"רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, אֲנִי שֶׁלְּךָ וַחֲלוֹמוֹתַי שֶׁלָּךְ; חֲלוֹם חָלַֽמְתִּי וְאֵינִי יוֹדֵֽעַ מַה הוּא…"

לא מזמן זכינו לומר כמה פעמים את מילות התפילה המיוחדת הזאת, כשברקע מתנגן הניגון המרטיט של ברכת כהנים.

יש משהו במילים המרגשות האלו שלוקח אותנו למקום מאוד אישי. חלום שחלמתי זה משהו שחוויתי לבדי; אפילו הקרובים אליי ביותר לא יודעים עליו דבר אם לא אשתף אותם. לפעמים אני עצמי לא זוכרת מה חלמתי, רק האווירה של החלום נשארת, התחושה שהוא משאיר אצלי רגע אחרי פקיחת העיניים.

לפעמים החלום הוא לא חלום מהסוג שחולמים בלילות ארוכים וחשוכים, חולמים אותו דווקא ביום; חלום של שאיפה ורצון למשהו. למה הוא חלום? כי לא נראה לנו שיש לנו בכלל סיכוי להגשים משהו ממנו. חלום… חלום טוב מן הסתם, ועדיין – רק חלום. אבל לפעמים, כך אומרים, חלומות מתגשמים. וכשזה קורה – אנחנו נשארות מופתעות, ממש.

כזה הוא חלומה של יעל לוי, שחלמה מאוד להיות רבנית.

"נולדתי במשפחה פשוטה וטובה, בעיר קטנה בדרום הארץ. גדלתי יפה, היו לי חברות טובות ודי הצלחתי בלימודים. בתיכון המשכתי בחב"ד ופתאום הכרתי כל־כך הרבה דמויות מעוררות השראה: המחנכת שלי, המנהלת. המשפחה המארחת בכפר חב"ד. נשים מיוחדות, שליחות, שהזמינו לדבר איתנו. כל־כך רציתי להיות אחת מהן, להשפיע על נשים סביבי, לתת, להקרין ממה שיש לי. שנשים ישאו אליי עיניים ואני אעזור להן, אדריך אותן.

הבנתי לבד שאין לי סיכוי. עם ייחוס כמו שלי, בת של זגג, מרקע מסורתי מהדרום, בטח לא אתחתן עם רב. באמת לא התחתנתי עם רב. בעלי אדם חרדי, עובד קשה כדי לפרנס אותי ואת ילדיי. נושא ונותן באמונה וקובע עיתים לתורה. אני עדיין נהנית מאורן של המורות והמשפיעות שלי ושומרת עם הרבה מהן על קשר.

במעון בו אני עובדת ישנן עוד ארבע מטפלות מתוקות ואנחנו בקשר מצוין.

יום אחד, בעצת המשפיעה שלי, הצעתי שנתחיל שיעור קבוע כל יום חמישי. אנחנו לומדות קצת פרשת שבוע וקצת הלכות שבת. זה ממש נחמד. אני מכינה את השיעור קודם, קצת עם בעלי וקצת עם המשפיעה, ומלמדת בהפסקת צהריים. לאט לאט השיעור הפך לסוג של התוועדות. אנחנו מעלות דילמות מהחיים שלנו, משתפות בדברים שעברו עלינו. פתאום אני מגלה שהשנים בהן למדתי בחב"ד, לא הלכו לאיבוד. יש בי עוד כל כך הרבה ידיעות, סיפורים, עצות של הרבי.

לפעמים מטפלת מבקשת ממני שיחה פרטית, להתייעץ על משהו. מישהי אחרת מתקשרת בלילה לשתף במשהו אישי כואב. אני מקשיבה, מעודדת, נותנת עצה. כותבת איתה לרבי. לאט לאט התחילו המטפלות לשלוח אליי את האימהות שלדעתן היו זקוקות למילה חמה. כשאני לא יודעת מה לענות, תמיד יש לי את המשפיעה הנהדרת שלי להתייעץ איתה.

