במסגרת שיעור גאומ"ש השבועי, תתקיים היום (רביעי, בשעה 20:30) התוועדות חסידית לכבוד חג הגאולה. יתוועדו המשפיעים : הרב יוזביץ', הרב קצבי והרב הרמתי. את מוזמנת! להשתתפות בZOOM • לחצי כאן

ערב טוב חברות יקרות!
חג שמח!

כעת י"ט כסלו- חג הגאולה של בעל התניא אדמור הזקן, יום הנקרא בפי חסידים *ראש השנה לחסידות*

אפשר להגיע לראש השנה, ואפשר *להגיע* לראש השנה…

כמו שלקראת ראש השנה, א' תשרי כולנו מתכוננים, כל אחד לפי יכולתו, מי בהכנה גשמית ומי בהכנה רוחנית. כך גם אנחנו משתדלים להתכונן, לראש השנה לחסידות!

רגע, על מי ומה כל המהומה? איך שחרור של אדמור אחד הופך פתאום ליום כל כך מיוחד?

רבי שניאור זלמן- בעל התניא העביר כספים ליהודי ארץ ישראל העניים, והמתנגדים לאדמור הזקן ותורתו, העלילו על רבי שניאור זלמן שהכסף עובר לטורקים ששלטו אז בארץ. (הטורקים היו במלחמה מול הרוסים) וכשהמתנגדים הלישנו למשטר הרוסי שרבי שניאור זלמן פועל נגדם אז סיבה מספקת לעצור את מנהיג הדור, רבי שניאור זלמן.

ההלשנה הייתה הסיבה הגשמית והשטחית למאסרו של רבי שניאור זלמן. הסיבה הפנימית והרוחנית הייתה בשל קיטרוג גדול שהיה בשמיים כשאדמור הזקן גילה את פנימיות התורה, באותה תקופה חשבו אנשים שהחסידות שייכת רק לאנשים גדולים בתורה.. כשנאסר אדמור הזקן נגלו אליו רבותיו: הבעש"ט והמגיד ממעזריטש. שאל אותם אדמור הזקן: כשאצא מבית האסורים… אמשיך להפיץ חסידות? או שאם יש קטרוג, אולי צריך להפסיק ללמד ולהפיץ חסידות? אמרו לו רבותיו, ההיפך הוא הנכון, כשתצא, תפיץ יותר דברי חסידות, כי הגיעה השעה והעולם מוכן וראוי ללמוד חסידות.

בי"ט כסלו הגיעה הבשורה המרגשת שאדמור הזקן השתחרר מהכלא.

וב-כ' כסלו אדמור הזקן יצא בפועל.

לא תאמיני כמה השתנה פה…
אנחנו מזמינות אותך לערב חשיפה חגיגי בו תוכלי לפגוש את הפנים החדשות שלנו!

במשך חודשים רבים ליטשנו, שידרגנו, עיצבנו ושיפצנו. גם את השיעורים שלנו וגם את המתחם.
פתחנו בית קפה פסטורלי ועוד הפתעות חדשות ונעימות, והכל עבור מטרה אחת – שתפגשי מקום רענן ועכשווי שיאפשר לך להתחבר לפנימיות שלך!

זו ההזדמנות נהדרת להזמין אותך ליהנות מכל היופי הזה! במהלך שבוע התוועדויות י"ט כסלו החגיגי שלנו!

החגיגות החל מי"ח עד כ"א כסלו (22-25.11)

מוזמנת!

ר"ח כסליו – היום הבהיר להודות לה':

שמחת תורה, שנת תשמ"ח, הרבי שליט"א מלך המשיח מקבל התקף לב תוך כדי הקפות ב770 – אך מורה להמשיך בהקפות ובשמחה הגדולה. לאחר שהרבי הולך לחדרו – הרופאים שהוזעקו נדהמים מעוצמת ההתקף ומכך שהרבי לא נאנח, לא מתלונן ואינו מוותר לעצמו אפילו לשתות או לאכול מחוץ לסוכה – הם טוענים כי זה מעל הטבע לגמרי! כל החסידים חרדים ומתפללים, עוברים הימים ובהגיע ר"ח כסליו הרבי יוצא לראשונה מחדרו ב770 אל ביתו ומעודד את הקהל בשירה וריקודים אדירים לקול שמחת וצהלת החסידים הרבים. הרבי בריא!

מאחורי הקלעים:

הרבנית חיה מושקא עמדה ללא פשרות מאחורי החלטות הרבי וחרף קביעת הרופאים, והפצרות המזכירים, ידעה הרבנית – שבעלה אינו אדם רגיל, והחלטותיו – קודש הם: לאחר שהרבי הלך לחדרו – הביאו במהירות את הרבנית מביתה והבהירו לה שהמצב מסוכן, והרבי צריך וחייב להתפנות לבית הרפואה – למרות שאינו רוצה. והרבנית בשלווה משיבה: "הוא יודע מה שהוא עושה".
אחרי התקף הלב השני – הפצירו ברבנית שתשכנע את הרבי להסכים לסוע לבית הרפואה – והרבנית חותכת את דברי המדברים באומרה: "מעולם לא עשיתי דבר נגד רצון בעלי".

