ציבי פרקל – יועצת שינה מוסמכת

אחת הבעיות הכי נפוצות אצל תינוקות קטנים היא שהתינוק מחליף בין היום ללילה. מוכר לך נכון?

בעצם, ההורמון שעוזר לתינוק להבדיל בין יום ללילה מתפתח לקראת גיל חודשיים, ככה שאצל תינוק קטן המצב הזה תקין לגמרי ובד"כ מה שנדרש זה בעיקר סבלנות.
ועדיין, אפשר לעזור לו לזרז את התהליך וכמובן לעזור לתינוקות שעברו את גיל חודשיים ועדיין ערים בלילה וישנים ביום.

איך?
1. *הרבה מגע ועור לעור*-
המגע עור לעור עוזר לתינוק להפריש את ההורמונים הנכונים וביניהם ההורמון שעוזר לסנכרון היום והלילה

2. *להבדיל בין יום ללילה*-
*תינוקות כמו מבוגרים אמורים לישון בחושך.
אבל אפשר לעשות הפרדה קלה בין היום והלילה- בשינה של היום להחשיך את החדר חלקית ובלילה חשכה חזקה יותר.
* להעביר לתינוק את השדר שעכשיו לילה-
כשהוא יתעורר לאכול נאכיל ונטפל בו בחושך עד כמה שניתן, לבצע בעיקר פעולות טכניות ולא לשחק עם התינוק ולגרות אותו להישאר ער

3. *אתגר השמש*
קרני השמש הראשונות יוצרות איזון מתאים לכל ההורמונים ומייצרות תחושה של רעננות. בזמן זריחת השמש, גופנו מתעשר בוויטמין D. בשלב הזריחה, ויטמין D נמצא ברמות הכי גבוהות שלו וזה עוזר להבשלת מנגנון השינה במוח, לחיזוק המערכת החיסונית, להבשלה של מערכת העיכול, לבריאות עור הפנים והשיער ועוד.
החשיפה לקרניים הראשונות של השמש מאפסת חלונות ערות ומסנכרנת את ייצור המלטונין והסרטונין, על מנת לסנכרן את המסלול הפנימי (של התינוק וגם של המבוגר) עם שעות הערות והשינה של העולם.

אז איך עושים את זה?
קמים בזריחה, ממש עם קרני השמש הראשונות ויוצאים החוצה או עד שעה שאחרי הזריחה, לכעשרים דקות, למשך חמישה עד עשרה ימים רצופים
בד"כ שבוע מספיק.

אם יש לכן מרפסת זה הכי טוב- מהמיטה ישר לשמש 🙂
תינוקות עד גיל 4 חודשים לא צריך להעיר, מספיק שמוציאים החוצה והעור יספוג את השמש
תינוקות עד גיל חודשיים מספיק לשים קרוב לחלון שנכנסת ממנו שמש- אם יש.

בזמן אתגר השמש חשוב ממש:
להקפיד לזהות סימני עייפות מוקדמים ולשים את התינוק לישון בזמן,
אחרת המצב רק יחמיר.

למי עוד אתגר השמש יכול לעזור?
* לתינוקות שפותחים חלונות עירות באמצע הלילה
* לג'ט לג
* לכל מצב שבו רוצים לאפס את השעון הביולוגי

בהצלחה!

לפרטים על סדנאות קרובות וייעוץ שינה:
054-8484498
או במייל [email protected]

השבוע התפנקו המתנדבות בערב מיוחד.

אלו שתמיד נמצאות שם כדי לבשל ארוחות בוקר וצהריים ליולדות – סוף סוף קיבלו ערב מיוחד משל עצמן.

הנשים נהנו מכיבוד מפנק, ומשיחה נעימה. האוירה הייתה מקסימה!

בנוסף השתתפו בסדנת גרפולוגיה מיוחדת שהעבירה הגב' אתי בורוכוב
בסדנא הודגש הקשר בין החסידות לגרפולוגיה, ואיך הקשר לעצמנו משדרג את איכות החיים שלנו.

המשתתפות שמו לב גם שאיבחון עצים משתייך ל"כי האדם הוא עץ השדה", ואיבחנו נשים (חודש שבט) איבחון חיובי.

יישר כח!

28 נערות הלומדות בתיכון "עטרת חיה מושקא" שבביתר עילית שהצטיינו בהנהגה חסידית, לימוד שיחות ושינון תניא בע"פ זכו בכרטיסי טיסה לאוקראינה ויצאו למסע חסידי גדוש של חמישה ימים שחימם את אוקראינה הקפואה והביא איתו ארצה אווירה חמימה של חיות חסידית. המסע כולו בעלות של עשרות אלפי שקלים מומן באופן מלא על ידי ההנהלה, כ"מתנה חסידית" לבנות שעמדו בכללי המבצע.

את קבוצת המסע ליוו מנהלת התיכון גב' נחמה שחר, נציגת האימהות גב' רחל קירש והמורה המחנכת גב' אסתי אקשטיין במסירות ודאגה לכל פרט רוחני וגשמי. בנות המסע זכו לקבלת פנים חמה ולבבית מאת הרב יוסף סגל ומשפחתו, שליחי הרבי בפולטובה שהעניקו לקבוצה את מיטב התנאים הגשמיים והתוועדו איתן במסרים חסידיים עמוקים. העמידו לרשות הקבוצה חדרי אירוח מפוארים, ארוחות מגוונות ועשירות ושירות הסעות אדיב. משפחת סגל זכתה להכיר מקרוב קבוצה איכותית, מלאה בתכנים חסידיים וברוח חסידית חיה ונמרצת.

במהלך המסע זכו בנות הקבוצה לעבור בין הכפרים הנידחים, לנסוע בעגלה הרתומה לסוסים ולהתפלל במקומות הקדושים, באוהל הבעל שם טוב הקדוש במז'יבוז, ר' לוי יצחק מברדיצ'ב, ר' זושא מאניפולי, המגיד ממעזריטש, אוהל האדמו"ר האמצעי ובעוד קברי צדיקים בהתרגשות מיוחדת. בכ"ד טבת זכו בנות המסע להתפלל בהיכלו הקדוש של האדמוה"ז, לשמש כנציגות בית הספר ולהעתיר בתפילות עבור כלל עמ"י. שלוחי הרבי, הרב שמוליק ויספיש ורעייתו העניקו לקבוצת המסע באדיבות ארוחה חמה והחדירו את תחושת השליחות לאורך ההתוועדות הסוחפת במקום.

נציגת האמהות מוסרת בהתרגשות כי הקבוצה שמשה דוגמא חיה לבנות איכותיות ברמה חסידית גבוהה, מאוחדות ומגובשות שקדשו שם ליובאוויטש לאורך המסע, כל רגע במסע הוסיף נחת רוח ורומם את כולנו.  בהתפעלות ומלוא הסיפוק חתמה המורה המחנכת את המסע והדגישה: "זהו מסע בלתי נשכח, בונה ומעצב, מלא בנחת רוח לרבי ומסכם עשיה חסידית ברוח טובה ובאווירה חמימה".

בהנהלת התיכון אומרים:
מסע 002 הינו המסע השנתי השני של מוסדות "עטרת חיה מושקא" בביתר עילית, והוא נועד להמריץ את בנות הנעורים להיות חדורות ברצון הרבי ולהאחז בעניינים של קדושה וחסידות.
מיד עם חזרתנו לארץ מהמסע המיוחד התחלנו כבר בתכנון המסע הבא…

שלום חברות יקרות!
כולנו עברנו טלטלה השבוע.
ודאי גם נהיה לנו בלבול מה ואיך לספר לילדים היקרים שלנו?

ראיתי כמה הורים/ אנשי חינוך שפירסמו בהלכות "לא תרצח", פוסטים אחרים שדיברו על מציאות כואבת שאסור לשתוק בה…
ואני הקטנה חושבת, במקום לחפש מי צודק? מה הוגן? עדיף לבדוק מי בודק? מי עוגן? כן! מי העוגן של הילדים שלנו ומי העוגן האישי גם שלנו?
מאז ששמעתי כמו כולם, הדבר הראשון שחשבתי הוא: מה אני עושה בעניין כדי שילדיי יהיו מוגנים ומעוגנים
כותבת לכן את הרעיון שאצלנו עבד, ואם יעזור למישהי מכן… יהיה זה שכרי.