לילה אחד אומר לי בעלי בצחוק: 'תראי מה זה! נהיית ממש רבנית'… זה בא לי כמו ברק. נכון! זה היה החלום הישן שלי, שוויתרתי עליו כי היה ברור לי שהוא לא יכול להתקיים. והנה, החלום התגשם, בלי ששמתי לב אפילו".

חלום נבואי

אין ספק שיש חלומות מיוחדים, שונים לחלוטין מסוג חלומות השטות המלווים אותנו מידי לילה – אלו שאדמו"ר הזקן אומר עליהם שרובם הם "הבל ורעות רוח". כאלו, למשל, הם החלומות בהם זוכים לראות את הרבי. חלומות אלו תמיד יהיו חלומות אמת מהסיבה הפשוטה, שאי אפשר לחלום על הרבי מה"מ בלי שהוא יבחר להתגלות אלינו. אם הרבי בחר לזכות אותנו לחזות באור פניו בלילה, מה לא אמיתי בחלום כזה?!

יש גם חלומות שמתגשמים, באמת. ולא בסיפורי הבעל שם טוב, אלא דווקא בימינו אנו. לגברת ציפורה ה' ממרכז הארץ, ישנו סיפור מרגש במיוחד על חלום שחלמה על הרבי. עד כמה שהוא לא היה נראה לה אמיתי, הוא התגשם ובצורה מאוד מעניינת:

"אולי לא לכולכן זה ישמע כזה מיוחד, אני לא יודעת. אני לא ממש חב"דניקית ובתקופה בה חלמתי את החלום, הייתי עוד פחות.

הקשר שלי לחב"ד התחיל כשהבן שלי התקרב לרבי וממשיך עד היום עם כלתי והנכדים שיהיו בריאים. בתחילה לא ממש התחברתי לתהליך שלו, ודי פחדתי מהשינוי. היום אני כבר כמעט חסידה אמיתית, למרות שעדיין זה לא נראה עליי בחיצוניות. אני כבר מקפידה על הרבה דברים, לומדת חסידות וכותבת לרבי כשצריך.

"החלום שחלמתי היה לפני כמעט עשרים שנה. לבן שלי כבר היו שני ילדים קטנטנים. לא חשבתי בכלל שאנחנו בדרך לנכד חדש. זה היה יום רגיל לגמרי, לא פגשתי את הילדים ולא חשבתי על הרבי, עד כמה שאני זוכרת. הלכתי לישון ואני רואה מולי את הרבי. הוא מגלה לי שעוד מעט יוולד לי נכד חדש, וגם מסביר שלא כדאי לקנות מתנה גדולה, אלא דווקא הרבה מתנות קטנות.

התעוררתי.

אז עוד לא הבנתי מה זה לחלום על הרבי. חייכתי בליבי על החלום הנחמד והמשכתי בענייניי. לסוף שבוע נסעתי לילדים, ובשבת בבוקר, תוך כדי שכלתי ואני עורכות את השולחן, אני שואלת אותה בחיוך: 'את לא בהריון, נכון?' אתן יודעות איך נראית חב"דניקית ששואלים אותה שאלה כזו לפני החודש החמישי? ככה היא נראתה.

הבנתי לבד…

נבוכתי מהמבוכה שלה.

'אני ממש מתנצלת, לא חלמתי שאת בהריון! אחרת לא הייתי מעיזה לשאול! זאת אומרת, בעצם כן חלמתי… הרבי גילה לי'…

וואו, הילדים התייחסו אל הכל בצורה אחרת לגמרי… שאלו אלף שאלות, רצו לדעת כל פרט, התרגשו כל כך. קיבלתי הסבר מדויק למה זה לא יכול להיות חלום שווא. התרגשתי. באמת. במוצאי שבת, אחרי שהשכבנו את הקטנים, אפילו עשינו התוועדות על החלום. זה מה שעושים כשחולמים על הרבי, נכון?