ט' – י' כסליו:

בט' בכסליו שנת תקל"ד נולד אדמו"ר האמצעי שנקרא בשם דובער, על פי בקשתו של המגיד ממזעריטש שיקרא על שמו. באותו תאריך בשנת תקפ"ח הסתלק.
בי' בכסליו השתחרר אדמו"ר האמצעי ממאסרו, לאחר הלשנת שווא – ויום זה נחגג כחג הגאולה!

מאחורי הקלעים:

על האדמו"ר האמצעי נאמר שאם היו חותכים לו את האצבע היה יוצא חסידות ולא דם! לא פלא שהוא היה כזה בעל מסירות נפש, כי גם הוא וגם אחותו הרבנית דבורה לאה שמסרה את נפשה וחייה כדי שאביה ימשיך להפיץ חסידות נתון כל כולו ללימוד חסידות והפצתה. וכך ארע: בימים הסמוכים לראש השנה ראתה הרבנית דבורה לאה את אביה – אדמו"ר הזקן מהורהר ועצוב. וכששאלה במה העניין, אמר לה שיש קיטרוג משמיים עליו ועל נפשו בשל תורת החסידות שהחל להפיץ. מיד בשומעה זאת היא הבינה שאם אביה יסתלק בטרם עת, לא יצא אור החסידות לעולם. והחליטה לתת את נפשה בעד נפש אביה. היא כינסה בית דין של שלושה חסידים וציוותה עליהם שיסכימו למה שתאמר להם, ולאחר מכן הודיעה בפניהם שהיא מוסרת את נפשה כדי שאביה יחיה, והם בלית ברירה אישרו את בקשתה. בראש השנה כשאביה רצה לברכה לשנה טובה ומתוקה – היא עצרה בעדו שלא יברך אותה, כי ידעה שברכותיו מתקיימות. וכך חלתה ולאחר שלושה ימים החזירה את נשמתה למרום. ואביה הפיץ את תורת החסידות בעוז וכמובן לאחר מכן גם בנה…

י"ד כסליו – יום חתונת הרבי מלך המשיח והרבנית:

מעניין לדעת שהרבי והרבנית השתדכו וחיכו למעלה משנתיים עד לחתונה, כי אדמו"ר הריי"ץ נסע לתקופה ארוכה, ולאחר מכן היות שהעניות הייתה מאד גדולה – לא היה כסף לאירועי החתונה, והרבנית נאמנה כבר מאז, חיכתה עד ליום החתונה בלא להתלונן.

מאחורי הקלעים:

על ביטולה של הרבנית לרבי ניתן לספר המון, נשמע דווקא נקודה פחות ידועה: הרבנית הייתה חברה מאד טובה של אחותה, אימו של בערי שגנב את הספרים מספריית הרבי ותבע אותם לעצמו כנכד של אדמו"ר הריי"ץ. הרבנית הייתה יוצאת עם אחותה כל יום לטיול יחדיו, והיו מדברות המון ובקשר הדוק. ולמרות זאת הרבנית הלכה אחרי הרבי בעוז ובגבורה, העידה בבית המשפט כבת לרבי הריי"ץ שהספרים שלו – וקבעה שהספרים שייכים לרבי. באומרה: "הרבי והספרים שייכים לחסידים".

י"ט – כ' כסליו – ראש השנה לחסידות – חג הגאולה של אדמו"ר הזקן, רבי שניאור זלמן:

שיחרורו של אדמו"ר הזקן מהכלא הרוסי לאחר עלילה שפילה של המתנגדים לחסידות כאילו הוא חותר נגד הצאר הרוסי. ביציאתו ממאסר זהו ניצחון גשמי על המתנגדים ויותר מזאת ניצחון רוחני ואישור משמיים להפיץ את תורת החסידות בהרחבה.
בכ' בכסליו – לאחר שיחרורו – נקלע לביתו של 'מתנגד' לחסידות – במשך כשלוש שעות הטיח דברים קשים באוזניו, לאחר מכן אמר אדמו"ר הזקן ששעות אלו היו קשות לו יותר מכל המאסר.

