את הערב פתח אביה הרב מנחם טל שליח הרבי מלך המשיח שליט"א למושב עין איילה וישובי חוף הכרמל בהסבירו על מעלת שנה זו שנת הקהל והימים המיוחדים שנמצאים בהם.

בהמשך הופיעה הגרפולוגית הגב' אתי בורוכוב מחברת רב-המכר פנימיות הכתב וקישרה את הדברים לחסידות ולספר התניא.

אחד האירועים בפרשה הנו:

מעשה יהודה ותמר
התורה מתארת את השתלשלות האירועים ופותחת בכך שיהודה נמצא במצב נפשי לא פשוט עקב שינוי במעמדו בעיני אחיו שהורידוהו מגדלותו בשל מכירת יוסף לעבד. האחים ראו בסבלו של אביהם והשליכו את האחריות על יהודה. בטענה שאתה זה שיעצת לנו למכרו לעבד, אילו היית אומר לנו טענו האחים להשיבו הביתה לאבא היינו שומעים לך!
יהודה מגיע לבית של 'אִישׁ עֲדֻלָּמִי וּשְׁמוֹ חִירָה', ושוכר מקום בביתו כשותף נוסף. יהודה מתוודע לאנשי המקום ומכיר בחורה המתוארת במקרא כך: 'בַּת אִישׁ כְּנַעֲנִי (לשון סוחר) וּשְׁמוֹ שׁוּעַ'.
הוא מתוודע אליה והיא אליו והם מחליטים להקים יחד משפחה. בת הכנעני (סוחר) יולדת שלשה בנים ממנו עֵר, אוֹנָן ו- שֵׁלָה, ואז היא עוצרת מלדת.
הבן הבכור ער גדל ויהודה לוקח לו אישה העונה לשם תמר. ער מסרב להביא ילדים לעולם עם תמר כדי שתמר לא תאבד מיופיה לכן הוא בוחר להשחית את זרעו, ה' יתברך לא אוהב את התנהגותו וער מוצא את מותו בגיל צעיר מאוד. הדבר שב ונשנה גם עם אונן אחיו המייבם את אשת אחיו תמר ונושא אותה לאישה. אונן כמו אחיו מסרב להקים עמה משפחה מאותה סיבה ומשחית זרעו ואף הוא מוצא את מותו.
יהודה שכבר איבד שניים מבניו, מורה לתמר לשוב לבית אביה בתירוץ כי שלה בנו הקטן צעיר מידי בכדי להינשא לה בשלישית, בכך יהודה חושב לדחות את תמר מחשש לאבד גם את בנו השלישי.
ברבות הימים אשת יהודה בת שוע נפטרה, יהודה מתאבל עליה יושב שבעה, ומנסה להמשיך בשגרת חייו. הוא עולה לתמנתה (שם מקום היושב בשיפוע ההר) עם חברו שותפו לדירה חִירָה ה-'עֲדֻלָּמִי להשגיח על גוזזי צאנו. תמר כלתו של יהודה שומעת על כך שיהודה עולה לתמנע, ומחליטה לעשות תרגיל ליהודה, היא ראתה ש- שלה בנו הקטן של יהודה גדל ועדיין לא ניתנה לו לאשה.
היא מסירה את בגדי אלמנותה ומתלבשת בבגדים נאים ובצעיף מכסה היא את פניה לבל יכירה יהודה. היא יושבת על אם הדרך העולה תמנתה. מטרתה להיחשף בפני יהודה כשיגיע לאם הדרך ולבקש ממנו להינשא לשלה בנו.
יהודה אכן רואה אותה אך חושבה לאשה זונה. הוא נוטה אליה מן הדרך ולא מזהה שזו תמר כלתו בשל הצעיף שעטתה על פניה, ושואל אותה האם יוכל להתייחד עמה? תמר שמבינה שיהודה לא מזהה אותה, משיבה לו בשאלה ומה תיתן לי אם אתייחד עמך? ויהודה משיב לה גדי עיזים מהצאן שלי בתמנע. תמר מסכימה אך מתנה זאת בהפקדת ערבון עד שיהודה ישלח לה את גדי העיזים. ויהודה שואל אותה ומה הפיקדון שתרצי שאפקיד בידייך? תמר עונה תן לי כערבון את המטה אשר בידך, (המשמש את יהודה לרעיית צאן ולתמיכה להליכה בהרים), את הטבעת שעל ידך המשמשת חותמת ליהודה (בימיהם היו חותמים עם טבעת עליה היה טבוע שם או דיוקן המעיד על השייכות לאדם החותם את שמו), ואת 'פתילו'-חגורתו (לפירוש הרשב"ם).
יהודה מסכים הם מתייחדים ותמר נכנסת להיריון מיהודה. היא שבה לבית אביה מסירה את בגדיה ושבה ללבוש את בגדי אלמנותה. יהודה מקיים את הבטחתו לתמר ושולח לה עם רעהו חירה את גדי העיזים שהבטיח לה ולקחת את הפיקדון של יהודה בחזרה, חירה מחפש את אותה אשה שיהודה מסר לו את תיאורה ואת מיקומה ולא מוצא אותה. הוא שואל את אנשי המקום על אותה אשה המכונה במקרא 'הַקְּדֵשָׁה' (על שם שמובדלת ומזומנת לזנות), אנשי המקום משיבים לו שאינם יודעים על קיומה של קדשה באזורם כלל. חירה שב ליהודה ומספר לו את הדברים כהווייתם, ויהודה עונה לו עזוב שהפיקדון יישאר אצלה, מחשש שהדבר יגרום לו נזק ויצא לו שם רע. אם תמשיך לחפשה מסביר יהודה לחירה יתוודע הדבר ברבים ויגרום לנו ביזיון מכך, עשינו את שלנו ניסינו לאתרה ללא הצלחה אין עוד מה לעשות..
לאחר שלשה חדשים עוברת לה השמועה שתמר כלתו של יהודה בהיריון, משמעות הדבר שתמר זנתה מכיוון שכל עוד לא נתייבמה על ידי אח בעלה אסורה להינשא או להתייחד עם איש.
חשוב להדגיש שהקשר בין יהודה לתמר כלתו היה על בסיס נישואין ואין שום איסור בקשר ביניהם, שכן לפני מתן תורה מצוות ייבום חלה לא רק על אח הנפטר אלא גם על האב.
יהודה שומע על כך ומבין את חומרת המעשה, על פי דין תורה היא בת כהן שזנתה אמורה להיות נידונה למיתה בשריפה (בזמן בו חלו עונשי ארבע מיתות בית דין).
יהודה נאלץ להסכים לכך ובצער רב תמר כלתו מוצאת לשריפה ואז קורא דבר מדהים: תמר שולחת לחמיה יהודה את המטה, החותמת והחגורה אותם הפקיד בידיה כשנתייחד עמה, בכדי לנסות למנוע את מותה ואת מות העוברים שבבטנה, הסתבר שתאומים בבטנה.
תמר בוחרת שלא להפנות אצבע ישירה כלפי יהודה, היא בוחרת לרמוז לו דרך הפיקדון שהופקד אצלה בכדי לא לביישו, אם יודה אמרה תמר מוטב הדבר ואם לאו אעדיף להישרף מאשר להלבין את פניו ברבים!
המקרא מבטא זאת דברי תמר בצורה מושלמת: "הִוא מוּצֵאת וְהִיא שָׁלְחָה אֶל חָמִיהָ לֵאמֹר לְאִישׁ אֲשֶׁר אֵלֶּה לּוֹ אָנֹכִי הָרָה וַתֹּאמֶר הַכֶּר נָא לְמִי הַחֹתֶמֶת וְהַפְּתִילִים וְהַמַּטֶּה הָאֵלֶּה."
יהודה מקבל את המשלוח ומזדעזע, אכן חפצים אלו הם שלו, משמעות הדבר שתמר הרתה ממני! יהודה בוש ונכלם ומיד מודה אכן שלי הם ותמר כלתי הרתה לי.
יהודה לא מסתפק בכך: הוא מודה ומתוודה: "וַיַּכֵּר יְהוּדָה וַיֹּאמֶר צָדְקָה מִמֶּנִּי כִּי עַל כֵּן לֹא נְתַתִּיהָ לְשֵׁלָה בְנִי וְלֹא יָסַף עוֹד לְדַעְתָּה."
תמר יולדת תאומים, המיילדת ממהרת לקשור חוט שני על ידו של התינוק שהוציא יד אחת החוצה לאות וזיהוי שהוא הבכור. מיד לאחר מכן הוא השיב ידו פנימה ואחיו התאום דחק לצאת החוצה, לכן נקרא שמו פרץ (על שם שהתפרץ לפני אחיו שכבר הושיט ידו החוצה), לאחר מכן יצא אחיו עם חוט השני על ידו בשלמות ונקרא שמו זרח.

מסירות נפשה של תמר להוריד נשמה גבוהה לעולם!
הסיפור עם יהודה ותמר לא מותיר עין יבשה, הוא מעורר סערת רגשות עזה פנימה לאור התרחשויות המטלטלות אותן הוא נושא בחובו, הוא מעלה תהיות רבות ומעורר למחשבה עמוקה מה בדיוק קרה שם?
מפרשי המקרא והמדרשים על התורה מתארים את תמר כאמיצה, עקשנית (בצד החיובי של העקשנות) וכבעלת מסירות נפש ממש לאור מעשיה הנועזים.
מה באמת עומד מאחורי מעשיה? מדוע סיכנה עצמה בצורה כל כך מוחשית? מדוע בחרה שלא לבייש את יהודה גם במחיר של לשלם בחייה?
המפרשים והמדרש מגלים שתמר הכירה וידעה שמזרעו של יהודה עתיד לעמוד מלך המשיח מושיען של ישראל, מרגע זה ואילך היא עושה כל אשר ביכולתה שהיא זו שתזכה להיות האמא של מושיען של ישראל וכן זכתה שמזרעו של פרץ יצא דוד מלך ישראל, הנחשב לראש מלכי בית דוד עד ביאת משיח צדקנו!
אבל מדוע נשמה כל כך גבוהה צריכה לרדת לעולם בדרך כל כך קשה מטלטלת ותמוה?
ההסבר לכך, נעוצה במשל אותו מתאר האדמו"ר הריי"צ (רבי יוסף יצחק שניאורסון השישי מבין שבעת אדמו"רי חב"ד לדורותיהם), חבורה של אנשים חצתה מדבריות בצוותא, במהלך המסע הבחינו שיש ביניהם מישהו שגונב מיתר בני החבורה, אך לא הצליחו לאתר את הגנב. בסיום המסע ניגש הגנב אל העשיר שביניהם, והתוודה בפניו שהוא הוא הגנב, אך שאלה הייתה לו לעשיר, איפה הצליח העשיר להחביא את הכסף שלו מפני הגנב? ענה לו העשיר: שמתי לב אליך כבר מתחילת המסע וראיתי כמה ממעשיך שעוררו בי חשד, ולכן בכל פעם החבאתי את הכסף בגבך, כי הבנתי, ששם ודאי לא יעלה בדעתך לחפש.
כך גם בנמשל, נשמה גדולה צריכה לרדת לעולם, הדבר מעורר למעלה התנגדות עזה מצד כוחות הטומאה והרשע שאינם ששים לרדתה של נשמה גבוהה וקדושה לעולם. ומנסים בכל כוחם מתנגד למונע את ירידת הנשמה. מה עושה הקב׳׳ה? מוריד נשמה זו בדרך לא דרך, בדרך עקלתון וחתחתים, מקום שם השטן לא מחפש נשמות גבוהות, וכך מפלסת לה הנשמה דרך לרדת לעולם הזה ולבצע את שליחותה.

הכרה הדדית סובייקטיבית וחוסר הכרה משמעותה והשלכותיה על האדם:
אך עדיין מה עומד אחרי מעשיה האצילי של תמר שלא לבייש את יהודה גם במחיר של לאבד את חייה בצורה כל כך טראגית עם שני עוברים בבטנה?
לשם כך נקדים את משמעותה של ההכרה כפי שמתוארת בספרות הטיפולית.
הכרה (Recognition ) – הוא מושג שטבעה ג’סיקה בנג’מין פסיכולוגית יהודייה אמריקאית. וכך היא הגדירה את משמעותה של ההכרה: “הכרה היא תגובת האחר המעניקה משמעות לתחושות, לכוונות ולפעולות של העצמי. ההכרה יכולה לבוא רק מן האחר, שהוא מוכר על ידינו כיצור מובדל מאתנו, לא פרי הפנטזיה שלנו” (בנג’מין,2005).
ובהרחבה למושג 'מהכרה' ל-”הכרה הדדית” היא כותבת: "הכרה הדדית (Recognition, Acknowledgment ) – כאשר הכרה זו מקבלת ביטוי מצד שני סובייקטים המכירים זה בנפרדותו של זה, מאפשרים ונותנים ביטוי סובייקטיבי זה לצד לזה היא מוגדרת כ-“הכרה הדדית” (שם).
מן הדברים ניתן ללמוד על כך שהזולת הפנים שלצדו חי סובייקט בעל צרכים, רצונות ומאוויים ייחודיים משל עצמו, והזולת מאפשר ונותן להם מקום וביטוי עצמי לצדו. ייחודיותה של הכרה והכרה הדדית הנה בכך שהזולת איננו מבטל את עצמו, את צרכיו, רצונותיו ומאווייו לטובת הזולת, אלא מכיר בהם ומאפשר את ביטויים הייחודי לצדו- כאמור, בכך הוא יוצר מרחב המאפשר לזולת להכיר בו בתורו ואף ליהנות מייחודיותו.
הכרה הדדית מעניקה לאדם מקום ומרחב מאפשר בנוכחותו של האדם כשווה בין שווים, כסובייקט בין סובייקטים, נפרד מאחרים ומחובר אליהם בעת ובעונה אחת.
הכרה הדדית מתייחסת לצורך של האדם שהזולת יראה אותו, ישים לב לקיומו, יתחשב בו. ראיה זו, שימת לב זו וההתחשבות אותה מעניק הזולת מגדירה את אופן ההתייחסות המאשר את קיומו של הפרט כסובייקט ראוי ועצמאי. היא מקנה תוקף להיותו עצמאי, בעל בחירה, בעל יכולת ליצור משמעות אישית ולהשפיע על יחסיו עם עצמו ועם אחרים.
הכרה זו יש בה בכדי להוביל את האדם לפעולות עצמאיות שאינן מוכתבת על ידי החברה, לביטוי ומימוש עצמי, לתפיסה שאני ראוי ומסוגל להוביל את עצמי ואחרים למקומות משמעותיים.
חשיבותה העליונה של הכרה הדדית מתייחסת לאפשרות הייחודית: קיומן של מגוון דעות שונות בעת ובעונה אחת, מבלי לבטל האחת את השנייה, תוך כדי מתן וביטוי עצמי ממשי וייחודי לכל דעה.
תפיסה זו מדגישה את חשיבות קיומן של דעות שונות ומגוונות, כדי לייצר שיח הדדי מפרה ובריא. כך שלא רק שלדעה ההפכית אין מקום לצדי, אלא שעצם קיומה של דעה נוספת לצדי מפרה אותי ואת מרחב הדיון בו ואליו אני שותף.
כשאדם לא זוכה להכרה הוא מחפש אותה בכל דרך אפשרית ובכל אופן אפשרי גם אם הוא מעוות. הסביבה לא בהכרח תבין את המשמעות ואת הסיבה, ויתכן שגם האדם עצמו לא ממש יבין את משמעות מעשיו והתנהלותו במרחב האישי והבין אישי, כי כשהאדם זקוק להכרה הוא פועל ומונע ממקום של צורך נפשי עמוק לזכות ב-'חמצן' של החיים ושמו הכרה!