אחרי שאנשי החינוך עשו עבודה מתרימה, ניגשתי לילדיי ושאלתי אותם אם יש משהו או מישהו שימנע מהם לספר לי מה שעובר עליהם, הם הבטיחו לי בביטחון גמור שחוץ ממסיבת הפתעה, הם לא יסתירו כלום.
קחו גם את משימת החיים, תנו לילדכם לסמוך עליכם, לסמוך שלא תשפטו אותם ולא תכעסו עליהם בשעה שמישהו פגע בהם.
ופגיעה היא ממש לא רק בגוף…
אנחנו נכנסות לפרשת וארא ואחר כך בא.
קודם וארא-הבטה, תביטו בילדים שלכם, תנסו לקרוא את הלב שלהם ובשלב הבא פשוט בא! תזמינו אותם לשתף.
בהצלחה לכולנו! מעריכה המון, שרה

בימים אלו מתקיימות ההכנות לקראת כינוס השלוחות השנתי, שיתקיים השנה, כאשר לאור המצב בעולם וברצון להגיע לכמה שיותר שליחות ואורחות, יתקיים בעז"ה בפורמט וירטואלי לקראת יום הבהיר כ"ב שבט.

אם את עדיין חושבת לטוס לרבי שליט"א מלך המשיח השנה בסוף שבוע של הכנס, את מוזמנת להיכנס ללינק הבא כדי להצטרף לקבוצת ווטסאפ וננסה לתכנן מפגשים, חברותות ועוד בע"ה!

השנה הכנס פתוח לכולן! את מוזמנת להזמין חברות, משפחה, ומקורבות שהנושאים עם הכנס, תורה מצוות ומשיח חשובות להן!

דמי החנוכה שלי

ב"ה  כ"ז טבת תשפ"ב

האסוציאציות  הראשונות, שעולות  לנו בדמיון לשמע המילים "דמי חנוכה" הן המילים; מטבעות…שטרות….וכמובן, ככל  שהשטרות יהיו בעלי ערך גבה יותר,  – כך שמחתנו לקבלתם,  תהיה גדולה  וחזקה הרבה יותר.

הפעם, חג החנוכה שלי – תשפ"ב,
*ת* הא
*ש* נת
*פ* לאות
*ב* ה,

הואר באור יקרות של קבלת "דמי חנוכה" מופלאים, משמחים ומרגשים. רק הקדוש ברוך הוא, מלך מלכי המלכים, יכול להעניקם ברחמיו הרבים, כי לא תמו, ובתיזמון מופלא.

בחנוכה הזה,  ב"ה זיכני השם יתברך, בשלוש בשורות טובות. מבחינתי – שלוש מתנות זוהרות, יקרות מעין כמותן ומשמחות.

כ"ד כסלו תשפ"ב.

משהו בזיכרון מנצנץ לי. אני ניזכרת בשיחת טלפון שהתקבלה אצלנו בטעות.  איך מסבירים בחסידות חב"ד? הכל בהשגחה פרטית מדוייקת  ומופלאה.

פקידת בנק אנונימית,  מסניף לא מוכר  התקשרה אלינו לפל. האישי לפני זמן רב.  היא  ביקשה לדבר עם…קרוב משפחתנו.  מובן שהיא טעתה במספר הפל. זה  לא המספר שלו. מה שהתברר כ"טעות טכנית", יהפוך בהמשך להבנה מרגשת,  שאין טעות בעולם,  והכל מתוכנן לפרטי פרטים ע"י מלך מלכי המלכים.

ניצלתי  את ה"מפגש" הטלפוני הלא מתוכנן וחסר התועלת,  וניסיתי להציע לה לקנות אות לילדיה בספר התורה של ילדי ישראל.  היא ענתה שעדיין אין להם ילדים. למשמע דבריה, התעורר בי הרצון  לעזור לה.  הצעתי  לה,  שאבקש עבורם את ברכת הרבי  ב"איגרות קודש" להיפקד בילדים.

פירטתי את עצותיו של הרבי; בדיקת תפילין ומזוזות, דיקדוק בדיני טהרת המישפחה, נתינת כמה פרוטות לצדקה  לפני הדלקת נרות שבת. כמו כן הצעתי לה להצטרף בתרומה חודשית לבית חב"ד אבן יהודה, ככלי לברכה.

היא הקשיבה בתשומת לב מתוך הסכמה,  ואף קיבלה כמה החלטות טובות. להגיד את השיעור היומי בתהילים ואת הפרקים האישיים בתהילים לזכות בעלה ולזכות עצמה. ואף לאמר את הפרק האישי בתהילים של הרבי ! כמו כן הקימה הוראת קבע לתרומה  מכובדת וקבועה, מידי חודש בחודשו לבית חב"ד אבן יהודה.

כשהדרכתי אותה, איך לדעת מה הפרק האישי שלה בתהילים,  הבנתי שהיא למעלה מגיל 30, ונתון זה הלחיץ אותה,  כשעדיין לא זכתה להיוושע בילדים.

כתבתי פ"נ לרבי.  ציינתי את ההחלטות הטובות שלה וביקשתי את ברכתו הקדושה שיפקדו בילדים. הכנסתי ל"איגרות קודש" כרך י' ,  שניפתח לי באקראי בעמודים ק. קא.

היה שם משפט מרגש: "כבקשתך אזכיר את כל אלה שכותב אודותם על הציון הקדוש של כ"ק מו"ח…בהמצטרך להם כמו שכותב. בברכה".
בעמוד הימני היה כתוב:" בכבוד והוקרה וברכה – המחכה לבשורות טובות".

שלחתי לה את הצילומים מברכת הרבי אליהם, שריגשו אותה מאד.

מאז תשובת הרבי חלף זמן רב. והנה ערב חנוכה מגיע.

כ"ד כסלו תשפ"ב.

משהו בזיכרון מנצנץ לי. אני ניזכרת לפתע בשיחת הטלפון שהתקבלה אצלנו בהשגחה פרטית,  ביום ו' טבת תשפ"א ע"י פקידת הבנק.

שלחתי לה הודעה; "חנוכה שמח, מחכה לשמוע ממך בשורות טובות".

"ברוך השם! יש בשורות טובות" היא עונה לי. " בהשראת חג החנוכה זה הנס הפרטי שלי". למילים הללו היתה מצורפת תמונה של תינוקת. התינוקת שלהם.  התינוקת הבכורה!

כמה מרנין את הלב היה לקבל את הידיעה ממנה ואת התמונה בהפתעה גמורה!

עניתי לה: "כמה סימלי שדווקא אתמול,  ביום ראשון של חנוכה, נזכרתי בך. והיום,  שני נרות מאירים בחנוכיה, ואני מתבשרת בבשורה מאירה ומרגשת. שנולדה בתכם הבכורה, עשרה חודשים לאחר שכתבנו לרבי וביקשנו את ברכתו הקדושה"!

כמתנה ללידה, קניתי לתינוקת אות בספר התורה של ילדי ישראל.

עוד יומיים חלפו. עדיין חנוכה.
כ"ו כסלו תשפ"ב.

משהו נוסף בזיכרון מנצנץ במוחי. השם יתברך שם לי מחשבה בראש, להתעניין בפקידת בנק אנונימית נוספת. היא מאזור אחר בארץ. אתה שוחחתי בהשגחה פרטית ביום ח' סיון תש"פ. גם היא ובעלה,  עדיין לא זכו לילדים באותה תקופה. גם לה הצעתי את עצותיו הקדושות של הרבי. כתבתי גם עבורם לרבי ב"איגרות קודש" . כרך כז שניפתח באקראי בעמודים עב. עג.

ביום זה, בחנוכה השנה, בו זהרו שלושה נרות בחנוכיה – התבשרתי ב"ה  בבשורה המרנינה השניה.

פקידת הבנק זכתה ללדת,  לאחר שנה וחודשיים מקבלת ברכת הרבי ב"איגרות קודש", את בתה הבכורה.