מאחורי הקלעים:

שתי נשים דגולות עומדות מאחור: הראשונה שבהן – שבזכותה זכינו לתורת חסידות חב"ד מפיו של אדמו"ר הזקן – כבר תוארה קודם – הרבנית דבורה לאה, ביתו.
האישה השניה שחלק גדול לה בחייו – היא אישתו: הרבנית סטערנא. כאשר התחתנו – והתגלו התנהגויותיו המוזרות של החתן הצעיר – תפילתו באריכות, בכיותיו בתפילה, לימוד החסידות שלו ועוד – דרשו הוריה של הכלה שתתגרש, ונידנדו לה על כך. אך היא דבקה בדרכו של בעלה – ולא אבתה לשמוע. הם גרו בבית הוריה, ושבת אחת כשחזר מאוחר מתפילת ערב שבת, כבר סיימו את הסעודה – וברוב כעסם סגרו את כל האוכל בתוך ארונות נעולים, ולא הותירו אפילו פירור להחיות את נפש חתנם. אדמו"ר הזקן שחזר מהתפילה התעקש לערוך קידוש על משקה עם אלכוהול רב – שזה היחיד שנמצא בבית ולא היה סגור בארון. ולאחריו היה חייב מעט אוכל כדי להפיג את האלכוהול – והמאכל היחיד שמצאה אישתו היה מעט 'קאשע' (כוסמת) שנותרה דבוקה לסיר שטרם נשטף. לאחר זמן אמר אדמו"ר הזקן שמעט 'קאשע' זה החיה את נפשו מסכנת חיים מוחשית.

חג החנוכה שמגיע כהשלמה לחגים החב"דיים – גם הוא מעלה על נס את יהודית שהנס הסופי אירע בזכותה, שהגיעה בעל כורחה אל הקיסר הרומאי, וניצלה הזדמנות זו לשם שמים, להציל את העם היהודי כולו – הישקתה אותו בחלב וביין וערפה את ראשו, ובכך החל הנס..
ובעז"ה שנצליח גם אנו להידמות לנשים גדולות אלו, שידעו לעמוד מאחורי בעליהן – ולאפשר להם להנהיג את העם. בביטול מושלם, בהכנעה ובידיעה כי זהו תפקידן להיות אישה כשירה שעושה רצון בעלה.

מירי שניאורסון

נפלאות בפרשת וישלח

"ידוע שמפלצות גדלות בחושך, ראיתי אותן בעיניים" היא מדברת על עצמה ומנמיכה קולה כמתביישת בסיפור שלה. בנחישות היא מתארת את השינוי שעברה, במבטא דרום אמריקאי מתגלגל ופנים מחייכות. השיחה עוסקת בקליניקה ובשיווק העסק שהקימה לייעוץ לכלות, אחרי שהשקיעה ולמדה שנים חובה עליה לעשות כסף מהכישרון. מספיק הייתה חייבת לכולם.
״התחפרתי כשילדתי את הקטנה״, היא מספרת ונזכרת. ״נכנסתי עמוק לתוכי ו"השתבללתי". ההורים שלי גרים בצפון והרגשתי נטושה ועזובה. הטלפונים הדואגים לא הוסיפו לי כוח. 'את תאבדי גם את הבעל שלך בקצב הזה', היא אמרה ואבא, כדי לחזק אותי, טרח להדגיש 'גברים לא אוהבים נשים עצובות'. הוא ידע מה הוא מדבר. הייתה לו אישה כזאת – אמא שלי! חזרתי באחת לשנות הילדות וראיתי בחזיוני איך אמא התפרקה אחרי כל לידה. אני לא יודעת מה הפחיד אותי יותר – לאבד שליטה או להיות דומה לאמא …״.

והיא ממשיכה. "מצאתי את עצמי בתחושות בדידות הכי קשות וכואבות שחוויתי. הבדידות לבשה שלוש פנים שונות שאיימו להכריע אותי. המראה הראשון היה: 'לא מבינים אותי', השני – 'לאף אחד לא אכפת ממני', והשלישי – 'אף אחד לא מוכן לעזור לי'".

בספרי החסידות שלוש הרמות האלה של הבדידות מוסברות בשלושת הרבדים של הנפש: השכל וההבנה (״אף אחד לא מבין אותי״), הרגש (״לאף אחד לא אכפת ממני״) ובטבע השייך לעולם המעשה (תחושה ש״אף אחד לא מוכן לעזור לי״). הרגע המסוים הזה שבו היא קיבלה לפתע גבורה נפשית להחזיק מעמד ולהתקיים למרות הבדידות הוא כוח ההישרדות היהודי. הגבורה היהודית מתגלה דווקא מתוך הבדידות הקיומית.

יעקב מסיֵים את שליחותו בחרן ומקים בית נאמן בישראל, עכשו הזמן לשוב לארץ ישראל לבית אבא. הוא יוצא עם משפחתו מחרן אך עדיין חושש מעשו שרצה להורגו ומתכונן לפגישה עימו בתפילה ובדורון, ואם לא תהיה ברירה הוא מוכן אפילו למלחמה.

והנה טרם יצא לדרך באמצע הלילה הוא רואה מולו את המלאך של עשו שמנסה לעצור אותו מלהתקדם ולעבור את הנחל. יעקב מנהל מלחמה קשה עם המלאך עד שהמלאך מבין שאת יעקב לא ניתן לנצח, אולם עדיין אינו נכנע ומצליח לפגוע ביעקב, ובעלות השחר הוא מתחנן על נפשו: "שלחני, כי עלה השחר".

