון אחרי החתונה שלנו, היה ברור לנו ולהם ששבת היא מחוץ לתחום. לקח להם זמן להבין שאנחנו גם לא עונים לטלפון, ושיתהפך העולם. כשהם מגיעים לארץ, הם מבלים את השבת בלעדינו, ואני מעדיפה לא לדעת מה הם עושים".
אורית: "דווקא את השבת אני די אוהבת, לפחות כרגע, בלי ילדים. מכיוון שאמא שלי לא מבשלת בשבת, כל המריבות נגמרות ביום שישי. ברגע שהדלקנו נרות, מה שמוכן – מוכן. אני לומדת המון וגם נחה, ולפעמים יש לנו אפילו שיחות טובות. קורה שהיא מחזירה בשבת דברים על הפלטה, אני לא עושה מזה סיפור. פשוט לא אוכלת מזה יותר".
חנוך לנער
יש התנגשויות גם בנושאים הקשורים לחינוך הילדים?
שיינא: "כל הזמן… חינוך של ילד חסידי זה לא משהו מוגדר וברור שאפשר לתחום אותו בכללים. צריך בשביל זה המון עדינות והרגש. וכשאין אז אין, מה לעשות?! הסברתי לה 'ברחל בתך הקטנה' על חיות טמאות, אז היא קנתה פיג'מה עם 'בוב הבנאי'. הוא לא חיה טמאה, בסך הכל דמות טלוויזיונית חמודה ואפילו חיובית, ולכי תסבירי… ופעם אחרת סיפור 'תמים' על כיפה אדומה, והיא אפילו לא הספיקה לספר על הזאב, ומה עם שיר היקינטון?
בשנים הראשונות ממש נלחצתי, לאט לאט נרגעתי. אני מעירה בעדינות והיא מבינה, או מפסיקה בקבלת עול. הילדים כבר יודעים שסבתא לא יודעת עדיין הכל, לפעמים הם בעצמם מסבירים לה… 'סבתא, "דורה" זה מהטלוויזיה, ו"בת הים הקטנה" חמודה, אבל היא לא צנועה'.
מה שיותר מפריע לי, זה הסמארטפון. חמותי באמת לא מחפשת דברים בעייתיים במכשיר שלה, אבל היא מראה להם סרטונים תמימים, אפילו של בישול, ופותחת להם משחקים חמודים. אני מנסה להסביר לה שזה בכלל לא משנה מה היא מראה – 'אפילו אם תראי להם וידאו של הרבי'; עצם הדבר שהם מתרגלים שהמכשיר הזה הוא כלי בידור ויש בו מלא דברים מעניינים, מוציא אותי מדעתי. אז אני מזכירה פעם אחת, ועוד פעם. וכל פעם שוכחים מחדש. כבר אמרתי שאני אוהבת שבתות?"…
יסמין: "כרגע עוד לא ממש. הילדות קטנות וגם לא מבינות טוב את שפת האם שלי. אבל אני כבר חוזה צרות באופק. אבא שלי מאוד ביקורתי על אופן החינוך שלנו והוא לא מסתיר את זה. מדבר על זה בגלוי ובמרמור. הוא מסוגל בלי בעיה לומר 'מה ההזנחה הזו להלביש להם גרביים ארוכות בקיץ?', או 'כל עוד הם מקשקשות על הפסנתר מוזיקה יהודית רדודה ולא מוצארט, זה לא נקרא ששלחת אותן לנגן'.
היום הן קטנות ומשתוללות בלובי של המלון, או נהנות מ'קולה' במסעדה, אבל יום אחד הן תגדלנה ותשמענה בדיוק מה יש לו לומר, וזה מאוד מלחיץ אותי. אמרתי לבעלי שאם יהיה צורך, אני אנתק את הקשר. הוא אופטימי בינתיים, ה' יעזור".
אורית: "טוב, הלחצתן אותי בהחלט. עוד לא חשבתי כל־כך רחוק… עד היום היה ברור לי שהרגע הזה בו אני אחזיק את המענדי או המושקא הראשונים שלי על הידיים, יהיה הרגע שיקרב אותנו לנצח… עכשיו אני מתחילה לחשוב שהוא יהיה כזה, אבל גם יביא איתו נסיונות מסוג חדש".
רגשות במבחן
נשמע שכל הקשר בין בעל תשובה לבין ההורים שלו טעון בהמון רגש!
שיינא: "המון! דברים כל־כך קטנים שבכל מערכת יחסים אחרת לא היו מעוררים כלום, אצל בעל תשובה מסוגלים לגרום למלחמה. כשחמותי מגישה לבעלי משהו והוא מחייך בנימוס ואומר: 'תודה, אבל אני עייף מדי', זה מיד יעורר תמיהה של 'למה הוא מתחמק', 'מה הפעם עשיתי לא בסדר', 'למה הוא לא מאמין לי שבאמת בדקתי דם בביצה / ערבבתי בכפית חלבית / עשיתי בכלי שני?' בזמן שהוא פשוט באמת עייף"…
יסמין: "לפעמים, כשאני מסתכלת על ההורים שלי, נראה לי כאילו כבו אצלם מעיינות הרגש, שלא נשאר להם שום דבר חם כלפיי או כלפי המשפחה שלי. הם כל־כך נימוסיים וקרירים.