האם ניתן לתאר את עוצמת ההתרגשות והשמחה,  כששומעים תוך יומיים בהשגחה פרטית מופלאה , על לידת שתי בנות בכורות, למשפחות שלא זכו עד עתה לילדים?

ב"ה עוד חמישה ימים חלפו. עדיין חנוכה. זאת חנוכה !!! תשפ"ב.
בצהרי היום הגדול הזה,  זכיתי לקבל שיחת טלפון משמחת מאשה נוספת.

ב"ה ! בשורה טובה שלישית !  בחנוכה הזה,    שנת תהא שנת פלאות בה. היא מבשרת לי בהתרגשות שבתה ב"ה  כלה ! בדיוק לאחר שנה מיום בקשת הברכה מהרבי.  ו ב- ד- י- ו- ק  שנה מאז שהתחילה לתרום לזכותה לבית חב"ד אבן יהודה, בתרומה חודשית קבועה.

"אני בדקתי. ! זה מדויק"!  היא מדגישה בהתרגשות.

זו האשה,  שהקשר עמה החל לפני כ- עשרים שנה, בהצעתי שתאמר לזכות משפחתה את הפרקים האישיים בתהילים.
( סיפורה התפרסם בכתבה שכותרתה; מ- 770 לבני ברק ולאנטוורפן).

הפסוק בתהילים (פרק קנ) ; "כל הנשמה תהלל י-ה  הללוי-ה" מתנגן בקירבי.
מתי ניזכה כבר  לאמר אותו בבית המיקדש?

ידועה הוראתו של הרבי, שכדאי לפרסם את הניסים בימינו, כדי לחזק את האמונה שהגאולה אכן תגיע!

יהי רצון עכשיו מיד ממש!

בדידי הווא עובדא

פרשת וארא

בתחילת הפרשה השם מספר למשה , שהוא נראה אל האבות , אך רק בשם אלוקי ששייך לעולם – שם שד-י, לעומת זאת לבנים, לעם ישראל, הוא הולך להתגלות בשם אלוקי שגבוה לחלוטין מההגבלות, שם הוי-ה , וככה הוא יגאל אותם מעל הטבע והגדרים.

וואלה עקפנו את אברהם יצחק ויעקב ברוורס… הקב"ה נגלה אלינו בשם שלא נגלה אליהם.
זהו שם שיכול לחדור בעולם מרוב גובהו ורוממתו, ולהפוך את הדברים הגשמיים לדברים קדושים, מה שלא היה אצל האבות!

אז זהו, שבכל זאת יש להם כמה מעלות עלינו..
קודם כל, הוא כן נגלה אליהם בשם הזה, רק שזה לא זכה להתגלות בעולם !
דבר שני ,בכלל שהוא התגלה אלינו זה בזכות האבות, בזכות מצוות ברית מילה שאברהם קיים וכבר הוריד לעולם אור של שם הוי-ה שמסוגל להתחבר לעולם,
אך עדין לא בשלמות שזה יכול להתחבר גם לחפצים גשמיים כמו אצלנו …

ומעלה הכי עיקרית של האבות – שבעצם שם הויה שנתגלה אלינו כאן כעת, מחולק בו למעלה , למטה, דברים רוחניים ,דברים גשמיים . ובעצם יש יותר נעלה מזה – דרגה שאין בה בכלל חילוקים כי היא גבוהה יותר מכל זה – וזה הדרגה שהאבות הורישו לנו רק בזכות המסירות נפש שלהם!! קיבלנו מהם מתנת חסד חינם לגמרי…

ולנו יש כח כל כך מיוחד!! שדוקא בזכות כל המעשים המיוחדים שאנחנו עושים כעת בגלות, במסירות נפש עילאית – אנו זוכים לגילוי הדרגה השלמה הזאת בכל העולם -הדרגה שלמעלה מכל החילוקים- שזה יקרה בגאולה האמיתית והשלימה , לעיני כולם ובכל העולם, תיכף ומיד ממש!

שבת שלום, שבת של מסירות נפש גאולתית !

מ.שהינו

מירי שניאורסון

נפלאות בפרשת וארא

פרטיות ברשת – אבל מי באמת רואה הכול?

"הקצינה תפארת", כך קראו לה כולם בבסיס שמסרתי בו את שיעורי התורה אחת לשבוע. תמיד התעניינה, שאלה וחקרה, עד שיום אחד נעלמה. שנה לא ראיתי אותה. החברות סיפרו שהיא מצפה כבר שנים רבות לפרי בטן, מייחלת, מתפללת, כותבת, תורמת, מבקשת – ואז זה קרה! הנס הגדול! אחרי שמונה עשרה שנה היא ילדה בת מתוקה וקראה לה בשם ׳לי-נס׳.

הכול התחיל מסדנת אימוזיצחוק שתפארת השתתפה בה. היא רצתה לשחרר את הכעס על בורא עולם, על האכזבה משנים של טיפולים, לשחרר את הקנאה למראה תינוקות שנולדים לחברותיה והיא בושה בה, ובעיקר – לשחרר את הפחד מה יהיה אם לא תזכה לחבוק תינוק.

כשאני מבקשת לשמוע את כל הפרטים היא עונה לי: "הא, זה סיפור", וצוחקת בקול גדול. "כמובן שנשוחח ואספר לך הכול". היא מזכירה לי את היום הראשון של יט כסלו שעשו בקריה ובאתי  להעביר שם שיעור. "הייתי בדיוק אחרי לידה" היא מספרת. "באתי עם לי-נס בעגלה כי זה בדיוק היה יום הולדת שנה שלה, את מבינה איזה נשמה צדקת ירדה לעולם?"

בפרשת וארא מתחיל תהליך הגאולה משעבוד מצרים. ה׳ מודיע למשה שהוא דורש ממנו ומבני ישראל להאמין כפי שהאמינו אבותיהם, ובהמשך, לאחר הכנות אחדות, ה' מתחיל להכות את המצרים. בפרשה מתוארות שבע המכות הראשונות.

בתחילת הפרשה ה׳ משיב לשאלת משה במילה אחת: "וארא!" ללמדנו שגם בחשכת הגלות, עבודת ה' צריכה להיות באופן של ראיית אלוקות. עלינו לחוש תמיד שה' ניצב עלינו ומביט בנו ומעולם לא עזב אותנו. עלינו להתבונן בבריאה הנפלאה המתחדשת בכל יום, מתוך ידיעה ברורה שהעולמות הם הלבושים של ה' שבהם הוא מסתתר. ובמיוחד נשים לב להשגחה הפרטית עלינו בכל עת ובכל שעה.

על הפסוק הפתוח את הפרשה, "וארא אל אברהם אל יצחק ואל יעקב", אומר רש"י: "וארא – אל האבות". וידועה השאלה, מה מוסיף רש"י בפירושו "אל האבות" הרי במפורש כתוב "וארא אל אברהם אל יצחק ואל יעקב"?
אלא שיש ללמוד מכך דבר חשוב. עבודת האבות הקדושים הייתה בעיקר עבודה עם המידות שבלב. עבודת אברהם הייתה במידת האהבה להקב"ה, שנאמר "אברהם אוהבי"; עבודת יצחק הייתה במידת היראה, שנאמר "פחד יצחק" ויעקב – מידתו הייתה מידת הרחמים והתפארת.

מידות אלו קדושות מצד עצמן, אך יש בהן דבר נוסף – הן מביאות גם לעשיית פעולות ומעשים טובים. ולכן האהבה היא שורש לרמ"ח מצוות 'עשה', והיראה לשס"ה מצוות 'לא תעשה' – שהרי האוהב את ה' רוצה להידבק בו על ידי קיום המצוות, והירא ממנו – ירא לעשות עבירה.

אם כך, כשרש"י כותב "וארא אל האבות", אנו למדים שהדגש הוא על עיקר מעלתם – שנקראו "אבות", כלומר שרגשותיהם הולידו תולדות, פעולות ומעשים טובים, שהרי "תולדותיהם של צדיקים מעשים טובים".

אותה ראייה אלוקית שמבטאת ביטחון שלמעלה מטעם ודעת היא זאת ששלחה את תפארת אל מחוזות הצחוק, כי רק אם נסכים לצחוק ולשמוח – נראה את ההבטחה האלוקית שמבטיח ה׳ למשה בפרשת וארא.