מה עשיתי ברגע שהגעתי הביתה? כמובן, הבאתי ארגז גדול, העמדתי אותו בפינת חדר השינה והתחלתי למלא אותו בהרבה מתנות קטנות, כמו שהרבי אמר. נכונו לי כמה וכמה חודשים טובים… פעם מצאתי בגד מתוק ופעם קרם טוב. יום אחד קניתי מגבונים באריזה נוחה ליציאה, ופעם סט בקבוקים שאני לא זוכרת כבר מה היה מיוחד בהם. ככה הארגז הלך והתמלא עד היום המאושר ששניאור נולד. איזה ילד!

האמת, אם אהיה כנה, אין בו לכאורה שום דבר מיוחד. הוא לא הילד הכי חכם בכיתה ולא הכי יפה בשכונה. לא מנגן ולא שר, אבל הוא כל כך מיוחד. הלב שלו זה משהו שלא רואים בשום מקום, והיצירתיות. הקשר שלי איתו הוא קשר מסוג אחר, מן אהבה מיוחדת כזו. גם היום כשהוא 'תמים' רציני מזוקן שעבר בגובהו את סבתא שלו מזמן, עדיין הוא מתקשר מהישיבה, מתעניין ומבקר. אין דברים כאלה. אני מרגישה שהקשר שלנו הוא מעל למעשים ולאהבה. הוא פשוט נוצר אז, כשעוד לא ידעתי עליו אפילו, והרבי בחר להכין אותי בדרך כל כך מעניינת".

"חלום חלמתי ואיני יודע מהו"

כמו החלומות, לפעמים גם השאיפות שלנו לא מספיק ברורות לנו עצמנו. יש לנו חלום ואנחנו מרגישות אותו עמוק בתוכנו, חי, דוחף אותנו למשהו לא מוגדר ולא נותן לנו ליהנות מהשקט. רעב תמידי למשהו. אבל לְמָּה?

על חלום כזה ועל הרגע בו גילתה לא רק מהו החלום אלא גם מה פתרונו – תשתף אותנו רבקה'לה א' מירושלים.

"זה היה כמה שנים אחרי החתונה. אינני יודעת מה בדיוק קרה, אבל התחלתי להרגיש לא טוב עם עצמי. פתאום בגדים מסוימים נראו לי לא מספיק צנועים והחלפתי אותם; כל מיני דברים שעד אז לא הייתה לי שום בעיה איתם, כמו מוזיקה חסידית שאינה ניגוני חב"ד או הכשרים טובים אבל לא הכי מהודרים – החלו להפריע לי. קיבלתי על עצמי כל מיני דברים והוספתי דברים, אבל תהיתי 'מה עובר עליי? מה גורם לי לכל השינוי הזה פתאום?!'.

לבעלי לא הפריעו השינויים עצמם. הוא מזמן היה מוכן לקבל על עצמו עוד הרבה הידורים. הוא רק הזכיר לי כל פעם: 'מתוך שמחה, כן?' לדעתו אם זה בא מאיזה פחד או עצבנות, זה עלול להיות לא רצוי. דיברתי רבות עם המשפיעה. גם היא ניסתה להבין מאיפה הצדקנות שנפלה עליי. הרגשתי כאילו יש לי איזה חלום ואני מנסה להגשים אותו, אבל מה החלום?!

עד היום אני זוכרת את השיעור בו למדנו על נבוכדנצר ששכח גם את החלום וגם את הפתרון… והרוח שלו לא נרגעה עד שעזרו לו לגלות את שני הדברים. ככה הרגשתי. כאילו הנפש שלי חולמת משהו, אבל שכחה את החלום…

בסופו של דבר יעצה לי המשפיעה להניח לזה. לזרום עם הרעיונות החדשים וליהנות מהם, בלי לנסות לחקור מאיפה הם באים. 'תגידי תודה', יעצה לי. 'הרבה נשים צריכות מלחמות רציניות עם עצמן כדי לקבל על עצמן כל הידור כזה, ממך זה נחסך'.

הרפיתי. יום אחד, חשבתי בליבי, ממבט מרחוק, אני אבין מה בדיוק עבר עליי.