הדרך להכרה והכרה הדדית עוברת בהכרה במי שאמר והיה העולם והעניק לאנושות כולה את המתנה הנפלאה ושמה הכרה:
כשתמר מבינה כי כלתה אליה הרעה היא פונה בניסיון אחרון אל יהודה בבקשה ותחינה כפי שמתאר זאת המקרא: "הִוא מוּצֵאת וְהִיא שָׁלְחָה אֶל חָמִיהָ לֵאמֹר לְאִישׁ אֲשֶׁר אֵלֶּה לּוֹ אָנֹכִי הָרָה וַתֹּאמֶר הַכֶּר נָא לְמִי הַחֹתֶמֶת וְהַפְּתִילִים וְהַמַּטֶּה הָאֵלֶּה."
ורש"י על אתר מפרש כך את הפסוק:
הִוא מוּצֵאת – לִשָּׂרֵף.
וְהִיא שָׁלְחָה אֶל חָמִיהָ – לֹא רָצְתָה לְהַלְבִּין פָּנָיו וְלוֹמַר: מִמְּךָ אֲנִי מְעֻבֶּרֶת אֶלָּא לְאִישׁ אֲשֶׁר אֵלֶּה לוֹ .אָמְרָה: אִם יוֹדֶה מֵעַצְמוֹ – יוֹדֶה. וְאִם לָאו, יִשְׂרְפוּנִי וְאַל אַלְבִּין פָּנָיו. מִכָּאן אָמְרוּ: נוֹחַ לוֹ לְאָדָם שֶׁיַּפִּיל עַצְמוֹ לְכִבְשַׁן הָאֵשׁ, וְאַל יַלְבִּין פְּנֵי חֲבֵרוֹ בָּרַבִּים) .סוטה י' ע"ב.(
הַכֶּר נָא – אֵין "נָא" אֶלָּא לְשׁוֹן בַּקָּשָׁה: הַכֶּר נָא בּוֹרַאֲךָ (שם) וְאַל תְּאַבֵּד שָׁלֹשׁ נְפָשׁוֹת.
הכרה אמיתית עוברת בהכרה במי שאמר והיה העולם. אדם החש מחויב לעולם אותו ברא הבורא ברוך הוא, לצורך לשמר אותו ולקיים אותו על פי רצון ה', להוסיף ולהרבות אור וטוב בעולם על ידי הנהגה אנושית ומוסרית, מכיר גם בקיומם הסובייקטיבי של הברואים בעולם כולו ללא יוצא דופן! זאת משום שגם הם מעשי ידיו של ה' יתברך, והוא מחויב להם בדיוק כפי שהוא מחויב לכל דבר אותו ברא ה' בעולם ומקיים אותו בטובו הגדול וברוב חסדיו!
תמר יודעת שיהודה הנו ישר במעשיו והנהגותיו והוא איש ירא אלוקים. תמר פונה אל מקור ההכרה הסובייקטיבית הראשונית לה זוכה כל נברא על ידי הבורא יתברך, בעצם ירידת נשמתו לעולם. ומשם היא מנסה לעורר את לבו ורחמיו של יהודה עליה.
יהודה מיד מזדעזע, ומשיב: "וַיַּכֵּר יְהוּדָה וַיֹּאמֶר צָדְקָה מִמֶּנִּי כִּי עַל כֵּן לֹא נְתַתִּיהָ לְשֵׁלָה בְנִי וְלֹא יָסַף עוֹד לְדַעְתָּה."
ורש"י על אתר מבאר כך את הפסוק: צָדְקָה – בִּדְבָרֶיהָ.
מִמֶּנִּי – הִיא מְעֻבֶּרֶת (אונקלוס). וְרַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה דָּרְשׁוּ, שֶׁיָּצְאָה בַּת קוֹל וְאָמְרָה: מִמֶּנִּי וּמֵאִתִּי יָצְאוּ הַדְּבָרִים (סוטה י' ע"ב (לְפִי שֶׁהָיְתָה צְנוּעָה בְּבֵית חָמִיהָ, גָּזַרְתִּי שֶׁיֵּצְאוּ מִמֶּנָּהּ מְלָכִים, וּמִשֵּׁבֶט יְהוּדָה גָּזַרְתִּי לְהַעֲמִיד מְלָכִים בְּיִשְׂרָאֵל.
כִּי עַל כֵּן לֹא נְתַתִּיהָ – כִּי בְּדִין עָשְׂתָה, עַל אֲשֶׁר לֹא נְתַתִּיהָ לְשֵׁלָה בְּנִי.
והרמב"ן ז"ל פירש: צדקה ממני – יותר ממני, שאני נתכוונתי לזנות והיא נתכוונה למצוות יבום, וזהו שאמר כי על כן לא נתתיה לשלה בני, כלומר נכון עשתה כן כשלא נתתיה לשלה בני, כי שלה הוא היבם ואני הגואל אחריו אם לא יחפוץ לקחת את יבמתו.

קיום רצונו של בורא עולם על ידי הנברא איננה יכולה לבוא על חשבון עלבונו של נברא אחר תהיה המטרה נעלית וקדושה ככל שתהיה!
יהודה ער לקולה של תמר ומבין את טעותו. הוא אכן מודה ומתוודה שלא העניק לתמר את ההכרה הסובייקטיבית אותה בחר ה' יתברך להעניק לתמר. את הזכות להעמיד דור ישירים שמהם יעמדו מלכי מבית דוד. יהודה מבין את גדלותה של תמר וברמז העבה אותו היא מעבירה לו דרך הפיקדון שהעבירה לו.
הסובייקטיביות אותה ניסתה להשיג במעשיה איננה בכדי להציל את חייה, היא חושבת אך ורק על הרצון האלוקי לדאוג להמשך זרעו של יהודה שעתיד להעמיד דור של מלכי בית דוד עד ביאת משיח צדקנו. תמר דרך פנייתה ליהודה 'הַכֶּר נָא בּוֹרַאֲךָ', עסוקה רק בדבר אחד, כיצד להביא לידי פועל את רצון ה' יתברך ולהמשיך את זרעו של יהודה דרך ילדיו. מילים אלו מזעזעות את יהודה, יהודה מבין שתמר כלתו מגלמת אישיות אצילת נפש, יהודה מכיר בכוונתה הטהורה של תמר להעמיד דור ישרים מבורך ממנו ומזרעו, דור שיעמיד את מלכי בית דוד לדורותם עד ביאת משיח צדקנו.
זו הסיבה שתמר בחרה שלא לבייש את יהודה גם במחיר של איבוד חייה האישיים! תמר מבינה היטב שרצונה וכוונתה טהורה וקדושה, אך היא יודעת שהדרך להמשיך לעולם קדושה ולקיים את רצון ה' איננה יכולה להתקיים בשום צורה שהיא אם על ידי כך היא תעבור על ציווי ה' שלא להלבין פני אדם ברבים!
תמר באצילות נפשה בוחנת ובוררת באופן ברור ומוחלט את צעדיה והתנהלותה בכל שלב. תמר יודעת ומבינה היטב את גודל וחשיבות המעשה האצילי והקדוש אותו בחרה לעשות – העמדת מלכי בית דוד. יחד עם זאת תמר מבינה שהדרך לקיים את רצון ה' בעולם בעשיית מעשה טהור, קדוש ואצילי ככל שיהיה חייבת להתבצע על פי רצון ה' לאורך כל הדרך, ואם ישנו מכשול באמצע הדרך בדמות פגיעה והלבנת אדם ברבים בטח אם מדובר בחמיה זה לא בא בחשבון מבחינתה. היא לא תעבור על הציווי של הלבנת פני אדם ברבים בשום אופן, גם אם זה דורש ממנה לוותר על חלומה להעמיד דור ישרים שממנו יצאו מלכי בית דוד, ויתרה מזו גם אם זה יבא על חשבונה האישי והיא תיאלץ לשלם על כך בחייה ובחיי העוברים אשר בבטנה!

המאמר נכתב באדיבות מישאל אלמלם

לעילוי נשמת אימו מורתו רחל בת זהבה ע"ה

בוקר טוב חברות יקרות!
אחרי מרתון התוועדויות שהייתי בהן בימים שלישי ורביעי מוצאת כעת זמן לכתוב.
כשחזרתי לביתי מאחת ההתוועדויות, פגשה אותי אישה מהקהילה , היא לוחשת לי בשפה רפויה ש: המליצו לה להתייעץ איתי,
היא בהליכי גירושין… והיא רוצה שאני אחזק אותה ואתן לה כלים איך *צולחים* את הדרך בשפיות, מה אומרים לילדים? ושאלה עיקרית איך מתרוממים מתוך המשבר.
השתדלתי לתת לה עיצות טובות וב"ה המשכנו כל אחת לביתה בתחושת חיזוק.
…קראת עד כאן ובטח את שואלת למה אני נמשכת לספר לך על צרות? הרי כולנו סוחבות תיק.
נכון, לגמרי לא! באתי רק לספר על עוד אישה מסכנה,
אני מנסה להגיע עם *ההסתכלות העצמית. -העצמה לעצמי* , יכלו להמליץ לאותה אישה שתפנה לעוד מלא נשים אחרות שעברו את הסרט, ובכל זאת המליצו לה לבוא להתייעץ דוקא איתי, וואלה התנפחתי מגאוה (רק לשניה),
יש בי משהו יחודי שאין באפאחת אחרת
*יש בי כח לתת כח.*
לתת עיצה טובה, תקוה, .

ואיפה את בסיפור?
אני לא מחדשת לך כלום, אני רק מעוררת אותך *להעצים* את *עצמך* ולא *לעצום*, לא להתעלם מהיחודיות שה' נתן לך.
שימי 💖 מה היכולת שלך לטעת טוב בעולם?
תממשי את הטוב הזה כבר מהיום!
את מסוגלת בענק.
ובהקשר לפרשת השבוע-
את (הגוף של) יוסף זרקו לבור
אך חלומותיו שקדמו לבור הביאו לגדולתו אחרי שהוציאו אותו משם.
גם אם לעיתים את נופלת לבור, למשבר,
זיכרי! משבר- בחילוף אותיות- מבשר.
דוקא מהקושי תצמח הישועה
דווקא בגלל ובזכות המסלול שה' סידר לי, הצלחתי לממש את היכולות שלי ולחזק נשים נוספות.
שיהיו בשורות טובות, חנוכה שמח ומאיר, אוהבת, שרה

מה בין יעקב לעשיו?
בפרשת תולדות מסופר על לידתם של יעקב ועשיו.
התורה מספרת על כך שיעקב אהב את עשיו "כי ציד בפיו" כלומר: עשיו היה סוג של אישיות מניפולטיבית.
ורבקה אהבה את יעקב בשל תמימותו הטהורה שנשתמרה גם בבגרותו ..
התורה פותחת חזית עם נושא מאוד רגיש בחיינו.. "העדפה של ילד אחד על פני אחיו והפוך"..
התורה נכנסת לעובי הקורה בייחס של רבקה ויצחק כלפי ילדיהם עשיו ויעקב ומגלה לנו מה היו נטייתם של הורי יעקב ועשיו וכיצד נטייה זו השפיעה על זהותם של יעקב ועשיו.
עשיו ירש ולמד מאמו את התכונה הכל כך בסיסית והראשונית בחיי היום יום להתמודד עם אתגרי החיים והניסיונות שהם מזמנים עבורנו גם כשנראה שהמצב הוא בלתי אפשרי..
רבקה גדלה בחרן אצל לבן ובתואל מה הסיכוי שלה לא לגדול ולהפוך לנערה בסיכון?
עשיו נמשך לעולם וכל מה שהוא מזמין עבורנו. מבחינתו הדרך להתמודד עם אתגרי החיים הנה דרך למידת והפנמת המסרים שהעולם מעביר אלינו ומציאת שפה שבה ועל ידה האתגרים הופכים למעצימים ועל ידם גדלים ומתחשלים.
יעקב לעומתו הבין שהעולם מסוכן עבורו ולכם יש למצוא את הדרך להישמר ממנו על ידי שימור התמימות בה אופיין מלידה
את זאת הוא ירש ולמד מאביו שנקרא וכונה בעקבות פרשת העקידה "עולה תמימה" על שם כך שלא הרהר אחרי אביו ואחרי בוראו.
במילים אחרות: הילדים יעקב ועשיו ירשו ולקחו כל אחד תכונות אופי מהוריהם אליהם נמשכו בטבעם..
יצחק אהב את עשיו כי לנגד עיניו גדל ילד שמתמודד עם אתגרי החיים ונסיונות, כך שמבחינתו עשיו מהווה מושא להערצה..
יצחק נמשך לתכונות אופי של אדם המספר על התמודדות ואומץ אל מול אתגרי העולם. הוא גדל בבית שחינך וגידל על קירוב של כל אדם אל בוראו ויוצרו, כך שאך טבעי מבחינתו לאהוב את עשיו..
רבקה לעומתו סלדה מעשיו וממה שהוא ייצג. רבקה רואה בעשיו את ייצוגם של אביה ואחיה לבן הארמי. רבקה שגדלה בבית עם פוטנציאל לנערה בסיכון סלדה מאתגרים. היא נמשכה לתמימות ויושר פנימי כפי שהשתקפו באישיותו של יעקב.