הכותבת: מירי שניאורסון-מנטורית ברוח יהודית, נשיאת נפלאו"ת.

מרצה מנחה ושליחה בתקשורת  לכניסה לאתר לרכישת הספרים "פרשה באהבה" לחצו כאן    mail: [email protected]   טלפון 054-9292901

מאות הנשים שלא הססו לצאת מביתן  בקו העז הוכיחו שוב כי הארגון שהרבי הקים ביום הכיפורים לפני 44 שנה חי נושם מצמיח צומח ומתפתח.

אולם בית זלטה המחודש בבית רבקה לבש חג עיצוב מרהיב של פרחים אוירה נגינה ותאורה, העצימו את המפגש הרב דורי של סבתות אמהות ויולדות צעירות חמיות וגיסות שלכון מכנה משותף אחד – שפרה ופועה – סניף הדגל של הארגון בארץ ובעולם.

התכנית הגדושה ומליאת התוכן נפתחה בקריאת פרק תהילים של הרבי ע"י הרבנית סימה אשכנזי, לקריאת פ"נ ותפילה עבור נשים להיפקד בזרע חיא וקיימא הוזמנה יו"ר ארגון שפרה ופועה הגב' שושנה רוטנברג.

מנהלת הארגון הגב' רבקה רבקין, העצימה את כוח הנתינה, בקריאה נרגשת שמאחורי כל יולדת עומדות 2000 נשות כפר חב"ד!

פאנל נשים, במולטימדיה מרתקת העצימה את האימהות תוך מתן תשובות לשאלות שעולות בעקבות  הרחבת משפחה.

מתוך הקשר ויזואלי של שמיטת האדמה לשמיטה שבתוכנו.

סרטונים מושקעים הביאו לקידמת הבמה את העשייה הברוכה  של הארגון לאורך השנה, והמסר ששפרה ופועה של מצרים  לא השתנו מאז ועד ימנו, בכל דור קיים הפרעה של אותו דור…

את הערב לוותה בשירים מקוריים ומרגשים היוצרת והזמרת חני רייצעס תוך תיבול דברי הנחייה בין שיר לשיר.

סרט מיוחד הופק עי שלמה חיים רבקין לעל הצלתה הפלאית של משפחת ניר ממיאמי תוך שימת דגש על המסר כי האושר היהודי אין בבתים ובממון האושר היהודי בילדים וצאצאים!!

סעודת מלווה מלכא עשירה כיד המלך, עם תפריט מיוחד, עי קייטרניג רבקין ונציגת הארגון, הגב שפרה אהרונוב, נערכה בטוב טעם, ע"י מנדי חנונו קייטרינג מנדיס.

צוות מתנדבות שפרה ופועה הפיקו את תוכן האירוע עד לפרטים הקטנים אסתר פקטור,נחמי גופין דובה רסקין ורוחלה קריצבסקי בסיוע חני מרזל,רחלי רוזן ומושקי איידלקופ.

אירוע הופק ותוכנן ע"י חברת צבעים הפקות.

חשבתם פעם מה אפשר להספיק ב7 דקות?
7 דקות זה הזמן שיש למי שאלרגי להגיע למזרק האפיפן רגע לפני שהגוף מתנפח ומפסיקים לנשום.

אני אלרגית לחלב מאז שזוכרת את עצמי, וכבר שנים גאה בכך שהצלחתי לשמור על עצמי ולהימנע מהתקפים קשים. הפעם המזל הזה דילג עלי, ולא רק שדילג זה קרה באי במקסיקו. סוף העולם שמאלה רחוק מהמקום הבטוח.

אז מה בעצם קרה? הזמנתי שייק שאמור היה להיות על בסיס קוקוס אחרי שווידאתי לא פחות מ3 פעמים שאין חלב בשייק ועדכנתי שאני אלרגית. וכמובן שווידאתי שוב איר כך ונאמר לי שאין לי מה לדאוג.

אבל טעות של עובד מקומי ושייק תמים כמעט עלתה לי בחיים. בשלוק הראשון הבנתי שקוקוס זה לא, ותוך מספר שניות התחלתי להרגיש את הלשון מתחילה להתנפח וקוצר נשימה מתחיל. הבנתי שהשעון מתחיל לתקתק וכדאי מאוד שארוץ להזריק.

אקצר ואגיד שטסתי מצוידת מהארץ עם 2 מזרקים ומשאפים. לקחתי אותם רק למקרה חירום למרות שלא השתמשתי בהם כבר שנים.

אחרי שהשתמשתי בכל האופציות וההתקף לא נרגע הבנתי שאני בצרות. ואיפה למען השם מוצאים בית חולים טוב שיתן מענה כל כך מהיר? כי השעון מתקתק ואני מבינה שאני עלולה להחנק בכל רגע.

וכאן הנס הפרטי שלי נכנס.
העברנו את השבת בבית חבד בקוזמל. מקום שהוא בעיקר לב ענק.
כמה שעות לפני המקרה החלפתי עם חני הרבנית מספר טלפון במקרה כדי לקבל המלצה לבדיקת קורונה לפני חזרה לארץ. לא ידעתי שזה מה שכנראה יציל אותי.

כשההתקף לא נרגע והבנתי שלא ברור באיזה מצב צבירה אחזור לארץ שלחתי הודעה דחופה לחני לשאול איזה בית חולים הכי מומלץ באזור.
חני המדהימה הבינה שיש בעיה.
בלי לשאול הרבה שאלות ולמרות שהיה אמצע הלילה היא התניעה את הרכב ואמרה לי לרדת. בשלב הזה כבר הייתי מעורפלת לחלוטין, לא מצליחה לנשום ולא מצליחה לעמוד על הרגלים. ובעיקר רואה שחור.

חני הטיסה אותנו ברכב שלה לבית חולים הכי טוב בעיר. דאגה לתרגם לרופאה בספרדית את המקרה כדי שאקבל את הטיפול המהיר והמדויק ביותר. ולאט לאט התחלתי לחזור לעצמי. ובעיקר חזרתי לנשום.

אבל חלילה שהיא תסתפק רק בזה. היא סירבה לחזור הביתה ופשוט נשארה שם. דאגה שאקנה ישר את כל התרופות ולא וויתרה לנו עד שלקחה אותו לבית שלה והעמידה סירים ב2:00 בלילה כדי שחלילה לא נלך לישון רעבות. ובקיצור, היא פשוט היתה שם ברגע המפחיד ביותר שלי.

אלה היו ה7 דקות שלי. סיפור של השגחה פרטית, אנשים שהיו במקום הנכון בזמן הנכון.
לולא כל הדברים האלה הסיפור יכל להגמר לגמרי אחרת.
חני ודודי , בית חבד קוזומל אין עליכם!
והלוואי שיום יבוא ואצליח להחזיר את כל הטוב הזה הלאה.

אפרת ועקנין עם השליחה חני כפלין בקוזומל

הני אלישביץ, עטרת חיה

שורשים של כיבוד

הסיפור שלנו נפתח לפני די הרבה שנים, מעל תשעים שנה למעשה.

הוא נפתח בבת הצעירה למשפחת וורקר, גיטא רייזל, שנשארה לבד עם אמה האלמנה בבית שבעיר העתיקה אחרי שכל שמונה האחים והאחיות האחרים התחתנו.

ולמה לא התחתנה גם גיטא רייזל כמו כל אחיה ואחיותיה?

כי היה לה תנאי מקדים לנישואין: "מי שמתחתן איתי צריך לקחת בחשבון שמגיעה אליו הביתה גם אמא שלי – לתמיד בעזרת־ה'. בשום אופן אמא לא תישאר לבד בבית אחרי שגמרה לחתן את כל הילדים והילדות".

ואמא שלה, חשוב לדעת, הייתה ב"ה אישה פעילה ונמרצת, עם עין פקוחה ומילה נחרצת על כל מה שקורה בסביבתה.

כך הגיעה גיטא רייזל בערך לגיל 24 – בשנים שבגיל עשרים כבר נדו בראש לבחורות שנשארו רווקות.

