זאב קרומבי, מוסף ״עטרת חיה״ של שבועון ״בית משיח״
אהבת ישראל מתחילה בתוך הבית – שליחות, עבודה, עזרה, התנדבות מתחילים בהכי קרוב אלי, טובה ליהודי אחד/אחת
לפעמים אנחנו כל כך עסוקים במבצע ״אהבת ישראל״ עם זרים, עד שאנו עלולים לשכוח שאהבת ישראל היא לא רק לקיבוצניקים ומטיילים בהודו, אלא גם לבני משפחתנו… אם נתבונן ״אליבא דנפשיה״ בהתנהגות שלנו ביחס לזרים, לעומת ההתנהגות שלנו ביחס לבני משפחתנו, אולי נגלה שהרבה יותר קל לנו להתנהג ב־״אהבת ישראל״ כאשר זה מגיע לזרים, אולם לא כאשר זה מגיע לבני משפחתנו. נשאלת השאלה, מדוע קל לנו יותר להתנהג ב־״אהבת ישראל״ כלפי זרים מאשר כלפי בני משפחתנו?
לפני שאנו מתייחסים לנושא הזה, נחזור ונדגיש שעצם העובדה שאנו עסוקים ב-״אהבת ישראל״ היא בהחלט דבר ראוי ומבורך. אין אנו באים ח״ו לקרר מישהו מהעיסוק ב-״אהבת ישראל״. יחד עם זאת, אנו באים להציע להרחיב את ״אהבת ישראל״ שלנו לאנשים נוספים: בני המשפחה שלנו.
לגופו של עניין, יכול להיות שיותר קל לנו להתנהג ב־״אהבת ישראל״ כלפי זרים כי מהם אנו מקבלים יותר כבוד והערכה, ואילו כאשר מדובר בבני משפחתנו אנו לא תמיד זוכים לאותו כבוד והערכה. מכאן ניתן אולי להסיק שאנו מאד זקוקים מאד להערכה חיצונית מאנשים זרים, ולכן אנו מוכנים להתאמץ כדי לזכות להערכה הזו.
מה הסיבה שאנו זקוקים מאד להערכה חיצונית? לצורך הבהרת העניין אצטט מאחד הספרים מסדרת הספרים הנפלאים של הרב ערד ״שיעורים בהמשך תער״ב״, שם מסביר הרב ערד שקיימים בתוכנו שני סוגים של הערכה עצמית: ״ישנן שתי צורות של הערכה עצמית בנפש האדם: א. הערכה הבאה מהזולת, דהיינו שתחושת הערך העצמי מותנית במציאות הזולת. לאדם מצד עצמו אין שום ערך, ורק ביחסי הגומלין שלו עם הסביבה נוצרת מעלתו, בכך שמעריכים אותו ומכבדים אותו על־ידי שהוא מרומם מאחרים. ואז גם הוא מעריך את עצמו על־פי הישגיו ופעולותיו החיצוניים. אבל ללא כל זאת, מצד עצמו – הוא חסר ערך. רוממות זו נקראת בפרק זה (של ״המשך תער״ב״) ׳רוממות השר׳״.
בהמשך מסביר הרב ערד שקיים סוג אחר של הערכה עצמית שמכונה ״רוממות מלך״: ״הערכה עצמית אמתית, דהיינו שהאדם מעריך את עצמו – לא מתוך תלות בזולת או בגלל מה שהסביבה נותנת או לוקחת ממנו, אלא בגלל מה שהוא. כמובן שיש יחסי גומלין בינו לבין הסביבה, וערכו העצמי מתבטא ביחסים עם הסביבה, אך הגרעין הפנימי והעצמי של הערכה עצמית לא תלוי ולא מותנה בסביבה. רוממות זאת נקראת בפרק זה (של ״המשך תער״ב״) ׳רוממות המלך׳״.
הרב ערד מסביר את המעלה של ״רוממות המלך״: ״באופן זה, האדם יודע שאף אחד לא יכול לקחת ממנו את מה שיש בו, כי זה ייחודי אליו. עצם הקיום שלו לא נמצא אצל אף אחד. ולכן הבחינה הפנימית צריכה להיות ׳האם מה שיש בי יצא מהכוח אל הפועל?׳, ולא ׳כיצד אני ביחס אל הסביבה?׳. הערכה שתלויה בסביבה מכונה ׳ישות׳. לעומת זאת, הערכה עצמית שנובעת מתוך עצמיות האדם, מכונה בשם ׳ביטול׳ (כלומר, ביטול התלות החיצונית), והיא המקור ליכולת האמתית להתחבר עם הזולת. בהקשר זה, למדנו בפרק זה הגדרה מאד חשובה: הבטל באמת הוא מי שיש לו עצמיות, והיינו שמכיר בערך העצמי האלוקי שלו״ (שעורים בהמשך המאמרים תער״ב, מאמר ליל א׳ דחג השבועות, תרד״ע).
מכל הנ״ל נמצאנו למדים כי יש אצלנו הערכה עצמית שתלויה ביחס הזולת, ויש הערכה עצמית פנימית שאינה תלויה בזולת. אם ההערכה העצמית שלנו נובעת מהאופן שאנו נראים בעיני הזולת, במילא שמה שחשוב לנו זה איך אנו נראים בעיני אחרים, אולם לא איך אנו נראים בעיני בני משפחתנו (אותם אנו תופסים כחלק מאתנו).
לאדם שיש ערך עצמי בלתי־מותנה לא מאד חשוב איך הוא נראה בעיני אחרים, והוא לא עושה דברים רק כדי שאחרים יעריכו אותו. אדם כזה עוסק ב־״אהבת ישראל״, לא כי הוא זקוק להערכה, אלא כי זו אחת מהמצוות שנתן לנו בורא עולם, וכי זה אחד מעשרת ה־״מבצעים״ הקדושים של הרבי.
_
זאב קרומבי הוא עובד סוציאלי ומטפל זוגי (MSW), מומחה להתמכרויות התנהגותיות (MA), ודוקטורנט בטיפול זוגי באוניברסיטת חיפה. להערות ושאלות 0547-822686 או [email protected]