העדפה בזוגיות:
סיפורם של האחיות רחל ולאה שנישאו ליעקב משקף יותר מכל את משמעותה של העדפה של האחד על פני השני.
מחד, יעקב לא מסתיר את אהבתו המועדפת לרחל: "וַיָּבֹא גַּם אֶל רָחֵל וַיֶּאֱהַב גַּם אֶת רָחֵל מִלֵּאָה וַיַּעֲבֹד עִמּוֹ עוֹד שֶׁבַע שָׁנִים אֲחֵרוֹת".
אך מצד שני לאה חשה שאינה אהובה יותר כשרחל נכנסה בברית הנישואין עם יעקב (על פי פירוש האור החיים הקדוש): "וַיַּרְא יְהוָה כִּי שְׂנוּאָה לֵאָה וַיִּפְתַּח אֶת רַחְמָהּ וְרָחֵל עֲקָרָה."
ואז מגיעה ההשלכה: "וַתַּהַר לֵאָה וַתֵּלֶד בֵּן וַתִּקְרָא שְׁמוֹ רְאוּבֵן כִּי אָמְרָה כִּי רָאָה יְהוָה בְּעָנְיִי כִּי עַתָּה יֶאֱהָבַנִי אִישִׁי".
התחושה הראשונית של בן אדם המשתוקק לחוש אהוב לא מתקיימת.
ואז הוא תר בכל דרך אחר ההכרה לה הוא זקוק, במקרה של לאה זה בא דרך הניסיון לקבל את תחושת האהבה הראשונית לה היא זקוקה מיעקב, דרך העמדת דור ישרים העמדת משפחה בהולדת בנה בכורה ראובן בנה ובכך היא הופכת לאם ויעקב לאב.
וכך נמשכת הסגה בן אחר בן כל ילד מקבל את שמו על פי משמעות הסבל אותו חשה לאה כשנואה.
בלידת שמעון מתואר סבלה כך: "וַתַּהַר עוֹד וַתֵּלֶד בֵּן וַתֹּאמֶר כִּי שָׁמַע יְהוָה כִּי שְׂנוּאָה אָנֹכִי וַיִּתֶּן לִי גַּם אֶת זֶה וַתִּקְרָא שְׁמוֹ שִׁמְעוֹן".
ובלידת לוי מתואר סבלה כך: "וַתַּהַר עוֹד וַתֵּלֶד בֵּן וַתֹּאמֶר עַתָּה הַפַּעַם יִלָּוֶה אִישִׁי אֵלַי כִּי יָלַדְתִּי לוֹ שְׁלֹשָׁה בָנִים עַל כֵּן קָרָא שְׁמוֹ לֵוִי".
רק בלידת הבן הרביעי קורה משהו בחייה של לאה, בלידת יהודה מתארת לאה את מצבה כך: "וַתַּהַר עוֹד וַתֵּלֶד בֵּן וַתֹּאמֶר הַפַּעַם אוֹדֶה אֶת יְהוָה עַל כֵּן קָרְאָה שְׁמוֹ יְהוּדָה וַתַּעֲמֹד מִלֶּדֶת".
כאן לאה חשה צורך להודות ל-ה' יתברך על מה שיש לה, למרות שאת תחושת האהבה נזקקה להשיג דרך לידת ילדים והקמת השבטים, מתוך הבנה לחשיבות העצומה בהעמדת 12 השבטים. שהיוו נדבך משמעותי בחייו של יעקב ובחייהן של האמהות הקדושות כמטרת על, הן ראו את העמדת השבטים מיעקב כדור המשך לעם ישראל כולו, כפי שאכן בא לידי ביטוי ב-12 השבטים עליהם מתבססת חלוקת עם ישראל על סוגיו וגווניו לדורותיו.
ואז מתואר בשני מילים התרחיש הבא: "וַתַּעֲמֹד מִלֶּדֶת". לאה כבר לא חשה צורך להתמודד, להשיג ולרדוף אחר ההכרה לה היא זקוקה, היא מרגישה שיחס יעקב אליה משתנה והאי זוכה להכרה אותה היא משיגה כאמור דרך הולדת ילדים.
כאן מתעורר הצד הרדום, רחל רואה את השינוי שחל במעמדה של אחותה בעקבות לידת 4 ילדים מ-12 השבטים מלאה, והיא מתקנאה בה, אמנם קנאה חיובית בבחינת "קנאת סופרים תרבה חכמה", כפי שרש"י מפרש על הפסוק: "וַתֵּרֶא רָחֵל כִּי לֹא יָלְדָה לְיַעֲקֹב וַתְּקַנֵּא רָחֵל בַּאֲחֹתָהּ וַתֹּאמֶר אֶל יַעֲקֹב הָבָה לִּי בָנִים וְאִם אַיִן מֵתָה אָנֹכִי".
וַתְּקַנֵּא רָחֵל בַּאֲחֹתָהּ – " קִנְּאָה בְּמַעֲשֶׂיהָ הַטּוֹבִים, אָמְרָה: אִלּוּלֵי שֶׁצָּדְקָה מִמֶּנִּי לֹא זָכְתָה לְבָנִים) ב"ר ע"א,'ו(..
ואז מגיע הסיפור הבא: "וַיֵּלֶךְ רְאוּבֵן בִּימֵי קְצִיר חִטִּים וַיִּמְצָא דוּדָאִים בַּשָּׂדֶה וַיָּבֵא אֹתָם אֶל לֵאָה אִמּוֹ וַתֹּאמֶר רָחֵל אֶל לֵאָה תְּנִי נָא לִי מִדּוּדָאֵי בְּנֵךְ. וַתֹּאמֶר לָהּ הַמְעַט קַחְתֵּךְ אֶת אִישִׁי וְלָקַחַת גַּם אֶת דּוּדָאֵי בְּנִי וַתֹּאמֶר רָחֵל לָכֵן יִשְׁכַּב עִמָּךְ הַלַּיְלָה תַּחַת דּוּדָאֵי בְנֵךְ". (בראשית ל'ה, פס' י"ד-ט"ו).
ראובן בנה של לאה יוצא לשדה ליום עבודה שגרתי, כשהוא שב הביתה הוא חושב על אמו ומחליט לשמח אותה, הוא קוטף לה מצמח הדודאים.
כשרחל רואה זאת היא פונה ללאה בבקשה לחלוק עמה בדודאים. כשלאה שומעת זאת היא מתריסה בפני רחל ומתלוננת בפניה על כך שלא רק שלקחה ממנה את יעקב בעלה אלא כעת באה היא לבקש את פרח הדודאים שהביא בנה ראובן מן השדה?
רחל שותקת ואף עונה ללאה בנימת התנצלות: "וַתֹּאמֶר רָחֵל לָכֵן יִשְׁכַּב עִמָּךְ הַלַּיְלָה תַּחַת דּוּדָאֵי בְנֵךְ".
ה' יתברך רואה זאת ומיד כותבת התורה: " וַיִּזְכֹּר אֱלֹהִים אֶת רָחֵל וַיִּשְׁמַע אֵלֶיהָ אֱלֹהִים וַיִּפְתַּח אֶת רַחְמָהּ" (בראשית ל', כ"ב).
ורש"י על אתר כותב: וַיִּזְכֹּר אֱלֹהִים אֶת רָחֵל – זָכַר לָהּ שֶׁמָּסְרָה סִימָנֶיהָ לַאֲחוֹתָהּ .
וכאן עולה לה השאלה: למה דווקא כאן מזכיר רש"י את העובדה שה' זכר לרחל את הסימנים שמסרה לאחותה הרי היה נכון לגמול לה על כך כבר בתחילת נישואיה עם יעקב ומדוע התעכב ה' בלפקוד את רחל רק לאחר סיפור הדודאים ולגרום לה צער כל כך הרבה זמן ואף להביאה לקצה גבול היכולת האנושית בהתבטאותה: "הָבָה לִּי בָנִים וְאִם אַיִן מֵתָה אָנֹכִי"?
ההסבר לכך נעוץ בעובדה שרחל אמנו בוחרת להמשיך באותו קו של הכנעה ושפלות וענווה אנושית בהחלטה עקרונית: אני לא פוגעת או מביישת את אחותי ויהי מה!
רחל אמנו בוחרת לשתוק! היא הרי זוכרת כיצד בחרה לא לביש את אחותה באותו ליל כלולות עת הייתה אמורה להינשא ליעקב וויתרה מרצונה לאחותה ויתרה מזו אף מסרה לה את הסימנים עליהם סיכמו וידעו רק רחל ויעקב לפני נישואיהם, על מנת שלא לביישה!
וכעת אחותה מתריסה בפניה, שהיא זו שלקחה ממנה את יעקב? היוצרות התהפכו, אך רחל כאמור בוחרת לשתוק..
וכאן מגיע הרגע בו נסגר המעגל מבחינתה של רחל ולאה האחיות: רחל מבינה שאחותה זקוקה להכרה עמוקה וראשונית לזכות באהבת יעקב, ומרגע זה ואילך היא מתגייסת בצורה יוצאת דופן למען אחותה ומשתדלת בכל כוחה להעניק לה את התחושה שהיא ראויה לא פחות ממנה לזכות לחוש נאהבת!

העדפתו של יוסף על פני אחיו:
סאגה דומה ומעניינת אנו מוצאים בפרשת יוסף ואחיו.
אחת הפרשות הכל כך כאובות והטרגיות בהיסטוריה היהודית הנה פרשת מכירת יוסף והתוצאה הקשה אותה היא הביאה בסוף המר והקשה של עשרת הרוגי מלכות.
פרשה זו תחילתה בהפליה לה זוכה יוסף מאביו כבן זקונים, הן בייחס המועדף על פני אחיו לו הוא זוכה והן במחוות אותן עושה יעקב עבור בנו יוסף כדוגמת תפירת כותנת פסים ייחודית לו המבדילה אותו מאחיו, דבר המוביל בסופו של דבר לקנאה עד לשנאה מאחיו.
כפי שמתארת זאת התורה: "וַיָּבֵא יוֹסֵף אֶת דִּבָּתָם רָעָה אֶל אֲבִיהֶם".."וְיִשְׂרָאֵל אָהַב אֶת יוֹסֵף מִכָּל בָּנָיו כִּי בֶן זְקֻנִים הוּא לוֹ וְעָשָׂה לוֹ כְּתֹנֶת פַּסִּים. וַיִּרְאוּ אֶחָיו כִּי אֹתוֹ אָהַב אֲבִיהֶם מִכָּל אֶחָיו וַיִּשְׂנְאוּ אֹתוֹ וְלֹא יָכְלוּ דַּבְּרוֹ לְשָׁלֹם".
והמשכה הטראומה הקשה אותה עובר וחווה יוסף בבור אליו הושלך על ידי אחיו המלא בנחשים ועקרבים וסופה במכירתו של יוסף לסוחרי בני אדם לעבדים.
בסיפור זה אנו נחשפים שוב להעדפות ולהפליה אותה יוצר יעקב בתוך משפחתו הפעם עם בנו בכורו מאשת לבו המועדפת רחל שנפטרה בדמי ימיה והותירה אותו שבור לב..
דבר היוצר כאוס בתוך המשפחה ומביא בסופו של יום להתנכרות האחים אליו עד כדי שנאה וחרישת מזימות כיצד להיפטר ממנו!

העברה בין דורית או סוגי אישיות?
יעקב במודע או שלא, ממשיך את אותו הקו בו נהגה רבקה אמו ויצחק אביו בהעדפותיהם האחד את עשיו והשנייה את יעקב, ואת הנהגתו בהעדפתו את רחל על פני לאה, וכעת את העדפתו של יוסף על פני אחיו, בשלשה מוקדים שונים שבסופו של יום יצרו קנאה ושנאה מיותרים וגרמו לסבל רב לכולם.
מה משמעותה של העדפה זו אצל יעקב אבינו? ומה היא מספרת לנו עליו?
כשמתבוננים לעומק ומנסים להבין את משמעותן של העדפות אלו ניתן לראות ולחוש בקו המאחד אותן ועובר ברצף כחוט השני ביניהן.
לשם כך אקדים וארחיב מעט על משמעות ההעדפה בכלל והעדפה של יקירנו בפרט!

העדפה של ילד-כחלק מהזדהות השלכתית רגשית:

אחת התופעות המעניינות בחינוך ילדים הנה ההתמודדות עם העדפה בין ילדים הן בתוך הבית עם ילדינו והן בחוץ עם חניכינו.

ראשית אקדים ואומר: שנטייה והעדפה ספציפית, ממוקדת, זמנית וחולפת של ילד אחד על פני האחר הנה טבעית ומשקפת את היותנו בני אדם בעלי רגשות, עם נטיות והעדפות רגשיות אלו ואחרות הבאות לידי ביטוי בקרבה הרגשית ליקירנו!

ישנם מצבים בהם אנו חשים את הצורך לתת יחס קרוב ומועדף למי מבני ביתנו או תלמידנו כאשר עולה סיבה אשר דורשת יחס מועדף זה.

זה יכול להיות אירוע משמח או עצוב שדורש התייחסות מיוחדת, כך שברור ופשוט שאנו נדרשים בשעה זו ובזמנים אלו להפנות את כל תשומת לבנו לכך ולתת את מה שנדרש ליקירנו.

ארצה להתייחס כאן להעדפה ונטייה קבועה ומתמשכת (למעלה מחצי שנה) לאחד מיקירנו המעורר בנו רגש פנימי עמוק הנוגע בנו, הגורם לנו לאהוב חלקים מסוימים הנוגעים בנו מחד, וסלידה והתרחקות מחלקים המעוררים בנו רגשות ותחושות שליליים מאידך.

משמעותה של נטייה זו בקרב בני אדם הנה: השלכה והעברה רגשית של חלקים פנימיים שבנו, המעוררים בנו חרדה מלחבור אליהם ולגלותם בנו, מה שמזמין הדחקה והכחשה של חלקים אלו על מנת להרחיקם מאתנו, להשליכם וליחסם ליקירנו כחלק מחוסר היכולת להכילם, עד הגעה למצב של הזדהות רגשית של יקירנו עם העברה והשלכה זו והפנמתה כחלק מאישיותם.

אסביר: בכל אחד ואחת מאתנו ישנם חלקים פנימיים בנפש המעוררים בנו רגשות שונים ואמביוולנטיים (מצב בו מתקיימים רגשות מנוגדים כלפי אדם או דבר מסוים).

ישנם אנשים שחוו חוויות מיטיבות בתחומים מסוימים בחיים המעוררים בהם זיכרונות טובים או/ו רגשות חיובים, לעומת חוויות המעוררות בהם זיכרונות או/ו רגשות שליליים.

כאשר חוויות אלו פוגשות אותם במרחב החיים דרך מקרה מסוים שחוו או אדם מסוים שראו, הן מציפות מחדש את החוויות הנשכחות. מצב זה מזמין מיד את התגובה האוטומטית- של העברה והשלכה רגשית של החוויה הלא מוכלת נפשית ורגשית על הזולת.

בשלב מתקדם: יקירנו מזדהים עם ההשלכה והעברה הרגשית הזו שאנו לא יכולים להכילה, (כלומר: את כל הרגשות והתחושות האמביוולנטיות העולים בנו שאנו מייחסים ליקירנו), מה שעלול לגרור מצד יקירנו הזדהות וחבירה אל ההשלכה זו והפנמתה כחלק מאישיותם!

ובמילים אחרות: העדפה של ילד זה על פני ילד אחר לא קשורה בהכרח או בהכרח לא קשורה להתנהגות זו או אחרת של הילד עצמו, אלא למצבנו הנפשי רגשי ומה שמעוררים בנו מצבים אלו העולים וצפים בנו ומשתקפים ועוברים דרך ילדינו ובמה שמזמינים לנו החיים. מה שמזמין כאמור העברה והשלכה של תחושות ורגשות לא מוכלים אלו על יקירנו, ובסופו של יום גם הפנמת ההעברה וההשלכה וייחוסה לעצמם.

* תופעת ההעברה וההשלכה שלנו על יקירנו הנה באופן לא מודע לחלוטין ואינה משקפת אישיות מורכבת ובעייתית, אלא זהו השתקפות של מצב נפשי קונקרטי!

ההשלכה והמשמעות של נטייה והעדפה בייחס מפלה:

כאשר אנחנו נותנים יחס מועדף לאחד מיקירנו והפליה בייחס לילד אחר כתוצאה מהקושי שלנו להכיל מצב רגשי בו אנו משליכים באופן לא מודע את התחושות העולות בנו על יקירנו. אנו יוצרים מצב של הזדהות רגשית מצד יקירנו לתחושות ולתכנים המושלכים עליהם.

כלומר: אנו יוצרים מצב בו הילד החווה פעם אחר פעם ובאופן מתמשך את ההשלכה של היחס המועבר מאתנו אליו ,מפנים את ההעברה וההשלכה והופך אותה לחלק מאישיותו.
אנו יכולים לצפות מצב בו הילד אכן חושב שהוא מייצג את מה שחושבים עליו, את מה שאומרים לו, את התחושות העוברות אליו מאתנו, הילד עשוי להפנים את התחושות ולהתחיל להתנהל בהתאם למה שהעברנו אליו, מה שמתורגם בדרך כלל להתנהגויות חריגות ומעוותות מצדו.

הדבר בא לידי ביטוי בתחושה שהוא ילד פחות חכם מאחרים, פחות מוצלח, פחות אהוב…
מה שעלול כאמור להוביל לדימוי עצמי שלילי, ערך נמוך, תסכול וזעם עצור שעלול להתפרץ באופנים שונים ומעוותים אצל הילד.

מספר דוגמאות להמחשת התופעה:

* הסיבה הבסיסית והראשונה יכולה פשוט להיות דמיון בין ההורה לילד או בין המחנך לילד, הן דמיון פיזי (מראה) והן דמיון נפשי (תכונות אופי). כאשר הורה או מחנך רואה ופוגש בילד חלקים מסוימים המזכירים לו את עצמו הוא בעצם רואה את הילד שבו דרך הילד.