יעקב נאות בתנאי שיייתן לו ברכתו. והמלאך, לא רק מברך את יעקב אלא אף נותן לו את שמו החדש: "לא יעקב יאמר עוד שמך כי אם ישראל, כי שרית עם אלוקים ועם אנשים ותוכל".

ואם הצליח יעקב לנצח את המלאך, ברור שגם את עשו אחיו יוכל לנצח. ואיך ניצחו? בחבלי עבותות אהבה. עשו נרגש מקבלת הפנים שערך לו יעקב, עד שהפך מאויב לאוהב וחיבק את יעקב ונשק לו. ומעשה אבות סימן לבנים – עלינו ללמוד שאין להיכנע לאויבים בכלל ולאויבים ברוחניות בפרט, אלא להילחם בכוחות הרשע והשקר, גם כשאנו עומדים לפני ניסיונות קשים, גם כשהחושך מכסה בלכתנו ובאפלה – בגיא צלמוות, לא נירא מרע כי ה' עימנו.

הכותבת: מירי שניאורסון-מנטורית ברוח יהודית, נשיאת נפלאו"ת.
מרצה מנחה ושליחה בתקשורת לכניסה לאתר לרכישת הספרים "פרשה באהבה" לחצו כאן mail: [email protected] טלפון 054-9292901

אחים – ביחד ולחוד/אלומה שמלי

יחסיהם המורכבים של האחים יעקב ועשו, פותחים צוהר למורכבות תפקיד ההורים, אשר מחד מבקשים לגדל את הילדים באחוות אחים, ולאידך, מעוניינים לאפשר לכל ילד לפתח את הנפרדות והזהות העצמאית שלו > רב שיח חינוכי ומקצועי על יחסי אחים צמודי-גיל, מתי להפריד ביניהם ומתי לא? וכיצד נגדל את ילדינו עם אכפתיות זה לזה

יחסים בין אחים. מרגע בו יוצא לאויר העולם הילד השני שלנו, בשעה טובה, מתחילים החששות וההתלבטויות. יקנא הבכור? לא יקנא? האם הקטן מקבל את כל תשומת הלב והטיפוח כמו שאחיו הגדול קיבל? ואין להם סוף, לדאגות. האם אני נותנת מספיק תשומת לב לשניהם? (וכן ירבו…) אחיו היה הרבה יותר זריז ממנו… למה רק לה הכל לוקח כל כך הרבה זמן? האם אני יכולה להתפעל בלב שקט מהכישרון המדהים שלה או שזה עלול לגרום לאחותה לקנא? מדי פעם אנחנו מפסיקות לרגע להתלבט, במיוחד כשאנחנו עסוקות בלהפריד בין האחים הניצים, שוב…
פנינו לאימא אחת, ליועץ חינוכי ולתאומה אחת, ופתחנו את נושא היחסים בין אחים מכיוונים מעניינים ושונים. אם יש לכן יותר מילד אחד, וגם אם לא, אתן מוזמנות להמשיך ולקרוא.

דבר היועץ החינוכי
מריבות, השוואות, יחס שווה ואפליה – פנינו לרב אברהם ועקנין שיחי', יועץ חינוכי בחיידר תפארת מנחם שבביתר עילית, כדי שיעשה לנו קצת סדר בעניינים. הרב מציין שכל אחד מהנושאים ראוי לכמה וכמה כתבות בפני עצמו, ונעשה כאן השתדלות לענות בקצרה, על כל פנים.

איך אנחנו כהורים, יכולים מצד אחד לקרב בין האחים, לדאוג לכולם בשווה, ומצד שני לאפשר לכל ילד את הנפרדות שלו ולטפח זהות עצמאית?
״השאלה נראית קשה, אבל היא לא בהכרח כזו. אין ספק שעלינו לדאוג לכל הילדים באופן שווה, וכמו כן ברור שהם שונים האחד מהשני וכל אחד צריך להתפתח ולגדול בתחומים בו הוא חזק והדברים אינם מתנגשים.
להשוות בין ילדים אין פירושו שכולם מקבלים אותו דבר, אלא שכולם מקבלים את מה שהם צריכים עד רמה מסוימת שההורים מחליטים.
ניקח לדוגמה את דגני הבוקר. רוב הילדים במשפחה אוהבים ׳שוגי׳, רק יוסי אוהב ׳קורנפלקס׳. האם הקנייה של ה׳קורנפלקס׳ ליוסי יוצרת אפליה? אם נגדיר ש'אצלנו בבית כולם אוכלים שוגי' אולי זו אכן אפליה. אולם אם נחליט ש'אצלנו בבית כל אחד מקבל את דגני הבוקר שהוא אוהב' הרי שהכל בסדר, כי יוסי אוהב ׳קורנפלקס׳.
האם להעניק לילד המוזיקאלי שיעורי נגינה היא אפליה? ממש לא. הוא זקוק להם ממש כמו שילד אחר במשפחה זקוק לשיעורי עזר, והילד השלישי לאחר צהריים רגוע ופנוי מחוגים״…