עבר בקושי חודש. אחי הצעיר הגיע מארצות הברית. הוא היה בארץ ישראל תקופה מסוימת ובמהלכה ביקר גם אצלי יומיים. הוא נכנס, רחרח, הקשיב למוזיקה ברקע, ניחוח. בדק את הבגדים שלי. פתח את המקרר ועיין בכשרויות, הציץ במעמד העיתונים, גילה שם 'עטרת חיה'…

"עליתי עלייך!" צחק.

"אשמח אם תגלה לי", חייכתי. "כי אני עוד לא הבנתי מה עובר עליי"…

"זו התגובה שלך לפטירה של דודה שיינא".

זה היה כמו סטירה, הלם. הרגשתי כמו מישהי שמגששת באפלה ופתאום מדליקים לה את האור. דודה שיינא הייתה האחות הקטנה של אמא שלי, והיינו קשורים אליה מאוד. היא היתה אשה מיוחדת מאוד, חסידית, טובה כל כך. כשלמדתי על ה'בינוני', דמיינתי אותה. כמה שנים אחרי חתונתה, נפטרה בתאונת דרכים. כולם סיפרו כמה מיוחדת היא היתה, כמה צדיקה. אני הייתי אז נשואה טרייה. ניסיתי להדחיק, להתנהג כאילו הכל בסדר. מתברר שהגעגועים והחלום להיות כמוה נשארו עמוק בתוכי.

"איך גילית את זה?" נדהמתי.

"פשוט מאוד!" צחק. "נכנסתי אלייך והרגשתי כאילו אני בבית שלה".

זה היה הרגע שהתגלה לי החלום – להיות כמו דודה שיינא, עד כמה שאפשר – וגם ההתגשמות שלו. כנראה די הצלחתי אם הוא הרגיש בבית… זה כל־כך הרגיע אותי. אני לא משוגעת, אין לי נטייה לדיכאון, אני פשוט רוצה מאוד להיות דומה לדודה שלי. הכל בסדר. לא ידעתי אפילו מה החלום שלי, אבל העיקר – הצלחתי להגשים אותו. זה מה שחשוב, לא?"

חלום של גאולה

הגלות שלנו היא ללא ספק חלום רע במיוחד. אנחנו מחכות להתעורר ממנו כבר קרוב לאלפיים שנה. איך מתעוררים ממנו?

אחת התכונות המיוחדות לחלום היא האפשרות שדברים לא הגיוניים לחלוטין יתרחשו ולנו, וזה אפילו לא יראה מוזר. נפגוש אנשים שכבר אינם, נבצע פעולות בלתי אפשריות, נעבור ממקום אחד למשנהו והכל מתקבל. רק כאשר אנחנו מתעוררים מהחלום, משחזרים אותו, אנחנו שמים לב עד כמה הוא בלתי אפשרי.

ככה נראים החיים שלנו בגלות. בלתי אפשריים. מתרגשות בהתוועדות עד דמעות ומלאות תאווה לקינוח. יוצאות ל'מבצעים' ומפשלות באורך החצאית. רבות ומקלקלות את האחדות בשביל מנהג חב"ד או הוראה של הרבי. רק בחלום גרוע כמו הגלות שלנו אפשר לשאת הפכים כאלו.

מה קורה ברגע שהחלום שלנו הופך להיות מפחיד מדי? שאנחנו לא מסוגלים לשאת אותו יותר? אנחנו מכריחים את עצמנו להתעורר, שטופי זיעה. הגלות שלנו כבר מזעזעת מספיק, אנחנו חייבות להתעורר, עכשיו!

ואם בחלומות וגאולה עסקינן, איך אפשר בלי החלום המרגש של שולמית קליין:

"זה היה בחול המועד פסח. סתם לילה רגיל, לא אחרי שיעור 'דבר מלכות' או התוועדות חסידית. בתחילת החלום הייתי עסוקה מאוד. ניסיתי למדוד איזה בגד כדי לתפור אחד כמותו. הייתי לחוצה, מנסה למצוא את סרט המידה, לפרוש את הבגד כמו שצריך. כל רגע משהו נעלם לי או מישהו עבר והפריע.