אבל 'לכל סיר יש מכסה', וכאן אנחנו מגיעים ליהושע–מרדכי ליפקין, יתום מאב, שידע מהי מסירות למען אמא – הוא חי זאת על בשרו מגיל צעיר ביותר עם אמו האלמנה. ושיע ליפקין, כך אומרים, לא חשב פעמיים לפני שענה "כן" על התנאי והשידוך קם והיה, כאשר הזוג הצעיר עובר לדירה בשכונת בית ישראל שבירושלים – עם הסבתא איתם.

הבת הבכורה שנולדה לזוג הצעיר ולסבתא שבבית – הלא היא אימי שתחי'.

עד גיל 17 זכתה אמי לחיות עם הסבתא בבית כמחנכת נוספת – כאשר אבא ואמא מכבדים כל מילה שלה (וכאמור – היה לה מה להגיד, ב"ה). מה הפלא שלבת הבכורה שלה היא קראה "בת שבע" כשם סבתה המנוחה? ובהמשך כל הילדים מכירים את הסיפור על הסבתא שגרה אצל סבא וסבתא ליפקין.

נדלג שנים קדימה: אני, ילדה קטנה, החמישית במשפחה, שסבא וסבתא שלה, משני הצדדים, גרים בירושלים, וההורים שלוחים של הרבי מה"מ בכפר חב"ד. פעם בחודש סבתא ליפקין מגיעה לביקור, אבל בכל מועד מגיעים אליהם, ועם כל שמחה מתקשרים, ובכל מוצאי שבת אבא מתקשר להוריו – גם אם הוא אחרי התוועדות ארוכה ושופעת 'משקה'. וכשזה קורה, אני נעמדת בצד לשמוע איך אבא מדבר עם הוריו כאילו לא נכנסה טיפת משקה לפיו, ורגע אחרי סיום השיחה – הוא נרדם תשוש…

מסקנה נחרטה בי עם השנים, בלי שאף אחד יגיד אותה: כיבוד הורים לא לוקח כח, הוא נותן כח!

כך הבנתי וקיבלתי בטבעיות – שנים אחר כך – את ביקוריה השבועיים הקבועים של אמא אצל הוריה שכללו לינת לילה בירושלים כשהם כבר היו מבוגרים וזקוקים לכך, את התורנויות של אבא אצל הוריו כשהיו זקוקים לו (עד כדי לקיחת חופשה של כחודש כשאביו היה חולה וזקוק לתמיכה צמודה), וכל מה שנדרש לעשות עבור ההורים – גם אם אלה כאילו 'נגסו' בשעות שהיו להורים להקדיש לנו – ושניהם עבדו במשרה מלאה ומעלה…

וזה כנראה גם מה שגרם לי (ובהמשך גם לילדיי) להתבונן בטבעיות על הצורך שהתעורר כשחמי ואחר־כך חמותי היו זקוקים לעזרה, ובעלי שיחי' סעד את הוריו בכל דבר וזמן בלי הגבלות של זמן או מסירות.

הרי אלו ההורים שלנו, נכון? ואם ההורים זקוקים לך – אתה שם. ומעולם לא שאלתי את הוריי: "למה אח שלך או אחות שלך לא יכולים לעשות את זה אם הם ממילא גרים קרוב יותר?"… מי מוכר זכויות בגלל נסיעות או אי נוחות אחרת?!

איך עשית את זה?

על הרקע הזה ישבתי לשיחה עם אמא שלי שתחי', כשהיום בעצם אני חווה את הצד השני של המטבע – כעת אנחנו, האחים והאחיות, בצד שמגיע לעזור להורים, להיות שם וגם להתמודד עם קשיים לא פעם, וכששואלים אותי – "לא קשה לך לנסוע לאמא כל שבוע, להישאר בלי יום חופשי?" אני תוהה לרגע: "מה הקשר?". ואז מבינה – אולי מי שלא ראה את זה בעיניו – מתקשה להבין, ואולי אני זו שמתקשה להבין אותם… ועם זאת, אם יש מישהו שחושב שזה לא כרוך בקושי, או שאין לי במה להשתפר בכיבוד הורים – כנראה לא הבין את הפואנטה…

אז שאלתי את אמא:

איך עשית את זה? עם קטנים בבית, עובדת במשרה מלאה…

"האמת היא שלא חשבתי לרגע על הקושי, למרות שבמבט אחורה – זה בהחלט היה מאד מורכב. מן הסתם את זוכרת שברבות הימים אמא (= סבתא שלי) גם הייתה אלמנה וסיעודית לחלוטין בכסא גלגלים, וגם אז ואפילו כשהיא נכנסה לבית אבות – המשכתי להגיע כל שבוע כי זו אמא שלי. לי היה תמיד ברור שאפשר לכבד הורים גם אם יש קשיים. אולי הידיעה המוחלטת הזו נתנה לי כח".

במה בעיקר התבטא הקושי מבחינתך?

"היו לו כמה פנים:

היה הצד הטכני: הנסיעות לירושלים היו ארוכות ומסובכות (בחזור למשל הם כללו ירידה בכביש המהיר שבין הכפר לכפר־חב"ד ב' וגלישה במורד הגבעה – בכל מזג אוויר שהוא…), או למשל פעמים רבות היה צריך כח פיזי כדי לעזור לאמא, להרים אותה מכסא הגלגלים שלה – ומבחינת הכוחות הפיזיים שלי לכאורה לא יכולתי לעשות זאת, אבל למדתי עם הזמן טכניקות שעזרו לי ומצאתי כוחות.

מעבר לכך היה את הצד הרגשי: בתקופה האחרונה לחייה אמא סבלה מאד מייסורים קשים, ההאכלה הייתה דרך הבטן, ולא היה פשוט. אני הייתי לצידה, וחוץ מאשר ללטף אותה לא יכולתי כמעט כלום לעשות בשבילה. זה קשה. מאד.

"ובנוסף היה את הצד המשפחתי: שכלל התארגנות מראש עם הארוחות בשבילכם, האחיות הגדולות לקחו יותר אחריות, והסתדרנו. אף אחד מהילדים לא התלונן. אף פעם.

גם כשאבא ז"ל היה נוסע להיות עם אביו ואחר כך עם אמו מתוך מסירות מדהימה, והייתי נשארת אתכם לבד – גם אז עם כל הקושי – זה היה מובן מאליו בשבילנו".

הפן המקצועי

בשלב הזה פניתי לראיין את אמא שלי מהכובע השני שלה – כפסיכולוגית:

מה אפשר להמליץ לאשה שלא ראתה דוגמא כזו, וההתמודדות לא פשוטה לה?

"אם אנחנו מדברים על הורים שזקוקים לסיוע בצרכי היום־יום צריך לחלק את זה לשניים:

אם באמת הילדים לא יכולים להגיע מספיק על מנת לסייע להורים, שידאגו להביא בתשלום או דרך התמיכה הממשלתית אדם מתאים ומהימן שייתן את הסיוע הפיזי־טכני להורים. ועם זאת חשוב מאד להיות כל הזמן ערניים ולבדוק שאכן טוב להורים עם הסיוע הזה, הם מקבלים מענה מכבד ונעים והם מעוניינים בדרך הזו.

אבל בכל מקרה, גם כאשר את המענה היום יומי מספק אדם אחר, הילדים צריכים שיהיה להם תכנון של זמן שמוקדש להורים. כמו שיש לכל אחד מאיתנו תכנית לכל תחום שחשוב לו: לקניות, לטיפול בילדים, להתארגנות לעבודה – כך גם צריך שיהיה חלק מלוח הזמנים של ילדים להורים מבוגרים את הזמן שמיועד להיות עם ההורים, לשמוע אותם, לתת להם עידוד, לספק צרכים.

זה יכול גם להתבטא בטלפונים, כאשר הילדים, ב"ה, שלוחים בקצה הארץ; אך כמובן שככל שניתן – גם להגיע פיזית".

איך עושים את החשבון של כמה להקדיש להורים על 'חשבון' הבית? הרי בסופו של דבר גם ההלכה קובעת שהאישה לאחר נישואיה פטורה מכיבוד הורים במידה וזה מתנגש בחיי המשפחה שלה וברצון בעלה, והתמרון לפעמים לא פשוט.