כיצד נוכל, כהורים, לעודד את הילדים שלנו, שיהיה אכפת להם האחד מהשני?
״דוגמא אישית! זו הדרך הטובה והיחידה בעצם, ללמד ילד איכפתיות.
כאשר הילדים רואים שלהורים אכפת אחד מהשני, וכן אכפת להם מכל ילד, הילדים יהיו במילא אכפתיים אחד לשני. אולם אם הוא מרגיש שלא אכפת להם ממנו, לא יעזרו נאומים ופרסים. הילד אולי יתנהג כמצופה כדי להרוויח את הפרס או הממתק, אבל אכפתי הוא לא יהיה״.

עד כמה צריך להיזהר שלא להפלות ילד אחד יותר מכולם? ומה אם הוא כשרוני במיוחד וחשוב לנו לפתח את זה? או להיפך, חלש וזקוק לסיוע במיוחד?
״עד כמה צריך להיזהר? עד בלי די! הרי חז"ל כבר הורו לנו שאין להפלות בן בין הבנים, כך שאין כאן מקום לשאלה. ילד מודד אהבה לא בכמה אנחנו נותנים לו, אלא בכמה אנחנו רגישים לרגשותיו. כשיש ילד כשרוני במיוחד, הדבר הכי קל זה להתלהב ממנו וזה גם נותן לנו מקור לגאווה (לא כל כך ברור למה, כי מדובר במתנת שמיים! לא ממש עשינו משהו בשביל זה). אבל, צריך לשים לב שאת העוצמה הזו הילד יקבל בין כה וכה במקומות אחרים ואילו הנזק לילד שאינו כשרוני כל כך הוא עצום. לכן לדעתי יש להיזהר לא להבליט את הכישרון ליד האח השני ובטח שלא בפני המשפחה המורחבת״.

המריבות… איך מתמודדים איתן?
״הדרך הטובה להתמודד עם מריבות של ילדים היא לא להתערב.
ישנן כמה סיבות הגורמות לילדים לריב בלי סוף. הילד אגוצנטרי מטבעו ולכן קשה לו לחלוק, הרצון לתשומת לב שלנו, ההורים(!) וכן, זוהי פשוט דרך של תקשורת בין אחים. עלינו כהורים להימנע מלהתערב במריבה. קודם כל, אנחנו לא באמת יודעים מי צודק ומי לא, ומהחקירות שלנו קשה מאד לדעת. דבר שני: המריבה עצמה מלמדת את הילדים הרבה על יחסי אחים, ויתור, ודרכי פתרון בעיות. וכשהסיבה האמיתית למריבה היא להשיג את תשומת הלב שלנו – ברור שלא לתת אותה יהיה הפיתרון הכי טוב.
כל עוד המריבה היא בגבול הסביר, ניתן להם להתמודד בעצמם. אם מגיעים לאלימות, פיזית או מילולית – נפריד ביניהם, בלי לפסוק מי צודק, ולא נאפשר את המשך האלימות. ׳אצלנו בבית לא מרימים ידיים׳, ׳אצלנו בבית לא מדברים במילים כאלו׳".

תאומים: לחוד או ביחד?
וכשעוסקים באחים, איך אפשר לא לדבר על תאומים… הנס המופלא הזה, שכיף לראות אותו בעגלה כפולה ובגדים זהים בטיול של שבת, אבל בכלל לא פשוט לגדל, ולא רק בגלל העבודה הרבה.
פנינו במקביל אל רבקה, אימא לזוג תאומות זהות, ואל אהובי, תאומה בעצמה, וקיבלנו תשובות מעניינות לשאלות שלנו:
שאלת השאלות – איך עדיף לדעתך לתאומים ללמוד, באותה כיתה או בכיתות מקבילות?
רבקה: ״ישנה איזו הנחת יסוד חד משמעית שתאומים חייבים ללמוד בכיתות נפרדות. כאמא לתאומות אני יכולה להבין את ההגיון שבזה, אבל חושבת שיש לסייג, תלוי. תלוי ביחסים ביניהם, תלוי עד כמה הפער הלימודי והרגשי ביניהם גדול. ישנם זוגות תאומים שיכולים ללמוד היטב באותה כיתה. הבנות שלי לומדות יחד כי בית הספר בקהילה שלנו קטן ואין בו יותר מכיתה אחת בכל מחזור. יש לכל אחת את המקום שלה, ב"ה. לא נוצר מצב שאחת מתפקדת לימודית ואחת הופכת תלויה בשנייה. אפילו בין החברות, שדי משותפות לשתיהן, יש את זו שהיא בעיקר חברה של תאומה אחת וזו שבעיקר חברה של השניה״…
אהובי: ״לדעתי, כתאומה שבחלק מהשנים למדה עם אחותה יחד ובחלקן בנפרד – עדיף שתאומים ילמדו בכיתות נפרדות. ילד צריך שתהיה לו את היכולת להתבטא ולבטא את היכולות שלו מבלי להיות בצל של אחיו; ולהיפך, בלי לחשוש להעמיד את אחיו בצל. לפעמים תאומים גם מחפים זה על זה. אולי במקרים מסוימים זה טוב, בהרבה מקרים אחרים – פחות״.