בשלב מסוים התחלפה תחושת הלחץ בתחושה של דחיפות. הרגשתי שאני חייבת לקום ולהתחיל ללכת. לא ממש ברור היה לי לאן. עזבתי את הבגד והתחלתי ללכת, אני, הבת שלי, עוד חברה טובה שהצטרפה פתאום לחלום. יצאנו, הולכות ברחוב, מתקדמות. בחלום לא ממש היה לי ברור לאן אנו הולכות, אבל זה לא ממש הפריע. מתקדמות… עברתי ליד המשרד של בעלי, 'נו, בוא!' אני אומרת לו מהפתח, לא רוצה לעצור. הוא צחק. 'הכל בסדר, יש זמן'. לי לא היה זמן, פשוט המשכתי. הבן שהיה לידו הצטרף גם.

בשלב הזה כבר הלכו איתנו המון אנשים, בעיקר נשים. מתקדמות. הגענו לגדר שעצרה אותנו, טיפסנו מעליה. אף אחד לא היה צריך לתת הוראות, ואף אחד גם לא עצר להתלבט מה לעשות. פשוט המשכנו כל הזמן קדימה. מטפסים גדרות, מדלגים על סלעים. עוברים ממרפסת אחת לזו שמתחתיה. האווירה לא היתה קשה או מעייפת. היא היתה מאוד דרוכה, אף אחד לא רצה לעצור.

בשלב זה הקבוצה כבר היתה ענקית, מאות אנשים ממלאים כביש רחב של כששה נתיבים. כולם הולכים על הכביש שעולה בעלייה תלולה למעלה. כולם הולכים, מתקדמים, בשקט גמור. לכולם היה ברור שזו הדרך ולשם יש להעפיל.

בשלב זה של החלום נזכרתי באחותי הקטנה. נערה מבולבלת שעזבה לעת עתה את הדרך. פתאום דאגתי לה, הייתי חייבת להרים אליה טלפון, להגיד לה לבוא גם. הוצאתי את המכשיר, מנסה להתקשר, אך לא הצלחתי למצוא שום מספר. הניילון הנצמד שעטפתי בו את הטלפון לכבוד פסח, היה בחלום עבה ומקומט ואי אפשר היה לראות דבר. בשלב הזה התייאשתי. היה ברור לי באותו רגע שעבר הזמן. אין לי עוד אפשרות להביא אותה. מישהו אחר יביא אותה.

כיוון שהכביש עלה בעלייה תלולה כלפי למעלה, לא יכולנו לראות מה מחכה לנו בסוף העלייה. כשהגענו לשם, נגלה לעינינו ים אדיר. כולו פתוח לפנינו. זה היה מחזה עוצר נשימה. גלים גדולים ומוזרים עלו בו ונבלעו חזרה. בשמיים, למלוא כל האופק, היה מן משחק אורות וצבעים מרהיב. כמו פעלולי לייזר. עמדנו, אלפי אנשים, מרותקים. ואז, אחרי שהים סער במיוחד, עלה פתאום משהו אדיר מתוך המים, גורם לגלים עצומים להתנפץ סביב. כמה רגעים עברו וזיהינו את בית המקדש, ענק! הוא פנה בגבו אלינו, כשקודש הקודשים לכיוונינו.

זה היה הרגע בו התעוררתי, רועדת כולי.

החלום הזה הרגיש לי כמו נבואה. הרגשתי בדיוק כמו בחלום, הרגשה של דחיפות, של צורך פשוט להתקדם, פשוט ללכת. בשקט, בלי דרמות, בלי ויכוחים. 'דבר אל בני ישראל ויסעו'. הבעיה היחידה הייתה שלא היה לי מושג לאן. שתיים בלילה. אני עומדת מול המרפסת. אם זה היה בחלום הייתי פשוט מטפסת על הגדר, עוברת למרפסת תחתיה, והלאה.