מקרה אחד, שאני נוצרת בליבי עד היום, גילה לי את האמת. כשבתי השנייה עמדה להיוולד, רצו הוריי להגיע לבקר אותנו ולראות את הקטנה. כאנשים מסודרים הם בררו מתי התאריך המשוער שלי וקבעו טיסה לשבועיים אחר כך, כדי שבטוח יזכו לראות את הקטנה. בסוף עברתי כל תאריך אפשרי… כשההורים הגיעו הגעתי לקבל את פניהם כשאני עדיין לפני הלידה… קורה. בזה לפחות הם לא האשימו את החזרה בתשובה שלי. צחקנו הרבה, ונפרדנו ללילה.
כשהרגשתי שהגיע הזמן לצאת לבית הרפואה, התלבטתי מאוד. מצד אחד, לא רציתי את אמא שלי איתי, הרגשתי רחוקה מדי. מצד שני – זה לא נעים שהם כאן ולא אזמין אותה. בסוף החלטתי לעשות כמה צלצולים. יענו, אזמין אותה. לא יענו, נתנצל בבוקר. זה היה בשלוש לפנות בוקר. היא ענתה מיד ולקחה מונית כדי לפגוש אותי בבית הרפואה. בתחילה היה קצת מביך, אבל כשהייתי צריכה אותה באמת, ברגעים הקשים, היא הייתה כולה איתי, כמו פעם, כאילו מעולם לא נפרדנו.
היום היא שוב מאופקת ומרוחקת, אבל אני כל פעם נזכרת ברגעי האמת האלה, כשהיינו שתינו הכי אמיתיות, בלי שום תחפושת, ומזכירה לעצמי שעמוק בפנים עוד מסתתרת אהבה וחמימות".
אורית: "בלי סוף רגש, והוא מתבטא בדרך כלל בצעקות… כל דבר כמעט גורם לנו לריב. לפעמים כשאני מספרת למשפיעה שלי על מה רבנו הפעם, אני מתביישת בעצמי. 'באמת? על כזה דבר שטותי רבת? לא יכולת לוותר?' ככה זה כשאוהבים כל־כך".
צומחים יחד
היום, במבט לאחור, אתן רואות איזה תהליך שעברתן ביחסים עם ההורים?
שיינא: "בהחלט. גם אצלנו כזוג וגם אצלה. היא הרבה יותר איתנו, מבינה את החשיבות של כל דבר עבורנו, מכבדת, לא רואה בכל חומרה שלנו צעד נגדה. וגם אצלנו חל שינוי. זוג צעיר, במיוחד בעל תשובה, הרבה פעמים מחמיר מדי בדברים שלא חייבים להחמיר בהם, ולוקח כל דבר בקיצוניות. היום, אחרי הדרכה רבה מצד המשפיעים שלנו, אנחנו נינוחים יותר, מקפידים על מה שבאמת קריטי, ובעיקר – מקפידים על 'כבד את אביך ואת אמך' שזה לא מנהג חב"ד אלא מצווה מהתורה ממש".
יסמין: "עכשיו, כשאני חושבת על זה, יש איזו התרככות אצל אמא שלי. השיחות איתה הרבה יותר חמות והיא כבר לא נלחצת כשאני מזכירה מושג יהודי באוזניה. הילדות בכלל ממיסות אותה. אולי כשהן תגדלנה יותר, והוריי יקבלו מהן כרטיס 'שנה טובה', או הזמנה ל'מסיבת סידור', או אפילו לבוא ל'בת מצווה', דברים ישתנו? מי יודע?"
אורית: "אולי רבנו בלי סוף, אבל התקרבנו מאוד. אחרי הכל, כל הצעקות והעלבונות זה בא מאהבה. מי שלא אכפת לנו ממנו, אנחנו גם לא צועקים עליו. יכול להיות שעד גיל 18 היה יותר קל לגדל אותי, אכלתי הכל והגעתי לכל האירועים המשפחתיים, אבל מצד שני לא היה באמת קשר – נשיקה והולכת למסיבה, 'הי' ויושבת על הטלפון. היום אנחנו ממש קרובות".
אפשר לקבל עצה טובה מבעלת ניסיון לקוראות שנמצאות בהתמודדות דומה?
שיינא: "תרגיעו, ההורים לא נגדכם ולא מנסים להכשיל אתכם, הכל בסדר. לא להיכנס למגננה ולא לתקוף. תעמדו על שלכם בחיוך ובסבלנות. אם ממש קשה לכם להוציא את עצמכם מהבוץ הרגשי, תשלחו את החתן או הכלה. אצלם הכל תמיד פחות טעון"…
יסמין: "תבני לעצמך מערך של עזרה. צריך אמא בחיים ואם היא לא יכולה להיות מספיק נוכחת או לעזור, לא צריך לשבת ולבכות או להתבשל ברחמים עצמיים. תמצאי חברה שנמצאת במצב דומה ותעזרו אחת לשנייה, כל פעם כשאחת זקוקה יותר, כמו אחרי לידה. קחי עזרה בתשלום. ה' תמיד ימצא דרך לפצות אותך ממקום אחר".
אורית: "תתחתני! חתן פותר הרבה מריבות… ההתרגשות של החתונה עוזרת, והדמות שלו בכלל מכניסה רוגע. כל אמא, בכל מצב דתי, רוצה נחת והמשכיות. כל חתונה, כל נכד חדש, עושה את זה".
תודה לכן! המון הערצה על ההתמודדות היומיומית הלא פשוטה דווקא במקומות ששם היינו אמורים לקבל כוח, בית ההורים והיחסים במשפחה.
שבמהרה יתקיים בכן ובכולנו הפסוק: "והשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם" בגאולה האמיתית והשלימה.
באדיבות מגזין עטרת חיה