מאיזה גיל כבר חיוני לדעתך להפריד ביניהם?
רבקה: ״כשהם מגיעים לגיל ההתבגרות. בשנים האלו, בהם המתבגר עסוק בלבנות את אישיותו העצמאית ולמצוא את מקומו בחברה – לא כדאי שהעול של אח צמוד יכביד עליו. ישנה גם נטייה של נערים ונערות בגיל הזה להתבייש באח שלהם או במעשיו ולנסות 'לחנך' אותו. אבל עדיין, לדעתי זוגות של תאומים שיש ביניהם קשר בריא וזורם יוכלו לעבור גם את השנים הללו בכיתה אחת ואפילו ליהנות מהיתרון שבחבר צמוד״…
אהובי: ״בגיל העל יסודי/ישיבה ילד צריך את המקום הפרטי שלו, שם הוא יכול להיות מי שהוא רוצה בלי שישפטו אותו על סמך מה שהוא בבית או מה שאומרים עליו בבית. הוא יכול ככה לבנות לעצמו תדמית ולפתח את העצמאות שלו״.

מה דעתך על בגדים זהים?
רבקה: ״כאימא? קודם כל, יקר… אם אלו הילדים הראשונים שלך ואת בכל מקרה צריכה לקנות בגדים אז למה לא, אבל במידה וכבר יש לך שקיות מלאות בגדים טובים בארון למעלה? ממש מיותר. קני לך סט אחד זהה לאירועים ואירוח ותהני עם הבגדים הפשוטים והנוחים. יש בזה גם השתעבדות. מה קורה עם אחד פולט? צריך להחליף גם לשני?… כשהילדות שלי גדלו זרמתי איתן. היו פעמים שהן התחננו לבגד זהה, 'להיות תאומות' כלשונן. לפעמים בחרו את אותו הדגם בצבעים שונים, והיו תקופות שבהן בחרו בגדים שונים לגמרי. מבחינתי, כל עוד זה צנוע ועומד בתקציב – הכל אפשרי״.
אהובי: ״אין ספק שלאימא זה כיף להלביש באותם בגדים. גם אני כתאומה נהנית לראות תמונות מתוקות שלנו, תאומות בבגדים זהים לחלוטין. אבל האמת? לתאומים לפעמים זה נמאס. נחמד להיות תאומה, אבל חוץ מתאומה אני עוד הרבה דברים אחרים. אני מוכשרת בדברים מסוימים ואוהבת דברים אחרים וגם מוטרדת או כועסת. כשמלבישים אותי ואת אחותי באותו בגד, כאילו הופכים את התאומוּת שלנו לדבר העיקרי. כבר אין מקום ל׳אני׳ הפרטי שלי. לדעתי, גם אימא שחשוב לה, צריכה להיות רגישה, ולבדוק אם גם לתאומים שלה זה מתאים״.

כיצד יכולים הורים לחזק את הקשר בין התאומים, ואיך הם עלולים דווקא להפריד ביניהם?
רבקה: ״לדעתי, (לא שאלתי את הבנות…) אימא צריכה להיות רגועה, לאהוב, לחנך ולגדל את התאומים שלה בכיף ובשמחה. לפעמים דווקא הלחץ שלנו, והבחינה המדוקדקת כל הזמן אם הם מתחברים או לא. אוהבים או לא, ובמיוחד הנסיונות שלנו לחבר ביניהם ולחזק את הקשר ביניהם – חונקים אותם ודווקא מרחיקים. הם כבר קשורים מרגע שנולדו ולא כל–כך פשוט להפריד ביניהם. לא צריך להיבהל ממריבות או ויכוחים. בסוף הם יחזרו אחד לשני באהבה גדולה כמו כל זוג אחים״.
אהובי: ״כילדה, משפטים מגוננים כמו ׳את יכולה והיא לא, אז מגיע לה׳ או ׳תעזרי לה׳, הרחיקו אותי מאוד. ממש יצרו אצלי התנגדות לעזור או לוותר למרות האהבה הגדולה שלי אליה. דווקא משפטים שכללו את שתינו באותה נשימה קרבו בינינו ויצרו אחוות אחיות״.