החלום ליווה אותי מאוד בסערה כמה ימים. לאט־לאט גם הוא עבר לי, עם הרגשה חזקה של פספוס… אילו רק הייתי ממשיכה ללכת, מתקדמת ברוחניות"…

באדיבות: מגזין עטרת חיה

לבנות חיכתה מנה אישית יפה ומושקעת שתרמה לאווירה הטובה שהורגשה באוויר.

המפגש נפתח בדברי ברכה של המנהלת, הגב' שירה קורנוויץ, שהסבירה על מעלת האדמו"ר האמצעי וכיצד הדבר נוגע לנו הבנות לחיי היומיום. לאחר מכן נהנו הבנות ממשחק היכרות חוויתי ומגבש בהנחייתה של המורה היקרה הגב' רבקי סוחייק.

הבנות נגנו את ניגונו של האדמו"ר האמצעי בליווי וידאו של הרבי בו הוא נראה בהתוועדות חסידית שר את ניגון הקאפליא.

בליווי מצגת מיוחדת ומושקעת למדו הבנות יחד נקודות ממאמר "פדה בשלום" – מאמר של האדמו"ר האמצעי, בעל הגאולה שכפי שאומר הרבי ישנו עניין גדול בלימוד תורתו של בעל הגאולה.
במאמר דובר אודות הקושי שישנו בזמן התפילה, מנין הוא נובע ומהי הדרך הטובה לתפילה טובה, זכה וטהורה.

לסיכום ולהורדת המאמר לכלים מעשיים קבלו התלמידות עטיפה לחת"ת, שיוצרה במיוחד עבורן, אותה עיצבו בכישרון רב.

הבנות יצאו עם טעם טוב ושמחה על המוסד הנפלא שקם כאן בעיר בית שמש שלא מתפשר על רמה רוחנית גבוהה יחד עם פעילויות חווייתיות, אווירה משפחתית ורוח חסידית חיה.

"אין ספק שזהו מקום חסידי עם אווירה טובה ואני מחכה כבר ללמוד בו" אמרה אחת הבנות שהגיעה מחוץ לעיר.

******
הרישום לשנת תשפ"ד נפתח!

בקרוב ערב אמהות ובנות להיכרות עם בית הספר.
עקבו אחר הפרסומים!

לפרטים נוספים ולהתרשמות התקשרו למנהלת הגב' שירה קורנוויץ:
053-346-8865

מצגת פרשת וישלח

סיכום שיחת פרשת וישלח

בהתוועדות בליל שבת התוועד הרב חיים אברביה שסחף את הנציגות על מעלת לימוד הדבר מלכות, הכוחות והאחריות שיש בידיים שלהן להשפיע על כל בנות התיכונים ולהעמיד אותן בשורה הראשונה.
במוצאי שבת התקיים באנקעט עוצמתי בו הייתה החשיפה של מהפכת הדבר מלכות לשנת תשפ"ג שיצאה לדרך מיד בסיום השבת.

ככה חוגגים את י"ט כסלו – התוועדויות חמות אש שמאירות לנו את החיים 

הרבה הרבה שמחה וריקודים 




הולך להיות כל כך כיף!!!!

סעודה עשירה כיד המלך 
מגוון דוכנים עשיר 

'הקהל' עם הנשים המהממות שמגיעות לכאן לאורך השנים!! 


ו….. התבלין המיוחד שיש רק בפנימיות 


צריך לבוא כדי לטעום !

הירשמי עוד היום-
https://secure.cardcom.solutions/e/gjZaYVhzR0iyIarkxMhPBw

לחיים לחיים!

קנאה היא רגש טבעי המתעורר אצל כל אדם, באשר הוא אדם…

אכן כן, כולנו מכירות את מאמרי חז"ל בגנות הקנאה, יודעות היטב לצטט את הנאמר בפרקי אבות "הקנאה, התאווה והכבוד מוציאים את האדם מן העולם". כולנו גם מבינות שמהותה של קנאה היא חוסר באמונה, כיון שאם אנחנו יודעים ומאמינים ש"אין אדם נוגע במאומה בחלק המוכן לחברו אף כמלוא הנימה", אז מצד המציאות האמיתית אין מה לקנא – השני לא לקח מאומה ממה שמיועד עבורי. כל אחד מקבל מהקב"ה את כל המגיע לו בדיוק.