אם כן: ישנם חלקים פיזיים או נפשיים שההורה או המחנך חש צורך להתקרב ולחבור אליהם, משום שהם מעוררים, משקפים ומזכירים לו את עצמו במקומות מיטיבים אליהם הוא חש שייכות, חשק ורצון לחבור, כך שהילד יגרום לו להעדיף אותו על פני ילד אחר. לעומת חלקים פיזיים או נפשיים בילד המציפים ומעוררים בהורה או במחנך זיכרונות וחוויות שליליים, הגורמים לו להתרחק ולסלוד מחלקים אלו, ובאופן טבעי מהילד ולהעדיף ילד אחר על פניו.

* דוגמא וסיבה נוספת: ילד עם תכונה ייחודית הנוגעת רגשית והקרובה ללבו של ההורה או המחנך, כמו: ילד חכם במיוחד, ילד עם לב טוב באופן ייחודי וכד' המעוררת בהורה או במחנך משיכה טבעית לתכונותיו של הילד, הגוררת העדפה לילד זה על פני אחר. או להיפך: תכונת אופי המעוררת בהורה או במחנך סלידה ורתיעה, מה ששוב מזמין העדפה של ילד אחד על פני האחר.

* דוגמא וסיבה נוספת: לפעמים מתוך תחושת הזדהות רגשית עם המצוקה של הילד המעוררת תחושות אשמה סובייקטיביות (האם אני הורה או מחנך מספיק טוב? ), מעדיף ההורה או המחנך את הילד עם הצרכים המיוחדים בתקווה להפוך אותו לבן טיפוחיו ובכך להסיר את תחושות האשם הסובייקטיביות העולות בו, מה שגורר העדפה של הילד עם הצרכים המיוחדים והזנחה של הילד הרגיל. או להיפך סלידה ורתיעה מהילד בעל הצרכים המיוחדים והעדפת הילד הרגיל.

* דוגמא וסיבה נוספת: הורה או מחנך שהילד בהתנהגותו ובהבעת אמון בו גורם לו לחוש הורה או מחנך מוצלח. הילד בהתנהגותו יוצר עבורם מרחב מאפשר בו הורה או המחנך חשים תגמול להשקעתם בו, מה שמזמין העדפה של הילד על פני אחרים. או להיפך ילד שבהתנהגותו מאתגר את ההורה או את המחנך ומערער את תחושת הביטחון ההורית או החינוכית ומעמידה במבחן. מה שמזמין התרחקות וסלידה מילד זה והעדפת אחרים על פניו.

מצבים אלו עלולים להוביל כאמור להפנמת הדימוי והתחושות העוברות אליו מהדמות המשמעותית אם זה ההורה או המחנך. מה שבסופו של יום עלול לפגוע כאמור בדימוי ובערך העצמי של הילד ולהשליך על התנהגויות שונות כחלק מהפנמת ההשלכות העוברות אליו.

'נוף הולדתנו':
יצחק ורבקה מבטאים ומשקפים דרך נטיית ליבם לילדיהם יעקב ועשיו מצב נפשי ורגשי עמוק המבטא את רחשי ליבם. התיאור המובא בתורה לנטייתם ואהבתם כל אחד את הילד המועדף עליו משקף ומבטא את נטיית ליבם ומשיכתם אליו על פי אותו נוף ילדות אותו ראו וחוו בעצמם בבית גידולם של כל אחד מהם.
רבקה חוותה סלידה עמוקה מהנהגת אביה ואחיה לבן הארמי, ובכל דרך אפשרית ניסתה לשמור על עצמה מהחוויה של המניפולציות והשקרים אותם ראתה בבית אביה, מה שהביא אותה כאמור באופן טבעי להזדהות השלכתית עם יעקב בנה וחבירה רגשית אליו, אל מול אחיו עשיו שהציף אצלה בהתנהגותו זכרונות מהם סלדה בבית אביה.
יצחק לעומת זאת גדל בביתם של אברהם אבינו ושרה אנשי החסד המופלאים שקבלו כל עובר ושב אל ביתם לאש"ל (אכילה, שתייה, לינה) מלא, ללא הבט על מין, גזע, או דת. יצחק גדל מספר שנים עם אחיו (מצד אביו) ישמעאל הנער הראשון שגורש מביתו עקב התנהגותו העבריינית הקשה!
יצחק נמשך לנוף הולדתו, הוא רואה בעשיו בנו נער בסיכון שאם ישקיעו בו אהבה, אכפתיות וחמלה יגדל לאיש מופלא. הוא פחות עסוק בנוחות האישית שלו, הוא רואה איך אפשר עם השקעה לתווך ארוך 'להוציא יקר מזולל'.
הדבר משפיע באופן טבעי על יעקב ובחירותיו ועל נטיית לבו כאשר הוא נדרש להקים בית בישראל.
הכתוב מיטיב לתאר זאת כאשר פוגש יעקב לראשונה את רחל על יד הבאר: וַיַּגֵּד יַעֲקֹב לְרָחֵל כִּי אֲחִי אָבִיהָ הוּא וְכִי בֶן רִבְקָה הוּא וַתָּרָץ וַתַּגֵּד לְאָבִיהָ.
רש"י על אתר מפרש כך: כִּי אֲחִי אָבִיהָ הוּא- קָרוֹב לְאָבִיהָ, כְּמוֹ: "אֲנָשִׁים אַחִים אֲנָחְנוּ". וּמִדְרָשׁוֹ: אִם לְרַמָּאוּת הוּא בָּא, גַּם אֲנִי אָחִיו בְּרַמָּאוּת וְאִם אָדָם כָּשֵׁר הוּא, גַּם אֲנִי בֶן רִבְקָה אֲחוֹתוֹ הַכְּשֵׁרָה.
כלומר יעקב מחפש בת זוג המגלמת את שייכותו הרגשית והנפשית לרבקה אמו על כל צדדי אישיותה. מצד אחד אשת החסד העצומה שהשקתה את אליעזר ואת כל גמליו ורצה להכניס אורחים בשמחה. אך מצד שני ובאותה נשימה סלדה בכל ליבה ממעשי אביה ואחיה שגילמו אישיות מניפולטיבית ומלאת שקרים ומרמה.
יעקב נמשך אחר רחל המשקפת ומגלמת בעיניו מנקודת מבטו הסובייקטיבית את אישיותה של רבקה. מצד אחד הוא חווה את אותה חוויה משוחזרת על הבאר עם אליעזר ורבקה, כאשר רחל בת לבן הארמי דולה ומשקה אותו ומזמינה אותו להתארח בביתה. ומאידך הוא צופה וחווה את הצד השני באישיותה של רחל שגילתה יחס עוין כלפי אביה בכל הקשור לשקרים והמניפולציות אותן הפעיל על יעקב בזמן שהותו בחרן ואף גנבה את התרפים של אביה במטרה לעקור את האמונה בתיפלות ובפסלים אותם עבד אביה, רחל גילמה אישיות שלימה בעיני יעקב אשת החסד מחד ואשת אמת הרודפת אמת וצדק מאידך.
הדבר שב ונשנה בהעדפתו של יעקב והפליה אותה הוא עושה עם בנו יוסף.
יעקב רואה ביוסף המשך ישיר לרחל אשתו היקרה שנפטרה זה עתה באופן טרגי במהלך לידתו של בנימין בנה הקטון.
יש כאן חוויה סימביוטית הנשקפת באהבתו של יעקב כלפי יוסף בניסיון להמשיך את הקשר עם רחל גם לאחר מותה, באופן לא מודע יעקב נוהג בבנו כאילו הייתה זו רחל ומעניק לו יחס מועדף על פני אחיו.
יעקב ממשיך ורואה ביוסף את תכונותיה של אמו רחל. יוסף יפה התואר ויפה המראה כאמו, מייצג את אמו בהתנהגותו מצד אחד הוא אוחז בקו האמת והצדק באופן אבסולוטי- כפי שמתארת התורה: וַיָּבֵא יוֹסֵף אֶת דִּבָּתָם רָעָה אֶל אֲבִיהֶם
ורש"י על אתר מפרש כך: אֶת דִּבָּתָם רָעָה- כָּל רָעָה שֶׁהָיָה רוֹאֶה בְאֶחָיו בְנֵי לֵאָה, הָיָה מַגִּיד לְאָבִיו. שֶׁהָיוּ אוֹכְלִין אֵבֶר מִן הַחַי, וּמְזַלְזְלִין בִּבְנֵי הַשְּׁפָחוֹת לִקְרוֹתָן עֲבָדִים, וַחֲשׁוּדִים עַל הָעֲרָיוֹת.
ומצד שני הוא גומל חסד ומכבד את אביו ואחיו באופן בלתי רגיל עד כדי סיכון עצמי!
כפי שמעידה התורה: וַיֵּלְכוּ אֶחָיו לִרְעוֹת אֶת צֹאן אֲבִיהֶם בִּשְׁכֶם. וַיֹּאמֶר יִשְׂרָאֵל אֶל יוֹסֵף הֲלוֹא אַחֶיךָ רֹעִים בִּשְׁכֶם לְכָה וְאֶשְׁלָחֲךָ אֲלֵיהֶם וַיֹּאמֶר לוֹ הִנֵּנִי. וַיֹּאמֶר לוֹ לֶךְ נָא רְאֵה אֶת שְׁלוֹם אַחֶיךָ וְאֶת שְׁלוֹם הַצֹּאן וַהֲשִׁבֵנִי דָּבָר וַיִּשְׁלָחֵהוּ מֵעֵמֶק חֶבְרוֹן וַיָּבֹא שְׁכֶמָה. וַיִּמְצָאֵהוּ אִישׁ וְהִנֵּה תֹעֶה בַּשָּׂדֶה וַיִּשְׁאָלֵהוּ הָאִישׁ לֵאמֹר מַה תְּבַקֵּשׁ. וַיֹּאמֶר אֶת אַחַי אָנֹכִי מְבַקֵּשׁ הַגִּידָה נָּא לִי אֵיפֹה הֵם רֹעִים.
יוסף מודע היטב לשנאת אחיו אותו ולהשלכות העלולות להיווצר מפגישה איתם בשדה פתוח כשהוא יהיה איתם לבד, אבל הוא לא מהסס לרגע הוא מתייצב לקריאת אביו לחפש ולשאול בשלום אחיו.
הוא אף טועה בדרך אך ממשיך בנחישות לתור אחר אחיו בשליחות אביו ופוגש איש שמצא בשדה שהיה המלאך מיכאל (רש"י) ודורש לדעת היכן אחיו ובלשון המקרא: "אֶת אַחַי אָנֹכִי מְבַקֵּשׁ"!
מלבד הפירוש בפשוטו של מקרא של חיפוש פיזי אחר אחיו, יוסף דורש את אחיו, הוא רוצה להיפגש עם החלק העצמי, הטהור, המחבר וקושר אותו עם אחיו אותו קשר דם שיש ביניהם! "אֶת אַחַי אָנֹכִי מְבַקֵּשׁ", זועק יוסף!
יוסף תר אחר הצד הטוב הפנימי של אחיו ותוהה בקול כשהוא פוגש את המלאך מיכאל (שר של חסד) הַגִּידָה נָּא לִי אֵיפֹה הֵם רֹעִים?
כיצד? איפה? היכן? אני אמור לתור כדי למצוא אחר הטוב הטמון באחי? האם ישנה דרך שאתה יכול לייעץ לי בה אמצא את מבוקשי?
והמלאך מיכאל משיב לו: "וַיֹּאמֶר הָאִישׁ נָסְעוּ מִזֶּה כִּי שָׁמַעְתִּי אֹמְרִים נֵלְכָה דֹּתָיְנָה וַיֵּלֶךְ יוֹסֵף אַחַר אֶחָיו וַיִּמְצָאֵם בְּדֹתָן".
רש"י על אתר מפרש: נָסְעוּ מִזֶּה – הִסִּיעוּ עַצְמָן מִן הָאַחֲוָה.
נֵלְכָה דֹּתָיְנָה – לְבַקֵּשׁ לְךָ נִכְלֵי דָּתוֹת שֶׁיְּמִיתוּךָ בָהֶם.
המלאך מיכאל מספר ליוסף היכן ובאיזה מצב נפשי ורגשי נמצאים אחיו, 'הִסִּיעוּ עַצְמָן מִן הָאַחֲוָה'- כלומר זזו מהעמדה אותה מחפש אצלם האחווה מהם והלאה, הם מחפשים וזוממים להרגך!
אף על פי כן יוסף לא מהרהר לרגע, וממשיך בדרכו אל עבר אחיו בדותן, כל זאת בשל מצוות אביו לתור ולחפש את השלום והאחווה אצל אחיו!
זהו יוסף הצדיק אותו ראה יעקב כממשיך דרכו של אמו רבקה ואשתו רחל!

אז איך מתמודדים עם 'נוף הולדתנו'?
נוף הולדתנו הוא חלק ממי שאנחנו, הוא מעצב את אישיותנו ומשפיע עמוקות על עתידנו, מחד. אך בשום אופן לא מונע מאתנו לבחור איך וכיצד נתפקד? אלו בחירות נעשה בחיינו? איזה מקום הוא יתפוס במרחב החיים שלנו? ומה תהיה מידת השפעתו עלינו, מאידך!
נוף הולדתנו אמנם מעצב את מי שאנחנו, אך בשום צורה לא מחליף את יכולת בחירתנו!

כשהרבי הציע לנערה: "בכל ארוחה הציעי עצמך כמלצרית"
מאשא, נערה בעונת השידוכים, התקשתה מאוד למצוא את ה'יהלום' שיהלום אותה. היא הייתה מאוד אנוכית ובררנית. עם כל בחור שנפגשה דיברה רק על עצמה: מה היא צריכה, מה צריכים לתת לה וכיצד הייתה מצפה שבן זוגה יתמוך בה, והתוצאות המתבקשות הלמו בה פעם אחר פעם. אחרי 'הרצאה' כזו, אף בחור לא הוסיף להיפגש עמה.

מכריה הציעו לה להיפגש עם פסיכולוג שיאבחן את בעייתה ולבטח ימצא לה פתרון הולם. מאשא הלכה לכמה וכמה פסיכולוגים. כולם התחרו ביניהם מי מצליח לאבחן טוב יותר את הרקע לבעייתה. אחד קבע בוודאות כי אמה הייתה מתוחה בתקופה בה היניקה אותה, אחר 'גילה' לה כי אמה לא מיהרה לגשת אליה כאשר היא בכתה בתינוקת והיא איבדה בתת המודע את האימון באמה ובכלל בבני אדם, שלישי תלה זאת בבעיה תורשתית שורשית. הדיאגנוזות למיניהן הביאו את הפסיכולוגים למסקנה לפיה אין לה כל כך סיכוי למצוא חתן. פתרון לבעייתה – אף אחד לא הציע.

הימים החולפים לא הפכו את מאשה לצעירה. ככל שנקף הזמן, מינון הצעות השידוכים הלך והתמעט. אמנם מאשה חיפשה לא יותר מחתן אחד, אולם בפגישות שקיימה עם כל אלו שהוצעו לה, נפסלו המועמדים בזה אחר זה.
בשלב מסוים, התקרבה מאשה לחסידות חב"ד. היא הגיעה ל'מכון חנה' במינסוטה, שם פגשה לראשונה את השליח של הרבי, הרב מאניס פרידמן. הרב פרידמן הציע לה לנסוע לרבי ולקבל עצה וברכה .מאשא נרתעה. "הרבי פסיכולוג?", שאלה ."אינני יודע אם הרבי פסיכולוג" השיב הרב פרידמן, "אבל הוא מבין גדול בבני אדם."