"אכן, ולכן צריך להכניס את הסיוע להורים בצורה מסודרת ללוח. ארוחות לבני הבית אפשר להכין מראש, לילדים צעירים יותר ניתן למצוא סידור קבוע מניח את הדעת, בני הזוג צריכים לשוחח ביניהם על העניין ולראות את הדרך הנכונה לעשות זאת.

אך במקרה והבעל לא מסכים להקדשת זמן שבועית קבועה (ומדובר על מקרה שההורים זקוקים לא רק להתעניינות בטלפון אלא סיוע פיזי) יש לשאול רב מה עושים.

בכל אופן, הרצוי הוא שהילדים ידעו שכאשר אמא אצל סבא וסבתא לא מפריעים לה. כך היא תוכל להקדיש את הזמן להוריה מתוך פניות נפשית, ומצד הילדים מדובר על חינוך – כמו כל דבר שמחנכים אליו את הילדים".

את זוכרת אמא, איך יום אחד, לאחר שהגיע אדם מבוגר מאד לקבץ נדבות אמרנו לכם אחי הצעיר ואני: "כשאתם תהיו זקנים, ותצטרכו (חס־ושלום) לקבץ נדבות, אנחנו לא ניתן לכם ללכת לעשות את זה, אנחנו נלך בשבילכם". די נעלבנו מהצחוק הבלתי נשלט שתקף את כל בני הבית… אבל באמת איך מחדירים בילדים את ההבנה וההרגשה שכיבוד ההורים הזה, שכאילו בא על חשבונם (בחשבון אגואיסטי פשוט של ילדים), הוא בעצם זכות ושמחה, ומקור לגאווה?

"הדוגמא האישית שלנו – כאשר אנחנו נחוש שמחה, תחושת זכות בתוכנו לקיים את מצוות כיבוד הורים ולהחזיר להם מעט על כל מה שנתנו לנו, החשק שיש לנו לעשות את זה ממילא יתבטא בהתנהגותנו – כשנראה משהו שיכול לשמח את ההורים בביקור – נשמור אותו עבורם, כשנדבר על כך עם הילדים נבטא את התחושות הללו בצורה לא מילולית. חשוב כמובן גם לתמלל את הדברים באוזניהם ולבטא את גודל הזכות, ב"ה.

בהחלט אפשר גם להציע לילדים להכין משהו שניקח איתנו לסבא ולסבתא כדי לשמח אותם, וגם להתקשר לעשות להם נחת כשהילדים הצטיינו במשהו בבית או במקום הלימודים".

שאלה אחרונה, שלמען האמת אני שואלת בשבילי, ולא רק לצורך קוראי העיתון… את עוברת כעת תקופה לא פשוטה מבחינה בריאותית, ואני כל כך מזדהה עם הקושי הנפשי שתארת קודם בעניין הטיפול באמך. מה הכלים להתמודדות עם הכאב הזה?

"אני חושבת שתמיד ניתן לעשות משהו בשביל ההורים. לפעמים לא יותר מאשר לתת כתף והבנה, להביע אכפתיות ואמפתיה. אין הרבה מה לעשות, אבל גם זה הרבה וצריך לזכור את זה, הידיעה שאנחנו עוזרים במשהו – גם היא נותנת כוחות וסיפוק. עצם הנוכחות שלנו ליד ההורים תורמת להם, גם אם לפעמים אנחנו לא רואים את זה.

יחד עם זה, כמובן שאפשר לשתף את הבעל ואפילו את הילדים בקושי (כמובן בצורה שמתאימה לגיל שלהם, ורק לילדים אחרי גיל עשר) השיח והשיתוף מקל לא פעם.

אבל חשוב ביותר למצוא דברי נחמה בתוכי, לעורר את האמונה בהקב"ה שהוא יודע מה הוא עושה, וגם אם אני לא מבינה – הרי הוא עצם הטוב, ובעזרת־ה' יהיה טוב. מה שלא סותר את הצורך להתפלל לטוב גלוי ולקוות אליו תמיד.

במקרים קיצוניים של קושי נפשי אפשר לפנות לאנשי מקצוע ולהיעזר באמצעי הרגעה שונים".

כשאני כאילו מחזקת אותך – למעשה אני מתחזקת בעצמי… וכל דבר שאני יכולה לעשות בשבילך – קטן או גדול, נותן לי כוחות והמון סיפוק.

"שנזכה לאריכות ימים מתוך שיבה טובה!"

סמינר חבד"י חדש יפתח במרכז אירופה בעיר פראג, לבנות המסיימות את הלימודים בתיכון, בראשות השלוחים הרב מאניס וזוגתו דיני ברש.

הסמינר יפתח בעזרת ה' לקראת שנת הלימודים הקרובה, תשפ"ג.

בסמינר הושקעו כוחות רבים כדי ליצור תכנית לימודים מושקעת וברמה גבוהה, בשילוב חווית שליחות ייחודית ובאווירה חסידית חמה והתוועדויות חסידיות.

במהלך השנה תהיה לבנות גם הזדמנות לבקר בהרבה ציוני דרך של יהודי אירופה, בטיולים מיוחדים, מאורגנים ומהנים.

תשומת לב מיוחדת תינתן לצרכי הבנות, שיישמרו בקבוצה בת 25 נפשות על מנת לוודא שכל אחת תקבל יחס אישי.

אלומה שמלי, עטרת חיה

זוג יוצא לשליחות. בהחלטה הלא קלה הזו הם לוקחים בחשבון את הריחוק מבני המשפחה, את הקשיים בתפילות במניין, לפעמים אפילו בחגים. קושי בהשגת מוצרי מזון כשרים, הגעה למקווה וכן קושי כלכלי. אבל אין ספק שההתמודדות המאתגרת ביותר היא בנוגע לחינוך הילדים. כי חסיד מקושר מוכן לוותר על הרבה נוחות ומותרות, אבל על חינוך הוא לא יתפשר.

איתנו שלוש שליחות מסורות שהן גם אימהות אוהבות, השמחות לשתף אותנו בקשיים, בהתמודדות, בהרבה טיפים ותובנות וכמובן בנחת.

הגב' חנה בקרמן, שליחה במשך שנים רבות בשכונת גילה הירושלמית, הגב' אלישבע רוסו, מהודו, מנהלת בית הספר האינטרנטי "משיח קידס", והגב' מאירה תחי', שמבקשת לעת–עתה להישאר חסוית–שם.

יעקב ואני

יעקב אבינו נמצא בחרן, רחוק מהקדושה ומהצדיק. דווקא שם הוא מצליח לגדל שנים עשר שבטי י–ה, שממשיכים כולם את עם ישראל. ספרי על ההצלחה הזו מהזוית האישית שלך:

חנה בקרמן: "אימא שיוצאת לשליחות צריכה להיות שלמה עם עצמה ולדעת שלהיות שליחה של הרבי מה"מ זה הדבר הכי טוב שיכול להיות. כאשר היא מרגישה את זה וחיה את זה, זה עובר בדרך ממילא לילדים. אבל זה צריך להיות משהו פנימי מאד אצלה, ולא רק מן השפה ולחוץ. אם היא מרגישה את זה והילדים חווים את זה כמוה, הכל נראה אחרת. הילדים נמצאים בעמדה של השפעה וזכות, וגם היא נמצאת שם. הקשיים מתגמדים מול האושר ואז יכולים לחזור לארץ כנען עם משפחה שלמה שכולה מקושרת לרבי, למשלח, למרות האתגרים וההתמודדויות".