מלבד זאת, מהקנאה אנחנו רק מפסידות. החברה שאני מקנאה בה חיה באושר ובשמחה עם מה שיש לה, ומי שמרגישה רע ו'אוכלת את עצמה' זו רק אני המקנאת. כמו שאומר הפתגם: "אדם חי ממה שהוא אוכל, ומת ממה שאוכל אותו"… וכפי מאמר שלמה המלך "קשה כשאול קנאה". כל מי שהתנסתה ברגש הקנאה, יכולה להבין היטב למה.

ובכל זאת, כולנו בני אדם – עם נפש בהמית המנסה לתפוס מקום על חשבון האלוקית שלנו. והקנאה, כמו מידות אחרות היא משהו שעולה לנו בהזדמנויות שונות ובמקרים שונים  מול הצלחות של הזולת ואנו נדרשות לעבוד עליה.

ישנן נוסחאות בתפילה בהן נוהגים לומר בכל יום את תפילתו של רבי אליעזר המובאת בתלמוד ירושלמי, הכוללת בקשה: "ולא תעלה קנאתנו על לב אדם ולא קנאת אדם תעלה על ליבנו".

בספר "אורחות צדיקים" מובא שהסיבה לתפילה זו, היא שהתנהגות באופן המעורר אצל השני קנאה, היא בגדר של "לפני עיוור לא תתן מכשול". כלומר, כאשר אדם מתנהג  באופן המעורר קנאה, הוא בעצם מכשיל את הסביבה בכך שהוא גורם לאחרים לקנא. ולכן, יש להתפלל על כך שלא נגרום לאחרים לקנא בנו. והוא מוסיף ומדריך בדרך הראויה: "לכן מידה טובה שהאדם שלא ילבש בגדים נאים ומשובחים יותר מדי, לא הוא ולא אשתו ולא בניו, וכן לעניין המאכל ושאר עניינים, כדי שלא יקנאו בו אחרים".

משמעות הדברים היא, שכשם שיש לנו אחריות על עצמנו – להשתדל למגר ולשרש את מידת הקנאה האישית שלנו, באותה המידה יש לנו אחריות כלפי אחרים – להשתדל לא לגרום לעוררות קנאתם. אי־אפשר לעצום עיניים, להתעלם ולומר: 'אם היא מקנאה זו בעיה שלה'. זו אכן בעיה שהיא צריכה לטפל בה, אך גם לך חלק בעניין.

סטטוס מעורר קנאה

ההתפתחות הטכנולוגית בימינו, העלתה את הקנאה לממדים חדשניים. כל־כך קל היום לשתף, להפיץ, להעלות לסטטוס כל דבר חדש שקנינו, כל טיול מאתגר שיצאנו אליו, וכל 'חכמה' חדשה של הילד כשהוא חושף טור שיניים מחייכות… כל־כך קל היום לשתף ולפרסם לכל העולם, וכל־כך התרגלנו שלרוב אנחנו אפילו לא חושבות, זה כבר הפך להרגל, לחיצת כפתור אחת, והופ… שיתפנו. אך, האם עצרנו פעם לחשוב מה קורה בצד השני, מה מרגישים אלו המקבלים את הסטטוסים מלאי הברק שהעלינו? ומה עם אלה שנמצאים כעת בתקופת משבר, וחשים שהעולם כולו סוגר עליהם מכל כיוון?!

"הסטטוסים האלו הם בעיה לא פשוטה!" משתפת אותי רחלי. "את מסתכלת ונראה לך שהדשא של השכנה כל־כך יפה, ירוק, נוצץ וחדש. ואילו אצלך? רק אצלך, הבגדים של הילדים עברו בירושה מאחד לשני, הרכב 'יד שלישית' והטיול המשפחתי האחרון שעשיתם, היה לגינה בשכונה הסמוכה… את מסתכלת, מתפעלת ו…תחושה חמוצה של קנאה מזדחלת לה בתוך הלב – 'אילו הייתי יותר מוכשרת / מוצלחת / חכמה / עם יותר כסף… אילו הילדים שלי היו יותר יפים / רגועים / מוצלחים… הייתי יכולה להיות כמוה. אבל את יודעת שאת לא באמת יכולה להיות כמוה, כך שחוץ מלהרגיש קנאה ולהיות ממורמרת, אין לך בעצם מה לעשות".