מאשא נסעה לרבי ונכנסה לפגישת 'יחידות'. במהלך ה'יחידות', הוציאה מאשא מתיקה שלושים עמודים של ניתוחים פסיכולוגיים על עצמה. "אלו הן הבעיות שלי", הניחה את צרור הדפים על שולחנו של הרבי.

הרבי לקח את הדפים ועבר עליהם במהירות רבה. הרושם של מאשא היה כי הרבי רפרף על העמודים מפני הנימוס בלבד ולא ממש קרא הכול.
אני לא מבין מה הבעיה", הפתיע הרבי את מאשא בנימת התמיהה שבקולו.
הרבי קרא את כל מה שכתוב בדפים שהגשתי?" שאלה מאשא באי אימון.
"כן, קראתי", השיב לה הרבי.

"אני כבר שמונה שנים בתהליכי תרפיה", החלה מאשא לבכות, "פסיכולוגים מרוויחים עליי מאות דולרים בשבוע. הם טוענים שאני אנוכית קיצונית ואיני מצליחה להיות קשובה לאחרים.
"אני שומע את מה שאת אומרת. גם הבנתי זאת מהדפים שהגשת לי", אמר הרבי. "אבל אינני מבין מה הבעיה!"

מאשא מצידה החלה לספר את המצוקות הנפשיות שמלוות את משפחתה מזה כמה דורות. מסתבר שהפסיכולוגים הצליחו לשכנע אותה…
הרבי מצדו לא השתכנע. "את ההיסטוריה המשפחתית כבר הגשת לי כתובה. השאלה היא מה הבעיה עכשיו?"
"הבעיה היא", הטיחה מאשא, "שאני אנוכית מאוד, וזה מחריב את חיי ואת חיי הסובבים אותי".
"אז תפסיקי להיות אנוכית!", אמר לה הרבי.
מאשא הסתכלה על הרבי במבט מוזר. עיניה כמו אמרו, 'זה מה שיש לך להגיד לי? בשביל זה באתי לכאן?'.

הרבי קרא את מחשבותיה, חייך ואמר: "יש לי עצה עבורך: את הרי חוזרת ל'מכון חנה' במינסוטה. כאשר תיכנסי עם חברותייך לחדר האוכל, מדי ארוחה, תיגשי לאחד השולחנות שסביבו כבר יושבות בנות ותשאלי אם מישהי שכחה לקחת משהו מהשולחן המרכזי, עליו ערוכים המאכלים והכלים לכולן. סביר להניח", העריך הרבי, "כי בכל שולחן תהיה לפחות אחת ששכחה מזלג, כוס או פרוסת לחם. בכל ארוחה תפני לשולחן אחר והציעי עצמך כמלצרית. עשי כך במשך שלושה שבועות".

מאשא חשבה שנשמתה תפרח. "רבי!", קראה בטון מזועזע, "זה בלתי אפשרי! הבנות תחשובנה שהשתגעתי".
אבל הרבי לא הרפה: "זו ההצעה שלי. זו דרך הפעולה שאני ממליץ לך, כדי להצליח לחדול מלהיות אנוכית ולתרגל התחשבות בסובבים אותך.

מאשא חזרה למינסוטה מלאת תקווה. היא הרגישה שהרבי העניק לה כוחות מיוחדים לבצע את שביקש ואכן צייתה לדברי הרבי. כמובן, שחששותיה לא התבדו. היא לעולם לא תשכח את זוגות העיניים שנפערו כאשר פנתה לבנות בהצעת 'מלצרות'… הן היו בטוחות כי קרה לה משהו לא טוב.
אבל מסתבר שקרה לה משהו מאוד טוב. היישום המעשי של התחשבות בצרכי הזולת חולל בה שינוי והשפיע לטובה גם על הקשר של חברותיה עמה. מאשא השילה את שכבת האנוכיות שכבשה כל חלקה טובה באישיותה ופתאום התגלתה מאשא אחרת לגמרי, חברותית ונעימה לסביבה.

בעיה גדולה ככל שתהיה אינה מגדירה את אישיותנו:
בסיפור הזה ישנו פרט משמעותי ביותר הממחיש לנו כאמור שרק האדם הוא זה שיכול להגדיר את עצמו.
מאשא הבחורה שחוותה את עצמה והגדירה את עצמה כאנוכית, לאור חוות הדעת הפסיכולוגיות הרבות והשונות שקיבלה, מצאה את עצמה בתוך בועה הזועקת ממנה "אני אנוכית".
'העקשנות' של הרבי בשאלתו את מאשא פעם אחר פעם "אני לא מבין מה הבעיה?", היא זו שהובילה את מאשא לשינוי המיוחל.
הרבי בחכמתו הרבה הוביל את מאשא להגדיר את בעייתה, מבלי להישען על חוות הדעת שדרכה רצו הפסיכולוגים להגדיר אותה.
כלומר: הפסיכולוגים בחוות דעתם הגדירו את אישיותה של מאשא והרבי התעקש שהבעיה שמאשא מתארת איננה מה שמגדיר את אישיותה, אלא עוד בעיה גם אם היא נראית ומרגישה גדולה ככל שתהיה שמאשא מתמודדת עמה ככל אתגרי החיים השונים.
הרבי הניח לפני מאשא את העובדה שאנו אלה המעצבים ומגדירים את מי שאנו ולא בעיותינו הן המגדירות אותנו.
תפיסה זו יש בה את הכוח לשנות את מהות האדם וממילא את חייו .האחריות והבחירה למה או למי מגדיר אותנו מונחת לפתחינו!
עיצוב האישיות הנה מלאכה הדורשת מאמץ והתמדה בלתי פוסקים החל מיום עומדנו על דעתנו עד יומנו האחרון. אך הבחירה כיצד לעצב את אישיותנו תלויה בעיקר בהחלטתנו האם לאפשר ו/או למי ולמה לאפשר לקחת חלק בעיצוב אישיותנו.
כאשר אנו מאפשרים לאירועי חיים שונים לקחת חלק בעיצוב אישיותנו ולהגדיר את מי ומה שאנחנו, אנו חייבים לקחת בחשבון את השפעת האירועים הללו עלינו.
כלומר: כאשר אנו עוטרים אירועי חיים כתכשיט המעטר אשה, או כאותות המעטרות איש צבא אנו בוחרים להעניק לאירוע זה את הכח לעצב את אישיותנו ולהגדיר אותנו תחת הכותרת אותה נושא אירוע חיים זה בחובו.
מה שמזמין אותנו להתבוננות על אירועי החיים השונים הפוקדים אותנו, להתבונן על החוויה אותה אנו חווים מאירוע זה, כיצד היא משפיעה עלינו? מה הלך הרוח אותו היא משרה עלינו? לאן תחושה זו מובילה אותנו? ובשורה התחתונה- כיצד השפעה זו מתורגמת ובאה לידי ביטוי בתפיסה שלנו את עצמנו?
רק לאחר התבוננות זו נוכל לקבל החלטה עבורנו: האם אנו מעוניינים לאפשר לאירוע חיים זה להשפיע עלינו? לעצב את הלך רוחנו? לעצב ולהגדיר את אישיותנו?, את מי ומה שאנו?

כלים מעשיים:
זכרו! כל אירוע חיים מנסה להגדיר את מי ומה שאנו לטוב ולמוטב, לכן התבוננו היטב לפני שאתם מעניקים כח ואפשרות לאירוע חיים לתפוס מקום בעיצוב אישיותכם.
בעיה היא רק אירוע חולף: כל בעיה, אבל כל בעיה ממש, גדולה ככל שתהיה איננה מגדירה אתכם, היא רק מספרת על משהו המתחולל בנפשכם, המזמין אתכם להתבונן פנימה על מצבכם בניסיון להיטיב אתכם.
אירוע חיים הנו ממש כמו אירוע פיזיולוגי: מיחוש רגשי מקרין בדרך כלל על הגוף בדמות כאב פיזיולוגי כל שהוא היכול לפקוד כל אזור שהוא בגוף, מה שמזמין אותנו מצד אחד להעניק לגוף את הצורך הקיומי שלו דרך טיפול מותאם, אמנם שרש הבעיה והדרך לפתרונה עובר דרך ההטבה עם מצבנו הרגשי נפשי.
בדמות עייפות המזמינה כאב ראש, מתח המזמין כאב בטן, כאב גרון המספר לנו על ה'קול' האבוד המנסה למצוא את ביטויו, ועוד. הנפש והגוף יחדיו מספרים לנו על מה שמתחולל בנו פנימה והחוצה.
אנו היחידים הבוחרים כיצד ואיך לעצב את אישיותנו ולהגדיר את עצמנו מי ומה אנו. אירועי החיים מנסים להפוך לכאלו המגדירים אותנו ומעצבים את אישיותנו, אמנם אנו אלו היחידים האמונים עליהם, האם לאפשר להם לחדור אותנו ולעצב את חיינו ואישיותנו, או לצבוע את אישיותנו סביב אותו אירוע חיים שפוקד אותנו.
הרבי כתב לאדם שקבל על מצבו והתאונן כי בכי רע הוא..
"רואים אנו במוחש, אשר במידה ידועה ורבה תלוי הרושם ממאורעות חיי האדם באדם עצמו באיזה חריפות הוא מקבלם ומגיב עליהם. ומי לנו גדול כרמב"ם אשר חייו החיצוניים היו מלאים צרות והרפתקאות ייסורים ואסונות ר"ל יוצאים מן גדר הרגיל, ובכל זאת השקפתו על החיים, כפי שמבואר בספריו מורה נבוכים, הייתה אופטימית. ולאידך גיסא ראינו כמה וכמה אנשים שבחייהם החיצוניים לכאורה מוצלחים הם, ובכל זאת רק לעתים רחוקות ביותר נראה בהם איזה שביעת רצון." (אגרות קודש חלק ד', אגרת תתקפ"ח).

שבת שלום ומבורכת לכולם

באדיבות: מישאל אלמלם

לעילוי נשמת אימו מורתו רחל בת זהבה ע"ה

מצגת סיכום השיחה

תוכן סיכום השיחה

במעמד מרגש, סביב שולחנות ערוכים ובהתוועדות חסידית זכו תלמידות בית הספר לחנוך את האשכול המפואר ולכבד את נציג חב"ד בעיריית ביתר עילית, הרב משה כהנא בקביעת מזוזה עם ברכה בליווי נציג ההורים העומד לימין המוסדות, הרב מרדכי בק.

בהתרגשות רבה ובהודיה לה' יתברך סיירו הרב משה כהנא והרב מרדכי בק במתחם הענק והביעו את הערכתם כלפי ראש עריית ביתר עילית, הרב מאיר רובינשטיין שהעניק למוסדות חב"ד "עטרת חיה מושקא" בנין מפואר ומתקדם, במקום מרכזי בגבעה B עם מרחבים גדולים, תצפית לנוף מרגיע, בניה מותאמת לצרכי מוסד חינוכי מקצועי ומתקדם ויחס חם ואוהד לאורך כל הדרך.

"בכח האמונה בדור העתיד ובשליחות החינוך בדרך הרבי זכיתם להגיע עד הלום", כך הביע את התרגשותו הרב משה כהנא בהתוועדות עם התלמידות לרגל חג הגאולה וציין כי יום חג הוא לקהילת חב"ד בביתר.
הרב מרדכי בק סיכם את המעמד וציין את הכח המוביל להצלחה: "להאמין בכל ילדה וילדה שיש בה הכח והיכולת להיות חסידית ברמה הגבוהה ביותר, זה הסוד המנצח".

כאות הוקרה על תמיכה לאורך הדרך, העניק הרב מרדכי בק לרב משה כהנא ספר תניא מעור וקופת צדקה עם הקדשה חמה ולבבית בשם צוות בית הספר וההורים.

מוסדות "עטרת חיה מושקא" נערכים לקראת חנוכת הבית ברוב פאר ומודים לה' על הזכות הנפלאה לגדל את דור העתיד לקראת הגאולה ברחבות גשמית ורוחנית לנחת רוח הרבי.

ילקוט משימות
"סיימת כבר את הספר פתגמים יומיים לחודש כסלו? אם כן, אשמח שתעבירי אותו אליי".
"את הספר? את הפתגמים היומיים של חודש כסלו? על מה את מדברת למען ה'??"
"הספר הנמצא לצידך על הספה, הכחול הזה. חשבתי שלמדת בו".
"זה? ׳ילקוט פתגמים׳? למה בדיוק חשבת שלמדתי ממנו? אפילו חת"ת עוד לא סיימתי! ולא ענית לי בכלל מה פירוש 'הפתגמים היומיים של חודש כסלו'".
"בראש חודש כסלו תשמ"ט הרבי מה"מ אמר שבכל יום מימי חודש כסלו כדאי להוסיף בלימוד חסידות מדברי הבעש"ט, המגיד והאדמו"ר הזקן, ומי שיכול – שיוסיף גם משאר רבותינו נשיאנו. בספר הזה (והוא לא היחיד) מרוכזים קטעים קצרים מכל אחד מהנשיאים לכל יום של החודש".
"אני רואה שמדובר בשניים–שלושה עמודים לכל יום, מאיפה את מוצאת את הזמן? האמת שזכור לי משהו מההוראה הזאת של הרבי – אבל למה את חושבת שמדוב

ר בהוראה לכל השנים? ובכלל, מי אמר שזו הוראה גם לנשים?"
"טוב, טוב, הכל בסדר! לא התכוונתי לגרום לך לכזו התקפה, בסך הכל ביקשתי את הספר…"
"שוב פעם את לא עונה לי. למה נראה לך שאנחנו צריכות ללמוד את זה?"
"רוצה להסביר לי את השאלה שלך? לא בטוחה שהבנתי…"
"אוף. מה יש כאן כבר להסביר? בכל שיחה, בכל ׳דבר מלכות׳, יש הוראות לפועל. את הכל את מקיימת?"
"הלוואי… אבל בגלל שאני לא מצליחה לעשות את הכל אז שלא אעשה כלום? מה הקשר? משתדלים והקב"ה יעזור שנצליח להשתדל קצת יותר…"

הכוח מניין?
"ואולי בכל זאת תספרי לי מאיפה יש לך כח להשתדל?"
"אין כאן שום סוד: אני זוכרת שני דברים וזה עוזר לי בדרך כלל:
– שהרבי סומך עליי שאעשה מה שצריך, ולא סתם מה שצריך אלא שזה קשור להבאת הגאולה!
– שיש לי גם תפקיד של השפעה הלאה, אם כך, האחריות עליי גדולה עוד יותר, כי מה אשמה הסביבה?!
את יכולה לראות את זה גם ב׳דבר מלכות׳ השבועי בקשר להתוועדויות י"ט וכ' כסלו:
'וכדאי ונכון שכל אחד ואחת יערוך התוועדות (ומה טוב – שלוש התוועדויות, "בתלת זמני הוי חזקה") עם עצמו (בכל עשר כוחות נפשו), עם בני ביתו, עם חבריו וידידיו וכיוצא בזה – כדי להדגיש עוד יותר שכל אחד ואחת הוא גם משפיע . . וכמו שכתוב "והשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם".
את מבינה? יש לקחת אחריות על התוועדות, לא רק אדם עם עצמו, אלא גם עם הסביבה. הרבי אפילו אומר בשיחה לערוך התוועדויות בכל מקום – עיר, שכונה וכו' – באופן שכל מקום יהווה מקום עיקרי של התוועדות בפני עצמו, ושבהתוועדויות האלו יעוררו על הוספות בתורה, עבודה וגמילות–חסדים."
"בקיצור – שכל אחת תיקח אחריות…"

י"ט כסלו, החג הגדול, היום בו אור וחיות נפשנו ניתן לנו. יום זה מתאים ביותר כדי להביא סיפורן של נשים שגילו את האור הגדול של תורת החסידות. המיוחד בסיפורים הפעם, שכל הנשים בכתבה נולדו וגדלו בחב"ד. קיבלו חינוך חבד"י ולמדו חסידות ברמות שונות החל מהכיתות הנמוכות של בית הספר היסודי. אף מושג לא היה חדש להן, ובכל זאת, היה רגע מסוים בו גילו לפתע את האור המיוחד של תורת החסידות, ועד כמה לימוד קבוע יכול לשנות את החיים מן הקצה אל הקצה.