אלישבע רוסו: "כאשר יוצאים לשליחות, במיוחד בארץ רחוקה ונידחת, ישנו קושי טכני גדול בכל מה שנוגע לחיים הבסיסיים ביותר. ברמה של לחם וחלב. אי אפשר לנסוע ל'סופר' הכשר הקרוב ולהצטייד בשימורים ופסטות… לומדים לחיות ככה, ולהתארגן עם שחיטה וחליבה ואפייה, ועדיין חסרים ביומיום המון מוצרים בסיסיים מאוד שהתרגלנו עליהם. כשמדובר בילדים, המחשבה הראשונה שלנו כהורים היא על המחסור שלהם בכל סוגי הממתקים והחטיפים שאין בנמצא במקום השליחות. צריך לזכור, שלנו – הדברים האלו חסרים, כי גדלנו עליהם ונראה לנו קשה מאד לוותר עליהם. אבל הילדים שלנו גדלים אחרת ולכן מה שלא התרגלו אליו גם לא חסר להם. כאשר יעקב חוזר מחרן ופוגש את אחיו עשיו הוא אמר לו: 'יש לי כל'. ליעקב לא היה חסר דבר בשליחות. יש עוגיות שאימא אופה בבית, (עם הלחם) יש מעדן שוקולד נחמד שמכינים מקקאו, סוכר וחלב קוקוס. כשלא התרגלו ליותר, זה גם לא חסר. בואו לא נרחם עליהם, כי הרחמים האלו מיותרים ורק מחלישים אותם".

מאירה: "אני לוקחת מהסיפור של יעקב אבינו דווקא נקודה אחרת. אני מהשליחות שלא זכו בינתיים לראות את 'מיטתם שלמה'. שלא זכו לראות עדיין את ה'עליי ועל צווארי' שהרבי הבטיח. שניאור שלי (שם בדוי כמובן) עזב את הדרך שבה חינכנו אותו, וכולי תקווה ואמונה שהוא יחזור בקרוב. בתחילה, כשפנו אליי, סרבתי. מה קשורה אליי הכתבה אם לא זכיתי לראות את כל ילדיי יוצאים חסידיים ושלוחים כמוני? אחר כך חשבתי על כך שגם ליעקב אבינו לא הייתה מיד נחת מכולם. גם הוא התמודד עם המון אתגרים בחינוך הילדים שלו. ראובן שבלבל את יצועו, שמעון ולוי שהלכו והרגו עיר שלמה בלי להתייעץ, עשרה אחים שמכרו את אחיהם לעבד(!), זה לא בדיוק מצטלם יפה… בסוף, הייתה לו נחת. בסופו של דבר, מיטתו הייתה שלמה. ברור לי שגם שניאור שלי יחזור. גם לי תהיה נחת, בדיוק כמו יעקב אבינו. המון בלגן בחיים עצמם, אבל נחת שלמה בסוף… יש לצערי הרבה שמתמודדות כמוני עם הניסיון הלא קל הזה, והן חס ושלום לא שליחות פחות טובות או פחות מקושרות".

כך נשלב: שליחות וילדים

איך באמת משלבים בין הילדים והשליחות? מה עלינו לעשות כדי שהילדים לא ייפגעו מעומס התפקידים המוטלים עלינו במסגרת השליחות?

חנה בקרמן: "הילדים צריכים להיות במקום הראשון בסדרי העדיפויות שלנו. לאו דווקא שנהיה איתם יותר שעות ממה שאנחנו משקיעים בשליחות. זה לא עניין של זמן אלא של מקום בנפש. את יכולה להיות בשליחות החינוכית שלך משמונה בבוקר עד ארבע בצהריים, ועם הילדים רק שעתיים אחר כך, אבל אם הילד נמצא ומרגיש שהוא במקום הראשון מבחינתך, זה מספיק. הוא יודע שאת זוכרת מה חשוב לו, מתעניינת מה עבר עליו היום, יודעת מה מעניין אותו ומי החברים שלו ומה החדשות הכי חמות בחיים שלו. כשאימא משאירה פתק לילד, או מכינה לו את האוכל שהוא אוהב למחר באהבה היא מראה לו מי חשוב לה באמת".

אלישבע רוסו: "יש בעייתיות מסוימת בעצם השאלה. איך לשלב בין הילדים לבין השליחות? הילדים הם השליחות שלנו! הטיפול בילדים הוא השליחות שלנו. צריך לזכור שהילדים הם המגדלור שלנו שמאיר ללב ים ומראה לספינות טועות את הדרך. אם המגדלור לא יאיר – מה השליחות שלנו? לדעתי, אימא צריכה להשקיע בילדים שלה לפחות תשעים אחוז מהזמן ומהכוח שלה. בצרכים הפיזיים שלהם, בהכנת האוכל הטעים והביגוד המתאים והמעקב אחרי הגדילה התקינה שלהם. בחינוך הכשר שלהם, בין אם הם בבית ספר חב"די ובין אם היא מחנכת אותם בבית, כמו שלוחים במדינות נידחות. אחרי כל ההשקעה הזו, היא יכולה לתת את עשר אחוז הנותרים מהזמן והכוח שלה לשליחות. אחרי כל ההשקעה הזו גם לא צריך הרבה יותר כדי לתת ליהודי נוסף את כל הטוב שאנחנו יכולים להאיר לו".

מאירה: "בתור התחלה, תמיד כדאי לנסות לשלב את הילדים כמה שיותר בשליחות. קודם כל, זה מחבר אותם מאד חזק לשליחות, יותר מאשר כשהם בבית לבד ומחכים רעבים ועייפים שאימא תחזור מעוד ערב נשים… בתחילת דרכי כמורה, חינכתי פעם כיתה בה היו שלוש בנות שלוחים. ההבדל ביניהן פשוט זעק לשמיים. אחת נכנסה ללחץ לפני כל חג. 'אוף! שוב אני אצטרך לשמור על כל הילדים כי אבא ואימא יהיו עסוקים כל היום וכל הלילה'… אחת הייתה מרוגשת מידי יום שלישי. היום זה היום של השיעור השבועי והיא תלך עם אימא לערוך את השולחנות יפה ולהכין את הכיבוד הטעים. השלישית לא ידעה הרבה על התפקיד של אבא שלה, חוץ מזה שהוא אף פעם לא בבית… צריך לחבר את הילדים לשליחות. לתת להם תפקידים מגיל צעיר ולא לנסות רק לחשוב איך להעסיק אותם כדי שנהיה פנויים לשליחות. ואם לא? ואם אי אפשר לשלב אותם בכל דבר? אז אולי צריך לוותר. אין סוף לדברים הטובים שאנחנו יכולים להשפיע על הסביבה שלנו, אבל לא על חשבון הילדים שלנו. נכון שאם תמסרי שיעור כל ערב יותר נשים ילמדו תורה, אבל יש תקופות שבהן תמסרי רק שיעור אחד בשבוע ויש תקופות שגם זה לא. אסור לנו כשליחות לשכוח את הילדים שלנו. יעד השליחות הראשון שלנו".

יוצאים ברווח!

מה לעשות כדי שהילדים שלנו לא ירגישו מופסדים מכך שהם בשליחות?

חנה בקרמן: "הילדים צריכים להרוויח כמה שיותר מהשליחות שלנו. לא רק רווח רוחני, שזה אין ספק שהם מרוויחים. גם רווח גשמי פשוט שהם מרגישים אותו, עם הנפש הבהמית… אם מכינים כיבוד מיוחד לערב נשים או מסיבה, הילדים הם אלו שיכינו איתנו ותמיד נכין יותר שישאר גם להם. אם בלזכות לנסיעות מיוחדות או התוועדויות או 'מבצעים' מסוג כזה ששאר החברים שלהם לא זוכים להם ורק הם, כי הם שלוחים, נהנים מהם. הילד צריך ללכת עם גב זקוף שהוא שליח, לדעת שיש לו דברים שהוא מרוויח מהשליחות שלו. כשקורה ואני צריכה לנסוע אחר הצהריים לפגישה חשובה או לסדר משהו דחוף הקשור לענייני השליחות שלנו, אני אקח איתי שני ילדים והם ירוויחו זמן אישי עם אימא. ככה אני לוקחת עניין שהיה יכול לעורר אצל הילדים מרמור והופכת אותו לחוויה, לרווח אישי שלהם".

אלישבע רוסו: "ילדים לא צריכים לסבול ולהרגיש רע בגלל שהם בשליחות. מבחינת הזמן, הם צריכים לקבל זמן איכות עם אימא שלהם ועם אבא שלהם. במקומות של מטיילים הם יכולים ליהנות מהאווירה ומהפינוק שהם מקבלים מהמבקרים הרבים. צריך שתמיד יהיה בבית משהו טעים וכשר למקרה שמציעים להם משהו שאין לו הכשר, שתמיד יהיה תחליף מתוק בבית. וגם בלי שיציעו להם ממתק לא כשר, הבית צריך להיות מקום נעים ומתוק ומפנק. צריך לדאוג להם לחינוך הכי טוב, לחיי חברה עשירים על פי תנאי המקום וגיל הילד. להשקיע בהם ובחינוך שלהם".