נחמה דינה מוסיפה: "בהבנה את יודעת שבאמת שום דבר מזה לא אמיתי. את מקבלת הצצה קלה לרגע בחיים של מישהי אחרת, ונראה לך שאצלה הכל מושלם, אבל את רואה רק רגעים מדודים. את לעולם לא תדעי עם מה היא מתמודדת באמת, מה עובר עליה, כמה קשיים ואכזבות מנת חלקה… את אפילו לא יודעת מה היה שם, בבית של החברה דקה קודם, ומה קורה שם דקה אחרי התמונה המהממת שהיא העלתה… ולא, זה לא  צריך להיות משהו קיצוני. כולנו יודעות שהיום־יום שלנו מורכב מרגעים רגועים יותר ופחות, מדברים שהולכים לנו יותר בקלות, וממה שהולך יותר בקושי. אבל כשאת רואה את התמונות הנוצצות הללו, את מתבלבלת, ולא קל להרגיע את הנפש הבהמית עם הטיעון הזה".

מעבר לבעיות הצניעות הרבות שלא כאן המקום לדון בהן. יש גם מושג של צניעות פנימית, של חוסר החצנה. ממתי כל דבר שאני עושה או קונה חייב להפוך לנחלת הכלל? מדוע אני זקוקה לכל־כך הרבה אישורים חיצוניים מהסביבה, או במילים פשוטות יותר, תשומת לב. על כל רכישה או טיול?

האם עצרתי פעם לחשוב מה מרגישה מישהי שאינה יכולה להרשות לעצמה את הדברים הללו? איזו דקירה של קנאה אני נועצת בליבה? האם חשבתי לרגע על ההשלכות שיכולות להיות לכך על ההתנהלות שלה, על שלום הבית שלה, על חיי המשפחה שלה? אנחנו כחסידות חב"ד אמונות על אהבת ישראל. אז כן, גם זו אהבת ישראל לא לעורר קנאה ותחרות!

ועוד נקודה למחשבה: עבור מי אני חיה את החיים שלי? האם אני חושבת ומשקיעה בבני משפחתי מהסיבות הנכונות? האם אני משקיעה בדברים הנכונים? או שמא נסחפתי קצת במרדף אחר יחס וכבוד מהסביבה, ואני מנהלת את עצמי ואת סדרי העדיפויות שלי לפי כמות התגובות שאקבל?!

חסידות דורשת פנימיות. מה לנו ולהתעסקות בעניינים חיצוניים כל־כך? בלעם הרשע שיבח את עם ישראל, בפסוק שהפך לחלק מתפילת הבוקר שלנו: "מה טובו אוהליך יעקב משכנותיך ישראל!" משום שראה שאין פתחיהן מכוונים זה מול זה. כלומר, האוהלים במדבר סודרו בצורה כזו שלאף אחד לא הייתה יכולת לראות מה קורה באוהל של חברו, בין השאר למניעת קנאה ותחרות. אז בדורנו, שאפילו לא צריך לצאת מהבית כדי להיות בתוך הבית של השכנה… נשמור על פתח הבית שלנו, על החיים הפרטיים שלנו לעצמנו. נחשוב שבעתיים לפני כל דבר שאנו משתפות ומעלות – האם הוא יביא תועלת, ואיזו תועלת הוא יביא, או שמא סתם יגרום לקנאה, תחרות וכאב לב למישהו אחר?!  הבה נחזור לפשטות עליה חונכנו מדורי דורות ונבחן בעין מבקרת את סוג ורמת השיתוף שלנו.

באדיבות מגזין עטרת חיה