בזכותה של מקורבת
'חני מבית רבקה' היא הראשונה, וזה הכינוי שהיא בוחרת לעצמה למרות שכבר שנים רבות לא הייתה בבניין הגדול ההוא בכפר חב"ד. תקראו ותבינו למה…
"שמי חני. נולדתי במשפחה חב"דית, בקהילה יפה וחמה, ילדה שישית במשפחה. אין צורך לפרט על שם מי קראו לי, נכון? רמז לגילי המופלג: נולדתי הרבה לפני שהגיעו כל המושקות לחב"ד. בכ"ב שבט תשמ״ח הייתי ילדה קטנה.
כשסיימתי את בית הספר היסודי ועליתי ל'בית רבקה' בכפר חב"ד עברתי כמו כולן תהליך חברתי של הכרויות חדשות ומסעירות, ופרידה מהרבה חברויות ישנות. הכיתות הגדולות והמגוון של הבנות שהגיעו מכל מיני בתי ספר היו כר פורה לנערה שוחרת–חברה כמוני.
עם כל החברויות החדשות שנוצרו בינינו, תמיד היתה לכל בת איזו קבוצת שייכות בסיסית – הבנות שהגיעו איתה יחד מבית הספר היסודי; קבוצה שהכירה אותה עוד מהגן ושמרה לה אמונים, ובדרך כלל גם המשיכה להיפגש בהסעה או בשבתות.
היו גם בנות בודדות שהגיעו לבדן, ללא חברות מן העבר, וההשתלבות שלהן היתה פחות קלה. אלו שהגיעו לבדן, ומרקע לא חבד"י, היה קשה להן פי כמה.
לכיתה שלנו הצטרפה שירה. ילדה חברותית, נעימה חכמה, ושונה מאוד. בתחילה לא העפתי לכיוונה אפילו מבט. הייתי עסוקה כל כך בצורך למצוא לעצמי מקום טוב בכיתה, לפחות כמו זה שהיה לי ביסודי, וחיפשתי את ידידותן של הנערות המובילות והנחשבות בחברה.
בכיתה י' הלחץ החברתי כבר נרגע, פחות או יותר. הכרנו האחת את השנייה, ידענו כל אחת את מקומה והיינו פנויות יותר לפעילויות, ללימודים ולהכרות מעמיקה יותר עם בנות נוספות.
בשיעור חברה אחד חילקה אותנו המורה לזוגות על ידי גורל, ואני שובצתי עם שירה. לא הייתי בגיל שמושכים בכתף ועושים פרצוף, אבל באמת הרגשתי שאין לי שום דבר משותף איתה. אינני יודעת אם זו הייתה המטרה של המורה, אבל בעקבות הפעילות, הקשר העמיק קצת יותר. גיליתי מישהי מעניינת, עם חשיבה שונה ודעות מעניינות על כל דבר בעולם.
בכיתה י״א עברתי תקופה של בלבול רציני. הגיל, הרבה ויכוחים עם אמא שלי ועם מחנכת קשוחה שלא הסתדרתי איתה. כל אלה הביאו לי רעיונות לראש שמעולם לא הייתי מדמיינת שאני בכלל אחשוב אותם. קצת על כפייה, על דעות שמכניסים לנו לראש בכוח ו'מי אמר שזה באמת ככה'; המון תהיות, פחד משטיפת מוח שעברתי מילדות וסימני שאלה על דברים מהותיים בחינוך החסידי שלי.
בשלב הזה עדיין הכל התערבל בתוכי פנימה, ושום דבר לא ניכר כלפי חוץ. לא זלזלתי בתקנון והמשכתי להשתתף ואפילו לארגן פעילויות של ׳השורה הראשונה׳. התחלתי להתקרב אל שירה. היא נראתה לי האדם היחיד שאני יכולה לדבר איתה בפתיחות בלי לפחד שיעיפו אותי מכל המדרגות.
היו לנו שיחות מעניינות. התברר ששירה, שהצטרפה אלינו אחרי שמשפחתה עשו את הצעד, שינו את חייהם וקיבלו על עצמם אורח חיים חב"די. היא לא הייתה 'שטופת דעות' מגיל גן כמוני, אבל דווקא בגלל זה הכל היה ברור לה יותר, מובן בשכל. היא באמת בחרה בחיים האלו!
הקושי שלה הגיע לקראת מבחני הבגרות בתניא. היה זה עולם של מושגים שאנחנו גדלנו עליו מגיל אפס; שורות שלמות שאנחנו ידענו בעל פה – היו זרים לה. אפילו השפה, ראשי התיבות המרובים, הכתב הישן…
התחלנו ללמוד יחד. היא עזרה לי בחשבון, שלטה בחומר ישר והפוך ואני למדתי איתה תניא. לפעמים היינו יושבות עד השעות הקטנות של הלילה; לפעמים על המיטה בחדר שלי, לפעמים אצלה. מצאתי את עצמי מסבירה על נפש אלוקית, שהיא חלק אלוקה. על הנפש הבהמית, על המאבק. על ׳בינוני׳, על תורה ומצוות שהן הדרך להידבק בקדוש ברוך הוא.
שירה הייתה תלמידה מצוינת. היא הקשיבה בשקיקה וסיכמה לעצמה. בעיקר שאלה המון שאלות. לא כאלה שאולי ישאלו אותנו בבגרות, דווקא שאלות יומיומיות ומעשיות. כמו מישהי ששומעת פעם ראשונה על פרק ל״ב בתניא ולא חושבת רק איך להעביר פעילות מדהימה על זה במועדון צבאות ה' בפעם הבאה, אלא באמת איך זה עוזר לה לאהוב יותר חברה שממש יורדת לחייה.
חלק מהשאלות ידעתי לענות, חלק העברתי לאבא שלי. מה שבטוח – אחרי הבגרות בתניא הבנתי, אולי לראשונה בחיי, שתניא הוא לא רק ספר שחייב להיות בחדר צבאות ה', שצריך ללמוד בעל פה, שיש בו שיעור יומי שממלמלים מאוחר בלילה. תניא זה ספר משנה חיים.
עד היום אני אוהבת ללמוד תניא, ובעיקר ללמד. הפרקים שאני הכי אוהבת הם הראשונים, אלו שלמדנו יחד לבגרות… כל פעם שאני מוסרת שיעור מתגלים לי עומקים חדשים ומפתיעים, דווקא במקומות שכבר חשבתי שאני מכירה ישר והפוך. לא אגיד שכבר אין לי התמודדויות בעבודת ה', אבל יש להן שם. וספר שנותן כוח להתמודד ולעלות.
ומה עם שירה?
ובכן, שירה שאני חייבת לה את כל הטוב הזה, אילולא היא מי יודע לאן הייתי מגיעה עם כל הספקות שלי… דווקא לא המשיכה בחב"ד. אחרי התיכון היא נרשמה ללימודים באוניברסיטה. היום היא חיה חיים 'דתיים לייט', מתפרנסת יפה ומגדלת בנחת שלושה ילדים חמודים שלומדים בחב"ד ביסודי. הגדולה המשיכה לאולפנה. אנחנו בקשר טוב ומדי פעם לומדות קצת דרך הטלפון. באירועים משפחתיים, כשאני מגיעה, היא תמיד מציגה אותי בחיוך: ׳אמא, את זוכרת? 'חני מבית רבקה"…
אז אני רק מחייכת, מתפללת ליום שגם היא תראה את האור שבתניא. מודה לה בליבי על כל מה שעשתה למעני בלי לדעת אפילו״.

הפגישה שהצמיחה
לשרה קליין מבית שמש (שם בדוי) יש סיפור מעניין מאוד לגבי החיות המיוחדת שיש לה בלימוד חסידות ובספרי גאולה ומשיח. היא לא מרבה לספר אותו מסיבות מובנות, אלא אם כן לא מכירים אותה, כמו עכשיו…
״נולדתי וגדלתי בקהילה חב"דית חמה. הייתי ילדה טובה, הולכת תמיד בתלם, משתתפת בכל המבצעים הבית ספריים ומקבלת ציונים טובים במבחנים. היה לי חשוב להיות בסדר גמור והמקום המושלם שלי נתן לי תחושה טובה והרבה ביטחון.
גם בבית הספר העל–יסודי המשכתי להיות בת של נחת. כזו שתענוג להגיע לאסיפות ההורים שלה או לפגוש מחנכת בשמחה. המשכתי ללימודי הוראה ומשם לשלב השידוכים. היה לי שם טוב, ובצדק. עבדתי עליו קשה מאוד כל עשרים שנות חיי, וגם המשפחה שלי הייתה משפחה בריאה וטובה. מצבנו הכלכלי היה לא רע, ונולדנו, כמו שאומרים, בצד הנכון.
השתדכתי די מהר עם בחור כמוני, אחד שסימן ׳וי׳ על כל אחד מהשלבים שהיה צריך לעבור בחייו בהצטיינות. הבעיה הייתה שתוכו לא היה כברו, אם אפשר להגדיר זאת כך. הוא היה רדוד לחלוטין מבפנים, לא מחובר לכלום וכמעט לא מאמין במה שהוא לומד ומתפלל. גיליתי את זה די מהר, כבר במהלך ההכנות לחתונה. דיברנו בטלפון המון ושלחנו הודעות, ומרגע לרגע התחוור לי שאני עומדת להקים את בית חב"ד הפרטי שלי עם מישהו שלא מעניין אותו כלום; הוא רק מחכה לרגע שייצא מהאחריות של ההורים והישיבה כדי להתחיל 'לחיות' כלשונו.
לא אגיד שאני הייתי צדיקה גדולה; אהבתי את העולם הזה ואת מה שאפשר ליהנות ממנו, בהכשר טוב. לא יכולה לספר על עצמי שהתפללתי בבכיות או התלהבתי משיחה של הרבי עד ששכחתי מה השעה… לא אני. ועדיין, לא הגעתי כל–כך רחוק כפי שהגיע חתני. גם לא הרגשתי כלואה כמו שהוא שידר. היה לי טוב במקום שלי במשפחה ובקהילה. לא הרגשתי צורך לברוח.
שיתפתי את ההורים שלי והם היו מבוהלים נורא. ערכו עוד כמה בירורים שקטים, והתחוור לנו שהמצב אכן גרוע. אחרי הרבה התלבטויות החלטנו לפרק את השידוך. ביקשתי מחילה בכתב. הסברתי למה אני עושה את זה. הבהרתי לו שלא יהיה לו טוב איתי, אם מה שהוא מחפש זה להתרחק ונפרדנו. לשבחו יאמר שהוא הבין ומחל.
התקופה אחר כך היתה גיהנום. ממש. לפרק שידוך זה תמיד נורא, ולא משנה שאת מסבירה לעצמך שעדיף ככה ולא בגט. זה משבר. לאחת מושלמת כמוני שהחיים שלה היו חייבים להיות לפי הספר, זה היה קשה שבעתיים. מה גם כמו שאמרתי, לא הייתי מאוד רוחנית או מחוברת במיוחד למשהו. אפילו משפיעה פעילה כבר לא הייתה לי מאז שלא היה צריך להביא דיווח של משפיעה בכיתה י״א למבצע השנתי… מאז פירוק השידוך, שקעתי לתוך עצמי. הפסקתי להיות פעילה, לא חיפשתי עבודה בהוראה לשנה החדשה, לא יצאתי לבית הכנסת או לשמחות. העברתי את ימיי חצי בדיכאון וחצי במחשב.
מהשלימות לא נשאר הרבה. לא תפילה בבוקר, לא חת"ת, בטח לא ׳מבצעים׳. אני לא חושבת שזה היה מכעס; כל מה שעשיתי עד אותו רגע היה ללכת בתלם. ברגע שהתלם נעלם, נעלם איתו הכל…
החתן לשעבר החליט כנראה שאם ממילא נהרס לו השם הטוב, כבר אין לו מה להפסיד. קם ועזב הכל. מצד אחד – רק אז הבנתי ממה ניצלתי, מצד שני – זה גרם לתגובות לא נעימות. כאילו הכל זה בגלל שפירקתי שידוך ואיך אני לוקחת על עצמי את האחריות הזו, לגרום לבחור להתדרדר. כמה שטויות אנשים יכולים להגיד בלי בושה…
ההורים שלי נלחצו. הם עשו כל מה שאפשר כדי לשדך אותי מחדש.
ערב אחד נפגשתי עם בחור טוב. הוא היה ממש צדיק, מאלה שמתלהבים משיחה של הרבי כמעט כמו להבדיל מיליוני הבדלות מסרט טוב, שחיים את ה'דבר מלכות', שמציעים ליהודי להניח תפילין בתחושה ברורה שהם מצילים את נפשו. למה בכלל הוא הסכים להיפגש איתי? היתה לו בעיה חיצונית קלה – ומה לעשות, בעיה זו הורידה את ערכו בשוק השידוכים.
מהר מאוד הבנו שאנחנו לא מתאימים. הוא היה רחוק ממני שנות אור. אפילו לא הייתי מעודכנת בחת"ת של אותם ימים בדיוק כמו שהוא לא הבין כלום במותגים שהזכרתי. ישבתי בפגישות כמו בהתוועדות ארוכה ומרגשת.
כשהתחלתי לרמוז שכדאי לעצור את זה, הוא ניסה לקרב אותי. חב"דניק או לא?!… בפגישה האחרונה שלנו הוא דיבר על ה׳דעת׳. זה לא שאני לא מחוברת, אני פשוט לא לומדת מספיק. מי שלומד משהו, באמת, לא ממלמל. מתחבר. גם הוא, ככה הוא אמר לפחות. אם הוא יתעמק בכל השמות של המותגים השונים, מי יצר אותם ולמה, ומה ההבדלים ביניהם, יתחבר בסוף.
הוא דיבר בעיקר על חסידות ועל ענייני גאולה ומשיח. מספיק להישאר ברמה של גן עם העץ של הממתקים, זה נושא שיש כל כך הרבה מה ללמוד בו, להתעמק, להתחבר ולחיות.
אחרי הפגישה הזו ישבתי וכתבתי לרבי. ההתלבטות שלי היתה גדולה. מצד אחד זה היה כל כך יפה בעיניי, כל כך מרגש. אולי לחיות עם אדם כמוהו יהפוך גם אותי לכזו? מצד שני – בחיים האמיתיים הפער אולי יהיה גדול מדי. אולי לא נצליח לגשר על הפערים. אני לא זוכרת איפה בדיוק התשובה שקיבלתי, אבל הרבי דיבר במכתב על כך שכל אדם צריך לדעת את מקומו.
הבנתי והפנמתי. עניתי תשובה שלילית. ביקשתי מאבא שלי שיעביר לו מסר שהוא היה בסדר גמור, שלא יפגע. זו אני שעוד לא ברמה המתאימה.
עברה עוד שנה עד שמצאתי את השידוך האמיתי והמדויק שלי.
בתחילת אותה שנה שוב שקעתי לתוך הביצה המוכרת והחמימה שלי. אבל אז, בעודי משחזרת את הפגישות, נזכרתי ב׳דעת׳ שהוא דיבר עליה. בבקרים המשמימים ובעיקר בלילות הלבנים, התיישבתי בסלון ליד הספרייה הגדולה של אבא שלי והתחלתי לפתוח ספרי חסידות וספרים הקשורים למשיח וגאולה. בדקתי, קראתי, שקעתי פנימה. התחלתי להתחבר. העיסוק בזה נתן לי חיות מיוחדת. אבא שלי, בעצמו לא ממש אחד של 'קאך' בענייני גאולה ומשיח, לא ממש הבין מה עובר עליי, אבל זרם… הוא התעמק איתי בלימוד, פנה למשפיעים בשאלות מסוימות, הביא לי הקלטות של התוועדויות של משפיעים שונים.
שנה אחר כך, כשנפגשתי עם בעלי, כבר הייתי במקום אחר לגמרי. הרבה יותר גבוה. בעלי שיחי', הוא בחור חסידי וחי, וגם מבין בעולם הזה מספיק על מנת שנתאים.
לבחור ההוא אתן לא צריכות לדאוג. הוא נשוי כבר, ממשיך להתוועד ולהחיות אנשים, בעיקר בענייני גאולה ומשיח. כל פעם שאני רואה את השם שלו בעוד מודעה או כתבה בעיתון, אני מחייכת. מתברר שאפשר לעשות 'מבצעים' גם תוך כדי פגישה בלובי של מלון"…