שתפי אותנו ברגע מתוק של אחווה בין תאומים.
רבקה: ״באחד הבקרים של החופש, כאשר הן היו בנות שנתיים, שמתי לב לפתע לשקט חשוד. יצאתי לחפש אותן ומה גיליתי… הן עומדות, שתיהן, קופסת וזלין גדולה בידיהן והן מורחות בעדינות את הוזלין אחת על השערות של השנייה… בסבלנות. לפי התור. לא אומר שהתלהבתי, וכמה חפיפות נאלצתי לחפוף עד שירדה השומניות. אבל המראה המתוק והמתחשב שלהן נשאר בי עד היום״.
אהובי: ״בכיתה ט' המורה ערכה ניסוי כיתתי בשיעור חברה. כל שתי בנות יושבות גב אל גב. לאחת יש דף עם צורות גאומטריות שונות ולשנייה דף ריק. האחת צריכה לתאר לשנייה רק במילים מה מצויר והשנייה מציירת. אנחנו ישבנו אחת ליד השנייה והמורה כמעט הפרידה בינינו לצורך הניסוי אבל אחרי רגע אמרה: ׳לא, זה דווקא מעניין מה יקרה פה…׳ והמדהים היה, שאצל כל הזוגות, כמו שהמורה ציפתה, הקשר בין הדף הראשון לדף השני היה מקרי בהחלט. ואצלנו יצא אחד לאחד. ממש כאילו שמנו דף על דף והעתקנו״.
מה יותר מתוק ומרגש בעינינו, האימהות, מלראות את הילדים שלנו אוהבים אחד את השני ועוזרים איש לרעהו? באותן רגעים אנחנו מוכנות להעניק להם הכל! בואו נעניק לבורא עולם את אותה הנאה צרופה, שיראה אותנו, ילדיו, אוהבים ונותנים זה לזה. והוא כבר יעניק לנו את הכל. משיח צדקינו. ותיכף ומיד ממ"ש.

ויתן לך – כוחה של מילה טובה/ אריאלה אלהרר דאשיף

כל מוצאי שבת עומדים בבית שלנו זוגות–זוגות: בעלים ונשותיהם, בנים ובנות כל יודע קרוא, ופותחים את השבוע בברכות לבביות, שהרעיף השם יתברך על זרע האבות. מה נעשה כדי שהברכות האלה יתגשמו, ירדו למטה לפעול בעולם הזה? אמר ה' לאברהם: "מברכך–ברוך", ולכוהנים ציווה ה' לברך את עמו ישראל באהבה.

היה פעם, אולי הוא עדיין ישנו, אב בית של מוסדות חב"ד בעיר מסוימת. הוא לא היה תלמיד חכם גדול, שליח מפורסם או עסקן נודע. הוא בסך הכל היה אב–בית, אבל כשהיה ילד או נער, שאיתו לא הצליחו המורים, המשפיעים, הרבנים, הפסיכולוגים, ועוד סוללה של נותני שירות לנפש, ואפילו ההורים שלו – היו שולחים את אותו נער לטיפולו. מה הוא היה עושה איתו? נותן לו עבודות, לוקח אותו איתו ממקום למקום, ומפטפט איתו, מכוון ומלמד אותו א'–ב' של להיות בנאדם, ופעמים רבות הוא היה מצליח… בגלל הלב שלו.

שפת הלב

מילים – גמר מלאכתן – השפתיים, לפניהן – החיך, הלוע, הלשון והשיניים, לפניהם – ההבל היוצא מן הלב, ולפני ההבל העולה מן הלב – חיצוניות הלב, ולפני חיצוניות הלב? פנימיות הלב. ולפני פנימיות הלב – המידות שבחשיבה (הן הנטייה לחסד או לדין או לכל מידה אחרת, שנוצרת ממחשבה שעולה במוח) ולפני המידות שבמחשבה – המוחין. יש משהו לפני המוחין? הנפש. הנפש הבהמית או הא–לוקית.

זהו סדר ההשתלשלות של המילים… אבל את עיקר התוקף של המילה, היא מקבלת מפנימיות הלב, ואם הלב נקי מעצבות, אנוכיות, חוסר אמונה בה' וחשדנות, והוא גדוש אהבה – לחיים, ליפי הבריאה, לאנשים, לפשטות, ולהשם שברא כל אלה, אז כל מילה היא מילה טובה!

מילים שעושות שינוי

הייתה פעם אמא, אולי היא עוד ישנה, שהיה לה בן בגיל העשרה, והוא, כמו רבים בגילו, לא אהב לקחת אחריות… מה היא לא עשתה? ביקשה, החמיאה, נתנה פרסים, הבטיחה שמים וארץ, איימה, צעקה, הסבירה, הענישה – שפכה המון מילים על כל הנושא, אבל דבר כמעט לא זז…

עד שיום אחד היא התעייפה נורא מלרדוף אחרי הבן שלה, כבר לא היה איכפת לה אם יעזור או לא, כי כל האנרגיות שהוציאה – לא חסכו לה זמן ולא הביאו את הנער לתוצאה המיוחלת. אז מתוך תשישות–קרב היא החליטה להרים ידיים – לא מעניינת אותה יותר העזרה שהוא אמור לסייע לה, או הפסד ימי לימודים.