מאירה: "קודם כל, אנחנו צריכים לא להרגיש מופסדים מכך שאנחנו בשליחות… אם האימא ממורמרת מכל הדברים שהיא מפסידה, מהקושי להשיג דברים כשרים וחיי חברה ואירועים, הילדים ירגישו ככה גם. ודבר שני, באמת לדאוג שלא יהיו מופסדים! אם צריך להסיע אותם לחברים או לחוגים, לעשות את זה. לקנות דברים בהכשרים מהודרים שיהיו תמיד בבית, לפנות להם זמן, לצאת איתם לטיולים בחופשים. הילדות שלהם היא חלק מהשליחות שלנו. כמו שברור לנו שלא נוותר על הכשרים ועל מקווה מהודר בגלל המרחק – כך לא נוותר על כל מה שהילד זקוק לו: שיעורים פרטיים, חברים, הסעה ל'קעמפ', לפעילות ב'צבאות ה" או לחוג. ומה אם פעם בכמה זמן הילד באמת נאלץ לוותר על משהו? לא נורא. גם ילדים בקהילות חב"דיות מבוססות מוותרים על כל מיני חוויות מסיבות אלו ואחרות. אימא רופאה או מוכרת בחנות יכולה לצאת עם הילד לכל מקום שהוא מבקש בחופשים? לא. כל עוד זה לא קורה יותר מידי, לא צריך להתייסר כאשר הילד מוותר מידי פעם. הוא עוד עלול לקלוט את הרחמים שלנו ולתלות את כל ה'קשיים' הרגילים שלו בעובדה שהוא בשליחות. מה שממש לא נכון".

חממת השליחות

איך אפשר להגן על הילדים שלנו מההשפעות הזרות שהם עלולים לקלוט בשליחות?

חנה בקרמן: "הילדים יכולים לחזור מהרחוב וגם מבית הספר עם הנהגות, מילים ורעיונות לא מתאימים. במקרה כזה תמיד נזכיר להם את המקום המיוחד שלנו, את המעמד שלנו. אנחנו שלוחים של הרבי, לנו זה לא מתאים. כמו כן, צריך תמיד להשתדל שהילד שלנו יהיה בעמדת השפעה. מי שמשפיע לא מקבל. כאשר הילד שלנו מדריך ב'צבאות ה", מארגן מסיבות שבת, מקהיל קהילות, כל אחד בגיל המתאים. הוא לא פנוי לקבל מן הסביבה ח"ו".

אלישבע רוסו: "ילד בשליחות צריך לקבל חינוך לא פחות טוב ואפילו יותר טוב מילד שגדל בקהילה מסודרת בארץ הקודש. זו אחת הסיבות שהניעו אותי לקחת על עצמי את תפקיד הניהול של 'משיח קידס'. הוא צריך לקבל מעטפת מושלמת של שלושת הח' – חינוכי, חסידי וחברתי".

מאירה: "ילד שליח, שחי בשכונה, עיר, ארץ שתושביה אינם שומרי תורה ומצוות, יודע בדיוק מה ההבדל בינו לבינם. הוא נולד וגדל לשליחות ובטבעו עושה את ההבדל הברור בינו לבין הסובבים אותו. ילדה בשליחות לא מתגרה משכנה שמסתובבת עם טייץ, זה רחוק מידי ממנה ומעולמה. ברור לה שהיא זו היודעת איך צריך להתנהג והם לא. הבעיה מתחילה דווקא מול החברה בבית הספר החב"די. מניסיוני המר, חברים ממשפחות חב"דיות שמביאים רעיונות זרים, חושפים לתכנים לא מתאימים ואינם מקפידים על הנהגות חסידיות כמונו, מהווים פיתוי הרבה יותר קשה לילדים שלנו. לילד שלי לא הייתה אפילו תאווה לטלוויזיה של השכנים או לכלב שלהם – זה היה זר ורחוק. אבל חברים מהכיתה שהביאו שירים לא מתאימים והערצה לדמויות שלא מהעולם התרבותי שלנו היוו ניסיון קשה. 'הם גם חב"דניקים! אז למה להם מותר ולי לא?' ילדה בשליחות לא מקנאה בחולצה שלא מכסה דיה – זה לא מתקרב אליה; אבל חברה בכיתה עם גרביים מתחת לברך בהחלט מעוררת בה קושי להקפיד על צניעות מהודרת. אנחנו צריכים להסביר לילדים שלנו שהשליחות לא נגמרת בשכונה. היא מלווה אותנו לכל מקום, אפילו ל…'כינוס השלוחים'".

סיפורים של נחת

חנה בקרמן: "כשרואים את הילדים שלנו ממשיכים אותנו בשליחות, אין נחת יותר גדולה מזו. כשהבת אחרי החתונה משקיעה מהונה ומאונה ויוצאת עם בעלה הצעיר מידי ערב חנוכה לביקורי בית, כשהבנים בישיבה מקפידים 'להקהיל קהילות', כשהבנות מדריכות ב'צבאות ה", זו הנחת האמיתית שלנו".

אלישבע רוסו: "שני סיפורים קטנים־גדולים:

יום אחד הילדים יצאו עם אחת המטפלות לטייל למקום של מתנפחים וחוויות. כאשר שאלתי ממה נהנו, הם סיפרו על חוויה של הכנת שוקולד. נבהלתי מאד! הודו היא לא מקום שבו את יכולה להרגיע את עצמך שאולי הרכיבים היו כשרים. בדקתי את העניין עם המטפלת והתברר שכשהיא ניסתה להרחיק אותם מהסדנא, הם לא הבינו. 'אנחנו הרי לא נטעם מזה, אנחנו רק רוצים להנות מהחוויה של ההכנה'. הילדים ידעו להנות מההכנה בלי להתמסכן שהם לא יכולים לאכול את זה. ובאמת, הם לא נגעו בכלום.

וסיפור נוסף: בעלי הלך עם הילד הקטן בן השנתיים לטפל בעניין חשוב אצל פקיד נחשב. הפקיד נהנה מהילד הקטן והעניק לו שוקולד. 'אין לך מה לנסות', אמר לו בעלי. 'הוא לא ייקח. הוא כבר יודע…' וככה היה. הילדון הקטן הזה לא נגע בשוקולד כאילו הוא לא רואה אותו בכלל! ילדים של משיח"…

מאירה: "אני חושבת ששליחות במצבי, יש להן מטבע הדברים, יותר רגעים של נחת…. קודם כל, כל מה שאצל שליחה אחרת נחשב סתם רגע רגיל, אצלי זה נחת. הבן חוזר מהישיבה בחיוך עם ציונים טובים? יוצא ל'מבצע תפילין' ביום שישי וחוזר שיחה בשבת? זה לא ברור מאליו, זו נחת אמיתית. מי כמוני יודעת שזה יכול להיות כל כך אחרת? דבר שני, יש לי נחת שאין לאף אחת אחרת: כששולחים לי תמונה שתפסו את שניאור מניח תפילין בדוכן של חב"ד, זה מרעיד משהו עמוק בלב. כשמתברר לי ששניאור בילה כל הלילה במקום מפוקפק, אבל לא ויתר על הדלקת חנוכיית פס ברוב עם בתחילתו, זה מעלה לי דמעות. וזה עוד לפני שאני מתחילה לדמיין את ה'היינו כחולמים' כשהוא יחזור לגמרי!"

וואו, אחרי כל השפע שהושפע כאן אין מה להוסיף עוד. רק לקחת לעצמנו ולבתינו מן המסרים והתובנות המדהימות, ולאחל המון־המון נחת חסידי, בטוב הנראה והנגלה, שתזכנה יחד עם כל השליחות לעמוד בשורה הראשונה עם ילדיכן, ולקבל חיוך אמיתי של נחת מהרבי שליט"א מלך המשיח!