שיעור החסידות שלי
חיה כהן, ירושלמית, משתפת:
"הסיפור שלי מתחיל מהתוועדות טובה. כזו שמתחילה באמת כשנשארות בקושי נשים, הרוב כבר הלכו, ועל הניילון המלוכלך נשאר בקושי משהו לנשנש.
ישבנו כמה חברות מן העבר, ועוד כמה שאני פחות מכירה. דיברנו על להפוך את העולם, על לצאת מעצמנו, על מסירת הרצון. בדרך הביתה, שהיתה ארוכה כי העמסתי ברכב כמה וכמה נשים, הבאתי כל אחת עד פתח ביתה כי כבר לא היו אוטובוסים.
חשבתי איך אני מוכנה להביא את הגאולה עד טיפת דמי האחרונה, כל עוד זה נוח לי, מסתדר עם לוח הזמנים שלי וההעדפות שלי בענייני ׳מבצעים׳. זה היה מביך. קצת דיברנו על זה, קצת שתקנו. בדרך הביתה, לבדי בחושך נוסעת חצי עיר כמעט, המשכתי לחשוב. לא רציתי לחזור הביתה ב׳אורות׳, ללכת לישון ולקום אותו דבר כמו אתמול. החלטתי מעין החלטה של יפתח הגלעדי. אני אפנה לבית חב"ד באזור מגוריי, והדבר הראשון שיציעו לי לעשות, אגיד ׳כן׳. קיוויתי שלא יבקשו ממני לגייס כספים…
אכן, לא ביקשו – אבל ביקשו משהו הרבה יותר קשה – למסור שיעור קבוע ב׳ליקוטי שיחות׳.
מי שלח אותם? מי נתן להם את הרעיון הזה? אני, כל כך לא אוהבת שיעורים, אפילו אם היו מבקשים ממני לבוא להקשיב לשיעור, הייתי אומרת: ׳תודה, עזבו אותי לנפשי'… אבל החלטה היא החלטה, ואמרתי 'כן'. זו גם לא הייתה הסכמה של בלית ברירה מתוך תקווה שיגלו שאני לא מתאימה ויוותרו לי. בליבי החלטתי לעשות את זה הכי טוב שאפשר.
ישבתי מראש שבוע שלם והכנתי את השיחה. למדתי כמו שצריך את המקור מבפנים, את המדרש או הפסוק שעליו הרבי מה״מ מדבר. סיכמתי לעצמי ובניתי מערך מסודר. אספתי סיפורים מתאימים ואפילו בדיחות שקשורות, ושיבצתי בשיעור מלאכת מחשבת.
ברגע האמת הייתי כל כך משולהבת וכל כך מעוניינת לגלות להן את כל מה שלמדתי. תוך כדי השיעור, כשאני מלמדת והן מקשיבות, משתתפות מדי פעם, התחלתי לגלות בשיחה רבדים שלא מצאתי בפעם הראשונה. אני מסבירה ומתלהבת בעצמי… פתאום כל מילה כל כך נוגעת בי. חזרתי הביתה ונקודה מסוימת מלווה אותי, לא עוזבת. מאירה לי רגעים בחיי היומיום שלי, פותרת לי ספקות. וכבר אני מתחילה להכין את השיעור של שבוע הבא…
כשבעלי מאחל לי ׳שיפעל את פעולתו בשומעים׳, אני מחייכת. יש אחת שזה בטח פועל עליה, אני…
שבוע אחד פונה אליי השליח ומודיע שהשיעור הבא יתבטל כי באותו יום תתקיים התוועדות לכבוד אחד התאריכים החב"דיים, ואני כמובן מוזמנת וכו'. שמחתי באותו רגע כי הערב הפנוי הזה היה חשוב לי כמו אוויר לנשימה, מה גם שאצלי שיעור לא נגמר בערב אחד, יש גם ערבים של הכנה לפני.
הימים עוברים, וחסר לי משהו. הנקודה השבועית שלי איננה ואני חשה ריקה. ׳איך מבטלים שיעור?׳ אני תוהה לבעלי. ׳עליי הם לא חשבו?׳
הוא צחק: ׳מותר לך ללמוד גם אם אין שיעור השבוע׳…
זה נכון! התיישבתי ללמוד, באותה רצינות כולל הסיפורים והבדיחות. מאז אני לא מוותרת על לימוד שיחה של הרבי שליט״א, לפחות פעם אחת בשבוע, זה פשוט מאסט. תנסו!״

באדיבות: מגזין עטרת חיה

ר"ח כסליו – היום הבהיר להודות לה':
שמחת תורה, שנת תשמ"ח, הרבי שליט"א מלך המשיח מקבל התקף לב תוך כדי הקפות ב770 – אך מורה להמשיך בהקפות ובשמחה הגדולה. לאחר שהרבי הולך לחדרו – הרופאים שהוזעקו נדהמים מעוצמת ההתקף ומכך שהרבי לא נאנח, לא מתלונן ואינו מוותר לעצמו אפילו לשתות או לאכול מחוץ לסוכה – הם טוענים כי זה מעל הטבע לגמרי! כל החסידים חרדים ומתפללים, עוברים הימים ובהגיע ר"ח כסליו הרבי יוצא לראשונה מחדרו ב770 אל ביתו ומעודד את הקהל בשירה וריקודים אדירים לקול שמחת וצהלת החסידים הרבים. הרבי בריא!

מאחורי הקלעים:
הרבנית חיה מושקא עמדה ללא פשרות מאחורי החלטות הרבי וחרף קביעת הרופאים, והפצרות המזכירים, ידעה הרבנית – שבעלה אינו אדם רגיל, והחלטותיו – קודש הם: לאחר שהרבי הלך לחדרו – הביאו במהירות את הרבנית מביתה והבהירו לה שהמצב מסוכן, והרבי צריך וחייב להתפנות לבית הרפואה – למרות שאינו רוצה. והרבנית בשלווה משיבה: "הוא יודע מה שהוא עושה".
אחרי התקף הלב השני – הפצירו ברבנית שתשכנע את הרבי להסכים לסוע לבית הרפואה – והרבנית חותכת את דברי המדברים באומרה: "מעולם לא עשיתי דבר נגד רצון בעלי".
***
ט' – י' כסליו:
בט' בכסליו שנת תקל"ד נולד אדמו"ר האמצעי שנקרא בשם דובער, על פי בקשתו של המגיד ממזעריטש שיקרא על שמו. באותו תאריך בשנת תקפ"ח הסתלק.
בי' בכסליו השתחרר אדמו"ר האמצעי ממאסרו, לאחר הלשנת שווא – ויום זה נחגג כחג הגאולה!

מאחורי הקלעים:
על האדמו"ר האמצעי נאמר שאם היו חותכים לו את האצבע היה יוצא חסידות ולא דם! לא פלא שבן של הרבנית דבורה לאה שמסרה את נפשה וחייה כדי שאביה ימשיך להפיץ חסידות נתון כל כולו ללימוד חסידות והפצתה. וכך ארע: בימים הסמוכים לראש השנה ראתה הרבנית דבורה לאה את אביה – אדמו"ר הזקן מהורהר ועצוב. וכששאלה במה העניין, אמר לה שיש קיטרוג משמיים עליו ועל נפשו בשל תורת החסידות שהחל להפיץ. מיד בשומעה זאת היא הבינה שאם אביה יסתלק בטרם עת, לא יצא אור החסידות לעולם. והחליטה לתת את נפשה בעד נפש אביה. היא כינסה בית דין של שלושה חסידים וציוותה עליהם שיסכימו למה שתאמר להם, ולאחר מכן הודיעה בפניהם שהיא מוסרת את נפשה כדי שאביה יחיה, והם בלית ברירה אישרו את בקשתה. בראש השנה כשאביה רצה לברכה לשנה טובה ומתוקה – היא עצרה בעדו שלא יברך אותה, כי ידעה שברכותיו מתקיימות. וכך חלתה ולאחר שלושה ימים החזירה את נשמתה למרום. ואביה הפיץ את תורת החסידות בעוז וכמובן לאחר מכן גם בנה…
****

י"ד כסליו – יום חתונת הרבי מלך המשיח והרבנית:
מעניין לדעת שהרבי והרבנית השתדכו וחיכו למעלה משנתיים עד לחתונה, כי אדמו"ר הריי"ץ נסע לתקופה ארוכה, ולאחר מכן היות שהעניות הייתה מאד גדולה – לא היה כסף לאירועי החתונה, והרבנית נאמנה כבר מאז, חיכתה עד ליום החתונה בלא להתלונן.

מאחורי הקלעים:
על ביטולה של הרבנית לרבי ניתן לספר המון, נשמע דווקא נקודה פחות ידועה: הרבנית הייתה חברה מאד טובה של אחותה, אימו של בערי שגנב את הספרים מספריית הרבי ותבע אותם לעצמו כנכד של אדמו"ר הריי"ץ. הרבנית הייתה יוצאת עם אחותה כל יום לטיול יחדיו, והיו מדברות המון ובקשר הדוק. ולמרות זאת הרבנית הלכה אחרי הרבי בעוז ובגבורה, העידה בבית המשפט כבת לרבי הריי"ץ שהספרים שלו – וקבעה שהספרים שייכים לרבי. באומרה: "הרבי והספרים שייכים לחסידים".
*****
י"ט – כ' כסליו – ראש השנה לחסידות – חג הגאולה של אדמו"ר הזקן, רבי שניאור זלמן:
שיחרורו של אדמו"ר הזקן מהכלא הרוסי לאחר עלילה שפילה של המתנגדים לחסידות כאילו הוא חותר נגד הצאר הרוסי. ביציאתו ממאסר זהו ניצחון גשמי על המתנגדים ויותר מזאת ניצחון רוחני ואישור משמיים להפיץ את תורת החסידות בהרחבה.
בכ' בכסליו – לאחר שיחרורו – נקלע לביתו של 'מתנגד' לחסידות – במשך כשלוש שעות הטיח דברים קשים באוזניו, לאחר מכן אמר אדמו"ר הזקן ששעות אלו היו קשות לו יותר מכל המאסר.

מאחורי הקלעים:
שתי נשים דגולות עומדות מאחור: הראשונה שבהן – שבזכותה זכינו לתורת חסידות חב"ד מפיו של אדמו"ר הזקן – כבר תוארה קודם – הרבנית דבורה לאה, ביתו.
האישה השניה שחלק גדול לה בחייו – היא אישתו: הרבנית סטערנא. כאשר התחתנו – והתגלו התנהגויותיו המוזרות של החתן הצעיר – תפילתו באריכות, בכיותיו בתפילה, לימוד החסידות שלו ועוד – דרשו הוריה של הכלה שתתגרש, ונידנדו לה על כך. אך היא דבקה בדרכו של בעלה – ולא אבתה לשמוע. הם גרו בבית הוריה, ושבת אחת כשחזר מאוחר מתפילת ערב שבת, כבר סיימו את הסעודה – וברוב כעסם סגרו את כל האוכל בתוך ארונות נעולים, ולא הותירו אפילו פירור להחיות את נפש חתנם. אדמו"ר הזקן שחזר מהתפילה התעקש לערוך קידוש על משקה עם אלכוהול רב – שזה היחיד שנמצא בבית ולא היה סגור בארון. ולאחריו היה חייב מעט אוכל כדי להפיג את האלכוהול – והמאכל היחיד שמצאה אישתו היה מעט 'קאשע' (כוסמת) שנותרה דבוקה לסיר שטרם נשטף. לאחר זמן אמר אדמו"ר הזקן שמעט 'קאשע' זה החיה את נפשו מסכנת חיים מוחשית.
***
חג החנוכה שמגיע כהשלמה לחגים החב"דיים – גם הוא מעלה על נס את יהודית שהנס הסופי אירע בזכותה, שהגיעה בעל כורחה אל הקיסר הרומאי, וניצלה הזדמנות זו לשם שמים, להציל את העם היהודי כולו – הישקתה אותו בחלב וביין וערפה את ראשו, ובכך החל הנס..
ובעז"ה שנצליח גם אנו להידמות לנשים גדולות אלו, שידעו לעמוד מאחורי בעליהן – ולאפשר להם להנהיג את העם. בביטול מושלם, בהכנעה ובידיעה כי זהו תפקידן להיות אישה כשירה שעושה רצון בעלה.

🔹הרב הירש פרבר, שליח הרבי בגילה ומנכל המוסדות- הסביר את הענין של הקהל בהרחבה ובעומק, וקרא פרק תהילים של הרבי.
🔹דברי פתיחה- דבורה לאה הושיאר, מנהלת בית ספר בית חיה מושקא על מעמד הקהל בבית המקדש וממנו אנו למדים על תפקידה של האמא בבית ביצירת אווירה בקיום כל מצווה.
🔹הרב שניאור אשכנזי- הכי חשוב בקשר בין הורים וילדים הוא אהבה ללא תנאי תוך חשיבה על מהו הצורך של הילד, ועמוד שידרה, ההורים צריכים לשים במקום המרכזי בבית את הערכים החשובים להם באמת
🔹בקטע האומנותי הופיעו תלמידות בית ספר בית חיה מושקא עם טעימה מוזיקלית, מחול ושירה על דמות האם וקולה המיוחד בבית.
🔹 פאנל חינוכי בשיתוף נציגות האמהות בהנחיית נחמה וייס יועצת בית ספר בית חיה מושקא בנושאים- תפקידה של האמא בחינוך בני הבית, ביצירת אוירה חסידית בבית ובביטוי קולו הייחודי של כל אחד מבני המשפחה.
🔹מנהלת הגנים הגב' הילה ציון חשפה בפני האמהות את הפעילויות והגישה המיוחדת הערכית והחסידית של הצוות המסור של גני חב"ד.
מנהלת המעונות הגב' חנה סגל שיתפה על היחס האמהי והחם של כל מטפלת במעונות חב"ד לצד ערכים וחינוך חסידי אמיתי.
🔹 את הערב הנעימו בשירה חסידית הגב' חומי לרר והגב' אסתי אייזנבך מ"נשומה דאנס" והרימו את קהל הנשים לגבהים.

🔹נרשמו תגובות נלהבות לערב המיוחד עם טעם של עוד לשנה הבאה..

שלבים ראשונים ומרגשים

זה התחיל בהריון מאד משמח ומרגש, הריון ראשון עם כל מה שזה אומר, וזה אומר הרבה. בדיקות ומעקב. הכל ברוך השם בסדר, ההריון תקין ומתפתח יפה. התרגשות, חלומות, הרבה תכניות לזוג הצעיר שעומדים להפוך ממש בקרוב להורים טריים.