אז היא לקחה את הבן–יקיר לשיחה ואמרה לו:

"בני יקירי, הדודים שלי, שהיו צעירים לפני שמונים–תשעים שנה, יצאו לעבודה בגיל צעיר, מתוך שהבית היה עני, והם גדלו להיות אנשים ישרים ואף אמידים. אתה זוכר את הסיפורים על ר' מולע פרוס, שהתייתם בגיל צעיר, וכבר מגיל ישיבה קטנה היה צריך לדאוג לעצמו למקום לינה ולאוכל? הוא גדל להיות חסיד מסור מדקדק בקלה כבחמורה, אמיץ ובעל תושייה, ודואג לאחיו. החיים לא הרשו לאנשים האלה לא לקחת אחריות. ואני, שגדלתי בבית שפינק מאד, לקח לי שנים ללמוד להיות פשוט בנאדם.

"אני מחוייבת לחינוך שלך, ולכן לא אאפשר לך שלא לקחת אחריות. אתה יכול לבחור לקחת אחריות במסגרת שיתוף הפעולה המשפחתי בבית (האפשרות הזו חוסכת זמן וטרחה לכולם), או לקחת אחריות על עצמך בלבד: על הכביסה שלך, על הייבוש של בגדיך, למצוא לעצמך גרביים, להעיר את עצמך בבקרים, לסדר את חפציך, לקנות בעצמך את הבגדים והנעליים שלך, ועוד.

הבן, יקירי, שכל זה הוא על מנת להיטיב איתך, כי אם תגדל להיות מפונק, המשמעות של זה היא – עניות בדעת ובממון, הזנחה, שעמום, בורות, ולבסוף בית הרוס, אם בכלל יהיה כזה". וכאן סיפרה האמא לילד שלה על מקרים כאלה שגם הוא מכיר… "אז תבחר בבקשה, האם תהיה אחראי על עצמך בלבד, או אחראי במסגרת השותפות המשפחתית?"

המילים האלה לא נשמעות מילים טובות כל–כך, לא נעימות כל–כך… אז מה היה בסופה של השיחה הזו? ברוך השם, היא פעלה את פעולתה. למה? כי המילים באו מפנימיות לב אוהב באמת. את רגש האהבה האמא הזו חשה, בזמן שדיברה עם הבן. היא התעייפה מקרבות, כי נושא הקרבות היה הנוחות של עצמה. כשהתעייפה מהקרבות והניחה להם, נגלה הנושא האמיתי – טובת הילד. המילים כבר לא היו מילים יפות שעוטפות את הבל הלב, שעולה ממידות הלב של נפש בהמית אנוכית, שנמצאת בפאניקה כי היא זקוקה לעזרה, או כי היא לא בוטחת בהשם, ולכן מפחדת כל הזמן מה יהיה עם הבן–יקיר הזה. אז – המילים הפכו להיות טובות באמת.

זה לא מה אתה אומר, זה איך אתה אומר, שתלוי ב–למה אתה אומר, שנובע מהיכן בנפש הדבר נאמר, וכדי למצוא את ה'למה' הזה – נדרשים להיות אמיתיים, לבדוק היטב מן הלב של איזו נפש עולות המילים.

המילים החמות של ר' מענדל

מספרים על ר' מענדל פוטרפאס, שפעם התמימים שנהגו לעלות בכל יום שישי על הרכבת שעוצרת בכפר, כדי לעשות מבצע תפילין, סיפרו לו שיש שם נוסע אחד שנוסע תמיד באותה שעה, והוא, באופן עקבי, מסרב בתוקף להניח תפילין. החליט ר׳ מענדל שהוא יעלה על הרכבת הזו – של יום שישי, ויבדוק – הייתכן?!… ביום השישי הקרוב הוא עלה לרכבת ההיא, פגש את אותו נוסע, והציע לו להניח תפילין. לר' מענדל אותו נוסע לא סירב. כי ר' מענדל היה תוכו רצוף אהבה – להשם, לרבי, לבני ישראל, למצוות.

מי שזוכר את העיניים של ר' מענדל, את חום הדיבור שלו, את הפשטות… אם היה מישהו נקלע לכפר מבלי להכיר את אנשיו, היה עשוי לטעות בר' מענדל שהוא שואב מים. וזה בא מעבודה על הלב

אחרי כל זה, אפשר להסיט הצידה את כל הקטנוניות של הרצונות האנוכיים, הכבוד שאולי לא קיבלנו, הציפיות שלא התממשו, הדאגה והפחד, ולהתחיל לברך מהלב, מלב אוהב: ״ויתן לך״ – יתן ויחזור ויתן.