בהתקרב מועד הלידה, הייתי בבית הוריי בבית שאן. התעוררתי לפנות בוקר עם סימנים מבשרי לידה, רק אחרי זה הבנתי שאחד מהם העיד על מצוקה עוברית, אבל באותו רגע רק חשבתי שאני הולכת ללידה, וברור שהכל בסדר. התקשרתי לדולה ויחד יצאנו בזריזות לבית הרפואה 'העמק' בעפולה. לא אשכח שבנסיעה אמרתי לה, 'תראי, לא הספקנו לעשות תיאום ציפיות לגבי הלידה, אבל תדעי שממש חשוב לי שיהיו ניגונים ברקע, שברגע הלידה, כשהתינוק יוצא לאוויר העולם,  זה יהיה הדבר הראשון שישמע, ניגוני חב"ד קדושים'…

מי חלם על תינוק שלא שומע ניגונים. על תינוק שלא חי בכלל?!…

ניסיון וכוחות בצידו

הגענו לבית הרפואה עם צירים סדירים, כשאנחנו שמחים ומתרגשים לקראת הלידה. במיון יולדות חוברתי מיד למוניטור אבל משהו במוניטור לא עובד… המיילדת לא מבינה מה קורה. היא מחליפה לי למוניטור אחר ואומרת 'כנראה המכשיר לא טוב'. כשגם המוניטור השני לא עובד משום מה… היא רצה מבוהלת להזעיק רופא.

הרופא שהגיע במהירות עושה אולטרסאונד ומתחיל לחפש ולחפש… 'אני מחפש דופק', הוא אומר לי באיטיות תוך כדי שהוא מתרכז בבדיקה. פתאום אני קולטת ורוצה לדעת, להבין עכשיו מה קורה.

"מה זה אומר שאתה לא מוצא דופק?" אני שואלת, מתחילה להבין.

הרופא אומר בקול שקט ועצוב "אני לא מוצא דופק כי לצערי אין דופק"…

באותו רגע אני רואה את כולם סביבי בפנים חיוורות, לבנות. בעלי, הדולה שלי, הצוות הרפואי, כולם שותקים, נראים על סף עילפון. אבל בדיוק באותו רגע ממש אני מרגישה שיש לי כוח. כן, זה לא מוסבר אבל בניגוד לכולם כאן, יש בי כוחות על־טבעיים לעבור את הניסיון הזה ובעזרת השם לצאת ממנו מחוזקת. כאילו מישהו הכין אותי לכל זה, מישהו כבר לחש לי בתחילת ההיריון שיש לי שליחות מיוחדת, לזמן מוקצב. ככה הרגשתי פתאום.

בעלי מיד פותח 'אגרות קודש' שהספקנו בהשגחה פרטית, להכניס לתיק לפני היציאה לבית הרפואה. במכתב שהתקבל, הרבי נותן לנו שפע של ברכות מפורשות ללידה של בן!… ברכה של הרבי לא חוזרת ריקם. הברכות הללו התגשמו במלואן אחת לאחת, גם אם לא ראינו זאת מיד.

אני שומעת ברקע דיבורים בין הדולה למיילדת והרופאים, על פיטוצין וזירוז. בחסדי ה' ובאופן על־טבעי, הצירים היו מספיק חזקים ותוך פחות משעתיים נולדה התינוקת.

מלאכית, יפהפייה, נשמה טהורה, מושלמת.

השקט שאחרי הסערה

בדרך כלל לפני הלידה יש בחדר–לידה סערה, כאב, תפילה, אבל אז נשמע סוף–סוף הבכי המתוק, האלוקי, המלאכי. אצלי בלידה, אחרי כל הסערה הזו, נשמעה רק דממה, שקט. אני קוראת לו – השקט שאחרי הסערה.

יש גישות שונות לגבי הפרידה מהתינוק לאחר לידה שקטה – אם כדאי להיות, לחוות, לראות, להיפרד או לא. שאלו אותי והעדפתי שכן. בעלי נכנס ושנינו הבטנו בתינוקת ונדהמנו מהפלא הזה; מהלחיים הרכות, כמו בובה אמיתית שלא חסר לה כלום, רק רוח חיים…

לאחר מכן אני שומעת את בעלי מדבר עם ה'חברא קדישא', מדברים על קבורה, ואני לא מצליחה להבין איך כל זה קשור אליי?!…

מעבירים אותי למחלקה אבל לא איפה שכל היולדות, כדי שלא אראה את התינוקות, הבלונים וכל ההתרגשות… אלא למחלקה של נשים לפני לידה, הריון בסיכון גבוה.

בימים שהתאוששתי בבית הרפואה, הרופאים ערכו בדיקות רבות כדי להבין מהי הסיבה למוות העוברי, אבל לא מצאו שום גורם אפשרי. פסיכולוגית שהגיעה לדבר איתי, פכרה ידיה בייאוש ואמרה לי בהזדהות 'תראי זה הטבע, זה קורה'… שאלתי אותה אם במקרה היא יודעת מהי הגימטרייה של 'הטבע'…

לפני צאתנו ביקשתי לדבר עם הרופא שקיבל אותי בלידה כדי להבין מה היה כאן. ישבנו איתו, בעלי ואני, ושאלתי אותו האם יתכן שזה קשור למשהו לא נכון שעשיתי בהריון, אולי התאמצתי, אולי לא אכלתי מספיק.

כדי להוכיח לי שאין קשר בין הדברים, הרופא נתן לי דוגמאות שהגיעו למחלקה, יולדת שהגיעה ישר מתאונה קשה והצליחו להציל את התינוק כשהוא בריא ושלם. אישה שעברה דקירה לא עלינו, והעובר חי ונושם. הוא הסביר לי שהעובר כל־כך עטוף ומוגן ברחם, עד שהבנתי שהיה כאן פשוט רצון אלוקי ומאז הפסקתי להאשים את עצמי…

יצאנו מבית הרפואה, בלי הסלקל החדש והמרגש. בידיים ריקות.

מתחילה לעכל

הגענו לבית ההורים, נכנסתי לחדר ואז לראשונה התחלתי לבכות. לא יכולתי לעצור. המשפחה חיכתה לי אבל לא יכולתי לצאת מהחדר. פתאום צפו מולי תמונות של אושר, איך שאחיותיי הגדולות חוזרות מבית הרפואה עם האוצר בידיים, וכל ההתרגשות שמסביב… הכל מוכן לנסיך הקטן.

הקנייה בחנות ה'פארם' שכבר הפכה למסורת, קנייה שאמא שלי לא מוותרת עליה בכל לידה מחדש, ורוכשת כל מה שצריך לתינוק וליולדת, את כל החנות בערך… ועכשיו, כלום! אין בשביל מי, אין בשביל מה…

תוך כדי, אבא שלי שהיה אז חולה מאד, שלח לבעלי הודעה שהוא מבין את הקושי ומשתתף איתנו בצער, ואם הוא יכול לעזור אז שנדע שאפשר לשתף…

חברות הגיעו לבקר והביאו בושם ועוד דברים בסגנון, אבל אני חיפשתי בתוך השקיות המרשרשות את הבגד המתוק הורוד או התכלת… לא אכפת לי מה, רק משהו לתינוק.

שוקעת ומתרוממת

ככל שעובר הזמן אני מרגישה שלא טוב לי; מרגישה שאני שוקעת בתוך הקושי. אני לא מכירה את עצמי ככה ולא מוכנה להיות שם, אבל אין לי כח וחשק לעשות שום דבר כדי לשפר את מצב הרוח.

אני לא ישנה בלילות, מתעוררת ורוצה לזעוק "החזירו לי את התינוקת שלי, אני רוצה לעטוף אותה, להרגיש אותה קרוב, לחבק חזק חזק".

לא אשכח שאחותי הגיעה אליי לחדר ופשוט הוציאה אותי מהמיטה ואמרה לי: "בואי, הולכים לעדינה!" אבל אני אחרי לידה, בקושי זזה…איכשהו נסענו לעדינה פרצובסקי, פסיכולוגית בחיפה, ואז הרגשתי מה זה 'אין חבוש מתיר עצמו מבית האסורים'. אני לא יכולתי לעזור לעצמי, אבל כשאחותי הקימה אותי, היא פשוט הצילה אותי.

עדינה הקשיבה ובכתה יחד איתי. אמרתי לה שאני חושבת שהכל קרה באשמתי. עובדה שאני ידעתי שזה הולך לקרות, הכנתי את עצמי למצב כזה, וההוכחה שאפילו לא הופתעתי כשזה קרה. ובגלל שחשבתי בצורה שלילית, זה קרה בסוף. אם הייתי חושבת טוב, מתוך ביטחון בה' – זה לא היה קורה!

עדינה הסבירה שכל אישה בהריון מכינה את עצמה לכל מצב שלא יקרה חלילה, וזה הרגיע אותי. אז זה לא שחשבתי מחשבות לא טובות, זה חלק טבעי מהתהליך.

אמרתי לעדינה שכולם אומרים שזו כנראה נשמה מיוחדת שהייתה לה שליחות מיוחדת לתקופה קצרה, אבל אני, איך ניצלתי את התקופה הקצרה הזו? כמה הייתי יכולה עוד לעשות אם רק הייתי יודעת? הרבה רבץ על מצפוני. עדינה הסבירה שתמיד אחרי אבל ואובדן יגיע המצפון ויגיד 'למה לא עשיתי יותר, למה לא השתדלתי והתאמצתי'… היא ביקשה ממני שכשאגיע הביתה, אנסה להיזכר ולכתוב את הדברים הטובים שכן עשיתי עבור אותה נשמה יקרה. כשהגעתי הביתה כתבתי מכתב תודה אישי מהתינוקת, אלינו ההורים (המכתב מופיע במסגרת).

השיחות עם עדינה היו חשובות לתהליך ההחלמה וההתאוששות. אישה שעוברת כזו חוויה מטלטלת חייבת למצוא אוזן קשבת ועדיף שתהיה גם מקצועית. יותר מאוחר פגשתי נשים שעברו חוויה דומה לא עלינו ולא דיברו על זה עם אף אחד. הרבה שנים אחרי זה, הן עדיין לא מצליחות להתאושש… כמה חשוב לשתף ולשפוך את מה שיושב על הלב.

ריקנות

אחרי תקופת התאוששות אצל אמא, חזרנו הביתה לצפת. ואז הרגשתי את הריקנות בבית בכל עוצמתה. לא יכולתי להישאר לבד. בעלי הלך לתפילת ערבית, ואני הלכתי איתו. חיכיתי על ספסל מחוץ לבית הכנסת עד לסיום התפילה. הרגשתי כמו בתוך בור שחור ועמוק שלא ניתן לצאת ממנו לעולם.

ואז התחלתי לקבל את הארוחות בוקר של "שפרה ופועה" בצפת. הם דפקו בדלת והשאירו ארוחות בסדר גודל של בית מלון הכי מפואר והכי מפנק שיש. אבל אני לא רציתי לקבל. אמרתי לבעלי שזו טעות! אין כאן תינוק. הארוחות האלו מיועדות בטח לאימהות שמיניקות ומטפלות בתינוק והן צריכות לאכול שיהיה להן כוח, זה לא בשבילי!

אבל אחרי זה התברר, של"שפרה ופועה" יש מחלקה שנקראת 'בלי פתק מזל טוב'. הן שולחים את אותן ארוחות מושקעות ואגדיות בלי ה'מזל–טוב'. אני מאחלת להן שלעולם לא תצטרכנה לשלוח ארוחות כאלו יותר. אני חייבת להגיד שהמשלוחים האלו היו רגעים של אור בתוך חושך מאוד גדול.

הרבה חברות שפגשתי אמרו לי "מזל טוב" בהתרגשות גדולה ו"מה ילדת?" הן זכרו אותי לפני הלידה ולא התעדכנו… לחלקן לא טרחתי אפילו להגיד שלא… לא רציתי להביך אותן ככה באמצע הרחוב.

לאורך כל התקופה הזו בעלי חזר ואמר "ה' לקח, ה' ייתן חדש" וזה נתן הרבה תקווה. ללידה כזו ולחוסר כזה, יש נחמה. נחמה אמיתית. והיא הגיעה די מהר בדמות הריון חדש, ה' הטוב לא נתן לי לחכות הרבה זמן.

יש נחמה

הריון אחרי כזו טראומה הוא לא פשוט לנפש, הרבה חרדות והמון עבודה על ביטחון בה'. בצד הטכני יש המון בדיקות, הלחצות של הרופאים ומעכשיו כבר הדביקו לי תווית של הריון בסיכון. לא משנה שהכל בסדר, ממש לפי הספר – צריך יותר להישמר ולעקוב. שיגעו אותי, באמת שלא נשמתי. הרגשתי שעברתי דירה לגור בחדר של האולטרסאונד… כל בדיקה מחדש אני מחליטה החלטות טובות, מתפללת ותורמת צדקה. רוצה רק לשמוע מהרופא שהכל בסדר. רק לשמוע שיש דופק.

עם כל הקושי, אני חושבת שזו הנחמה היחידה. רק הריון נוסף וילד בריא יכולים מעט לפצות ולנחם. וה' יודע לפצות. ממש הרגשתי את זה. כשמענדל שלנו נולד, בדיוק שנה לאחר הלידה הראשונה, הייתה כזו שמחה שאי אפשר לתאר; כולם הקיפו את התינוק הקטן כמו מלך ולא הפסקנו להודות לה'.

כשהגעתי ללידה, קיבל אותנו אותו רופא שהיה כאן בלידה הקודמת, לפני שנה. הדולה שלי אמרה לו 'אתה אמרת לה בלידה הקודמת שהעובר בלי דופק, עכשיו ומיד תעשה לה חוויה מתקנת'… הרופא הרגיע שהכל בסדר ושלח אותנו מיד לחדר לידה. בדרך לשם אני רואה מולי את המיילדת שהייתה איתי בלידה הקודמת רצה אליי, מחבקת אותי ואומרת "אמרתי לך אמרתי לך… הנה זה הגיע, שיהיה בשעה טובה!"

מאז נולדו לנו חמישה ילדים, ב"ה, ויש הרבה נחת חסידי. החיים עמוסים והקטנים בבית דורשים את שלהם, ואנחנו כמעט כבר לא זוכרים את התקופה הקשה הזו. מידי פעם כשאני יוצאת עם הילדים לגינה ופוגשת שם ילדונת מקסימה בת שמונה בערך, אני מרגישה תחושת הפסד והחמצה וחושבת לעצמי, 'הייתה אמורה להיות לי ילדה בגיל הזה בדיוק'… ו'איזה נחמד זה היה יכול להיות אם ככה היא הייתה מובילה את כל השיירה שלי, ואולי אפילו לוקחת אותם בעצמה לגן המשחקים'… אבל אחרי רגע אני מיד מתעשתת ואומרת לעצמי – לא הייתה אמורה להיות! כי אם הייתה אמורה להיות, אז היא פשוט הייתה כאן, אצל הקב"ה אין דבר כזה 'היה אמור להיות׳!

ולסיום – על הזכות להביא ילדים ב'הקהל' לבית המקדש נאמר 'והטף למה באו'? והתשובה היא – 'ליתן שכר למביאיהן'. ראיתי רעיון מדהים על מילים אלו לגבי לידה שקטה. אחרי כזו לידה, שאף אחת לא תדע… מזדעקת השאלה: והטף למה באו? מהי המטרה של לידה כזו, של תינוק שנפטר עוד קודם שנולד? אלא "ליתן שכר למביאיהן"…

 באדיבות: מגזין עטרת חיה